הנה תחלה אני אומר שדעת אריסטו, ודעת תורתינו, כמו שכתוב בספר התורה והנביאים, וכמו שבארו הר״ם באלו הג׳ פרקים, הוא דעת אחת, ואין אני חושב שאריסטו יוצא בזאת הפנה מכלל דתינו, כמו שבאור הר״ם כונת דתינו, כמו שהעידו עליו הפסוקים, יעויין בספרו שהוא האמת שאין אחריו כלום, אבל אני מפליא מכבודו, למה ייחוס אריסטו בזאת הפנה, שהוא יוצא מכלל דתינו, ואין אני מוצא זה בדבריו, כל שכן, כי איך יצא אריסטו מכלל דתנו, וענין דתינו בזה נמשך להקש השכלי.
השגחת הא-ל קיימת בבני האדם במין ובאיש כפי איש ואיש, ודי בזה. ומדעתי שאריסטו החכם יודה לכל זה, ולמה נחטא בנפשו ונדחהו אם ירצה להכנס בדת משה.
פון דר. טשארלס גדי וועבער:
מה הביאו ז״ל [הרמב"ם במו"נ ח"ג פכ"ג], לעשות באיוב ורעיו ארבעה חלוקות מדעות ההשגחה, רק מה שמצא ארבעה כנגד ארבעה, כאמרנו: הני ארבעה כנגד מי? כי מאמריהם אינם מחייבים זה, כמו שבארנו בארוך. ואלו היתה כונת זה הספר כדעתו ז״ל, הנה שם לאיוב ארבעה רעים, כי לא תמו הנערים, והיה הרע הרביעי דעת אפיקורוס, שהיא דעת נפסד כמו דעת המעתזלי והאשערי, וגם נמצא בכל אומה, וגם באומתינו, כמו שזכר המורה זה הדעת כמו האחרים. כי אין הבדל גדול בין האומרים מעמנו: כחשו בה׳ ויאמרו לא הוא (ירמיהו ה יב), שהוא דעת העדר ההשגחה לגמרי, כמו שפירש המורה, ובין האומרים: עזב ה׳ את הארץ (יחזקאל ח יב), שהוא דעת העדר ההשגחה באישי בני אדם כפי פירוש המורה ז״ל, כי אין הבדל ביניהם רק במעט. ואלו כוון מחבר הספר לסדר בכאן כל דעות ההשגחה, כמו שאמר המורה, שנזכר כל מה שתחייבהו החלוקה, הנה לא השמיט מכאן דעת אחת, כי זה יהיה שבוש בחק כל חכם, והנה כן צריך לסתור דעת האפיקורוס בטענות, כצרכינו לסתור הדעות האחרות בטענות. והנה זכר המורה כי ארסטו באר במופתים שקרות זה הדעת, כי אין שקרותו מבואר בעצמו יותר משקרות יתר הדעות הנפסדות בהשגחה.
מצות תורתנו תרי״ג, ורובם מעשיות, ומעטות מהם לביות, והם, רצוני, הלביות, הם העקריות והנבחרות מכלם, ואם כלם נבחרות. וראוי שנזהר במצוה קלה כבחמורה, והראשונה מהלביות: אנכי ה׳ אלהיך, שהכונה בו, לדעת שיש שם מצוי ומניע ראשון, והנה אין ספק ואין חולק, שהמקיים המצות המעשיות ופורע קצתם אין שלימותו ומעלתו כשלמות המקיים כלם, עד שהמקיים תרי״ב מצות לבד, אין מעלתו כמו המקיים תרי״ג. ואמת כי במצות הלביות, כמו שהמשלנו באחת, כמו שנתבאר בתורה: וידעת את ה׳ אלהיך, יש הבדל, כי יתרון גדול ליודע זה דרך ידיעה המוחלטת, רצוני, במופתים הראויים, על זה בקבלה. כי גם במצות המעשיות, יש הבדל בזה המין, וזה כי הכל מודים, שעל דרך משל, לדעת שהסכה למעלה מעשרים אמה פסולה דרך קבלה, אינו כמדרגת מי שידע זה משום דסכה דירת עראי בעינן, אי משום דלא שלטא ביה עינא, כי אם אינו כן למה נטרח בגמרא? ודי לנו בפסקי הר״ם ורב אלפסי. ומבואר כי הוא הדין למצות הלביות, כי מה חטאו אלה? ובכלל כל ידיעת דבר בזולת סבותיו ומופתיו, הוא ידיעה חסרה ואין ספק ואין חולק, כי סבות המצות הלביות ומופתיהם הם בספרי הטבע והאלהות שיסדו חכמינו ז״ל, ועל כלם שלמה. ואם בעונותינו גלינו, ונתיחסו הדברים ההם ליונים, רק מה שנמצא מהם מפוזר בתלמוד, אשר יכונה בשם פרדס, כראוי לו.
לכן מבואר כי המקיים כל המצוות המעשיות, ואף על פי שעם זה ידע הלביות דרך קבלה, אין מעלתו כמעלת המקיים כל המצות המעשיות, ועם זה ידע הלביות מה שנקרא ידיעה על דרך האמת במופת, ואם הראשונים נכבדים גדולים מאד והם עבדי ה׳, כמו שנזכור עוד. ואשר יגיע לזאת המדרגה השנית, אין מעלתו כמעלת המגיע לנבואת הנביאים, ואשר יגיע למדרגת הנביאים, אין מעלתו כמדרגת המגיע לנבואת משה רבנו ע״ה. ואנו אין לנו, כשנרצה לרמוז על שלמות איש מבני אדם במוחלט, רק לזכור, משה רבנו, כי הוא היה אדון השלמים.
ובכלל משפט הא-ל בעונשים בעולם הזה, שני מינים, האחד על עשותנו הענין הרע, אם במעשה אם בלב, רצוני, מעשה רע במעשיות, או דעה נפסד בלביות, וזה יקרא עון בהנחתו הראשונה לפי דעתי, מטעם העוה. והמין השני על חורט מעשות הטוב – אם במעשה אם בלב, וזה יקרא חטא בהנחתו הראשונה לפי דעתי, מטעם: אנכי אחטנה (בראשית לא לט) שטעמו אחסרנה. לכן האל ישקול מין מין מאלו השנים עם איש ואיש, כי פעל אדם ישלם לו (איוב לד יא), כלומר, במין הראשון שהוא פעל וקנין ובארח איש ימציאנו, כלומר, במין השני, שהוא העדר, ולו ית׳ מאזני צדק לבד, וכן יגמול לנו טוב על מה שנעשה מן הטוב כפי משקלו, כי על דרך משל, הנה צוינו שנהגה יומם ולילה, ואם איש אחד יהגה בה כל הימים ויבטלה כל הללות, הנה האל יעמידנו בשלוה חצי ימיו ויעמידנו ביסורין וחלאים חצי ימיו. וזה אם בבת אחת אם בסירוגין, והקש על זה. אבל בני הזמן לא ירגישו באיש איש רק הפעלות הרעות שיעשה ולא ירגישו בהעדרו מן הטובות, וכל שכן בלביות.
סוף דבר העולה מדברינו כי משה רבנו לבדו היה אדון השלמים שקיים כל המצות כהלכתן, רצוני מצד הקבלה ומצד הידיעה וגם מצד הנבואה השלמה בתכלית, ולכן היה נשמר מכל פגע ונגע. אמנם אשר למטה ממנו יקרו להם פגעים ונגעים על צד העונש מאחד משני מינים קדם זכרם, רצוני העון והחטא, ויהיה החלוף ביניהם בפחות ויתר ומעט ורב. ואמת כי בני המדרגה הראשונה ואף שאינם מקיימים מהמצות המעשיות רק אחת ושתים יהיה להם שכר טוב כפי מה שקיימו ועשו, וגמולם מההמלט מהנגעים בעולם הזה שעור נשקל וזמן משוער, כפי מדרגתם, כי אין הקב״ה מקפח שכר כל בריה ובריה בעולם הזה, אף כי בעולם הבא.
באור זה הענין כן הוא, ואם כבר היה די למבינים, במה שקדם לנו, והוא כי שלמות בני האדם שלושה מינים: עליונים קצה הראשון, וקצה האחרון, ואמצעי ביניהם. וזה, כי הקצה הראשון, הוא החסיד הגמור בעשיית כל מצות תורתנו, אחת מהנה לא נעדרה,6 וגם הלביות, אבל בקבלה לבד. והקצה האחרון, הוא אשר כל אלה לו והלביות במופתים, ועוד שלמות הנבואה. והאמצעי בין שני אלה הוא אשר לקח לו השלמות הראשון כלו, אבל במופתים, ואין עוד. והנה להביא על אלו משלים, למה נזכור: ארסטו, אבו נצר, אבן רשד, תמאסטיאוס, תפראסטיס, אקלידס, גאלינוס, אפוקראט, ונעזוב: בר קפרא, ונתאי הארבלי, ושמואל הקטן, אביי ורבא, גם ר׳ שמעון בן לקיש, ור׳ יוחנן, גם ר׳ עקיבא ור׳ אליעזר, עד שנעזוב אנחנו היהודים זכירת בני עמנו החסידים התמימים השלמים, ונספוק בילדי נכרים? ואין ספק כי כל השלמויות נמצא לפנים בכלל רבותינו המכובדים, קצתם היו בני הקצה האחרון והם נכבדים גדולים, וקצתם בני האמצע, והם יותר נכבדים מן הראשונים, ואלו הם אשר נכנסו לפרדס ודרשו לעצמם במעשה בראשית, ובדבר גדול, שהוא מעשה מרכבה. וקצתם בני הקצה האחרון, והם יותר נכבדים מן הראשונים ומן האמצעיים, רצוני, שהיה להם חלק נבואי, לא התכלית האחרון, שהוא מדרגת משה רבנו ע״ה, וחלילה, כי אין עוד מלבדו (דברים ד לה), והנה כלל מין מין מאלו שלשה מינים, היה באישיהם, חלוף בפחות ויתר, ומעט ורב, וכל זה מבואר, ממה שאנו רואים, גם היום בקבוצי עמנו אנה ואנה ובכלל כן היה וכן יהיה בכל קבוץ, כי אי אפשר שיהיו כלם במדרגה אחת.
לכן מבואר כי השלם בשלמות הראשון בתכלית, וכן השלם באמצעי בתכלית, אפשר שלפעמים יקרוהו בעולם הזה, פגעים קשים מאד. וראה אמרי אפשר ולפעמים לפי שאין זה מחויב, וכן אינו תמיד, אבל טבעו איפשרי, וכן הוא לפעמים כי אולי לא יקבל ענשו עד העולם הבא, וזה כפי רצון האל ית׳ שהוא הפועל הראשון לכל, רצוני, כפי מה שיראה הוא ית׳ במאזניו ובספרי דיניו שירצה לענוש אותו השלם בעולם הזה בעבור מה שהניח ועזב כי אולי ירא ה׳ וישפוט לפי המשקל ולפי ספרי הדינין אשר אתו שלא יענש זה השלם בעולם הזה בימיו רק או הוא לעולם הבא או בימי בניו או בני בנו וכן עוד. ולמה לא יעשה האל זה החסד למניחי קצת הטוב, והוא עושה כן לעושי הרע, כי כן כתוב בספרי הדינין אשר אתו. והנה אנחנו לא נשים חשד ופקפוק במה שנפסק בסיפרי הדינין שלנו וכן הנוצרים לא יפקפו בספרי הדינין מהקיסר, ואיך נפקפק אנחנו בספרי הדינין של ית׳. ואין חולק כי הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב ד), כל שכן שאם ההמון שאין להם עינים לא יכירו משפטיו מה לנו ולהם ודי אם הפקחים שבנו יכירו ויבינו צדק משפטיו כמו שרמזנו עד הנה.
אמר המחבר: איך זאת שמעולם לא ראיתי ספור על שום אדם בכל הכתובים מטובות והצלחות, שלא היה מרה באחרונה להשלים ענינו: וימת. הנה כן כתוב על שלשת האבות, וכן על יוסף, ואם היו לו הצלחות מופלגות להיות שליט על ארץ מצרים, ויצבור בר (בראשית מא מט), וילקט יוסף את כל הכסף (בראשית מז יד), הנה בסוף: וימת יוסף (בראשית נ כו). וכן משה רבינו ע״ה בסוף: וימת שם משה עבד ה׳ (דברים לד ה). וכן על יהושע, ואם כבש כל הארץ הנה בסוף: וימת יהושע (יהושע כד כט). וכן על שלמה, ואם ספר על עצמו: אני קהלת הייתי מלך וכו׳ (קהלת א יב) בניתי לי וכו׳, עשיתי לי וכו׳, כנסתי לי וכו׳, ותענוגות בני אדם שדה ושדות, הן הנה היו אלף הנשים שהיו לו בביתו, הנה אף על כל זה הנה כתוב במלכים: וימת, וכן כלם, אוי נא לנו, ואין לנו טובה באחרית, רק למות זקן ושבע ימים או בשיבה טובה. ווי לאותה טובה. ואולם תוחלתנו לטובה האמתית אשר תגיע לנפש אחר הפרדה מהגוף.
דע בני כי סכלות ההמון מורגש בחוש לבעלי העינים ומובן במחשבה לבעלי הלב למלא תאות ולתולדת. הלא תראה ותבין כי האוילים ישמחו שמחה גדולה בהולד להם בן או בת, ויזמנו כל אוהביהם לסעודה ומאכלם בריאה, עד שעוצם תשוקת ההמון הוא להם, ולא ישמחו לעולם בטובה מן הטובות שתגיע להם אם אין להם בנים, עד שראיתי אנשים פזרו כל ממונם לחכמים ולרופאים להיות אשתו הרה ויולדת בן, או ימהר לגרשה ויתן לה הון רב עד שיורש, כאלו אין תועלת בממון לבעליו בשום פנים אלא להוריש לבנו חכם יהיה או כסיל, ולא די בזה אבל אין מצוה מן המצות חביבה אצלם כמצות פריה ורביה בעבור היותה המצוה הראשונה בתורה, גם קודם לוידעת את י״י, ואין דעתם בלי ספק כדעת אבן עזרא שהוא רק ברכה כמו בדגים, הלא תראה אמרו: ויברך אותם אלהים וג׳ ורדו בדגת הים (בראשית א כח) היתכן היות הרדייה גם כן מצוה? ובאמת יאמין זה החכם בלי ספק שהוא מצות סופרים, לא מן התורה רק מצוה מה שבא הצווי בתורה בכלל לשמוע למצותם.
וראה חכמת הא-ל וגמולו הטוב לטובים, כי לא רצה להוסיף לאיוב בילדים, רק כמספרם בימים הקדמונים, כי אלו הוסיפם למשנה, והיו עשרים, אין זה טוב לחכם השלם, כי הבנים יגונים, כמו שאמר החכם, ואמר אחר: רוב הבנים, רקב הממון, ודי לכל שלם שישיג הראשון, שהוא עשרה או שנים עשר לגבורות כיעקב