Right ,and the rambam met the beis yosef and discussed with him a tshuva of the chasam sofer .
הרב אברהם יצחק הכהן קוק
378 פאסטס אין ארכיוו · אשכול #1183
געזען אין א ביאגרעפי פון רב שלמה זלמן אויערבאך, און זיינע יונגע יארן האט ער נישט געוואלט פארברענען צייט מיט ספרי מוסר. אבער א איד דארף דאך עפעס א דאוז דערפון, פלעגט ער יעדן טאג פאר עטליעכע רגעים זיך אפשטעלען און אריין קוקען דורך די שליסעל לאך ווי רב קוק לערנט תורה. דאס איז געווען זיין מוסר. די מעשה איז געווען געשריבען אגב, ארויסציברענגען רב אויערבאך'ס התמדה.
עס עס מיט א שפריצעל זאלץ.
איך בין גאנץ א קנאפער מר בר רב אשי, אדער א שרייבער, אלס א הערה בעלמה, איך פארשטיי די רוגעטשאווער איז געווען איינשטיינס קאנטער פארטי און זיין דור, ווער בין איך מגיב צי זיין. איך קוק זיין בריוו, ער זאגט א שיינע מליצה אבער ציזאם ווארפען אלע מראה מקומות פון ש"ס ווי מ'טרעפט די נאמען פון די פייגעל טמאה איז עפעס, -איך קלאפ אויף מיין מויל- קינדיש, ניין?
רב קוק ספרים, די תחום, די פעדער, די טאפיקס וואס ער טעקעלט אזוי שיין, די ברייטע פלייצעס וואס ער האט, פאר איינער וואס האט אינטערעסע אין די מקצועת, והוא באחד, און עס איז נישט דא צוויי. גיט למשל א קוק ווי אנעים זמירות, ידען, יאנקל, בן תמליון מיטשען זיך ארום אין שכניתדיגע אשכול צי מאראל איז פון רעליגיע אדער קדמון, אפשר גאר רעליגיע גייט פארקערט ווי מאראל וכו' זעעט די ווערטער פול מיט טעם פון רב קוק:
הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה.. האנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי..
והמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם כפי האפשרי להם את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים, בין בהכרת המוסר מצד טעביותו (morality) ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר
שרייבט ער קלאר, נישט נאר מאראל עקזעסטירט אן רעליגיע, נאך מער גאר, די אויסגעקאכטע שארפע לומדישע ת"ח מיט זייער דעת תורה דארף גאר גיין קלאפען אין טיר ביי די אנשים טבייעם, מגושמדיגע עמך יידען וואס האבן דעת בעל בית און א וועלטליכע אויסקוק. נישט אז אונז היימישע יונגלעך דארף נעמען זיינע ווערטער ווי תורה מפי הגבורה, אלל איך זאג איז, ער אדרעסירט טאפיקס וואס אונזערע רעביס האבן נישט זיך געבאדערט מיט. מיילא שווער צינעמען זייער קריטיק, האט ער איבער געבליקט יוזל'ס נייע בונד, מדארף דאך קוקען צו קענען ענטפערן אויף זיי, נישט אזוי? ער טארערט דאך און א תחום וואס זיי האבען נישט קיין עסק דערין. זיינע באולד סטעטמעינטס איז טאקע שווער צו ליינען פאר די איסטניס רבנים אבער ס'איז גארנישט אזוי אףף. וואס איז די רעש אז יאשקע איז געווען א Man of love and peace. סאיז נישט עפעס וואס ער מאכט אים פאר א צדיק. איך קען נישט די קאנטעקסט פון זיינע ווערטער אויף די טאפיק, אבער די סטעיטמענט איז א פאקט. און איז גארנישט מעלה אדער מוריד און יאשקע'ס סטעטוס ער קען נאך אלץ זיין א הלכדיגע מורידין ולא מעלין.
עס עס מיט א שפריצעל זאלץ.
איך בין גאנץ א קנאפער מר בר רב אשי, אדער א שרייבער, אלס א הערה בעלמה, איך פארשטיי די רוגעטשאווער איז געווען איינשטיינס קאנטער פארטי און זיין דור, ווער בין איך מגיב צי זיין. איך קוק זיין בריוו, ער זאגט א שיינע מליצה אבער ציזאם ווארפען אלע מראה מקומות פון ש"ס ווי מ'טרעפט די נאמען פון די פייגעל טמאה איז עפעס, -איך קלאפ אויף מיין מויל- קינדיש, ניין?
רב קוק ספרים, די תחום, די פעדער, די טאפיקס וואס ער טעקעלט אזוי שיין, די ברייטע פלייצעס וואס ער האט, פאר איינער וואס האט אינטערעסע אין די מקצועת, והוא באחד, און עס איז נישט דא צוויי. גיט למשל א קוק ווי אנעים זמירות, ידען, יאנקל, בן תמליון מיטשען זיך ארום אין שכניתדיגע אשכול צי מאראל איז פון רעליגיע אדער קדמון, אפשר גאר רעליגיע גייט פארקערט ווי מאראל וכו' זעעט די ווערטער פול מיט טעם פון רב קוק:
הצד הבריא של היושר מצוי הוא באנשים גסים יותר ויותר ממה שהוא מצוי במלומדים ומוסריים בעלי מחשבה.. האנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי..
והמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם כפי האפשרי להם את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים, בין בהכרת המוסר מצד טעביותו (morality) ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר
שרייבט ער קלאר, נישט נאר מאראל עקזעסטירט אן רעליגיע, נאך מער גאר, די אויסגעקאכטע שארפע לומדישע ת"ח מיט זייער דעת תורה דארף גאר גיין קלאפען אין טיר ביי די אנשים טבייעם, מגושמדיגע עמך יידען וואס האבן דעת בעל בית און א וועלטליכע אויסקוק. נישט אז אונז היימישע יונגלעך דארף נעמען זיינע ווערטער ווי תורה מפי הגבורה, אלל איך זאג איז, ער אדרעסירט טאפיקס וואס אונזערע רעביס האבן נישט זיך געבאדערט מיט. מיילא שווער צינעמען זייער קריטיק, האט ער איבער געבליקט יוזל'ס נייע בונד, מדארף דאך קוקען צו קענען ענטפערן אויף זיי, נישט אזוי? ער טארערט דאך און א תחום וואס זיי האבען נישט קיין עסק דערין. זיינע באולד סטעטמעינטס איז טאקע שווער צו ליינען פאר די איסטניס רבנים אבער ס'איז גארנישט אזוי אףף. וואס איז די רעש אז יאשקע איז געווען א Man of love and peace. סאיז נישט עפעס וואס ער מאכט אים פאר א צדיק. איך קען נישט די קאנטעקסט פון זיינע ווערטער אויף די טאפיק, אבער די סטעיטמענט איז א פאקט. און איז גארנישט מעלה אדער מוריד און יאשקע'ס סטעטוס ער קען נאך אלץ זיין א הלכדיגע מורידין ולא מעלין.
עס איז מיר נישט קלאר אבער איך מיין אז ער האט זיך נישט געהאלטן אלס א חלק פון די מזרחיסטישע פראטיי ממש. דוגמא לדבר אזוי ווי הגרי"ד סולובייציק פון ישיבה יוניווערסעטי, וואס האט זיך אויסגעדרוקט אמאל אזא סארט מימרא אז ער פילט ווי א פייגל אן פליגל צווישן די חברה דארט. ואם כי אין ראי' לדבר זכר לדבר יש כאן.
הלוואי זאל איינער קענען קלאר שטעלן דעם מעשה
הלוואי זאל איינער קענען קלאר שטעלן דעם מעשה
רב קוק אליינס דאכצימיר איז נישט געהערט עמטילך צו מזרחי, און בכלל די מזרחי דעמאלטס איז נישט געווען אויף אזא אופן ווי סאיז שפעטער געווארן. ער איז געווען גאר א אייגענער מענטש וואס האט נישט געהערט באמת צו קיינעם. און האט געהאט בקורת אויף אלע פארשטייען. למשעה די מזרחי און אלע פרומע וואס האבן גענויטען צו ציונות וכו' האבן עם געזעהן למעשה אלץ זייער "הירו" וייל ער איז געווען דער גרעסטער אדם גדול וואס האט געגעבן אפענע שטארקע שטיצע פאר די גאנצער ציוניסטישער פראייעקט.
איבער זיינע וויכוחים מיט מזרחי בין איך מעתיק דא פון הרב שרלו <a class="postlink" href="http://www.yba.org.il/show.asp?id=32936&big_cat=1954">http://www.yba.org.il/show.asp?id=32936&big_cat=1954</a>
יחסיי הרב קוק והמזרחי לא היו שוויוניים. המזרחי ראה ברב קוק דמות מופת, שהוא אחד היחידים בעולם הרבני-חרדי ששיג ושיח לו עם המזרחי. על כן הייתה הערכה עצומה מצד הציונות הדתית לרב קוק. ברם, הרב קוק לא ראה את עצמו כעומד בראשה, לא רק מסירובו לעמוד בראש תנועה כלשהי. הוא התייחס ל"מזרחי" פחות או יותר כפי שהתייחס לתנועות אחרות בעם ישראל - יש לקרבם כדי שלא יתדרדרו. הוא לא ראה את ה"מזרחי" כדרך חיים תורנית עימה הוא מזדהה. בין הרב קוק ובין ה"מזרחי" התגלעו מחלוקות של ממש. אציין כאן שלוש מחלוקות, שיותר מהנושא עצמו הן מעידות על טיב ההבדל בין הרב קוק לבין תנועת ה"מזרחי" ראשונה בהן נגעה להצבעת נשים בבחירות. הרב קוק התנגד להשתתפות נשים בבחירות - אין הכוונה רק לבחירתן של נשים לתפקידים ציבוריים, כי אם לנשים כבוחרות בקלפי. לעומת זאת, המזרחי, שרוח התקופה הייתה חלק ממנו, התנגד לכך בכל תוקף; הרב קוק קרא ל"מזרחי" לפרוש מהתנועה הציונית התנגדותו נבעה מפרשנות (כנראה לא נכונה) להחלטת הקונגרס הציוני שהובאה לעיל - "הציונות אין לה דבר עם הדת". הרב קוק ראה בכך כפירה של ממש ברעיון הציוני. שכן כל ההצדקה של התנועה הציונית היא בשל היותה חלק מבניין הקודש. אם אכן ניתקה התנועה הציונית את עצמה מן הדת, אין לה משמעות. בשל כך המשיך הרב קוק להקים תנועה ציונית אלטרנטיבית בשם "דגל ירושלים". ה"מזרחי" ראה בהחלטה זו ברכה מרובה. סוגיה זו מבליטה ביתר שאת את ההבדלים בין שתי התנועות.
עניין שלישי הוא סוגיית החליבה בשבת. הרב קוק, שהיה מחמיר גדול בהלכה, לא מצא דרך לחלוב בשבת, כי אם על ידי גוי. לעומת זאת, לא זו בלבד שה"מזרחי" לא חיפש בדרך כלל את הדרך המחמירה בהלכה, עמדה כזו לגבי החליבה בשבת לא הייתה יכולה להתקבל על ידו, בשל אמונתו הדתית כי ניתן לקיים מדינה מודרנית מושלמת המוחזקת מכוחה של ההלכה על ידי יהודים בלבד. ל"מזרחי" היו רבנים משלו."
למעשה בעיקר נאך זיין פטירה, און שפעטער, איז זיין זון ר' צבי יהודה געווארן די רבי פון א דור וואס ער האט מחנך געווען געבויט אויף זיינע טאטע'ס תורות און ער איז בעיקר דער ראש פון ציונות הדתית. אבער דאס איז נישט דער אריגענעלער מזרחי נאר וואס מרופט מרכז. [אויף ר' צבי יהודה זעלבסט וואלט געווען כדאי מרחיב געווען, ביי אונז מאכט מען עם אוועק נאך אסאך מער פון זיין טאטע, אבער למעשה פון דאס ביסל וואס איך האב געהערט פון דער נאנט איז ער גארנישט געווען אזא קטלא קניא, אויב איינער וויל זאל ער עפענען א אשכול איבער עם.]
איבער זיינע וויכוחים מיט מזרחי בין איך מעתיק דא פון הרב שרלו <a class="postlink" href="http://www.yba.org.il/show.asp?id=32936&big_cat=1954">http://www.yba.org.il/show.asp?id=32936&big_cat=1954</a>
יחסיי הרב קוק והמזרחי לא היו שוויוניים. המזרחי ראה ברב קוק דמות מופת, שהוא אחד היחידים בעולם הרבני-חרדי ששיג ושיח לו עם המזרחי. על כן הייתה הערכה עצומה מצד הציונות הדתית לרב קוק. ברם, הרב קוק לא ראה את עצמו כעומד בראשה, לא רק מסירובו לעמוד בראש תנועה כלשהי. הוא התייחס ל"מזרחי" פחות או יותר כפי שהתייחס לתנועות אחרות בעם ישראל - יש לקרבם כדי שלא יתדרדרו. הוא לא ראה את ה"מזרחי" כדרך חיים תורנית עימה הוא מזדהה. בין הרב קוק ובין ה"מזרחי" התגלעו מחלוקות של ממש. אציין כאן שלוש מחלוקות, שיותר מהנושא עצמו הן מעידות על טיב ההבדל בין הרב קוק לבין תנועת ה"מזרחי" ראשונה בהן נגעה להצבעת נשים בבחירות. הרב קוק התנגד להשתתפות נשים בבחירות - אין הכוונה רק לבחירתן של נשים לתפקידים ציבוריים, כי אם לנשים כבוחרות בקלפי. לעומת זאת, המזרחי, שרוח התקופה הייתה חלק ממנו, התנגד לכך בכל תוקף; הרב קוק קרא ל"מזרחי" לפרוש מהתנועה הציונית התנגדותו נבעה מפרשנות (כנראה לא נכונה) להחלטת הקונגרס הציוני שהובאה לעיל - "הציונות אין לה דבר עם הדת". הרב קוק ראה בכך כפירה של ממש ברעיון הציוני. שכן כל ההצדקה של התנועה הציונית היא בשל היותה חלק מבניין הקודש. אם אכן ניתקה התנועה הציונית את עצמה מן הדת, אין לה משמעות. בשל כך המשיך הרב קוק להקים תנועה ציונית אלטרנטיבית בשם "דגל ירושלים". ה"מזרחי" ראה בהחלטה זו ברכה מרובה. סוגיה זו מבליטה ביתר שאת את ההבדלים בין שתי התנועות.
עניין שלישי הוא סוגיית החליבה בשבת. הרב קוק, שהיה מחמיר גדול בהלכה, לא מצא דרך לחלוב בשבת, כי אם על ידי גוי. לעומת זאת, לא זו בלבד שה"מזרחי" לא חיפש בדרך כלל את הדרך המחמירה בהלכה, עמדה כזו לגבי החליבה בשבת לא הייתה יכולה להתקבל על ידו, בשל אמונתו הדתית כי ניתן לקיים מדינה מודרנית מושלמת המוחזקת מכוחה של ההלכה על ידי יהודים בלבד. ל"מזרחי" היו רבנים משלו."
למעשה בעיקר נאך זיין פטירה, און שפעטער, איז זיין זון ר' צבי יהודה געווארן די רבי פון א דור וואס ער האט מחנך געווען געבויט אויף זיינע טאטע'ס תורות און ער איז בעיקר דער ראש פון ציונות הדתית. אבער דאס איז נישט דער אריגענעלער מזרחי נאר וואס מרופט מרכז. [אויף ר' צבי יהודה זעלבסט וואלט געווען כדאי מרחיב געווען, ביי אונז מאכט מען עם אוועק נאך אסאך מער פון זיין טאטע, אבער למעשה פון דאס ביסל וואס איך האב געהערט פון דער נאנט איז ער גארנישט געווען אזא קטלא קניא, אויב איינער וויל זאל ער עפענען א אשכול איבער עם.]
מרן הגאון ראי"ה קוק זצוק"ל
ב"ה
אמנם איני דובר יידיש, אך מפאת חשיבות העניין וכבוד התורה באתי להגיב את תגובתי -
שמחתי לראות אתר חרדי יידישאי שכללו אינו כמו אידישע וועלט ומתייחס בכבוד רב לרב קוק כמו כלל גדולי היהדות החרדית שהתייחסו לרב קוק כקדוש, צדיק וגאון עצום וכפי שמראים מעשיו והנהגותיו כפי שהיו באמת.
ראו כאן על הערצת גדולי עולם לרב קוק: <a class="postlink" href="http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA-38/%D7%94%D7%99%D7%97%D7%A1-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%99-%D7%9C%D7%A8%D7%91-%D7%A7%D7%95%D7%A7-133999/">http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95% ... A7-133999/</a>
בהמשך העמוד מעשים והנהגות ממנו המראים היטב את דמותו כקדוש עליון, ירא אלוקים מרבים, ציס"ע ומעביר על מידותיו עד לאין שיעור וגאון אדיר בכל חלקי התורה, וכפי שהתייחסו אליו רובם ככולם של גדולי החרדים.
בעמוד השני על גדולי עולם שדווקא תמכו בדעותיו ועל דברים שתקפו אותו עליהם שלמעשה דבריו לא הובנו כפי שתכוון או שדבריו סולפו או ובכל מקרה יש להם מקור נאמן. בהמשך על היחס אליו כאל רבה של ירושלים.
דוגמה ליחס החרדי העיקרי לרב קוק הוא בירחון החרדי "בית יעקב : ירחון לחינוך, ספרות ומחשבה" בהוצאת הרב פנחס יעקב הכהן לוין החרדי, שנה ו', קובץ ד', טבת תשכ"ה, במאמר 'מרן הגאון ר' יחיאל מיכל גורדון זצוק"ל' (מתחיל בעמ' 8) מהרב י' גרינברג החרדי (חבר ההנהלה הרוחנית של ישיבת לומזה - פתח־תקוה שהגרי"מ גורדון עמד בראשה), בעמ' 9 מתחת לתמונת רבני ישיבת לומז'ה-פ"ת ותלמידיה בעמודה השנייה מימין שכתוב שם "גאוני ירושלים הגאון ר׳ יוסף חיים זוננפלד והגאון הרב קוק': <a class="postlink" href="http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp">http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp</a> ... t=&pgnum=9
בנוסף אביא על השקפה דתית-לאומית וגדולי עולם שתמכו בהשקפה זו, ובניהם הרב קוק: <a class="postlink" href="http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA-38/%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%A4%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9B%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA-%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%AA-%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%AA%D7%A0%D7%95-133982/">http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95% ... 95-133982/</a>
ואם בענייני השקפה עסקינן אביא דברי גדולי עולם במהלך הדורות בנושא השבועות שדעתם הייתה שונה מדעתו של הרבי מסטמר שכבודו במקומו מונח, ואפילו שונה מגדולים חרדיים אחרים אף שאינם קיצוניים כמו הרבי מסטמר: <a class="postlink" href="http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA-38/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%A0%D7%95-134285/">http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95% ... 95-134285/</a>
אמנם איני דובר יידיש, אך מפאת חשיבות העניין וכבוד התורה באתי להגיב את תגובתי -
שמחתי לראות אתר חרדי יידישאי שכללו אינו כמו אידישע וועלט ומתייחס בכבוד רב לרב קוק כמו כלל גדולי היהדות החרדית שהתייחסו לרב קוק כקדוש, צדיק וגאון עצום וכפי שמראים מעשיו והנהגותיו כפי שהיו באמת.
ראו כאן על הערצת גדולי עולם לרב קוק: <a class="postlink" href="http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA-38/%D7%94%D7%99%D7%97%D7%A1-%D7%94%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%99-%D7%9C%D7%A8%D7%91-%D7%A7%D7%95%D7%A7-133999/">http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95% ... A7-133999/</a>
בהמשך העמוד מעשים והנהגות ממנו המראים היטב את דמותו כקדוש עליון, ירא אלוקים מרבים, ציס"ע ומעביר על מידותיו עד לאין שיעור וגאון אדיר בכל חלקי התורה, וכפי שהתייחסו אליו רובם ככולם של גדולי החרדים.
בעמוד השני על גדולי עולם שדווקא תמכו בדעותיו ועל דברים שתקפו אותו עליהם שלמעשה דבריו לא הובנו כפי שתכוון או שדבריו סולפו או ובכל מקרה יש להם מקור נאמן. בהמשך על היחס אליו כאל רבה של ירושלים.
דוגמה ליחס החרדי העיקרי לרב קוק הוא בירחון החרדי "בית יעקב : ירחון לחינוך, ספרות ומחשבה" בהוצאת הרב פנחס יעקב הכהן לוין החרדי, שנה ו', קובץ ד', טבת תשכ"ה, במאמר 'מרן הגאון ר' יחיאל מיכל גורדון זצוק"ל' (מתחיל בעמ' 8) מהרב י' גרינברג החרדי (חבר ההנהלה הרוחנית של ישיבת לומזה - פתח־תקוה שהגרי"מ גורדון עמד בראשה), בעמ' 9 מתחת לתמונת רבני ישיבת לומז'ה-פ"ת ותלמידיה בעמודה השנייה מימין שכתוב שם "גאוני ירושלים הגאון ר׳ יוסף חיים זוננפלד והגאון הרב קוק': <a class="postlink" href="http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp">http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp</a> ... t=&pgnum=9
בנוסף אביא על השקפה דתית-לאומית וגדולי עולם שתמכו בהשקפה זו, ובניהם הרב קוק: <a class="postlink" href="http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA-38/%D7%94%D7%94%D7%A9%D7%A7%D7%A4%D7%94-%D7%94%D7%93%D7%AA%D7%99%D7%AA-%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%9B%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA-%D7%A6%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%AA-%D7%92%D7%90%D7%95%D7%9C%D7%AA%D7%A0%D7%95-133982/">http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95% ... 95-133982/</a>
ואם בענייני השקפה עסקינן אביא דברי גדולי עולם במהלך הדורות בנושא השבועות שדעתם הייתה שונה מדעתו של הרבי מסטמר שכבודו במקומו מונח, ואפילו שונה מגדולים חרדיים אחרים אף שאינם קיצוניים כמו הרבי מסטמר: <a class="postlink" href="http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95%D7%AA-38/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%A0%D7%95-134285/">http://haredim.info/%D7%93%D7%A2%D7%95% ... 95-134285/</a>
שלום עליכם.
קאווע טרינקערשלום עליכם.
עליכם שלום!
רק חבל על הרקע האפור שהוא הצבע שאני הכי לא אוהב!:(
לפורומים של "אוצר החכמה", "לדעת" ו"אידישע וועלט", שלהם אותה תצוגה, רקע תכלת שהוא יפה הרבה יותר!
כן כבודי, יש כאן אשכול מיוחד על זה!
קאווע טרינקערכן כבודי, יש כאן אשכול מיוחד על זה!
מה שמו והיכן האשכול?
קאווע טרינקער
דווקא האשכול הזה, 'אנקעטע: קאלירן פאר "תורה ודעת" ', הוא כן על רקע תכלת! איך יכול להיות שיש גם אשכולות על רקע תכלת ומדוע שלא כל האשכולות יהיו כאלו?
שלום עליכם פאר הדור והדרו!
אני לא מבין אם אתה לא דובר יידיש מה את המחפש כאן? ובאידישע וועלט? האם פשוט חיפשת בכתבי ר' גוגל את החיפוש "הרב קוק" והגעת עד להנה??
אני לא מבין אם אתה לא דובר יידיש מה את המחפש כאן? ובאידישע וועלט? האם פשוט חיפשת בכתבי ר' גוגל את החיפוש "הרב קוק" והגעת עד להנה??
טעפלשלום עליכם פאר הדור והדרו!
אני לא מבין אם אתה לא דובר יידיש מה את המחפש כאן? ובאידישע וועלט? האם פשוט חיפשת בכתבי ר' גוגל את החיפוש "הרב קוק" והגעת עד להנה??
חיפשתי אמנם בגוגל בקשר לרב קוק לעניין מסוים והגעתי לתוצאה זו וראיתי צורך להביא את דבריי עם הקישורים הקשורים לרב קוק.
באידישע וועלט בגלל קנאותם הקיצונית רציתי לתומי להראות להם עד כמהם טועים, וכל פעם נחסמתי. בפעם האחרונה זה היה כשבהתייחס לאזכורו של ה"בית יצחק" מלבוב במקום מסוים העתקתי את תולדותיו מויקיפדיה ובהם כתוב שהיה מהחותמים על הצהרת הצהרת של המזרחי, ה"קול קורא" שהתפרסם לאחר אסיפת הייסוד של תנועה זו.
פאר הדורטעפלשלום עליכם פאר הדור והדרו!
אני לא מבין אם אתה לא דובר יידיש מה את המחפש כאן? ובאידישע וועלט? האם פשוט חיפשת בכתבי ר' גוגל את החיפוש "הרב קוק" והגעת עד להנה??
חיפשתי אמנם בגוגל בקשר לרב קוק לעניין מסוים והגעתי לתוצאה זו וראיתי צורך להביא את דבריי עם הקישורים הקשורים לרב קוק.
באידישע וועלט בגלל קנאותם הקיצונית רציתי לתומי להראות להם עד כמהם טועים, וכל פעם נחסמתי. בפעם האחרונה זה היה כשבהתייחס לאזכורו של ה"בית יצחק" מלבוב במקום מסוים העתקתי את תולדותיו מויקיפדיה ובהם כתוב שהיה מהחותמים על הצהרת הצהרת של המזרחי, ה"קול קורא" שהתפרסם לאחר אסיפת הייסוד של תנועה זו.
אתה צודק, שמה יש רק צד אחד! ב"ה כאן יש מקום לכל הצדדים, כמו שהיה תמיד אצל בנ"י היה בית שמאי והיה בית הלל, ואלו ואלו..
הבעיה שיש כאלו שלא לומדים מטעויות אבותינו מתקופת בית שני. מרן הגאון הנצי"ב מוולוז'ין זצוק"ל (משני מוריו ורבותיו המובהקים של הרב קוק לצד הגאון הרב ראובן הלוי לווין זצוק"ל שהיה בסוף ימיו רבה של דווינסק הסמוכה לגרייבה שבה נולד הרב קוק ואליה הגיע בתרל"ט בהיות הרב קוק בן 14 ומדי פעם היה בא לפניו הנער אברהם יצחק קוק שה"ראש לראובני" היה נהנה לדבר עימו בדברי תורה ואמר לו שיש לו שכל התורה יותר מת"ח קשישים) כתב בפתיחה לחומש בראשית בקשר לכך שחומש בראשית נקרא ספר הישר בגלל שהאבות היו ישרים [בהליכות עולמים] ומוסיף שצדיקי סוף בית שני עסקו בתורה ובגמ"ח אך לא היו ישרים בהליכות עולמים ומי שלא היו כדעתם היו חושדים בו שהוא צדוקי ואפיקורוס ודבר כזה הביא לשנאת חינם שגרמה לחורבן בית המקדש השני.
פאר הדורקאווע טרינקער
דווקא האשכול הזה, 'אנקעטע: קאלירן פאר "תורה ודעת" ', הוא כן על רקע תכלת! איך יכול להיות שיש גם אשכולות על רקע תכלת ומדוע שלא כל האשכולות יהיו כאלו?
יש כאן שני פורומים נפרדים. אחד נקרא "פארברענגן" ובו מפטפטים במילי דשטותי והשני נקרא "תורה ודעת" שם מדברים בעניני תורה ודעת. הצבעים הנפרדים משמשים להפריד בין שני הפורומים.
יידל, יש להסביר לפאר הדור ש"פארברענגן" דפה אינו אותו "פארברענגן" שדוברי עברית מכירים מכפר חב"ד.
אכן, זו זו הסיבה שכתבתי שב"פארברענגן" דנים במילי דשטותי.
יידלפאר הדורקאווע טרינקער
דווקא האשכול הזה, 'אנקעטע: קאלירן פאר "תורה ודעת" ', הוא כן על רקע תכלת! איך יכול להיות שיש גם אשכולות על רקע תכלת ומדוע שלא כל האשכולות יהיו כאלו?
יש כאן שני פורומים נפרדים. אחד נקרא "פארברענגן" ובו מפטפטים במילי דשטותי והשני נקרא "תורה ודעת" שם מדברים בעניני תורה ודעת. הצבעים הנפרדים משמשים להפריד בין שני הפורומים.
תודה רבה! עכשיו הכל ברור! רק חבל שלא בחרו צבע אחר!
קאווע טרינקעריידל, יש להסביר לפאר הדור ש"פארברענגן" דפה אינו אותו "פארברענגן" שדוברי עברית מכירים מכפר חב"ד.
יידלאכן, זו זו הסיבה שכתבתי שב"פארברענגן" דנים במילי דשטותי.
מהו ה"פארברענגן" דכפר חב"ד לעומת זה דפה, אם אפשר להסביר יותר?
יידל, כ'האב דיר געזאגט אז פאר הדור איז אביסעל פרעמד...
כבוד פאר הדור
"פארברענגן" דהכא היינו שיחת דברים בטלים לשם תועלת... ללא אכילה וללא משקה המשכר, רק קצת קפה...
ו"פארברענגן" דהתם, נוסח 770, היינו שיחת "חסידות" הבאה עם הרבה משקה המשכר.
עוד על "פארברענגן" דהתם ראה כאן (אידיש)
חלילה מלקלקל השורה, נחזור לנושא האשכול.
כבוד פאר הדור
"פארברענגן" דהכא היינו שיחת דברים בטלים לשם תועלת... ללא אכילה וללא משקה המשכר, רק קצת קפה...
ו"פארברענגן" דהתם, נוסח 770, היינו שיחת "חסידות" הבאה עם הרבה משקה המשכר.
עוד על "פארברענגן" דהתם ראה כאן (אידיש)
חלילה מלקלקל השורה, נחזור לנושא האשכול.
ב"ה
באשכול על מרן הגראי"ה קוק זצוק"ל אביא עיקר הערך עליו מויקיפדיה היידית (<a class="postlink" href="http://yi.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%94%D7%9B%D7%94%D7%9F_%D7%A7%D7%95%D7%A7">http://yi.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7% ... 7%95%D7%A7</a>) ללא רשימת ספריו בהמשך הערך ואח"כ סיכום שלי לתולדותיו (כולל גם קטעים מועתקים מויקיפדיה העברית):
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ט"ז אלול ה'תרכ"ה - ג' אלול ה'תרצ"ה) איז געווען דער ערשטער הויפט רב (רב הראשי) פון די אשכנזים אין ירושלים אין דער תקופה פון דעם בריטישן מאנדאט אין ארץ ישראל.
ביאגראפיע
הרב קוק איז געבוירן אין לעטלאנד אין יאר תרכ"ה און איז געווען אן אפשטאמיגער פון שטאלצע חסידים און מתנגדים. ער האט געלערנט אין דער וואלאזשינער ישיבה און האט אנגעקניפט א שטארקע נאנטשאפט מיט דעם נצי"ב. אין יאר תרמ"ו האט ער חתונה געהאט מיט דער טאכטער פון פאנאוויזשער רב רבי אליהו דוד ראבינאוויטש-תאומים דער בעל ה"אדרת". ער האט געדינט אלס רב אין עטליכע שטעט אין ליטא,
אלס בחור נאן אין ישיבה האט ער זיך אנגעלייענט מיט משכיל'שע ביכער, און נאך דער חתונה, רבינו חיים מבריסק האט דאן ארומגעשיקט צו אלע שטעט אז מען זאל אים נישט אויפנעמען אלס רב, דערזענדיג זיך אן קיין עתיד, איז ער געפארן קיין לאנדאן. וואו ער האט זיך באקענט מיט די ראשי הציונים, זיי האבן אין אים געטראפן א איש כלבבם, און אים געשיקט אויף יפו, מיט די אויגן אויף ירושלים ווען די צייט וועט רייף ווערן.
און אין תרס"ד איז ער ארויף קיין ארץ ישראל און געווארן רב פון יפו פאר צען יאר. אין די יארן פון דעם ערשטן וועלט קריג (תרע"ד-תרע"ז) איז ער געווען אין אייראפע. אין תרע"ט איז ער צוריק געקומען קיין ארץ ישראל און אנגענומען דעם פאסטן פון רב הראשי לעדת אשכנזים וואס רב קוק'ס געגנערס האבן גערופן רב מטעם. אין תרפ"ד האט ער געגרינדעט ישיבת מרכז הרב אין ירושלים.
הרב קוק איז לויט אלעמען געווען א גאון אין נגלה און נסתר. צוערשט איז ער געווען שטארק בידידות מיט די רבנים און גאונים פון ירושלים, ווי רבי יוסף חיים זאנענפעלד און רבי יצחק ירוחם דיסקין. שפעטער זענען א טייל פון זיי געווארן זיינע שארפע קעגנערס. הרב קוק האט אלע זיינע יארן אנגעהאלטן נאענטע ידידות'שאפט מיט פיל גדולי הרבנים און אדמורי"ם פון ארץ ישראל און אייראפע, ווי צום ביישפיל. דער אדמו"ר בעל אמרי אמת פון גער, דער אדמו"ר ר' מרדכי יוסף ליינער פון ראדזין, אדמו"ר ר' ישראל פרידמאן פון טשארטקאוו, בענדינער רב ר' חנוך צבי הכהן לעווין, און נאך. פיל האבן זיך אויסגעדריקט אויף אים מיט גאר ווארעמע ווערטער און געלויבט אויף זיין גאונות, חכמה, און צדקות.
הרב קוק האט פרובירט צו גרינדן אן ארגאניזאציע מיטן נאמען דגל ירושלים וואס וועט דינען אויף צוזאמצוברענגען גאנץ כלל ישראל אונטער דער השפעה און אויטאריטעט פון א וועלטס בית דין, א ישיבה, און אנדערע אינסטיטוציעס. דער פלאן איז געווען א גראנדיעזער, און צו דעם האט ער געלאזט דריקן די ערשטע פון זיינע ספרים אויף מחשבת ישראל מיטן נאמען "אורות". אין דעם קונטרס האט ער ארויסגעברענגט זיינע אידעען אויף דער געהויבנקייט פון דעם קאלעקטיווען זעל פון כלל ישראל און זייער תפקיד, ספעציעל אין דעם ענין פון ישוב ארץ ישראל.
רב קוק האט געזען אין דעם צוריקקער קיין ארץ ישראל א געשעעניש פון אויסערגעווענלעכער היסטארישער און טעאלאגישער מערקווירדיגקייט. ער האט פיל געארבעט מקרב צו זיין יידן צו תורה און שמירת המצוות. ער פלעגט זאגן אויפן מאמר חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת", אז עס זענען שוין דא גענוג וואס זענען דוחה און זיין פליכט איז צו טון דאס התקרבות.
קאנטראווערסיע
א טייל פון די רעיונות אין "אורות" האבן געברענגט די אויפמערקזאמקייט פון קנאים אין ירושלים, וואס האבן געהאלטן אז עס זענען געשריבן דארט זאכן וואס זענען נישט לויטן דרך התורה. די קנאים האבן ארויסגעגעבן א קונטרס מיטן נאמען קול שופר. דער גרעסטער טייל דערפון איז געווען גאר א שארפער בריוו און חרם אויף רב קוק'ס קונטרס "אורות" מיט דער חתימה פון רבי יוסף חיים זאנענפעלד און רבי יצחק ירוחם דיסקין.
אפילו פון די וואס זענען נישט ארויסגעגאנגען קעגן אים האבן געהאלטן אז ער שרייבט א סך רעיונות וואס איז נישט אויסגעהאלטן לויטן דרך התורה, און אז ער איז פארפארן דורך אפטייטשן ענינים אין קבלה נישט דעם ריכטיקן וועג. בפרט די ענינים אז אין יעדער זאך איז דא א ניצוץ אלקי, און אז מ'דארף דאס מעלה זיין.
א פייער פון מחלוקת האט אויסגעבראכן, אין וועלכן פיל יקירי ירושלים זענען געווארן אריינגעכאפט. אויך האבן א סך רבנים פון אונגארן, און א טייל רבנים פון ליטא געהאלטן מיט די קנאים פין ירושלים.
הרב קוקס ידיד נפש און תלמיד מובהק, רבי יעקב משה חרל"פ (וואס זיין פאטער האט געדינט אויפן בית דין פון הרב דיסקין, און ער אליין איז געווען שטארק צוהילף רב דיסקין צו ווערן אנעגענומען ביי אלע קרייזן אין ירושלים) האט געשריבן א קונטרס "טובים מאורות" וואו ער פרובירט צו דערקלערן און אויפווייזן די ריכטיקייט פון פילע פון די רעיונות וואס זענען געדרוקט אין "אורות". אנדערע חשובע נאכפאלגער פון הרב קוק זענען געווען דער ירושלימער דיין ר' צבי פסח פראנק, ר' יחיאל מיכל טוקאטשינסקי (אן אור-איידעם פון ירושלימער רב ר' שמואל סאלאנט), ר' צבי דוד הירשביין (פון די זקני חסידי גער אין ירושלים), ר' ישראל פורת, ר' מנחם מענדל פרוש, ר' אייזיק בן טובים, און נאך.
די מחלוקת איז געווארן אזוי איבערגעהיצט ביז דער אדמו"ר בעל אמרי אמת פון גער איז פארבעטן געווארן צו קומען קיין ארץ ישראל און פרובירן איינשטעלן שלום. דינסטיק, ד' ניסן תרפ"א, איז דער בעל אמרי אמת אנגעקומען קיין ירושלים. באלד א חודש צייט איז דער אמרי אמת פארבליבן אין ארץ ישראל, און פילע שעות איז ער געזעסן און אויסגעהערט די טענות פון ביידע צדדים. אויפן שיף פארנדיק צוריק אין דער אייראפע האט ער אפגעשריבן זיין מסקנא אויף דער נושא.
"רב קוק", האט דער גערער רבי געשריבן, "איז א מאן מיט פילפאכיקע טאלאנטן אין תורה און אין נאבעלע מדות, און איז א שונא בצע. זיין ליבשאפט צו ציון פליסט איבער די גרענעצן און דאס ברענגט אים צו 'מטהר זיין טמאים און ברענגען אויף דעם ראיות', וואס דערמאנט פון דעם תנא ר' מאיר וואס חז"ל האבן אויף אים געזאגט אז ער איז געווען א יחיד בדורו און דעריבער איז די הלכה נישט ווי אים."
דער אמרי אמת שרייבט ווייטער אז די כוונה פון רב קוק איז ערלעך און לשם שמים. אבער וויבאלד עס קומט ארויס פון געוויסע אויסצוגן א חילול שם שמים האט רב קוק אים געגעבן אן אונטערגעשריבענעם כתב אז ער איז מבטל די אלע זאכן וואס האבן דערצו גורם געווען. ער שרייבט ווייטער אז ער האט דערנאך גערעדט מיט הרב זאנענפעלד און הרב דיסקין, און זיי האבן מסכים געווען צו חתמען אז זיי זענען מבטל דעם "קול שופר" מיט די חרמים און די פילע באליידיגונגען. דערצו האבן די רבנים צוגעגעבן אז די בריוון און חרמים זענען געדרוקט געווארן דורך קנאים שלא בידיעתם, אבער זיי האבן אויף דעם נישט פראטעסטירט ווילאנג די אויסצוגן בלייבן אין דעם ספר.
די קנאים האבן שפעטער געטענהט אז דער כתב פון רב קוק איז נישט גענוג, און דער בריוו מצד די קנאים מבטל צו זיין דעם "קול שופר" איז קיינמאל נישט צושטאנד געקומען.
מרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל נולד בט"ז באלול תרכ"ה בעיירה גרייבה בלטביה הסמוכה לעיר דווינסק כשהנהר דווינה מבדיל ביניהן, לרב שלמה זלמן הכהן קוק זצ"ל ולמרת פרל זלטע לבין פלמן.
מצד אביו היה בעיקר צאצא של מתנגדים אך גם היה צאצא בן אחר בן לגאון הרב יצחק כ"ץ שהצטרף בשלב מסוים לחסידות כשהייתה בחיתוליה, ואמו התעלפה כששמעה על כך.
מצד אמו היה נכד לרב רפאל פלמן שהיה חסיד נאמן של הרבי מחב"ד ה"צמח צדק" כשאביו או סבו היה הגאון הרב אברהם פלמן זצוק"ל, שהתפרסם בזמנו כראב"ד סביז והיה משומעי לקחו של מרן הגר"א קרמר מווילנה זצוק"ל זיע"א, והשאיר אחריו חמישה כרכים של כתבי קבלה.
למד כילד מפי מלמדים בגרייבה ומאביו ובגיל ברמצווה למד במשך כשנתיים בבית המדרש בלוצין אצל מרן הגאון הרב אליעזר דון יחיא זצוק"ל שהיה רבה של העיירה והגאון הרב יעקב רבינוביץ זצ"ל שהיה בן מרן הגאון מרדכי גימפל-יפה מרוז'ינוי זצוק"ל (עלה לארץ) שהיה בן הגאון הרב דב בר יפה זצוק"ל (מגדולי תלמידי מרן הגר"ח מוולוז'ין זצוק"ל ורבה שחל אוטיאן) ואחיה של מרת פרידה-בתיה ע"ה.
לאחר מכן חזר ללמוד בעיירה ובגיל 17 למד כשנה בבית המדרש בסמורגון אצל רבה של העיירה מרן הגאון הרב נח חיים אברהם שפירא זצוק"ל וחתניו הגאונים הרב תנחום גרשון ביליצקי והרב מנשה יוסף גינצבורג, זצ"ל.
כמו כן מגיל 14 בא לפני מרן הגאון הרב ראובן הלוי לווין זצוק"ל מאז שהגיע בתרל"ט לכהן כרבה של דווינסק והוא נהנה לדבר עם הנער אברהם יצחק הכהן קוק בדברי תורה.
כשהיה בן 14 מרן הגאון האדר"ת זצוק"ל לקחו באותו זמן כשידוך לבתו אלטה-בת שבע.
בערב חנוכה תרמ"ה הגיע לישיבת וולוז'ין כשמרן הגאון הנצי"ב זצוק"ל היה רבו המובהק אך קיבל תורה גם ממרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל אף שלא נכנס לשיעוריו. שם כונה (במקור ביידיש) "העילוי מגריבה"/"הגריבאי" או "העילוי מדווינסק"/"הדווינסקאי" או "העילוי מפוניבז'"/"הפוניבז'אי" כי חותנו לעתיד היה אז ראב"ד פוניבז'. בוולוז'ין למד כמתוכנן עד סוף זמן חורף תרמ"ו ובניסן נשא לאישה את בת האדר"ת ולמד על שולחן חותנו.
בי"ז בטבת תרמ"ח נולדה ביתו הבכורה מרת פרידה-חנה ע"ה (נישאה לדודה, הרב ישראל שמעון רבינוביץ-תאומים זצ"ל) ובהמשך אותה שנה נבחר לרבנות העיירה זיימל בליטא. שם היה תלמיד-חבר בקבלה למרן הגר"ש אלישוב זצוק"ל (בעל ה"לשם"). לאחר כשנה נפטרה רעייתו כשבתו הייתה כבת שנה וחצי.
בזיווג שני נשא בתר"ן לאישה את מרת רייזה רבקה בת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי יהודה זצ"ל. ממנה נולד לו בי"ד בניסן תרנ"א מרן הגאון הרב צבי יהודה (הרצי"ה) זצ"ל.
באותה שנה הוציא לאור גם את חיבורו הראשון "חבש פאר" שבו דברי הלכה ואגדה על מקום ההנחה הנכון של תפילין של ראש.
בתרנ"ה נבחר לכהן כראב"ד העיירה בויסק בלטביה.
מתרס"א החל לפרסם מאמרי הגות בביטאון הרבני "הפלס".
בתרנ"ט נולדה בתו השנייה בתיה-מרים שנישאה לגאון הרב שלום נתן רענן (הירשוביץ) זצ"ל שהיה מגדולי תלמידי הרב ב"מרכז הרב" ובהמשך ר"מ ומנהל הישיבה.
בשנים אלו עסק בכתיבת חיבוריו 'עין אי"ה' (חלקו הגדול כשמדובר בגרסה ראשונה כשכתב בהמשך גרסה שנייה), "מדבר שור" (דרשות שנשא בתקופה זו), ולנבוכי הדור, חיבור הגותי על התמודדות היהדות עם זרמי מחשבה מודרניים.
הוא קיבל הצעות לכהן פאר ברבנות קובנה וסלונים, כמגיד מישרים בווינה וכמנהל רוחני בישיבת טלז, אך העדיף את עצת קהילת הפרושים ביפו בגלל שאיפתו העזה לעלות לארץ בכ"ח באייר תרס"ד עלה לארץ ישראל לכהן כראב"ד יפו והמושבות על כסאו של מרן הגאון נפתלי הירץ הלוי וידנבוים זצוק"ל. שם חיבר חלק נכבד מכתביו המחשבתיים ובהם "שמונה קבצים" ששמשו לחיבור כמה וכמה ספרים מתורתו: "אורות", "אורות הקודש", 'עולת ראי"ה', ערפילי טוהר שהוא הוצאה לאור ביוזמת הרב קוק של הקובץ השני משמונה קבצים כפי שהוא, ועוד. כמו כן, כתב בעיפו את הגרסה השנייה של 'עין אי"ה'.
בתענית אסתר תרס"ז נולדה בתו הצעירה אסתר יעל, ובאותו זמן התארסה בתו הגדולה פרידה חנה עם הרב ישראל שמעון רבינוביץ'-תאומים, בנו של האדר"ת וממייסדי העיר בת ים.
באותה תקופה תמך באופן מסויג בבית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בארץ ישראל, דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים. במקביל תמך גם ב"תלמוד תורה שערי תורה". הוא יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית. במסגרת זאת תמך בהיתרים על פי ההלכה לצורך קיום ההתיישבות, כגון בפולמוס השמיטה ובהיתר המכירה, שרבנים בולטים תמכו בו גם לפניו. הוא ביסס היתר זה מבחינה הלכתית בספר שבת הארץ. כמו כן התיר את השימוש בפסח בשמן שומשומין שנכבש בכבישה קרה ללא מגע מים, אף שהשומשומין הם ממשפחת הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים.
ביפו הקים ישיבה גבוהה שהייתה קטנה ומנתה פחות משני מניינים, ביניהם היה הרב יהושע קניאל, רבה של חיפה. הישיבה שכנה בקומה העליונה של תלמוד תורה "שערי תורה" בבית הכנסת, כאשר בחציו השני של היום עבדו והשתכרו התלמידים בבית המלאכה "שערי תורה" שנוסד בצמוד לישיבה. למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. הבית שבו התגורר הרב, שוכן ברחוב אחווה 21 בשכונת נווה צדק הכלולה בתל אביב-יפו דהיום.
בשנת תרע"ד יצא הרב קוק, כרבם של המושבות, בראש משלחת רבנים רחבה מרחבי הארץ למסע המושבות הראשון. המסע נמשך כחודש. במסע זה ניסה הרב קוק לחזק את הקשר בין החלוצים לתורה ומצוות. בין הרבנים היו גם נציגי היישוב הישדן הלא ציוניים, מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל, ממנהיגי המתנגדים לציונות, והגאון הרב בן ציון ידלר-גולדברג זצ"ל.
בהמשך שנת תרע"ד יצא לכנס העולמי של "אגודת ישראל" בשווייץ בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ולאחר חודש נאלץ להישאר בסנט-גלן בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שם פעל פעילות ציבורית כדי לסייע ליישוב שבארץ. בשנת תרע"ו הציעה לו קהילת "מחזיקי הדת" שבלונדון לשמש כרבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות. השפיע על הממשלה הבריטית שלא תסגיר לרוסיה יהודים רוסיים שהיגרו ממנה, וניהל מאבק עם אנגלים בני דת משה, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי להימנע מהצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת, נשלחו תזכירים רבים לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות, שבהם הודגש כי דת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית ובארץ ישראל. גילוי דעת זה חזק את עמדתם של מצדדי פרסום ההצהרה. בשעת הוויכוחים על ההצהרה בפרלמנט הבריטי, העלו אחדים מהצירים את הסתייגות היהודים המתבוללים, שטענו שההצהרה מנוגדת לרוח הדת היהודית. בתשובה לכך קם הציר קיילי וענה: "על מי יש לנו לסמוך בנוגע לצד הדתי, על הלורד מונטגיו שאוכל איתנו חזיר, או על הרב של "מחזיקי הדת" הרב קוק?!" בלונדון חיבר את "ראש מין" על סודות האותיות, התגין, התנועות, הניקוד והטעמים. בספר יש סגולה לזיכוי ממשפט עם השלטונות, לרפואה, ללידה קלה, ולהצלחה (ראו על כך בתגובה על דמותו שתובא בהמשך).
באלול תרע"ט חזר לארץ בגלל הזמנת קהילת האשכנזים בירושלים לכהן כרבם ובג' אלול עלה לירושלים, אך עדיין התלבט אם לקבל עליו את המינוי בגלל החרדים הקיצוניים ובטבת תר"ף הסכים לקבל עליו בסופו של דבר את המשרה הרמה כיורשו של מרן הגר"ש סלנט זצוק"ל. מיעוט מהעדה האשכנזית לא הסכים לקבל את המינוי כי ראה בדרכו של הרב קוק לא מספיק שמרנית לירושלים והקים את "העדה החרדית" כשמרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל מונה לרבה הראשון (=גאב"ד "העדה החרדית" כששנו גם תפקיד של ראב"ד "העדה החרדית").
סמוך להתמנותו לרבה של ירושלים נהרגה בתו הצעירה אסתר-יעל בעת שנפלה במדרגות הבית הזמני בו התגוררו ברחוב הנביאים, סמוך לכיכר הדווידקה כשמבית זה נותר קיר. בית הרב הקבוע ברחוב יפו והיום ברחוב הרב קוק 9 הושלם בתרפ"ג.
בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה בתר"ף, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר - ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת חברי המזרחי.
בתרפ"א הוביל את הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל כשהוא משמש כרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל והגאון הרב יעקב מאיר זצוק"ל משמש לצדו כראשל"צ והרב הראשי הספרדי לארץ ישראל.
מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי. אף שהראי"ה חיבב את תנועת המזרחי, וראה באנשיה שותפים לדרכו, הוא חלק לעתים על דרכה. על פי השקפתו, תנועת המזרחי הייתה פשרנית מדי, שכן היא לא החמירה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, והתבטלה בפני ההסתדרות הכללית. במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית כי "הציוניות דבר אין לה עם הדת", והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות כנגדה ולהתנער ממנה. בתרע"ח, כשהיה עוד בלונדון, ביקש לייסד הסתדרות בשם "דגל ירושלים, שתאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו של עם ישראל לארצו נובעת מהמקור האלוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי, ובמקביל לשמור על השתייכותם הקודמת. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד הכהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סניפים בארץ ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארה"ב. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, התנגדות המפלגות הדתיות האחרות, וגם עצירת פעילותה למען לא תפגע בתנועת המזרחי היו בעוכרי התנועה החדשה שלא קמה בסופו של דבר.
בתרפ"ד הקים רשמית את ישיבת "מרכז הרב" שהתבססה על עילויים מישיבות אירופה שהומלצו לו ע"י ראשי הישיבות, ובשיאה בזמן הרב קוק הגיעה לשבעים-שמונים תלמידים. מעשית הלימוד החל מקיץ תרפ"ג מלימודם של שבתי שמואלי, לימים מזכיר הישיבה, ואריה בויארסקי. חידושיה העיקרים היו השפה העברית שהייתה מדוברת בה, ולימודי הגות ומחשבה שנוספו בה. מטרתה הייתה "שינהרו אליה טובי הבחורים מכל העולם, המצוינים בכשרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש". את ניסוח תוכנית הלימודים של הישיבה הטיל על תלמידו הגאון הרב הרב דוד אריה יהודה לייב כהן זצ"ל ("הרב הנזיר"). בתוכנית הלימודים היו בנוסף ללימודים הישיבתיים המקובלים, לימודי תנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה ולימודי מדעים (בוטניקה וביולוגיה). מרן הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל שימש כראש הישיבה בפועל, עד לפטירתו בתשי"ב. הישיבה נוהלה על ידי הרב קוק באופן אבהי. לעתים דאג הרב קוק לתלמידיו מבחינה חומרית בסיועה של אשתו, שלקחה על עצמה את הטיפול בחורים שבגרבי תלמידיו. הרב קוק עודד את בוגרי הישיבה לשמש כרבנים, כמורים וכאנשי ציבור, ואכן רבים מהם שימשו כרבנים בארץ ישראל ובחו"ל.
בכ' בכסלו תרפ"ד ערך מסע מושבות מצומצם עם תלמידו המובהק הגרי"מ חרל"פ ומרן הגר"ש אהרונסון זצוק"ל, רבה הראשי האשכנזי של ת"א. הם ביקרו בצפת ונפגשו עם מרן הגרש"א אלפנדארי ("הסבא קדישא") זצוק"ל שקיבלם בכבוד גדול. הס"ק שלח להם בי"ט בכסלו מכתב ברכה לקראת ביקור זה.
בהמשך שנת תרפ"ד יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבה השתתפו מרן הגאון הרב אברהם דוב כהנא שפירא זצוק"ל הי"ד, רבה של קובנה, ומרן הגאון הרב משה מרדכי אפשטיין זצוק"ל, ר"י "כנסת ישראל" בסלובודקה (מפורסמת כ"ישיבת סלבודקה" שבתרפ"ה עלתה לארץ לחברון ולאחר פרעות תרפ"ט עברה לירושלים) ורב העיירה, במטרה לערוך מגבית למוסדות התורה בירושלים ובליטא. הרב קוק התקבל כמובן בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק.
ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בכתיבת וחיבור הפסיקה ההלכתית של התלמוד, עבודה שעסק בה ללא לאות, ושראה בה בנין התורה לדורות. בתרצ"ג ייסד בירושלים את "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד", למחקר מדעי של היהדות, ובמיוחד תורה שבעל פה, והעמיד בראשו את הרב שאול ליברמן שנחשב לאחד מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה, וכחברי המכון בחר עשרה מתלמידיו המובחרים.
כאיש ציבור הגיב למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה מול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי. כאשר באה אליו משלחת של ראשי המוסדות הציוניים כדי לשכנעו לוותר על הבעלות על הכותל ולהסתפק בזכות להתפלל במקום, אמר: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי!... אם חס ושלום נוותר על הכותל גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו".
במאורעות תרפ"ט, טילפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, הורה לו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. ובעקבות פרעות תר"ץ, אמר בוועדת החקירה הבריטית: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו ביותר".
לאחר ששלושה מהרוויזיוניסטים, אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט הואשמו ברצח ארלוזורוב ואף הורשעו בתחילה בעדויות שקר וראיות מפוברקות כשסטבסקי נידון למוות, עמד בעוז על חפותם ועל כך הותקף קשה ביותר בעיתוני אנשי השמאל ובמודעות מטעמם. הרוצחים האמתיים היו הערבים עיסא דרוויש ועבד אל מגיד שהיו כמה וכמה ראיות שקשרו אותם למעשה כולל האקדח שישמש לרצח וקליעים תואמים לאלו שנורו בחיים ארלוזורוב הי"ד שנמצאו אצל אחד מהשניים, כולל עדות האלמנה סימה עצמה במשטרה הבריטית שהרוצחים היו ערבים ותאורה התאים לערבים הנ"ל כולל שאחד מהם הלך כמו ברווז, אך תחת לחצים כבדים של אנשי השמאל (ואולי איומים) חזרה בה מעדותה ובמשפט העידה כביכול שמזהה את סטבסקי ורוזנבלט כשני הרוצחים (אחימאיר זוכה בינתיים משותפות ברצח). יש לציין שרורזנבלט נצפה כשעה לפני זמן הרצח בירושלים כשזמן הנסיעה אז בין ירושלים לת"א ארך כ-3 שעות. בסופו של דבר זוכו השניים, אך שני הערבים לא הורשעו במקומם. דרוויש הודה במעשה לאחד מלחמת ששת הימים למרות שלא היה לו כל אינטרס להודות ברצח. הרצי"ה סיפר שהתעקשותו הרבה של אביו בחפותם של השניים הייתה גם בגלל ששופט אנגלי הודה לפניו שהייתה הוראה מגבוהה להרשיע את הרוויזיוניסטים. אך כאמור בסופו של דבר כל השלושה זוכו, אך הרוצחים האמתיים לא הועמדו לדין.
מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין המזכה את סטבסקי, בעת שהרב קוק חזר לירושלים מטקס שבו קיבל אזרחות כבוד של העיר תל אביב חש הרב קוק כאבים בבטנו, ומחלת הסרטן החלה לתת בו את אותותיה.
הרב קוק נפטר בג' באלול תרצ"ה, 16 שנים מעת לעת מעלותו ירושלימה, ונקבר בהר הזיתים.
על משנתו המחשבתית הייתה מחלוקת גדולה והחרדים הקיצוניים ביותר אף פסלו אותו אישית בגלל דעותיו, אך גם כלל גדולי מתנגדי הציונות ודעותיו, חלקו לו כבוד רב מבחינה אישית (הבאתי על כך קישור). אך היו גם גדולי עולם רבים שאף תמכו בדעותיו וברעיון הציוני (גם על כך הביאו קישור באותה תגובה של הקישור על הערצת הגדולים אליו).
באשכול על מרן הגראי"ה קוק זצוק"ל אביא עיקר הערך עליו מויקיפדיה היידית (<a class="postlink" href="http://yi.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%91%D7%A8%D7%94%D7%9D_%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%94%D7%9B%D7%94%D7%9F_%D7%A7%D7%95%D7%A7">http://yi.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7% ... 7%95%D7%A7</a>) ללא רשימת ספריו בהמשך הערך ואח"כ סיכום שלי לתולדותיו (כולל גם קטעים מועתקים מויקיפדיה העברית):
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ט"ז אלול ה'תרכ"ה - ג' אלול ה'תרצ"ה) איז געווען דער ערשטער הויפט רב (רב הראשי) פון די אשכנזים אין ירושלים אין דער תקופה פון דעם בריטישן מאנדאט אין ארץ ישראל.
ביאגראפיע
הרב קוק איז געבוירן אין לעטלאנד אין יאר תרכ"ה און איז געווען אן אפשטאמיגער פון שטאלצע חסידים און מתנגדים. ער האט געלערנט אין דער וואלאזשינער ישיבה און האט אנגעקניפט א שטארקע נאנטשאפט מיט דעם נצי"ב. אין יאר תרמ"ו האט ער חתונה געהאט מיט דער טאכטער פון פאנאוויזשער רב רבי אליהו דוד ראבינאוויטש-תאומים דער בעל ה"אדרת". ער האט געדינט אלס רב אין עטליכע שטעט אין ליטא,
אלס בחור נאן אין ישיבה האט ער זיך אנגעלייענט מיט משכיל'שע ביכער, און נאך דער חתונה, רבינו חיים מבריסק האט דאן ארומגעשיקט צו אלע שטעט אז מען זאל אים נישט אויפנעמען אלס רב, דערזענדיג זיך אן קיין עתיד, איז ער געפארן קיין לאנדאן. וואו ער האט זיך באקענט מיט די ראשי הציונים, זיי האבן אין אים געטראפן א איש כלבבם, און אים געשיקט אויף יפו, מיט די אויגן אויף ירושלים ווען די צייט וועט רייף ווערן.
און אין תרס"ד איז ער ארויף קיין ארץ ישראל און געווארן רב פון יפו פאר צען יאר. אין די יארן פון דעם ערשטן וועלט קריג (תרע"ד-תרע"ז) איז ער געווען אין אייראפע. אין תרע"ט איז ער צוריק געקומען קיין ארץ ישראל און אנגענומען דעם פאסטן פון רב הראשי לעדת אשכנזים וואס רב קוק'ס געגנערס האבן גערופן רב מטעם. אין תרפ"ד האט ער געגרינדעט ישיבת מרכז הרב אין ירושלים.
הרב קוק איז לויט אלעמען געווען א גאון אין נגלה און נסתר. צוערשט איז ער געווען שטארק בידידות מיט די רבנים און גאונים פון ירושלים, ווי רבי יוסף חיים זאנענפעלד און רבי יצחק ירוחם דיסקין. שפעטער זענען א טייל פון זיי געווארן זיינע שארפע קעגנערס. הרב קוק האט אלע זיינע יארן אנגעהאלטן נאענטע ידידות'שאפט מיט פיל גדולי הרבנים און אדמורי"ם פון ארץ ישראל און אייראפע, ווי צום ביישפיל. דער אדמו"ר בעל אמרי אמת פון גער, דער אדמו"ר ר' מרדכי יוסף ליינער פון ראדזין, אדמו"ר ר' ישראל פרידמאן פון טשארטקאוו, בענדינער רב ר' חנוך צבי הכהן לעווין, און נאך. פיל האבן זיך אויסגעדריקט אויף אים מיט גאר ווארעמע ווערטער און געלויבט אויף זיין גאונות, חכמה, און צדקות.
הרב קוק האט פרובירט צו גרינדן אן ארגאניזאציע מיטן נאמען דגל ירושלים וואס וועט דינען אויף צוזאמצוברענגען גאנץ כלל ישראל אונטער דער השפעה און אויטאריטעט פון א וועלטס בית דין, א ישיבה, און אנדערע אינסטיטוציעס. דער פלאן איז געווען א גראנדיעזער, און צו דעם האט ער געלאזט דריקן די ערשטע פון זיינע ספרים אויף מחשבת ישראל מיטן נאמען "אורות". אין דעם קונטרס האט ער ארויסגעברענגט זיינע אידעען אויף דער געהויבנקייט פון דעם קאלעקטיווען זעל פון כלל ישראל און זייער תפקיד, ספעציעל אין דעם ענין פון ישוב ארץ ישראל.
רב קוק האט געזען אין דעם צוריקקער קיין ארץ ישראל א געשעעניש פון אויסערגעווענלעכער היסטארישער און טעאלאגישער מערקווירדיגקייט. ער האט פיל געארבעט מקרב צו זיין יידן צו תורה און שמירת המצוות. ער פלעגט זאגן אויפן מאמר חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת", אז עס זענען שוין דא גענוג וואס זענען דוחה און זיין פליכט איז צו טון דאס התקרבות.
קאנטראווערסיע
א טייל פון די רעיונות אין "אורות" האבן געברענגט די אויפמערקזאמקייט פון קנאים אין ירושלים, וואס האבן געהאלטן אז עס זענען געשריבן דארט זאכן וואס זענען נישט לויטן דרך התורה. די קנאים האבן ארויסגעגעבן א קונטרס מיטן נאמען קול שופר. דער גרעסטער טייל דערפון איז געווען גאר א שארפער בריוו און חרם אויף רב קוק'ס קונטרס "אורות" מיט דער חתימה פון רבי יוסף חיים זאנענפעלד און רבי יצחק ירוחם דיסקין.
אפילו פון די וואס זענען נישט ארויסגעגאנגען קעגן אים האבן געהאלטן אז ער שרייבט א סך רעיונות וואס איז נישט אויסגעהאלטן לויטן דרך התורה, און אז ער איז פארפארן דורך אפטייטשן ענינים אין קבלה נישט דעם ריכטיקן וועג. בפרט די ענינים אז אין יעדער זאך איז דא א ניצוץ אלקי, און אז מ'דארף דאס מעלה זיין.
א פייער פון מחלוקת האט אויסגעבראכן, אין וועלכן פיל יקירי ירושלים זענען געווארן אריינגעכאפט. אויך האבן א סך רבנים פון אונגארן, און א טייל רבנים פון ליטא געהאלטן מיט די קנאים פין ירושלים.
הרב קוקס ידיד נפש און תלמיד מובהק, רבי יעקב משה חרל"פ (וואס זיין פאטער האט געדינט אויפן בית דין פון הרב דיסקין, און ער אליין איז געווען שטארק צוהילף רב דיסקין צו ווערן אנעגענומען ביי אלע קרייזן אין ירושלים) האט געשריבן א קונטרס "טובים מאורות" וואו ער פרובירט צו דערקלערן און אויפווייזן די ריכטיקייט פון פילע פון די רעיונות וואס זענען געדרוקט אין "אורות". אנדערע חשובע נאכפאלגער פון הרב קוק זענען געווען דער ירושלימער דיין ר' צבי פסח פראנק, ר' יחיאל מיכל טוקאטשינסקי (אן אור-איידעם פון ירושלימער רב ר' שמואל סאלאנט), ר' צבי דוד הירשביין (פון די זקני חסידי גער אין ירושלים), ר' ישראל פורת, ר' מנחם מענדל פרוש, ר' אייזיק בן טובים, און נאך.
די מחלוקת איז געווארן אזוי איבערגעהיצט ביז דער אדמו"ר בעל אמרי אמת פון גער איז פארבעטן געווארן צו קומען קיין ארץ ישראל און פרובירן איינשטעלן שלום. דינסטיק, ד' ניסן תרפ"א, איז דער בעל אמרי אמת אנגעקומען קיין ירושלים. באלד א חודש צייט איז דער אמרי אמת פארבליבן אין ארץ ישראל, און פילע שעות איז ער געזעסן און אויסגעהערט די טענות פון ביידע צדדים. אויפן שיף פארנדיק צוריק אין דער אייראפע האט ער אפגעשריבן זיין מסקנא אויף דער נושא.
"רב קוק", האט דער גערער רבי געשריבן, "איז א מאן מיט פילפאכיקע טאלאנטן אין תורה און אין נאבעלע מדות, און איז א שונא בצע. זיין ליבשאפט צו ציון פליסט איבער די גרענעצן און דאס ברענגט אים צו 'מטהר זיין טמאים און ברענגען אויף דעם ראיות', וואס דערמאנט פון דעם תנא ר' מאיר וואס חז"ל האבן אויף אים געזאגט אז ער איז געווען א יחיד בדורו און דעריבער איז די הלכה נישט ווי אים."
דער אמרי אמת שרייבט ווייטער אז די כוונה פון רב קוק איז ערלעך און לשם שמים. אבער וויבאלד עס קומט ארויס פון געוויסע אויסצוגן א חילול שם שמים האט רב קוק אים געגעבן אן אונטערגעשריבענעם כתב אז ער איז מבטל די אלע זאכן וואס האבן דערצו גורם געווען. ער שרייבט ווייטער אז ער האט דערנאך גערעדט מיט הרב זאנענפעלד און הרב דיסקין, און זיי האבן מסכים געווען צו חתמען אז זיי זענען מבטל דעם "קול שופר" מיט די חרמים און די פילע באליידיגונגען. דערצו האבן די רבנים צוגעגעבן אז די בריוון און חרמים זענען געדרוקט געווארן דורך קנאים שלא בידיעתם, אבער זיי האבן אויף דעם נישט פראטעסטירט ווילאנג די אויסצוגן בלייבן אין דעם ספר.
די קנאים האבן שפעטער געטענהט אז דער כתב פון רב קוק איז נישט גענוג, און דער בריוו מצד די קנאים מבטל צו זיין דעם "קול שופר" איז קיינמאל נישט צושטאנד געקומען.
מרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל נולד בט"ז באלול תרכ"ה בעיירה גרייבה בלטביה הסמוכה לעיר דווינסק כשהנהר דווינה מבדיל ביניהן, לרב שלמה זלמן הכהן קוק זצ"ל ולמרת פרל זלטע לבין פלמן.
מצד אביו היה בעיקר צאצא של מתנגדים אך גם היה צאצא בן אחר בן לגאון הרב יצחק כ"ץ שהצטרף בשלב מסוים לחסידות כשהייתה בחיתוליה, ואמו התעלפה כששמעה על כך.
מצד אמו היה נכד לרב רפאל פלמן שהיה חסיד נאמן של הרבי מחב"ד ה"צמח צדק" כשאביו או סבו היה הגאון הרב אברהם פלמן זצוק"ל, שהתפרסם בזמנו כראב"ד סביז והיה משומעי לקחו של מרן הגר"א קרמר מווילנה זצוק"ל זיע"א, והשאיר אחריו חמישה כרכים של כתבי קבלה.
למד כילד מפי מלמדים בגרייבה ומאביו ובגיל ברמצווה למד במשך כשנתיים בבית המדרש בלוצין אצל מרן הגאון הרב אליעזר דון יחיא זצוק"ל שהיה רבה של העיירה והגאון הרב יעקב רבינוביץ זצ"ל שהיה בן מרן הגאון מרדכי גימפל-יפה מרוז'ינוי זצוק"ל (עלה לארץ) שהיה בן הגאון הרב דב בר יפה זצוק"ל (מגדולי תלמידי מרן הגר"ח מוולוז'ין זצוק"ל ורבה שחל אוטיאן) ואחיה של מרת פרידה-בתיה ע"ה.
לאחר מכן חזר ללמוד בעיירה ובגיל 17 למד כשנה בבית המדרש בסמורגון אצל רבה של העיירה מרן הגאון הרב נח חיים אברהם שפירא זצוק"ל וחתניו הגאונים הרב תנחום גרשון ביליצקי והרב מנשה יוסף גינצבורג, זצ"ל.
כמו כן מגיל 14 בא לפני מרן הגאון הרב ראובן הלוי לווין זצוק"ל מאז שהגיע בתרל"ט לכהן כרבה של דווינסק והוא נהנה לדבר עם הנער אברהם יצחק הכהן קוק בדברי תורה.
כשהיה בן 14 מרן הגאון האדר"ת זצוק"ל לקחו באותו זמן כשידוך לבתו אלטה-בת שבע.
בערב חנוכה תרמ"ה הגיע לישיבת וולוז'ין כשמרן הגאון הנצי"ב זצוק"ל היה רבו המובהק אך קיבל תורה גם ממרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל אף שלא נכנס לשיעוריו. שם כונה (במקור ביידיש) "העילוי מגריבה"/"הגריבאי" או "העילוי מדווינסק"/"הדווינסקאי" או "העילוי מפוניבז'"/"הפוניבז'אי" כי חותנו לעתיד היה אז ראב"ד פוניבז'. בוולוז'ין למד כמתוכנן עד סוף זמן חורף תרמ"ו ובניסן נשא לאישה את בת האדר"ת ולמד על שולחן חותנו.
בי"ז בטבת תרמ"ח נולדה ביתו הבכורה מרת פרידה-חנה ע"ה (נישאה לדודה, הרב ישראל שמעון רבינוביץ-תאומים זצ"ל) ובהמשך אותה שנה נבחר לרבנות העיירה זיימל בליטא. שם היה תלמיד-חבר בקבלה למרן הגר"ש אלישוב זצוק"ל (בעל ה"לשם"). לאחר כשנה נפטרה רעייתו כשבתו הייתה כבת שנה וחצי.
בזיווג שני נשא בתר"ן לאישה את מרת רייזה רבקה בת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי יהודה זצ"ל. ממנה נולד לו בי"ד בניסן תרנ"א מרן הגאון הרב צבי יהודה (הרצי"ה) זצ"ל.
באותה שנה הוציא לאור גם את חיבורו הראשון "חבש פאר" שבו דברי הלכה ואגדה על מקום ההנחה הנכון של תפילין של ראש.
בתרנ"ה נבחר לכהן כראב"ד העיירה בויסק בלטביה.
מתרס"א החל לפרסם מאמרי הגות בביטאון הרבני "הפלס".
בתרנ"ט נולדה בתו השנייה בתיה-מרים שנישאה לגאון הרב שלום נתן רענן (הירשוביץ) זצ"ל שהיה מגדולי תלמידי הרב ב"מרכז הרב" ובהמשך ר"מ ומנהל הישיבה.
בשנים אלו עסק בכתיבת חיבוריו 'עין אי"ה' (חלקו הגדול כשמדובר בגרסה ראשונה כשכתב בהמשך גרסה שנייה), "מדבר שור" (דרשות שנשא בתקופה זו), ולנבוכי הדור, חיבור הגותי על התמודדות היהדות עם זרמי מחשבה מודרניים.
הוא קיבל הצעות לכהן פאר ברבנות קובנה וסלונים, כמגיד מישרים בווינה וכמנהל רוחני בישיבת טלז, אך העדיף את עצת קהילת הפרושים ביפו בגלל שאיפתו העזה לעלות לארץ בכ"ח באייר תרס"ד עלה לארץ ישראל לכהן כראב"ד יפו והמושבות על כסאו של מרן הגאון נפתלי הירץ הלוי וידנבוים זצוק"ל. שם חיבר חלק נכבד מכתביו המחשבתיים ובהם "שמונה קבצים" ששמשו לחיבור כמה וכמה ספרים מתורתו: "אורות", "אורות הקודש", 'עולת ראי"ה', ערפילי טוהר שהוא הוצאה לאור ביוזמת הרב קוק של הקובץ השני משמונה קבצים כפי שהוא, ועוד. כמו כן, כתב בעיפו את הגרסה השנייה של 'עין אי"ה'.
בתענית אסתר תרס"ז נולדה בתו הצעירה אסתר יעל, ובאותו זמן התארסה בתו הגדולה פרידה חנה עם הרב ישראל שמעון רבינוביץ'-תאומים, בנו של האדר"ת וממייסדי העיר בת ים.
באותה תקופה תמך באופן מסויג בבית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בארץ ישראל, דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים. במקביל תמך גם ב"תלמוד תורה שערי תורה". הוא יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית. במסגרת זאת תמך בהיתרים על פי ההלכה לצורך קיום ההתיישבות, כגון בפולמוס השמיטה ובהיתר המכירה, שרבנים בולטים תמכו בו גם לפניו. הוא ביסס היתר זה מבחינה הלכתית בספר שבת הארץ. כמו כן התיר את השימוש בפסח בשמן שומשומין שנכבש בכבישה קרה ללא מגע מים, אף שהשומשומין הם ממשפחת הקטניות שאסורה בפסח באכילה לאשכנזים.
ביפו הקים ישיבה גבוהה שהייתה קטנה ומנתה פחות משני מניינים, ביניהם היה הרב יהושע קניאל, רבה של חיפה. הישיבה שכנה בקומה העליונה של תלמוד תורה "שערי תורה" בבית הכנסת, כאשר בחציו השני של היום עבדו והשתכרו התלמידים בבית המלאכה "שערי תורה" שנוסד בצמוד לישיבה. למעשה היה זה מבנה של שני אגפים שבאגף שבקומה השנייה שכנה דירתו, ובאגף השני היה מקום לימודו וישיבת בית דינו. שם הייתה הישיבה. הבית שבו התגורר הרב, שוכן ברחוב אחווה 21 בשכונת נווה צדק הכלולה בתל אביב-יפו דהיום.
בשנת תרע"ד יצא הרב קוק, כרבם של המושבות, בראש משלחת רבנים רחבה מרחבי הארץ למסע המושבות הראשון. המסע נמשך כחודש. במסע זה ניסה הרב קוק לחזק את הקשר בין החלוצים לתורה ומצוות. בין הרבנים היו גם נציגי היישוב הישדן הלא ציוניים, מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל, ממנהיגי המתנגדים לציונות, והגאון הרב בן ציון ידלר-גולדברג זצ"ל.
בהמשך שנת תרע"ד יצא לכנס העולמי של "אגודת ישראל" בשווייץ בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ולאחר חודש נאלץ להישאר בסנט-גלן בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שם פעל פעילות ציבורית כדי לסייע ליישוב שבארץ. בשנת תרע"ו הציעה לו קהילת "מחזיקי הדת" שבלונדון לשמש כרבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון הקים מספר ישיבות. השפיע על הממשלה הבריטית שלא תסגיר לרוסיה יהודים רוסיים שהיגרו ממנה, וניהל מאבק עם אנגלים בני דת משה, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי להימנע מהצהרת בלפור. בעקבות גילוי דעת של הרב קוק בבתי הכנסת, נשלחו תזכירים רבים לחוגי השלטון מהקהילות היהודיות, שבהם הודגש כי דת ישראל קשורה בלאומיות הישראלית ובארץ ישראל. גילוי דעת זה חזק את עמדתם של מצדדי פרסום ההצהרה. בשעת הוויכוחים על ההצהרה בפרלמנט הבריטי, העלו אחדים מהצירים את הסתייגות היהודים המתבוללים, שטענו שההצהרה מנוגדת לרוח הדת היהודית. בתשובה לכך קם הציר קיילי וענה: "על מי יש לנו לסמוך בנוגע לצד הדתי, על הלורד מונטגיו שאוכל איתנו חזיר, או על הרב של "מחזיקי הדת" הרב קוק?!" בלונדון חיבר את "ראש מין" על סודות האותיות, התגין, התנועות, הניקוד והטעמים. בספר יש סגולה לזיכוי ממשפט עם השלטונות, לרפואה, ללידה קלה, ולהצלחה (ראו על כך בתגובה על דמותו שתובא בהמשך).
באלול תרע"ט חזר לארץ בגלל הזמנת קהילת האשכנזים בירושלים לכהן כרבם ובג' אלול עלה לירושלים, אך עדיין התלבט אם לקבל עליו את המינוי בגלל החרדים הקיצוניים ובטבת תר"ף הסכים לקבל עליו בסופו של דבר את המשרה הרמה כיורשו של מרן הגר"ש סלנט זצוק"ל. מיעוט מהעדה האשכנזית לא הסכים לקבל את המינוי כי ראה בדרכו של הרב קוק לא מספיק שמרנית לירושלים והקים את "העדה החרדית" כשמרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל מונה לרבה הראשון (=גאב"ד "העדה החרדית" כששנו גם תפקיד של ראב"ד "העדה החרדית").
סמוך להתמנותו לרבה של ירושלים נהרגה בתו הצעירה אסתר-יעל בעת שנפלה במדרגות הבית הזמני בו התגוררו ברחוב הנביאים, סמוך לכיכר הדווידקה כשמבית זה נותר קיר. בית הרב הקבוע ברחוב יפו והיום ברחוב הרב קוק 9 הושלם בתרפ"ג.
בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה שהתקיימה בתר"ף, התנגד נחרצות למתן זכות בחירה לנשים - לבחור ולהיבחר - ובכך תמך בעמדת החרדים, זאת בניגוד לדעת חברי המזרחי.
בתרפ"א הוביל את הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל כשהוא משמש כרב הראשי האשכנזי לארץ ישראל והגאון הרב יעקב מאיר זצוק"ל משמש לצדו כראשל"צ והרב הראשי הספרדי לארץ ישראל.
מתקופה זו ועד למותו מיעט בכתיבת דברי מחשבה ועסק בכתיבת "הלכה ברורה" על הש"ס, ובפעילות בשדה הציבורי. אף שהראי"ה חיבב את תנועת המזרחי, וראה באנשיה שותפים לדרכו, הוא חלק לעתים על דרכה. על פי השקפתו, תנועת המזרחי הייתה פשרנית מדי, שכן היא לא החמירה מספיק בענייני הלכה-הנהגה, והתבטלה בפני ההסתדרות הכללית. במיוחד חרתה לו הקביעה של אנשי ההסתדרות הציונית כי "הציוניות דבר אין לה עם הדת", והוא ניסה לדרבן מספר פעמים את אנשי תנועת המזרחי למחות כנגדה ולהתנער ממנה. בתרע"ח, כשהיה עוד בלונדון, ביקש לייסד הסתדרות בשם "דגל ירושלים, שתאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני. רצונו היה שתנועה זו תבטא "כי שייכותו של עם ישראל לארצו נובעת מהמקור האלוהי", ושאל תנועה זו יוכלו להתכנס גם אנשי תנועת אגודת ישראל וגם אנשי המזרחי, ובמקביל לשמור על השתייכותם הקודמת. בעזרת תלמידיו הקרובים - הרב יעקב משה חרל"פ, הרב דוד הכהן ובנו הרב צבי יהודה קוק, הוקמו סניפים בארץ ישראל, שווייץ, הולנד, אנגליה וארה"ב. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני. התנועה התבססה בעיקר על אישיותו הכריזמטית של הרב קוק, כך שלמען הצלחתה היה על הרב קוק להישאר במערב אירופה. רצונו של הרב קוק לחזור ולפעול בארץ ישראל, חוסר יכולת או רצון להתמודד עם מיסודה של תנועה פוליטית, התנגדות המפלגות הדתיות האחרות, וגם עצירת פעילותה למען לא תפגע בתנועת המזרחי היו בעוכרי התנועה החדשה שלא קמה בסופו של דבר.
בתרפ"ד הקים רשמית את ישיבת "מרכז הרב" שהתבססה על עילויים מישיבות אירופה שהומלצו לו ע"י ראשי הישיבות, ובשיאה בזמן הרב קוק הגיעה לשבעים-שמונים תלמידים. מעשית הלימוד החל מקיץ תרפ"ג מלימודם של שבתי שמואלי, לימים מזכיר הישיבה, ואריה בויארסקי. חידושיה העיקרים היו השפה העברית שהייתה מדוברת בה, ולימודי הגות ומחשבה שנוספו בה. מטרתה הייתה "שינהרו אליה טובי הבחורים מכל העולם, המצוינים בכשרון ושאר רוח... להחזיר עטרה ליושנה ולהשתלם בתורת ארץ ישראל ובתחיית הקודש על אדמת הקודש". את ניסוח תוכנית הלימודים של הישיבה הטיל על תלמידו הגאון הרב הרב דוד אריה יהודה לייב כהן זצ"ל ("הרב הנזיר"). בתוכנית הלימודים היו בנוסף ללימודים הישיבתיים המקובלים, לימודי תנ"ך, פילוסופיה, היסטוריה ולימודי מדעים (בוטניקה וביולוגיה). מרן הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל שימש כראש הישיבה בפועל, עד לפטירתו בתשי"ב. הישיבה נוהלה על ידי הרב קוק באופן אבהי. לעתים דאג הרב קוק לתלמידיו מבחינה חומרית בסיועה של אשתו, שלקחה על עצמה את הטיפול בחורים שבגרבי תלמידיו. הרב קוק עודד את בוגרי הישיבה לשמש כרבנים, כמורים וכאנשי ציבור, ואכן רבים מהם שימשו כרבנים בארץ ישראל ובחו"ל.
בכ' בכסלו תרפ"ד ערך מסע מושבות מצומצם עם תלמידו המובהק הגרי"מ חרל"פ ומרן הגר"ש אהרונסון זצוק"ל, רבה הראשי האשכנזי של ת"א. הם ביקרו בצפת ונפגשו עם מרן הגרש"א אלפנדארי ("הסבא קדישא") זצוק"ל שקיבלם בכבוד גדול. הס"ק שלח להם בי"ט בכסלו מכתב ברכה לקראת ביקור זה.
בהמשך שנת תרפ"ד יצא לארצות הברית בראש משלחת רבנים שבה השתתפו מרן הגאון הרב אברהם דוב כהנא שפירא זצוק"ל הי"ד, רבה של קובנה, ומרן הגאון הרב משה מרדכי אפשטיין זצוק"ל, ר"י "כנסת ישראל" בסלובודקה (מפורסמת כ"ישיבת סלבודקה" שבתרפ"ה עלתה לארץ לחברון ולאחר פרעות תרפ"ט עברה לירושלים) ורב העיירה, במטרה לערוך מגבית למוסדות התורה בירושלים ובליטא. הרב קוק התקבל כמובן בכבוד רב, ובין היתר קיבל אזרחות כבוד של העיר ניו יורק.
ייסד את מכון "הלכה ברורה", העוסק בכתיבת וחיבור הפסיקה ההלכתית של התלמוד, עבודה שעסק בה ללא לאות, ושראה בה בנין התורה לדורות. בתרצ"ג ייסד בירושלים את "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד", למחקר מדעי של היהדות, ובמיוחד תורה שבעל פה, והעמיד בראשו את הרב שאול ליברמן שנחשב לאחד מגדולי חוקרי התלמוד וספרות התורה שבעל פה, וכחברי המכון בחר עשרה מתלמידיו המובחרים.
כאיש ציבור הגיב למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה מול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי. כאשר באה אליו משלחת של ראשי המוסדות הציוניים כדי לשכנעו לוותר על הבעלות על הכותל ולהסתפק בזכות להתפלל במקום, אמר: "חלילה לנו! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי!... אם חס ושלום נוותר על הכותל גם הקב"ה לא ירצה להחזירו לנו".
במאורעות תרפ"ט, טילפן בשבת לממלא מקום הנציב העליון, הארי לוק, וכאשר הלה הציב עמדה מהססת בקשר לדיכוי הפורעים, הורה לו לירות ברוצחים בשם המצפון האנושי. ובעקבות פרעות תר"ץ, אמר בוועדת החקירה הבריטית: "מלך אנגלי תרגם פעם את התהילים שלנו לאנגלית, ותחת שלטון אנגלי שרפו פורעים ספרי תהילים במקום הקדוש לנו ביותר".
לאחר ששלושה מהרוויזיוניסטים, אב"א אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט הואשמו ברצח ארלוזורוב ואף הורשעו בתחילה בעדויות שקר וראיות מפוברקות כשסטבסקי נידון למוות, עמד בעוז על חפותם ועל כך הותקף קשה ביותר בעיתוני אנשי השמאל ובמודעות מטעמם. הרוצחים האמתיים היו הערבים עיסא דרוויש ועבד אל מגיד שהיו כמה וכמה ראיות שקשרו אותם למעשה כולל האקדח שישמש לרצח וקליעים תואמים לאלו שנורו בחיים ארלוזורוב הי"ד שנמצאו אצל אחד מהשניים, כולל עדות האלמנה סימה עצמה במשטרה הבריטית שהרוצחים היו ערבים ותאורה התאים לערבים הנ"ל כולל שאחד מהם הלך כמו ברווז, אך תחת לחצים כבדים של אנשי השמאל (ואולי איומים) חזרה בה מעדותה ובמשפט העידה כביכול שמזהה את סטבסקי ורוזנבלט כשני הרוצחים (אחימאיר זוכה בינתיים משותפות ברצח). יש לציין שרורזנבלט נצפה כשעה לפני זמן הרצח בירושלים כשזמן הנסיעה אז בין ירושלים לת"א ארך כ-3 שעות. בסופו של דבר זוכו השניים, אך שני הערבים לא הורשעו במקומם. דרוויש הודה במעשה לאחד מלחמת ששת הימים למרות שלא היה לו כל אינטרס להודות ברצח. הרצי"ה סיפר שהתעקשותו הרבה של אביו בחפותם של השניים הייתה גם בגלל ששופט אנגלי הודה לפניו שהייתה הוראה מגבוהה להרשיע את הרוויזיוניסטים. אך כאמור בסופו של דבר כל השלושה זוכו, אך הרוצחים האמתיים לא הועמדו לדין.
מספר חודשים לאחר שניתן פסק הדין המזכה את סטבסקי, בעת שהרב קוק חזר לירושלים מטקס שבו קיבל אזרחות כבוד של העיר תל אביב חש הרב קוק כאבים בבטנו, ומחלת הסרטן החלה לתת בו את אותותיה.
הרב קוק נפטר בג' באלול תרצ"ה, 16 שנים מעת לעת מעלותו ירושלימה, ונקבר בהר הזיתים.
על משנתו המחשבתית הייתה מחלוקת גדולה והחרדים הקיצוניים ביותר אף פסלו אותו אישית בגלל דעותיו, אך גם כלל גדולי מתנגדי הציונות ודעותיו, חלקו לו כבוד רב מבחינה אישית (הבאתי על כך קישור). אך היו גם גדולי עולם רבים שאף תמכו בדעותיו וברעיון הציוני (גם על כך הביאו קישור באותה תגובה של הקישור על הערצת הגדולים אליו).
ב"ה
כתבי הראי"ה
המושג "כתבי הראי"ה, משמש כשם כולל להגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) שעלתה על הכתב. נמצא בשימוש בעיקר על ידי תלמידי ישיבות, כמו גם הכינוי "הראי"ה" עצמו.
חלק מן הכתבים ראה אור בחייו (כגון אדר היקר, עץ הדר, ראש מילין, חלק גדול מהספר מאמרי הראי"ה, אורות התורה, אורות האמונה, מהדורות ראשונות של חבש פאר, אורות התשובה, אגרות הראי"ה ושבת הארץ); אולם רוב כתביו יצאו לאור לאחר פטירתו.
חלק מאותה ספרות הם חיבורים שיצאו ללא עריכה שהם בעיקר חיבורים מקוריים שלו (כגון ספרי ההלכה, החידושים, ערפילי טהר, עין אי"ה, עץ הדר וראש מילין) וכן ספרי השו"ת והאגרות (שאמנם סדרם נערך אך לא הנוסח), וחלק גדול מהווה ליקוט ועריכה של דברי הגות שכתב הרב קוק (כגון אורות, אורות הקודש, אורות התורה, אורות האמונה, ארץ חפץ, משנת הרב וחזון הגאולה). ישנם ספרים שיצאו לאחר פטירתו במהדורות מורחבות עם הוספות (כגון חבש פאר, שבת הארץ, אורות התשובה, אגרות הראי"ה ומאמרי הראי"ה).
כתביו עוסקים בתחומי הלכה ופסיקה, אגדה, פילוסופיה, הגות, פרשנות המקרא, פרשנות התלמוד הבבלי, מוסר, קבלה ועוד.
כיום הכתבים המחשבתיים של הרב קוק מהווים מוקד משמעותי לדיון ביחס להשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, ונלמדים כחלק משמעותי מסדר היום בעשרות ישיבות ומכינות.
עריכת הכתבים
מבין כתבי היד של הרב קוק, זכו לפרסום פנקסים המכונים שמונה קבצים. פנקסים אלה שימשו כמה מתלמידי הרב קוק, לצורך עריכת כתביו בספרים שונים. מהם ערך הרב דוד כהן ("הרב הנזיר") את 'אורות הקדש'. גם 'אורות', 'אורות התשובה', ו'עולת ראי"ה' שנערכו בידי בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה מבוססים בעיקר עליהם. ככלל כל ספרי ה'אורות' הינם ספרים שנערכו בידי תלמידיו של הרב מפנקסים שכתב. קבצים אלו נדפסו גם בצורתם המקורית ללא כל עריכה. והדבר זכה לביקורת מצד אחדים מתלמידי הרב צבי יהודה, שטענו כי דרכו של רבם בהבנת הכתבים (על ידי לימוד הקטעים בהקשרים מסוימים) היא הדרך הלגיטימית היחידה לפרסום כתבי הרב. בשנת תשס"ו יצאו לאור עוד חמישה מפנקסיו של הרב בצורה לא ערוכה ונקראו 'קבצים מכתבי יד קודשו'. ובשנת תשס"ח יצא חלק נוסף.
מספריו וכתביו
קבצים לא ערוכים
שמונה קבצים - הוצאת משפחת רענן, ירושלים תשנ"ט. יצא מהדורה מיוחדת לבני ישיבות, ירושלים תשס"ד.
ערפלי טוהר - קובץ ב' מ"שמונה קבצים" שהודפס בפני עצמו. הוצאת מכון הרצי"ה, ירושלים תשמ"ג.
קבצים מכתב יד קדשו - חמישה מפנקסי הרב (ובכללם פנקס י"ג שיצא בפני עצמו) בעריכת בועז אופן (לא הנוסח), הוצאת המכון על שם הרצי"ה, ירושלים תשס"ד. הוצאת המכון להוצאת גנזי הראי"ה, ירושלים תשס"ו.
פנקסי הראי"ה חלק ראשון - הפנקסים שב"קבצים מכתב יד קודשו" ועוד שבעה פנקסים קטנים בעריכת הרב בן ציון שפירא והרב זאב נוימן (לא הנוסח). הוצאת המכון ע"ש הרצי"ה, תשס"ח.
קבצים מכתב יד קדשו - כרך ב - בכריכה רכה בעריכת בועז אופן (לא הנוסח). בהוצאת המכון להוצאת גנזי הראי"ה, תשס"ח. חלק ממנו הוא החיבור לנבוכי הדור שפורסם כאן בהשמטות רבות (ראה בקישור החיצוני השני השוואה בין המקור לפרסום כאן).
מחשבה, אגדה ומוסר
אדר היקר - פרקי כתיבה ("אדר היקר" נכתב לזכר הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים שכונה בראשי תבות האדר"ת והיה חותנו של הרב קוק בזיווגו הראשון של הרב קוק שהתאלמן מרעייתו הראשונה ונשא לאחר מכן את בת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי יהודה רבינוביץ-תאומים). בסדרת ספרי הרב של מוסד הרב קוק יצא עימו החיבור "עקבי הצאן" בשם אדר היקר ועקבי הצאן.
עקבי הצאן - מאמרים מחשבתיים.
מוסר אביך ומידות הראי"ה - פרקים בתיקון המידות. יצא בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה. וכן בשנים האחרונות יצאו שני הספרים עם ביאור בהוצאת "ראש יהודי".
ראש מילין - דרשות על הטנת"א: הטעמים, הניקוד, התגים והאותיות העבריות. נכתב ביאור פילוסופי על כך מאתר הרב שמריהו לוין מלונדון וביאור קבלי מאת הגאון הרב חיים יעקב לוין זצ"ל, בכורו של הגר"א לוין זצ"ל, "הצדיק הירושלמי" ו"רב האסירים והמחתרות" ומגדולי תלמידיו של הרב קוק.
עין אי"ה - ביאור על אגדות התלמוד מתוך מסכת ברכות ומסכת שבת מהתלמוד הבבלי המופיעים בספר "עין יעקב" מאת הרב יעקב בן חביב שאסף את אגדות התלמוד. לספר זה רומזת המילה הראשונה ("עין") בשם הספר, והמילה השנייה רומזת לשם המחבר בראשי תבות (אי"ה - אברהם יצחק הכהן). הרב קוק כתב שתי גרסאות: אחת בחו"ל ואחת ביפו. רק גרסת חו"ל יצאה לאור בהוצאת מכון הרצי"ה.
מדבר שוּר - דרשות מימי רבנותו של הרב בחו"ל, קרוי "שוּר" מלשון ראיה (בדומה למשמעות "קוק" ביידיש). 'מכון הרצי"ה', ירושלים תשנ"ט.
באורי הראי"ה למסכת אבות - ליקוט מכִתבי הרב המבארים את מסכת אבות בתוספת כתבי יד שלא פורסמו עד כה, 'מכון הרצי"ה', ירושלים תשס"ו.
אגרות הראי"ה - אגרותיו של הרב קוק שקובצו בארבעה כרכים שיצאו בשתי הוצאות. אגרות מעשר שנותיו האחרונות לא פורסמו עדיין. בחייו יצא כרך עם 140 מכתבים מהשנים תרס"ח-תר"פ בשם אגרות ראי"ה (ללא ה' הידיעה), ירושלים תרפ"ג.
משנת הרב - לקט מכתבי הרב בעשרה עניינים המחולקים לעשרה פרקים, בעריכת הרב משה צבי נריה. מהדורה שלישית מורחבת, מתוקנת ומנוקדת יצאה בהוצאת "אורות", בית אל תשנ"ב, ומהדורה זו הודפסה שוב בתשנ"ה עם תיקונים והוספות מסוימות. לראשונה יצא הספר בהוצאת "ההנהלה הארצית של ארגון בני עקיבא בארץ ישראל", ירושלים תרצ"ו.
ארץ חפץ - אמרות על ארץ ישראל ובניינה, בעריכת הרב ישעיהו שפירא (האדמו"ר החלוץ). לאחרונה יצא הספר בהוצאת "אורות" ומשפחת הרב שפירא, בית אל תשס"ה (מהדורה רביעית מתוקנת ומנוקדת בעריכת הראל כהן עם תיקונים והוספות מהמהדורה השלישית והמנוקדת הראשונה שיצאה ביישוב רחלים בתשנ"ה באותה הוצאה משותפת). הספר יצא לראשונה בהוצאת "דרום", ירושלים תר"ץ; ובפעם השנייה בהוצאת יוסף שפירא (בן הרב שפירא), תל אביב תשל"ד. וכן יצא במהדורה מיוחדת לכבוד 40 שנים לפטירת הרב שפירא בהוצאת ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, כפר הרא"ה תשמ"ה.
חזון הגאולה - על גאולת ישראל וחביבות ישיבת הארץ מן המקורות. נערך על ידי הרב מאיר בר-אילן והרב יהושע הוטנר. (במשך זמן רב הספר לא היה בנמצא, אך מרבית הפיסקאות שבו הובאו בספרים אחרים. לאחרונה יצאה מהדורה חדשה של הספר). לראשונה יצאה הספר בהוצאת 'האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק' בסיוע הקרן הקיימת לישראל, ירושלים תש"א; וכן יצא הספר בהוצאת 'האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק', ירושלים תשי"א ותשל"ד. הספר הודפס בהדפסה מצומצמת של דפוס צילום של המהדורה הראשונה בידי הוצאת 'ספרי הראי"ה קוק' , ניו יורק תשל"ד.
חזון הצמחונות והשלום - קובץ מאמרים על אידאל הצמחונות ערוך בידי הרב "הנזיר". יצא בשני מהדורות מבוארות בידי הרב חגי לונדין לציבור הרחב ולתלמידי ישיבות ואולפנות.
לנבוכי הדור - ספר נרחב המרכז את הגותו המוקדמת והמהפכנית של הרב בדבר דרכי ההתמודדות של היהדות עם גישות המדע והמודרנה.
מאמרי הראי"ה : קובץ מאמרים - שני כרכים של מאמריו והרצאותיו בעריכת הרב אלישע אבינר ודוד לנדאו, תשמ"ד. חלקם כבר פורסמו במקומות אחרים כמו "קריאות גדולות" או בעתונים, כתבי עת וקבצים.
עולת ראי"ה, שני כרכים על סידור התפילה היהודי בעריכת הרצ"יה קוק.
השבת ישראל והזמנים - קובץ מאמרים לשבת ולמועדים.
מאורות הראי"ה - מאמרים ורעיונות על המועדים באבעה כרכים בעריכת הרב בן-ציון שפירא בסיוע נוספים (בעיקר הרבנים מיכאל הרשקוביץ ודוד לנדאו בעריכת כתב היד מדבר שור שמאז כבר יצא לאור, הרב פילבר בעריכת הדברי מ'עין אי"ה' והרב זאב נוימן בהגהה). בהוצאת 'מכון הרצי"ה': "ירח האיתנים" - אלול תשנ"ד, "חנוכה, ארבע פרשיות ופורים" - אדר א' תשנ"ה (מהדורה שלישית), "הגדה של פסח" (עם תוספת של לקט "בחודש האביב") - אדר תשנ"ו (מהדורה שלישית), שבועות - תשנ"ד.[1]
פניני הראי"ה - לקט ביאורים ודרשות על פרשיות השבוע בעריכת הרב משה יחיאל צוריאל. הוצאת ישיבת אוצרות החיים, ראשון לציון, סיון תשס"ח.
קובץ מאמרים - מאמרים רעיוניים של הרב קוק שפורסמו בעתון "היסוד" בשנות קיומו (תרצ"ג-תרצ"ה). בהוצאת מערכת היסוד ליום השלושים לפטירתו, תל אביב תרצ"ו.
חדריו - פרקים אישיים מרשימותיו של הרב קוק בעריכת רן שריד, רמת גן אלול תשס"ב (מהדורה שנייה).
קריאות גדולות - מאמרים וכרוזים שבהם פנה הרב קוק לעם או לעולם שעוסקים בציונות וגאולה, בבעלותנו על ירושלים בכלל והכותל בפרט, שמירת מצוות. ביניהם התפרסמה בייחוד "הקריאה הגדולה: לארץ ישראל" שהיא קריאה לכל היהודים לעלות לארץ שיצאה לאור במהדורה מוערת.[2] קריאות שונות התפרסמו בעיקר ב'מאמרי הראי"ה', אך גם ב"אורות" כמו "קריאה גדולה" (לא הקריאה לעלייה לארץ).
ניצוצות : הארות, עצות ותובנות ע"פ דרכו של הראי"ה קוק - עצות לחיים ממשנתו של הרב קוק מעובדים ללשון קלה, "'ראש יהודי' - מרכזים למודעות עצמית", ירושלים תשס"ח.
פסיכולוגיה של מעלה : תורת הנפש במשנת הרב קוק - ביאור פסקאות מכתב הרב קוק העוסקים בנפש האדם מחלק לנושאים, בהוצאת "ראש יהודי"
יש לך כנפי רוח - יצא באלול תשע"ב. עוסק באישיות האדם ובצורך באמון עצמי. נערך ויצא בידי תלמידים מישיבת רמת גן.
ספרי "אורות
"אורות - פרקי גאולה בעריכת הרצי"ה קוק. יצאו הוצאות מבוארות רבות לחלקים של הספר.
אורות הקודש - משנתו של הרב קוק בעריכת הרב "הנזיר". יצא כולו לאחר פטירת הרב, אך העריכה החל בחיי הרב ובעידודו. חוץ מארבעת הכרכים המוכרים בהוצאת "מוסד הרב קוק", יצא אורות הקודש ה' כחלק מהספר "נשמה של שבת" (חברון תשנ"ט) שנכתב לזכרו של הרב אליהו שלמה רענן, נכד הרב קוק, שנרצח בביתו בחברון (בעריכת מנחם אריאלי).
אורות הקודש המבואר - שני כרכים המבארים בשיטתיות את רוב חלק ב' של אורות הקודש. בעריכת הרב יששכר היימן.
אורות התשובה - בעריכת הרצי"ה קוק. יצאו כמה הוצאות מבוארות.
אורות התורה - על ערך התורה, לימודה והדרכתה בעריכת הרצי"ה קוק. יצאו הוצאות עם ביאורים. הרב שלמה חיים הכהן אבינר פרסם בתשס"ו ביאור עם כותרות, סיכומים, הגדרות מושגים, ומפתחות.
אורות האמונה - בעריכת הרב משה גורביץ, ירושלים תשמ"ה.
אורות התפילה - בעריכת הרב משה צבי נריה. מהדורה שנייה מנוקדת ומורחבת בהוצאת "מעליות", מעלה אדומים, תשס"ג (מהדורה ראשונה בתשל"ט).
אורות המקדש - בעריכת אליצור סגל, הוצאת תפילין בית אל, תשנ"ז.
אורות הנבואה - בעריכת הרב יששכר היימן, הוצאת מעליות תשס"ח.
אורות הראי"ה - ליקוט קטעים אישיים וכלל ישראליים מכתבי הרב (כותרת המשנה של השם היא "פרקים אישיים וכלל ישראליים"), בעיקר שירים, יצא בסדרת ספרי הרב קוק של "מוסד הרב קוק" באותו כרך יחד עם "אורות התורה", "אורות התשובה", "מוסר אביך (ומדות הראיה)" ו"ראש מילין", ירושלים תשמ"ה (הדפסה ראשונה - מאז הסדרה הודפסה פעמיים נוספות ולאחרונה בתשנ"ב).
אורות החנוכה - מאמרים לחנוכה בהלכה ובאגדה מכתבי הרב קוק בעריכת הרב מרדכי גרינברג (הלכה ואגדה), תל אביב תשל"ו.
הלכה וש"ס
משפט כהן - שו"ת בנושאי מצוות התלויות בארץ, הלכות בניין בית הבחירה, הלכות סנהדרין, הלכות קורבנות והלכות מלכים. נערך על ידי הרצי"ה. יצא לראשונה במוסד הרב קוק, ירושלים י"ט באב תרצ"ז.[3]
אורח משפט - שו"ת בנושאי חלקי אורח חיים וחושן משפט של השולחן ערוך. נערך בידי הרצי"ה. הודפס לראשונה במוסד הרב קוק, ד' באייר תשל"ט.
עזרת כהן - שו"ת בנושאי חלק אבן העזר של השו"ע. יצא לראשונה במוסד הרב קוק, י"ט באב תרצ"ז.
דעת כהן - שו"ת בנושאי חלק יורה דעה. נערך על ידי הרצי"ה. הודפס לראשונה במוסד הרב קוק, ירושלים כ"ח באב תש"א.[4]
עיטור סופרים, הצעות לתיקון הספרות התורנית ודרכי ההוראה, וילנה ה'תרמ"ח.[5]
שבת הארץ - על הלכות השמיטה, כולל מבוא מחשבתי ופתיחה ארוכה שבה הוא מבסס את היתר המכירה. יצא במהדורה מחודשת ונרחבת בהוצאת מכון התורה והארץ עם הוספות של דברים מכתביו, הערות הרצי"ה מכתביו, והערות, ומקורות ו"תוספת שבת" מחברי המכון.[6]
באר אליהו - ביאורים על ביאורי הגר"א התמציתיים לשולחן ערוך. יצאו עד כה שלושה חלקים: שני חלקים על הלכות מחלק חושן משפט - באר אליהו : פירוש לביאור הגר"א על הלכות דיינים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ד (הדפסות נוספות בתשל"ג ובתשנ"ג); ובאר אליהו : חלק שני /פירוש לביאור הגר"א על הלכות עדות ותחילת הלכות הלואה, "מכון הרצי"ה, ירושלים תש"ס. בנוסף יצא לאור באר אליהו : פירוש לביאור הגר"א על תחילת הלכות כתובות, מכון הרצי"ה, תשמ"ח.[7]
זבחי ראי"ה - חידושים על מסכת חולין, מוסד הרב קוק, תשמ"ה (מהסדרה הלבנה).
מצות ראי"ה - חידושים על הטור והשו"ע ומפרשיהם, מוסד הרב קוק, תשמ"ה.
עץ הדר - על העדפת אתרוגים מארץ ישראל והפסול שבאתרוגים מורכבים, מוסד הרב קוק, תשמ"ה.
חוקות הארץ - על הלכות כלאיים (כסגנונו של שבת הארץ).
אב בחכמה : כרם הראיה - אגרות של הרב קוק ואליו העוסקות בהתמודדותו של הרב עם יישום המצוות התלויות בארץ במושבות הראשונות (בעריכת הרב אברהם זק"ש). האגרות רואים אור לראשונה בספר זה.
טוב ראי - ליקוט חידושי הלכה, הערות וביאורים למסכתות ההתלמוד הבבלי מכתבי הרב ודבריו. יצאו עשרה כרכים בין השנים תשמ"ז-תשס"ח, רובם בעריכת הרב ברוך תאנה, כשחלקם יצאו במהדורה שנייה.[8]
כללי (גם הלכה וגם מחשבה ואגדה או דברים אחרים)
טוב ראי"ה - ליקוט חידושים על הש"ס בהלכה ובאגדה.
חבש פאר - חיבורו הראשון של הרב קוק שעוסק בחשיבות מצות הנחת תפילין והנחתן במקומן הנכון. יצא לראשונה בוורשה תרנ"א. מהדורה שנייה מורחבת יצאה בירושלים תרפ"ד ובו הוספות בהלכה ובאגדה לתוכן העיקרי של הספר הכוללות: תשובה שלו לרב שרצה להקל בזה; דרשות של הרב קוק שדרש בנושא זה בהיותו רב צעיר כשהסתובב בעיירות עם ספרו; דברי מחשבה בנושא תפילין מחיבורו "עין איה"; הערות על דברי הרב ב"חבש פאר" של האדר"ת, הרב צבי פסח פרנק, הרב יעקב משה חרל"פ והרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי עם הערות עליהן מאת המו"ל (הרב יצחק אריאלי), ותשובת הרב קוק למעירים. מהדורה זו הודפסה בסדרה הלבנה של מוסד הרב קוק בתשמ"ה
גנזי ראי"ה (א'-ז') - ליקוט דברי הלכה ואגדה מכתבי הרב קוק. בעריכת הרב בן ציון שפירא, אדר תש"ן.
שמועות ראי"ה - שיחות הרב קוק בסעודה השלישית כפי שסיכם וערך הרב קלמן אליעזר פרנקל, שהיה מהמשתתפים הקבועים בסעודה השלישית בבית הרב קוק והיה מסכם את השיחה בכל מוצאי שבת.
אגרות חמדה : לקט אגרות ואמרים בנושא השמיטה - אגרות ומאמרים בהלכה ובמחשבה בנושא השמיטה שנלקטו מכתבי הרב קוק שנדפסו ושבכתב יד, בתוספת מאמרים ומכתבים של בנו הרצי"ה שעניין הלכות שנת השמיטה וחיבתה. ליקט וערך: הרב יוסף אלנקווה שהוציא לאור את המהדורה השנייה המתוקנת והמורחבת ביד בנימין תשס"ח (המהדורה הראשונה בהוצאת 'המכון ע"ש הרצי"ה קוק', ירושלים תשמ"ז).
אוצרות הראי"ה - לקט מאמרים במחשבה והלכה, חידושים על הש"ס, אגרות כרוזים, אמרות ושירים של הרב של הרב קוק, עם ביאורים, תקצירים ומפתחות לחיבורים המחשבתיים שיצאו מכתביו. הליקוט, העריכה והביאור של הרב משה צוריאל. יצא במהדורה שנייה ומורחבת בחמישה כרכים בהוצאת ישיבת ההסדר ראשון לציון, ראשון לציון תשס"ב. במהדורה זו הוקדש הכרך הרביעי ל"שמונה קבצים" שלא יצאו לאור בזמן המהדורה הראשונה (ארבעה כרכים בהוצאת ישיבת ההסדר שעלבים, שעלבים תשמ"ח); בכרך הראשון תולדות הרב, ביאורים לשיטותיו, "ניצוצות" מתורתו ולקט אגרות; בשני מאמרים בנושאים שונים, מדבריו שבעל פה, אמרות יפות, מכרוזיו, "אורות" מתורתו ולקט שירים; בכרך השלישי מאמרי הלכה וחידושים בש"ס ותקצירים למספר ספרי מחשבה: "אורות", "אורות הקודש", "אורות התורה", "מוסר אביך", 'עולת ראי"ה' ו"ערפילי טוהר"; בכרך הרביעי תקצירי פסקאות, ומפתחות ל"שמונה קבצים" עם מקורות, ביבליוגרפיה ונספחים; הכרך החמישי כולו מוקדש למפתחות שונים.
נפשי תקשיב שירו - לקט שירים של הרב קוק בעריכת הרב יעקב הלוי פילבר, המכון לחקר משנת הראי"ה (בראשות הרב פילבר), וישיבת רמת גן, מנחם אב תשנ"ח.
כרוזי ראי"ה - קובץ כרוזים, קריאות, מודעות, קול קורא, גילויי דעת, מכתבים פומביים ותעודות נוספות, בעריכת יוחנן מ' ישמח. ירושלים, תש"ס
חומש הראי"ה - ליקוט כתבי הרב קוק לפי סדר פסוקי התורה, בעריכת הרב חגי לונדין והרב יאיר רמר) הוצאת "אור וישועה", חיפה תש"ע.
הליכות הראי"ה (4 כרכים) - לימודים, הוראות והדרכות אישיות של הרב קוק. "ספריית חוה", בית אל תשס"ה.
הוצאות לאור
מרבית ספרי הרב קוק ראו אור בהוצאת "מוסד הרב קוק" בירושלים, והם נכרכו בכריכות לבנות (בעבר היו הספרים נכרכים גם בכריכות חומות ואפורות). בשל צבע הכריכות מכונים ספרים אלו לעתים בכינוי: "הש"ס הלבן".
חיבורים נוספים, כדוגמת עין איה וטוב רואי, יוצאים בהוצאת "מכון הרציה"[9] המסונף לישיבת מרכז הרב. מספר ספרים אחרים ראו אור במסגרות שונות.
לקריאה נוספת וקישורים
יונתן מאיר, אורות וכלים : בחינה מחודשת של חוג הראי"ה ועורכי כתביו, קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית", י"ג, תשס"ה-2005, עמ' 247-163.
משה צוריאל (עורך), אוצרות הראי"ה - ליקוטים מכתבי הרב, ומפתחות לכתבי הרב בארבעה כרכים במהדורה הישנה וחמישה כרכים במהדורה חדשה (החמישי הוא כרך המפתחות לכתבי הרב קוק.
מפתחות לכתבי הראי"ה - מפתחות ותקצירים לכתבי הרב קוק במחשבה, בעריכת הרב בועז אופן.
חגי לונדין, ביאורים במאמר למהלך האידיאות בישראל, משמעות הגלות והגאולה של עם ישראל ועומק מהלכו ההיסטורי, הוצאת מעליות שעל ידי ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים תשס"ה.
חגי לונדין, ביאורים במאמר הדור, יחסו של הרב קוק כלפי דורנו, דור הגאולה, הוצאת מעליות שעל ידי ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים תשס"ח.
חוג הראי"ה ועריכת כתביו של הרב קוק (<a class="postlink" href="http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=520">http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=520</a>)
פרצי אורות - על הוצאת כתבים חדשים של הרב קוק (<a class="postlink" href="http://www.olam-katan.co.il/all_gilyonot/363.pdf">http://www.olam-katan.co.il/all_gilyonot/363.pdf</a> - בעמ' 9-8)
ראיון מצולם עם הרב יהושע הוטנר, מנהל האנצקלופדיה התלמודית וגיסו של הרצי"ה, על עריכת כתביו של הרב קוק בשנים הראשונות אחרי מותו (<a class="postlink" href="http://www.yeshiva.org.il/midrash/video/?id=11141">http://www.yeshiva.org.il/midrash/video/?id=11141</a>)
הערות שוליים
1.^ יש לציין שה"ההגדה של פסח" יצאה מעשית באותה כריכה, גופן ועריכה כמו שלושת הכרכים האחרים, אך רשמית היא יצאה ככרך נפרד מ'מאורות הראי"ה' כשהשם הראשי 'מאורות הראי"ה' מופיע רק בשלושת האחרים.
2.^ בין הקריאות הנוספות: "מאפיקים בנגב" - מן המאמר "אפיקים בנגב" שבו תקף הרב קוק את החלטת הקונגרס הציוני ש"הציונות אין לה דבר עם הדת"; "קריאה גדולה" שבו תוקף הרב קוק בחריפות את הכפירה; הכרוז "גלוי-דעת על דבר הבגידה הלאומית" שפרסם הרב קוק נגד דברי המתבוללים שהיהדות היא רק דת ולא לאום בזמן המאבק על קבלת הצהרת בלפור; קריאות לחלוצים בשם "פצעי אוהב" שבו קורא להם לשמור על חיים יהודיים בסיסיים כמו שבת וכשרות, ו"מוסר ותוכחה" שבו אומר להם שהבסיס של הזהות היהודית היא הדת היהודית ובא אליהם בתלונה קשה על יחסם השלילי לדת; "תחית הקודש - התחיה השלמה" על כך שהתחיה הלאומית השלמה של עם ישראל היא תחיה דתית; "שובו לביצרון" - קריאה ועידוד ליושבי הארץ לאחר פרעות תרפ"ט שבו מסביר שמכל ירידה באה לאחר מכן עלייה גדולה יותר ואין נסיגה בתהליך הגאולה; "עמי הגדול ישראל" שבו תוקף הרב קוק בחריפות את המנדט הבריטי על הספר הלבן של תרצ"א; "שבר בת עמי" שבו כתב הרב שמלחמת אחים היא השבר הגדול ביותר; "חבת ירושלים"; "כתלנו" - מאמר על בעלותו של עם ישראל על הכותל כנגד טענות הערבים ב"פרשת הכותל"; "למשמרת השבת וקדושתה"; "למצוות התלויות בארץ".
3.^ משפט כהן, באתר HebrewBooks
4.^ דעת כהן, באתר HebrewBooks
5.^ עיטור סופרים, באתר HebrewBooks
6.^ שבת הארץ, באתר HebrewBooks; שבת הארץ עם תוספת שבת, מהדורה אינטרנטית, באתר מכון התורה והארץ
7.^ באר אליהו, באתר HebrewBooks
8.^ ב"דפוס סדר בין החומות" בעיר העתיקה בירושלים יצאו בדפוס צילום תשעה כרכים בעריכה ראשית של הרב בנימין אלון: מסכת שבת, תשמ"ז; מסכתות עירובין ופסחים, תשמ"ח; מסכת כתובות (בעריכת הרב אברהם שילר), תשמ"ח; מסכת ברכות, תשנ"א; מסכתות ראש השנה ויומא וסוכה, תשנ"ד; מסכתות ביצה ותענית ומגילה וחגיגה, כסלו תשנ"ח (1997); מסכת סוטה בעריכת הרבנים ברוך תאנה ומנשה רחמים, תש"ס; מסכת קידושין, תשס"ג; מסכת יבמות, תשס"ח.
'מכון טוב ראי"ה' בירושלים הוציא מהדורה שנייה מורחבת עם מפתחות בעריכה ראשית של הרב ברוך תאנה ובה יצאו מהמסכתות שיצאו ב'דפוס סדר בין החומות' כשחלק אחר שיצא שם לא יצא במהדורה זו: שבת ועירובין (תש"ס - ב'דפוס בין החומות' חידושי שבת היו בנפרד ושל פסחים עם עירובין), סוטה (תש"ס), קידושין (תשס"ג), כתובות (תשס"ד), פסחים (תשס"ז), יבמות (תשס"ח).
בנוסף יצא כרך על מסכת בבא בתרא בעריכת הרב חנינא משלוף, ירושלים תשנ"ח.
9.^ מכון הרצי"ה.
כתבי הראי"ה
המושג "כתבי הראי"ה, משמש כשם כולל להגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) שעלתה על הכתב. נמצא בשימוש בעיקר על ידי תלמידי ישיבות, כמו גם הכינוי "הראי"ה" עצמו.
חלק מן הכתבים ראה אור בחייו (כגון אדר היקר, עץ הדר, ראש מילין, חלק גדול מהספר מאמרי הראי"ה, אורות התורה, אורות האמונה, מהדורות ראשונות של חבש פאר, אורות התשובה, אגרות הראי"ה ושבת הארץ); אולם רוב כתביו יצאו לאור לאחר פטירתו.
חלק מאותה ספרות הם חיבורים שיצאו ללא עריכה שהם בעיקר חיבורים מקוריים שלו (כגון ספרי ההלכה, החידושים, ערפילי טהר, עין אי"ה, עץ הדר וראש מילין) וכן ספרי השו"ת והאגרות (שאמנם סדרם נערך אך לא הנוסח), וחלק גדול מהווה ליקוט ועריכה של דברי הגות שכתב הרב קוק (כגון אורות, אורות הקודש, אורות התורה, אורות האמונה, ארץ חפץ, משנת הרב וחזון הגאולה). ישנם ספרים שיצאו לאחר פטירתו במהדורות מורחבות עם הוספות (כגון חבש פאר, שבת הארץ, אורות התשובה, אגרות הראי"ה ומאמרי הראי"ה).
כתביו עוסקים בתחומי הלכה ופסיקה, אגדה, פילוסופיה, הגות, פרשנות המקרא, פרשנות התלמוד הבבלי, מוסר, קבלה ועוד.
כיום הכתבים המחשבתיים של הרב קוק מהווים מוקד משמעותי לדיון ביחס להשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, ונלמדים כחלק משמעותי מסדר היום בעשרות ישיבות ומכינות.
עריכת הכתבים
מבין כתבי היד של הרב קוק, זכו לפרסום פנקסים המכונים שמונה קבצים. פנקסים אלה שימשו כמה מתלמידי הרב קוק, לצורך עריכת כתביו בספרים שונים. מהם ערך הרב דוד כהן ("הרב הנזיר") את 'אורות הקדש'. גם 'אורות', 'אורות התשובה', ו'עולת ראי"ה' שנערכו בידי בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה מבוססים בעיקר עליהם. ככלל כל ספרי ה'אורות' הינם ספרים שנערכו בידי תלמידיו של הרב מפנקסים שכתב. קבצים אלו נדפסו גם בצורתם המקורית ללא כל עריכה. והדבר זכה לביקורת מצד אחדים מתלמידי הרב צבי יהודה, שטענו כי דרכו של רבם בהבנת הכתבים (על ידי לימוד הקטעים בהקשרים מסוימים) היא הדרך הלגיטימית היחידה לפרסום כתבי הרב. בשנת תשס"ו יצאו לאור עוד חמישה מפנקסיו של הרב בצורה לא ערוכה ונקראו 'קבצים מכתבי יד קודשו'. ובשנת תשס"ח יצא חלק נוסף.
מספריו וכתביו
קבצים לא ערוכים
שמונה קבצים - הוצאת משפחת רענן, ירושלים תשנ"ט. יצא מהדורה מיוחדת לבני ישיבות, ירושלים תשס"ד.
ערפלי טוהר - קובץ ב' מ"שמונה קבצים" שהודפס בפני עצמו. הוצאת מכון הרצי"ה, ירושלים תשמ"ג.
קבצים מכתב יד קדשו - חמישה מפנקסי הרב (ובכללם פנקס י"ג שיצא בפני עצמו) בעריכת בועז אופן (לא הנוסח), הוצאת המכון על שם הרצי"ה, ירושלים תשס"ד. הוצאת המכון להוצאת גנזי הראי"ה, ירושלים תשס"ו.
פנקסי הראי"ה חלק ראשון - הפנקסים שב"קבצים מכתב יד קודשו" ועוד שבעה פנקסים קטנים בעריכת הרב בן ציון שפירא והרב זאב נוימן (לא הנוסח). הוצאת המכון ע"ש הרצי"ה, תשס"ח.
קבצים מכתב יד קדשו - כרך ב - בכריכה רכה בעריכת בועז אופן (לא הנוסח). בהוצאת המכון להוצאת גנזי הראי"ה, תשס"ח. חלק ממנו הוא החיבור לנבוכי הדור שפורסם כאן בהשמטות רבות (ראה בקישור החיצוני השני השוואה בין המקור לפרסום כאן).
מחשבה, אגדה ומוסר
אדר היקר - פרקי כתיבה ("אדר היקר" נכתב לזכר הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים שכונה בראשי תבות האדר"ת והיה חותנו של הרב קוק בזיווגו הראשון של הרב קוק שהתאלמן מרעייתו הראשונה ונשא לאחר מכן את בת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי יהודה רבינוביץ-תאומים). בסדרת ספרי הרב של מוסד הרב קוק יצא עימו החיבור "עקבי הצאן" בשם אדר היקר ועקבי הצאן.
עקבי הצאן - מאמרים מחשבתיים.
מוסר אביך ומידות הראי"ה - פרקים בתיקון המידות. יצא בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ה. וכן בשנים האחרונות יצאו שני הספרים עם ביאור בהוצאת "ראש יהודי".
ראש מילין - דרשות על הטנת"א: הטעמים, הניקוד, התגים והאותיות העבריות. נכתב ביאור פילוסופי על כך מאתר הרב שמריהו לוין מלונדון וביאור קבלי מאת הגאון הרב חיים יעקב לוין זצ"ל, בכורו של הגר"א לוין זצ"ל, "הצדיק הירושלמי" ו"רב האסירים והמחתרות" ומגדולי תלמידיו של הרב קוק.
עין אי"ה - ביאור על אגדות התלמוד מתוך מסכת ברכות ומסכת שבת מהתלמוד הבבלי המופיעים בספר "עין יעקב" מאת הרב יעקב בן חביב שאסף את אגדות התלמוד. לספר זה רומזת המילה הראשונה ("עין") בשם הספר, והמילה השנייה רומזת לשם המחבר בראשי תבות (אי"ה - אברהם יצחק הכהן). הרב קוק כתב שתי גרסאות: אחת בחו"ל ואחת ביפו. רק גרסת חו"ל יצאה לאור בהוצאת מכון הרצי"ה.
מדבר שוּר - דרשות מימי רבנותו של הרב בחו"ל, קרוי "שוּר" מלשון ראיה (בדומה למשמעות "קוק" ביידיש). 'מכון הרצי"ה', ירושלים תשנ"ט.
באורי הראי"ה למסכת אבות - ליקוט מכִתבי הרב המבארים את מסכת אבות בתוספת כתבי יד שלא פורסמו עד כה, 'מכון הרצי"ה', ירושלים תשס"ו.
אגרות הראי"ה - אגרותיו של הרב קוק שקובצו בארבעה כרכים שיצאו בשתי הוצאות. אגרות מעשר שנותיו האחרונות לא פורסמו עדיין. בחייו יצא כרך עם 140 מכתבים מהשנים תרס"ח-תר"פ בשם אגרות ראי"ה (ללא ה' הידיעה), ירושלים תרפ"ג.
משנת הרב - לקט מכתבי הרב בעשרה עניינים המחולקים לעשרה פרקים, בעריכת הרב משה צבי נריה. מהדורה שלישית מורחבת, מתוקנת ומנוקדת יצאה בהוצאת "אורות", בית אל תשנ"ב, ומהדורה זו הודפסה שוב בתשנ"ה עם תיקונים והוספות מסוימות. לראשונה יצא הספר בהוצאת "ההנהלה הארצית של ארגון בני עקיבא בארץ ישראל", ירושלים תרצ"ו.
ארץ חפץ - אמרות על ארץ ישראל ובניינה, בעריכת הרב ישעיהו שפירא (האדמו"ר החלוץ). לאחרונה יצא הספר בהוצאת "אורות" ומשפחת הרב שפירא, בית אל תשס"ה (מהדורה רביעית מתוקנת ומנוקדת בעריכת הראל כהן עם תיקונים והוספות מהמהדורה השלישית והמנוקדת הראשונה שיצאה ביישוב רחלים בתשנ"ה באותה הוצאה משותפת). הספר יצא לראשונה בהוצאת "דרום", ירושלים תר"ץ; ובפעם השנייה בהוצאת יוסף שפירא (בן הרב שפירא), תל אביב תשל"ד. וכן יצא במהדורה מיוחדת לכבוד 40 שנים לפטירת הרב שפירא בהוצאת ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה, כפר הרא"ה תשמ"ה.
חזון הגאולה - על גאולת ישראל וחביבות ישיבת הארץ מן המקורות. נערך על ידי הרב מאיר בר-אילן והרב יהושע הוטנר. (במשך זמן רב הספר לא היה בנמצא, אך מרבית הפיסקאות שבו הובאו בספרים אחרים. לאחרונה יצאה מהדורה חדשה של הספר). לראשונה יצאה הספר בהוצאת 'האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק' בסיוע הקרן הקיימת לישראל, ירושלים תש"א; וכן יצא הספר בהוצאת 'האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק', ירושלים תשי"א ותשל"ד. הספר הודפס בהדפסה מצומצמת של דפוס צילום של המהדורה הראשונה בידי הוצאת 'ספרי הראי"ה קוק' , ניו יורק תשל"ד.
חזון הצמחונות והשלום - קובץ מאמרים על אידאל הצמחונות ערוך בידי הרב "הנזיר". יצא בשני מהדורות מבוארות בידי הרב חגי לונדין לציבור הרחב ולתלמידי ישיבות ואולפנות.
לנבוכי הדור - ספר נרחב המרכז את הגותו המוקדמת והמהפכנית של הרב בדבר דרכי ההתמודדות של היהדות עם גישות המדע והמודרנה.
מאמרי הראי"ה : קובץ מאמרים - שני כרכים של מאמריו והרצאותיו בעריכת הרב אלישע אבינר ודוד לנדאו, תשמ"ד. חלקם כבר פורסמו במקומות אחרים כמו "קריאות גדולות" או בעתונים, כתבי עת וקבצים.
עולת ראי"ה, שני כרכים על סידור התפילה היהודי בעריכת הרצ"יה קוק.
השבת ישראל והזמנים - קובץ מאמרים לשבת ולמועדים.
מאורות הראי"ה - מאמרים ורעיונות על המועדים באבעה כרכים בעריכת הרב בן-ציון שפירא בסיוע נוספים (בעיקר הרבנים מיכאל הרשקוביץ ודוד לנדאו בעריכת כתב היד מדבר שור שמאז כבר יצא לאור, הרב פילבר בעריכת הדברי מ'עין אי"ה' והרב זאב נוימן בהגהה). בהוצאת 'מכון הרצי"ה': "ירח האיתנים" - אלול תשנ"ד, "חנוכה, ארבע פרשיות ופורים" - אדר א' תשנ"ה (מהדורה שלישית), "הגדה של פסח" (עם תוספת של לקט "בחודש האביב") - אדר תשנ"ו (מהדורה שלישית), שבועות - תשנ"ד.[1]
פניני הראי"ה - לקט ביאורים ודרשות על פרשיות השבוע בעריכת הרב משה יחיאל צוריאל. הוצאת ישיבת אוצרות החיים, ראשון לציון, סיון תשס"ח.
קובץ מאמרים - מאמרים רעיוניים של הרב קוק שפורסמו בעתון "היסוד" בשנות קיומו (תרצ"ג-תרצ"ה). בהוצאת מערכת היסוד ליום השלושים לפטירתו, תל אביב תרצ"ו.
חדריו - פרקים אישיים מרשימותיו של הרב קוק בעריכת רן שריד, רמת גן אלול תשס"ב (מהדורה שנייה).
קריאות גדולות - מאמרים וכרוזים שבהם פנה הרב קוק לעם או לעולם שעוסקים בציונות וגאולה, בבעלותנו על ירושלים בכלל והכותל בפרט, שמירת מצוות. ביניהם התפרסמה בייחוד "הקריאה הגדולה: לארץ ישראל" שהיא קריאה לכל היהודים לעלות לארץ שיצאה לאור במהדורה מוערת.[2] קריאות שונות התפרסמו בעיקר ב'מאמרי הראי"ה', אך גם ב"אורות" כמו "קריאה גדולה" (לא הקריאה לעלייה לארץ).
ניצוצות : הארות, עצות ותובנות ע"פ דרכו של הראי"ה קוק - עצות לחיים ממשנתו של הרב קוק מעובדים ללשון קלה, "'ראש יהודי' - מרכזים למודעות עצמית", ירושלים תשס"ח.
פסיכולוגיה של מעלה : תורת הנפש במשנת הרב קוק - ביאור פסקאות מכתב הרב קוק העוסקים בנפש האדם מחלק לנושאים, בהוצאת "ראש יהודי"
יש לך כנפי רוח - יצא באלול תשע"ב. עוסק באישיות האדם ובצורך באמון עצמי. נערך ויצא בידי תלמידים מישיבת רמת גן.
ספרי "אורות
"אורות - פרקי גאולה בעריכת הרצי"ה קוק. יצאו הוצאות מבוארות רבות לחלקים של הספר.
אורות הקודש - משנתו של הרב קוק בעריכת הרב "הנזיר". יצא כולו לאחר פטירת הרב, אך העריכה החל בחיי הרב ובעידודו. חוץ מארבעת הכרכים המוכרים בהוצאת "מוסד הרב קוק", יצא אורות הקודש ה' כחלק מהספר "נשמה של שבת" (חברון תשנ"ט) שנכתב לזכרו של הרב אליהו שלמה רענן, נכד הרב קוק, שנרצח בביתו בחברון (בעריכת מנחם אריאלי).
אורות הקודש המבואר - שני כרכים המבארים בשיטתיות את רוב חלק ב' של אורות הקודש. בעריכת הרב יששכר היימן.
אורות התשובה - בעריכת הרצי"ה קוק. יצאו כמה הוצאות מבוארות.
אורות התורה - על ערך התורה, לימודה והדרכתה בעריכת הרצי"ה קוק. יצאו הוצאות עם ביאורים. הרב שלמה חיים הכהן אבינר פרסם בתשס"ו ביאור עם כותרות, סיכומים, הגדרות מושגים, ומפתחות.
אורות האמונה - בעריכת הרב משה גורביץ, ירושלים תשמ"ה.
אורות התפילה - בעריכת הרב משה צבי נריה. מהדורה שנייה מנוקדת ומורחבת בהוצאת "מעליות", מעלה אדומים, תשס"ג (מהדורה ראשונה בתשל"ט).
אורות המקדש - בעריכת אליצור סגל, הוצאת תפילין בית אל, תשנ"ז.
אורות הנבואה - בעריכת הרב יששכר היימן, הוצאת מעליות תשס"ח.
אורות הראי"ה - ליקוט קטעים אישיים וכלל ישראליים מכתבי הרב (כותרת המשנה של השם היא "פרקים אישיים וכלל ישראליים"), בעיקר שירים, יצא בסדרת ספרי הרב קוק של "מוסד הרב קוק" באותו כרך יחד עם "אורות התורה", "אורות התשובה", "מוסר אביך (ומדות הראיה)" ו"ראש מילין", ירושלים תשמ"ה (הדפסה ראשונה - מאז הסדרה הודפסה פעמיים נוספות ולאחרונה בתשנ"ב).
אורות החנוכה - מאמרים לחנוכה בהלכה ובאגדה מכתבי הרב קוק בעריכת הרב מרדכי גרינברג (הלכה ואגדה), תל אביב תשל"ו.
הלכה וש"ס
משפט כהן - שו"ת בנושאי מצוות התלויות בארץ, הלכות בניין בית הבחירה, הלכות סנהדרין, הלכות קורבנות והלכות מלכים. נערך על ידי הרצי"ה. יצא לראשונה במוסד הרב קוק, ירושלים י"ט באב תרצ"ז.[3]
אורח משפט - שו"ת בנושאי חלקי אורח חיים וחושן משפט של השולחן ערוך. נערך בידי הרצי"ה. הודפס לראשונה במוסד הרב קוק, ד' באייר תשל"ט.
עזרת כהן - שו"ת בנושאי חלק אבן העזר של השו"ע. יצא לראשונה במוסד הרב קוק, י"ט באב תרצ"ז.
דעת כהן - שו"ת בנושאי חלק יורה דעה. נערך על ידי הרצי"ה. הודפס לראשונה במוסד הרב קוק, ירושלים כ"ח באב תש"א.[4]
עיטור סופרים, הצעות לתיקון הספרות התורנית ודרכי ההוראה, וילנה ה'תרמ"ח.[5]
שבת הארץ - על הלכות השמיטה, כולל מבוא מחשבתי ופתיחה ארוכה שבה הוא מבסס את היתר המכירה. יצא במהדורה מחודשת ונרחבת בהוצאת מכון התורה והארץ עם הוספות של דברים מכתביו, הערות הרצי"ה מכתביו, והערות, ומקורות ו"תוספת שבת" מחברי המכון.[6]
באר אליהו - ביאורים על ביאורי הגר"א התמציתיים לשולחן ערוך. יצאו עד כה שלושה חלקים: שני חלקים על הלכות מחלק חושן משפט - באר אליהו : פירוש לביאור הגר"א על הלכות דיינים, מוסד הרב קוק, ירושלים תשי"ד (הדפסות נוספות בתשל"ג ובתשנ"ג); ובאר אליהו : חלק שני /פירוש לביאור הגר"א על הלכות עדות ותחילת הלכות הלואה, "מכון הרצי"ה, ירושלים תש"ס. בנוסף יצא לאור באר אליהו : פירוש לביאור הגר"א על תחילת הלכות כתובות, מכון הרצי"ה, תשמ"ח.[7]
זבחי ראי"ה - חידושים על מסכת חולין, מוסד הרב קוק, תשמ"ה (מהסדרה הלבנה).
מצות ראי"ה - חידושים על הטור והשו"ע ומפרשיהם, מוסד הרב קוק, תשמ"ה.
עץ הדר - על העדפת אתרוגים מארץ ישראל והפסול שבאתרוגים מורכבים, מוסד הרב קוק, תשמ"ה.
חוקות הארץ - על הלכות כלאיים (כסגנונו של שבת הארץ).
אב בחכמה : כרם הראיה - אגרות של הרב קוק ואליו העוסקות בהתמודדותו של הרב עם יישום המצוות התלויות בארץ במושבות הראשונות (בעריכת הרב אברהם זק"ש). האגרות רואים אור לראשונה בספר זה.
טוב ראי - ליקוט חידושי הלכה, הערות וביאורים למסכתות ההתלמוד הבבלי מכתבי הרב ודבריו. יצאו עשרה כרכים בין השנים תשמ"ז-תשס"ח, רובם בעריכת הרב ברוך תאנה, כשחלקם יצאו במהדורה שנייה.[8]
כללי (גם הלכה וגם מחשבה ואגדה או דברים אחרים)
טוב ראי"ה - ליקוט חידושים על הש"ס בהלכה ובאגדה.
חבש פאר - חיבורו הראשון של הרב קוק שעוסק בחשיבות מצות הנחת תפילין והנחתן במקומן הנכון. יצא לראשונה בוורשה תרנ"א. מהדורה שנייה מורחבת יצאה בירושלים תרפ"ד ובו הוספות בהלכה ובאגדה לתוכן העיקרי של הספר הכוללות: תשובה שלו לרב שרצה להקל בזה; דרשות של הרב קוק שדרש בנושא זה בהיותו רב צעיר כשהסתובב בעיירות עם ספרו; דברי מחשבה בנושא תפילין מחיבורו "עין איה"; הערות על דברי הרב ב"חבש פאר" של האדר"ת, הרב צבי פסח פרנק, הרב יעקב משה חרל"פ והרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי עם הערות עליהן מאת המו"ל (הרב יצחק אריאלי), ותשובת הרב קוק למעירים. מהדורה זו הודפסה בסדרה הלבנה של מוסד הרב קוק בתשמ"ה
גנזי ראי"ה (א'-ז') - ליקוט דברי הלכה ואגדה מכתבי הרב קוק. בעריכת הרב בן ציון שפירא, אדר תש"ן.
שמועות ראי"ה - שיחות הרב קוק בסעודה השלישית כפי שסיכם וערך הרב קלמן אליעזר פרנקל, שהיה מהמשתתפים הקבועים בסעודה השלישית בבית הרב קוק והיה מסכם את השיחה בכל מוצאי שבת.
אגרות חמדה : לקט אגרות ואמרים בנושא השמיטה - אגרות ומאמרים בהלכה ובמחשבה בנושא השמיטה שנלקטו מכתבי הרב קוק שנדפסו ושבכתב יד, בתוספת מאמרים ומכתבים של בנו הרצי"ה שעניין הלכות שנת השמיטה וחיבתה. ליקט וערך: הרב יוסף אלנקווה שהוציא לאור את המהדורה השנייה המתוקנת והמורחבת ביד בנימין תשס"ח (המהדורה הראשונה בהוצאת 'המכון ע"ש הרצי"ה קוק', ירושלים תשמ"ז).
אוצרות הראי"ה - לקט מאמרים במחשבה והלכה, חידושים על הש"ס, אגרות כרוזים, אמרות ושירים של הרב של הרב קוק, עם ביאורים, תקצירים ומפתחות לחיבורים המחשבתיים שיצאו מכתביו. הליקוט, העריכה והביאור של הרב משה צוריאל. יצא במהדורה שנייה ומורחבת בחמישה כרכים בהוצאת ישיבת ההסדר ראשון לציון, ראשון לציון תשס"ב. במהדורה זו הוקדש הכרך הרביעי ל"שמונה קבצים" שלא יצאו לאור בזמן המהדורה הראשונה (ארבעה כרכים בהוצאת ישיבת ההסדר שעלבים, שעלבים תשמ"ח); בכרך הראשון תולדות הרב, ביאורים לשיטותיו, "ניצוצות" מתורתו ולקט אגרות; בשני מאמרים בנושאים שונים, מדבריו שבעל פה, אמרות יפות, מכרוזיו, "אורות" מתורתו ולקט שירים; בכרך השלישי מאמרי הלכה וחידושים בש"ס ותקצירים למספר ספרי מחשבה: "אורות", "אורות הקודש", "אורות התורה", "מוסר אביך", 'עולת ראי"ה' ו"ערפילי טוהר"; בכרך הרביעי תקצירי פסקאות, ומפתחות ל"שמונה קבצים" עם מקורות, ביבליוגרפיה ונספחים; הכרך החמישי כולו מוקדש למפתחות שונים.
נפשי תקשיב שירו - לקט שירים של הרב קוק בעריכת הרב יעקב הלוי פילבר, המכון לחקר משנת הראי"ה (בראשות הרב פילבר), וישיבת רמת גן, מנחם אב תשנ"ח.
כרוזי ראי"ה - קובץ כרוזים, קריאות, מודעות, קול קורא, גילויי דעת, מכתבים פומביים ותעודות נוספות, בעריכת יוחנן מ' ישמח. ירושלים, תש"ס
חומש הראי"ה - ליקוט כתבי הרב קוק לפי סדר פסוקי התורה, בעריכת הרב חגי לונדין והרב יאיר רמר) הוצאת "אור וישועה", חיפה תש"ע.
הליכות הראי"ה (4 כרכים) - לימודים, הוראות והדרכות אישיות של הרב קוק. "ספריית חוה", בית אל תשס"ה.
הוצאות לאור
מרבית ספרי הרב קוק ראו אור בהוצאת "מוסד הרב קוק" בירושלים, והם נכרכו בכריכות לבנות (בעבר היו הספרים נכרכים גם בכריכות חומות ואפורות). בשל צבע הכריכות מכונים ספרים אלו לעתים בכינוי: "הש"ס הלבן".
חיבורים נוספים, כדוגמת עין איה וטוב רואי, יוצאים בהוצאת "מכון הרציה"[9] המסונף לישיבת מרכז הרב. מספר ספרים אחרים ראו אור במסגרות שונות.
לקריאה נוספת וקישורים
יונתן מאיר, אורות וכלים : בחינה מחודשת של חוג הראי"ה ועורכי כתביו, קבלה: כתב עת לחקר כתבי המיסטיקה היהודית", י"ג, תשס"ה-2005, עמ' 247-163.
משה צוריאל (עורך), אוצרות הראי"ה - ליקוטים מכתבי הרב, ומפתחות לכתבי הרב בארבעה כרכים במהדורה הישנה וחמישה כרכים במהדורה חדשה (החמישי הוא כרך המפתחות לכתבי הרב קוק.
מפתחות לכתבי הראי"ה - מפתחות ותקצירים לכתבי הרב קוק במחשבה, בעריכת הרב בועז אופן.
חגי לונדין, ביאורים במאמר למהלך האידיאות בישראל, משמעות הגלות והגאולה של עם ישראל ועומק מהלכו ההיסטורי, הוצאת מעליות שעל ידי ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים תשס"ה.
חגי לונדין, ביאורים במאמר הדור, יחסו של הרב קוק כלפי דורנו, דור הגאולה, הוצאת מעליות שעל ידי ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים תשס"ח.
חוג הראי"ה ועריכת כתביו של הרב קוק (<a class="postlink" href="http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=520">http://www.daat.ac.il/daat/vl/tohen.asp?id=520</a>)
פרצי אורות - על הוצאת כתבים חדשים של הרב קוק (<a class="postlink" href="http://www.olam-katan.co.il/all_gilyonot/363.pdf">http://www.olam-katan.co.il/all_gilyonot/363.pdf</a> - בעמ' 9-8)
ראיון מצולם עם הרב יהושע הוטנר, מנהל האנצקלופדיה התלמודית וגיסו של הרצי"ה, על עריכת כתביו של הרב קוק בשנים הראשונות אחרי מותו (<a class="postlink" href="http://www.yeshiva.org.il/midrash/video/?id=11141">http://www.yeshiva.org.il/midrash/video/?id=11141</a>)
הערות שוליים
1.^ יש לציין שה"ההגדה של פסח" יצאה מעשית באותה כריכה, גופן ועריכה כמו שלושת הכרכים האחרים, אך רשמית היא יצאה ככרך נפרד מ'מאורות הראי"ה' כשהשם הראשי 'מאורות הראי"ה' מופיע רק בשלושת האחרים.
2.^ בין הקריאות הנוספות: "מאפיקים בנגב" - מן המאמר "אפיקים בנגב" שבו תקף הרב קוק את החלטת הקונגרס הציוני ש"הציונות אין לה דבר עם הדת"; "קריאה גדולה" שבו תוקף הרב קוק בחריפות את הכפירה; הכרוז "גלוי-דעת על דבר הבגידה הלאומית" שפרסם הרב קוק נגד דברי המתבוללים שהיהדות היא רק דת ולא לאום בזמן המאבק על קבלת הצהרת בלפור; קריאות לחלוצים בשם "פצעי אוהב" שבו קורא להם לשמור על חיים יהודיים בסיסיים כמו שבת וכשרות, ו"מוסר ותוכחה" שבו אומר להם שהבסיס של הזהות היהודית היא הדת היהודית ובא אליהם בתלונה קשה על יחסם השלילי לדת; "תחית הקודש - התחיה השלמה" על כך שהתחיה הלאומית השלמה של עם ישראל היא תחיה דתית; "שובו לביצרון" - קריאה ועידוד ליושבי הארץ לאחר פרעות תרפ"ט שבו מסביר שמכל ירידה באה לאחר מכן עלייה גדולה יותר ואין נסיגה בתהליך הגאולה; "עמי הגדול ישראל" שבו תוקף הרב קוק בחריפות את המנדט הבריטי על הספר הלבן של תרצ"א; "שבר בת עמי" שבו כתב הרב שמלחמת אחים היא השבר הגדול ביותר; "חבת ירושלים"; "כתלנו" - מאמר על בעלותו של עם ישראל על הכותל כנגד טענות הערבים ב"פרשת הכותל"; "למשמרת השבת וקדושתה"; "למצוות התלויות בארץ".
3.^ משפט כהן, באתר HebrewBooks
4.^ דעת כהן, באתר HebrewBooks
5.^ עיטור סופרים, באתר HebrewBooks
6.^ שבת הארץ, באתר HebrewBooks; שבת הארץ עם תוספת שבת, מהדורה אינטרנטית, באתר מכון התורה והארץ
7.^ באר אליהו, באתר HebrewBooks
8.^ ב"דפוס סדר בין החומות" בעיר העתיקה בירושלים יצאו בדפוס צילום תשעה כרכים בעריכה ראשית של הרב בנימין אלון: מסכת שבת, תשמ"ז; מסכתות עירובין ופסחים, תשמ"ח; מסכת כתובות (בעריכת הרב אברהם שילר), תשמ"ח; מסכת ברכות, תשנ"א; מסכתות ראש השנה ויומא וסוכה, תשנ"ד; מסכתות ביצה ותענית ומגילה וחגיגה, כסלו תשנ"ח (1997); מסכת סוטה בעריכת הרבנים ברוך תאנה ומנשה רחמים, תש"ס; מסכת קידושין, תשס"ג; מסכת יבמות, תשס"ח.
'מכון טוב ראי"ה' בירושלים הוציא מהדורה שנייה מורחבת עם מפתחות בעריכה ראשית של הרב ברוך תאנה ובה יצאו מהמסכתות שיצאו ב'דפוס סדר בין החומות' כשחלק אחר שיצא שם לא יצא במהדורה זו: שבת ועירובין (תש"ס - ב'דפוס בין החומות' חידושי שבת היו בנפרד ושל פסחים עם עירובין), סוטה (תש"ס), קידושין (תשס"ג), כתובות (תשס"ד), פסחים (תשס"ז), יבמות (תשס"ח).
בנוסף יצא כרך על מסכת בבא בתרא בעריכת הרב חנינא משלוף, ירושלים תשנ"ח.
9.^ מכון הרצי"ה.
ב"ה
יצירתו והגותו
אף שמבחינה הלכתית נחשב לשמרן, מבחינה מחשבתית נחשב הרב קוק להוגה דעות מעמיק, מקורי, נועז ודיאלקטי, שינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה (במיוחד של האר"י והרמח"ל), עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת. במידה מסוימת הלך לאור שיטתו ותורתו של המהר"ל מפראג, ממנו ידע לצטט פרקים שלמים בעל פה.
בהתייחס לאימרתו המפורסמת של החת"ם סופר ביחס למודרנה "חדש אסור מן התורה", טבע את הביטוי "הישן יתחדש, והחדש יתקדש". כך למשל בניגוד לאחרים, לא ראה כל בעיה בקבלת תורת האבולוציה ואף הכריז שהיא עולה בקנה אחד עם מושגים קדומים המופיעים בתורת הקבלה (ראו תורה ומדע). רוב כתביו לא נכתבו באופן מאורגן ושיטתי, אלא בכתיבה שוטפת, ספונטנית ואף ספורדית, שלאחר מכן תלמידיו ארגנו וסידרו למשנה כוללנית.
היה למעשה האידאולוג הדתי והתאולוג של הציונות, שראה בה פעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעליה. לאחר מותו של הרצל נשא הרב קוק הספד בשם "המספד בירושלים". בהספד זה, שבו שמו של הרצל אינו נזכר, הוא עוסק במשיח בן יוסף. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהילים קל"ב).
אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, אהבם ותמך בהם רבות, ואף ביקש "לחטוא" באהבת חינם כלפיהם. בספריו אף ציין שיש יתרונות לציבור החילוני על פני הציבור הדתי, ביחסם אל כלל ישראל. הוא סבר כי "הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהם אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את לבם עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם".
בתרע"ד, יזם מסע של רבנים במשך של כחודש למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל, בגליל ובשפלת החוף, וצירף אליהם ממנהיגי היישוב הישן שהתנגדו לציונות, כדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע למצבם, והן במטרה לחזקם מורלית ורוחנית ולהשפיע עליהם יהדות. בתרפ"ד ערך מסע נוסף למטרה זו אך מצומצם בלוויית תלמידו הנאמן הרב חרל"פ והרב אהרונסון מת"א ומסע זה נמשך זמן קצר משמעותית מהראשון.
בעקבות השתדלות תלמידו, הרב נריה, נאות הרב לתמוך ולעודד את תנועת הנוער הדתי לאומי בני עקיבא, ונחשב כמורה דרכה הרוחני. הרב כתב אגרות לכינוסיה השונים של התנועה ואף אירח מפגשי מדריכים בביתו.
באישיותו התאחדו ניגודים כמו גאונות בהלכה וגאונות בהגות, שכל ורגש, חקירה ואמונה ועוד. איש מחשבה שמתעמק בדברים שברוח בחדרי חדרים, ביחד עם איש ציבור ומנהיג אקטיביסטי בעל יכולת רטורית גבוהה, שפועל ללא לאות לתקן את פני החברה. עדינות רוח, סלחנות, נעימות ורצון לפשר ולעשות שלום, שבמצבים של מבחן הפכה לתקיפות עזה ורדיקלית.
מבחינה זו בלט כדמות בעלת שאר רוח. אישיותו הקורנת והאצילית שבה ועולה בעדויותיהם של אנשים שונים שפגשו בו. כך למשל מתאר תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ את פגישתו הראשונה: "הימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה", בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם."
תלמיד אחר, הרב דוד כהן, "הנזיר", שלימים ערך את ספרי "אורות הקודש", מתאר גם הוא את מפגשו הראשון עם דמותו של הרב: "אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פללתי - מצאתי. מצאתי לי רב."
הרב קוק היה ידוע בענוותנותו, צניעותו ובריחתו מהכבוד. כאשר חסידיו עשו לכבודו בקיץ תרע"ד מסיבה בחיפה, בתגובה לדבריו של הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי שאמר: "זוכים אנו לשבת כאן באולם, עם היהודי הגדול ביותר בעולם", ביקש שלא יכבידו עליו בשבחים, כי המילה כבוד יש בה גם משמעות של כובד. וככל שהכבוד גדול כך גם הכובד המתלווה אליה גדול יותר. לקראת יום הולדתו השבעים תכננו ידידיו ומעריציו לחגוג את יובל השבעים, אך הוא פנה אליהם מעל דפי העיתונות ואמר שיהיה לו קורת רוח אם לא יעשו עניין מיום זה[25]. ביום מותו ביקש מתלמידיו שלא יכתבו עליו שום תארים נוספים מלבד התואר "הרב" וכן היה
הגות
וכפי שמציין הרב שלמה יוסף זוין בספרו אישים ושיטות:
הרב קוק הצטיין גם בתחום ההלכתי וגם בתחום האגדה והמחשבה, ו"היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה".
ועוד כותב הרב זוין: "לא יהיה הדבר להגזמה, אם נאמר שמרן הגרא"י הכהן קוק, ז"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה, שהיה שולט בהלכה ובאגדה כאחת... כל מקצועות התורה היו ברשותו. ולאו דווקא בהלכה. עולם האגדה היה לא פחות פתוח לפניו. חזון ושירה, מחשבה ומחקר, הגיונות ודעות - כל אלה היו שוטפים בלי הרף, כמעין הנובע, ממוחו ללבו ומלבו למוחו".
דברים אלה לצד חשיבות השילוב בין מחשבה והגות לבין הלכה מופיעים בכתבי הרב קוק; כגון בספרו משפט כהן (סימן ס"ג), ובאורות הקודש (חלק א עמוד כד). כמו כן שילב לעתים את המושג "נבואה" במחשבה. הרב קוק מעלה על נס את המאבק על דרך החיוב. במקום לשלול את הדברים, לחפש ליקויים ופגמים, יש לנקוט עשייה חיובית ומועילה. במקום לחבוט בסוטים מדרך הישר, יש למצוא מסילות ללבם בדברי כיבושין רכים. כך יתרצו, וכבודם לא יינזק, כי כבודם חביב עליהם כפי שחביב על האחרים כבודם שלהם. בעצם האדם והציבור נתבעים לעשיה, ולא לשלול את האחר או את הציבור השני.
אמנם לשיטת הרב קוק ישנה אמת אחת אבסולוטית, אבל זה לא אומר שלכל אחד יש בלעדיות על האמת הזו, אלא בכל דעה כמעט יש גם משהו אמיתי. ועל מנת להגיע לאמת המוחלטת יש לאחד את כל השיטות, ולתת לכל דעת את מקומה. הרב קוק אפילו מציג את הכפירה כדבר חיובי, משום שהיא שוללת את התפיסה האלילית המוטעית את האל. וגם באלילות יש גרעין של אמת שהוא הרצון לקירבה לאל, רק שהיא מעוותת ומגשימה את האלוה כל כך עד שהאדם מחבק ומנשק אותו. אם כן במשל שבמקום להתלונן על החשכה, יש להדליק נר ולהאיר. וכמו שאי אפשר לגרש את החושך במקלות, כפי שנתבע הביטוי "להוסיף אור" בידי תלמידיו. ומפורסם הציטוט של דברי הרב:
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק,
אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה,
אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה."
הרב קוק קרא שלא להפריז ב"דבקות" בצדיק, והציע להחליף זאת בדבקות בנשמת כלל ישראל, שלה לדבריו אין מגרעות כלל: "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד׳ הטוב".
הלכה
חלק ניכר בכתביו תופס הפן ההלכתי. עוד בחייו הוציא הרב קוק כמה מספריו ההלכתיים: הספר חבש פאר על ענייני תפילין, עץ הדר בעניין פסול אתרוגים מורכבים והספר שבת הארץ על ענייני שביעית והיתר מכירה.
אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא
בדרכו הלימודית וההלכתית נטה הרב קוק ללימוד "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כך בערוב ימיו השקיע הרב קוק שעות רבות במפעל שיזם לסיכום של פסק ההלכה היוצא מסוגיות הגמרא, כפי שהוא מופיע ברמב"ם ובשולחן ערוך. זאת במטרה לגשר על הפער שנוצר בין הדיון בסוגיות הגמרא לדיון בהלכה על ידי זה שחלק מהלימוד של הגמרא יהיה פסיקת ההלכה היוצאת מהלימוד. אזכור ההלכות על הדף כונה "הלכה ברורה" וביאור הסוגיות בשיטות הראשונים והאחרונים הופיע בשם "בירור הלכה". בהמשך הוקם מכון שיטפל בהמשך המפעל הזה והוצאתו מן הכוח אל הפועל, שנמצא במתחם ישיבת מרכז הרב.
תורת ארץ ישראל
דמות דיוקנו של הרב קוקהרב קוק פיתח בהרחבה את הנושא של ייחודיותה של תורת ארץ ישראל, וקרא לשוב אל שיטת הלימוד הארץ-ישראלית המקורית. חידושו העיקרי בנושא הוא שהייחודיות של תורת ארץ ישראל היא בכך שבארץ ההלכה מושפעת מתחומים שונים שהם חוץ-הלכתיים, ובפרט מן הנבואה, האגדה ותורת הקבלה, וכתוצאה מכך בלימוד התורה בארץ ישראל ניתן להגיע לחקר האמת בלא צורך בפלפול מרובה. עם זאת ישנן גישות שונות בהבנת דברי הרב קוק בעניין.
יחס קבלה והלכה ואופי פסיקתו
הרב קוק, לבד שהיה איש הגות, שמש גם כפוסק וכתב מאות תשובות הלכתיות. חלק מהחוקרים סוברים שעל אף שהגותו חדשנית ביותר, הרב קוק לא שילב אותה בפסיקותיו. לעומתם, ד"ר אבינועם רוזנק סבור ששורש החומרות הרבות המצויות בפסיקותיו הוא ברעיונות החדשניים שבהגותו. ד"ר חגי בן ארצי סבור שיש להבחין בפסיקות הרב קוק בין תקופת יפו לתקופת ירושלים: בראשונה הרב פוסק באופן חדשני ביותר (למשל בהקלתו בפולמוס שמן השומשומין, בהיתר המכירה בשנת השמיטה ובפולמוס האתרוגים המורכבים) ובשנייה, הרב עובר לפסיקה שמרנית בהרבה (בהחמרתו באיסור הצבעת נשים, בנושא חליבה בשבת, ובהחמרתו בהלכות גיור ואיסורו לנתוחי גופות יהודים במסגרת לימודי רפואה). פרופ' נריה גוטל הראה שהרב קוק מנמק את פסיקותיו גם בדברי קבלה ואגדה, דבר שאינו מקובל ברוב ספרי השו"ת האשכנזיים הקלאסיים (אך מצוי בפסיקות חכמי אשכנז הקדמונים וחכמי עדות המזרח). כך למשל מנמק הרב קוק את איסורו לניתוח גופות יהודים לצורך לימוד רפואה גם בכך שהגוף היהודי הוא קדוש, שכן היהודי שומר על גופו על ידי שמירת איסורי אכילה.
פלפול
הרב שלמה יוסף זווין הסביר את גישתו ההלכתית של הרב קוק, בספריו וכתביו השונים. בין השאר מציין הרב זוין שהרב קוק נמנע מלבסס הסברים על שיטת ה"לשיטתו", כשהוא רואה בה פן פלפולי ולא מוכרח; אולם לא נמנע לאחר שהסביר שיטה לציין שהסבר זה תואם את שיטתו של אומרה במקום אחר.
עם זאת ניכר בהרבה מקורות בכתביו, כי הרב קוק התייחס בחיוב ובסנגוריה לצורת לימוד זו. הוא מנתח את הסיבה להתנגדויות שלימוד זה עורר בעבר, ואת הנימוקים ללגיטימיות שיש לו כיום. הרב קוק טוען שהלימוד הזה יש בו צד אסתטי, ועשוי לעורר לאהבת תורה. אמנם הוא מגביל ותוחם אותו בתנאים אחדים, כמו לא לערבב הלכה ואגדה ולאנשים שכבר יש להם ידיעות מעמיקות בלימוד.
מנהג
באופן כללי גישתו של הרב קוק למנהגים מהווה שיטה קלאסית בקרב האורתודוקסיה המודרנית. גישתו כללה התייחסות בכובד ראש למנהגים, כשלעתים הוא רואה חשיבות עצומה בקיים המנהגים ממש כדין תורה. גישתו המעניינת היא ביחס לדין המנהג ועניין "לא תתגודדו".
פילוסופיה וקבלה בהגותו
הוגה הדעות הלל צייטלין שם את הרב קוק ברצף אחד עם גדולי הקבלה: האר"י, הבעל שם טוב, ובעל התניא. לדבריו הרב קוק הסתמך רבות על הקבלה הבעש"טנית, יותר ממה שמיוחס לו. הוא כותב: ""בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים. החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד. משל למי שעמד במקום אחד ידוע במגדל גבוה, ומסתכל במהלך הכוכבים, והלך ועמד במקום אחר באותו המגדל. אותו המסתכל ואותו המגדל ואותם הכוכבים, אלא שרואה הוא אותם מנקודת זווית אחרת"... "אם החב"ד גילה את המטפיזיקה של הקבלה ואת הפסיכולוגיה האישית שלה, גילה מרן הראי"ה, אם אפשר לומר כן, את הפסיכולוגיה הציבורית-לאומית של הקבלה, ואת מהלך ברורם של העולמות כולם ותקונם, מתוך חוק ההתפתחות המקובל עתה בכל שרשי המדעים וענפיהם"". היו חוקרים (כגון בנימין איש שלום) שטענו שאף שלקבלה מקום מרכזי בתפיסת עולמו של הרב קוק, הוא אינו צמוד לעולם המושגים שלה, אלא משתמש בה לצורכי הגותו-הוא באמצעות נתינת משמעות מחודשת לסמליה. כנגדם יצאו חוקרי קבלה, ובראשם יוסף אביב"י, שטענו כי עולמו הרוחני של הרב קוק נטוע עמוק בחיק הקבלה, וכי ניתן להראות במקומות רבים שבהם נראה שהוא כותב הגות בלבד, שאין זה אלא תרגום לשפה מודרנית של תכנים קבליים, על פי פרשנותו הייחודית של הרב קוק.
הרב קוק בחר שלא לציין את מקורותיו בפירוש, אולם ציין שהרבה להסתמך על כתבי האר"י. מעבר לכך, מקורותיו מגוונים, ובהם הזוהר, עץ חיים, ספרי החסידות (חוץ מהבעש"ט ותלמידיו לקח בעיקר בעיקר מגור, חב"ד, איז'ביצה-ראדזין, ברסלב ור' צדוק מלובלין) ריה"ל (רבי יהודה הלוי), רמב"ם, מהר"ל מפראג, רמח"ל, הגר"א (הגאון מווילנה), ועוד.
בהגותו ניכרת גם השפעתם של פילוסופים מודרניים של העת החדשה ואף מגדולי הפילוסופים של אומות העולם. באחד ממכתביו של בנו הרב צבי יהודה, הוא כותב שמאמרו של אביו - "דעת אלוקים", מבוסס לדעתו על גישתו של הפילוסוף הרמן כהן. למעשה, רבים ממושגיו של שפינוזה מצויים הן במאמר זה והן במקומות רבים נוספים בהגות הרב קוק, כמובן עם שלילת דברי הכפירה של שפינוזה. השפעה מיוחדת ישנה להגותו של הגל (אולי בתיווכה של משנת ר' נחמן קרוכמל) על מחשבת הרב קוק. הדבר ניכר במיוחד במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" (בספרו "אורות"), שהינו שימוש במושגי האידיאות במובנן ההגלייני, לשם הסברת ההיסטוריה היהודית. עוד ניכרת, במיוחד, הגותו של שלינג, בייחוד בכל הקשור לשילוב אחדות וריבוי. מלבד זאת ישנה זיקה הגותית, הן בדרך של השפעה והן ביקורתית, לכתביהם של קנט, שופנהאואר, ניטשה, הנרי ברגסון, כמו גם ביחס לבודהיזם, וכן לתגליות מדעיות בעלות משמעות פילוסופית (דוגמת אבולוציה וגיל העולם).
תשובה וגאולה
התשובה במשנת הרב קוק תופסת מקום מרכזי. אחד הכתבים הבודדים שיצאו לאור בחייו הינו הספר "אורות התשובה". בספר זה הוא מברר את התהליכים הגורמים ומניעים לתשובה, ואת מטרותיה, ומחדש את רעיון התשובה לאו דווקא כשיבה מחטא מסוים וכחזרה בתשובה פשוטה, אלא כתהליך התקדמות כללי של המציאות, זאת בהתבסס על ספרות הסוד של היהדות.
התשובה במשנתו אינה שייכת ליחידים בלבד אלא כוללת גם חזרה בתשובה של ציבור, תהליכים מדיניים, חברתיים ומדעיים. גם שיבת עם ישראל לארצו וגאולתו הלאומית הן חזרה בתשובה; הגאולה המצופה אינה נוגעת רק בעם ישראל ושיבתו לארצו, אלא כוללת גם עליה של כלל האנושות למדרגה מוסרית גבוהה יותר. ייתכן גם מצב שבו קודם העם חוזר לארצו ואחר כך חוזר אל התשובה הפרטית, הכוללת גם את קיום ההלכה במלואה.
יצירתו והגותו
אף שמבחינה הלכתית נחשב לשמרן, מבחינה מחשבתית נחשב הרב קוק להוגה דעות מעמיק, מקורי, נועז ודיאלקטי, שינק את השקפותיו מספרות ישראל לדורותיה ומעולם המחשבה הכללי, ומיזג את התנ"ך, התלמוד, מחשבת ישראל והקבלה (במיוחד של האר"י והרמח"ל), עם התפיסות החדשניות של העולם הפילוסופי והמדעי של תקופתו, לכלל תורה רוחנית אחת. במידה מסוימת הלך לאור שיטתו ותורתו של המהר"ל מפראג, ממנו ידע לצטט פרקים שלמים בעל פה.
בהתייחס לאימרתו המפורסמת של החת"ם סופר ביחס למודרנה "חדש אסור מן התורה", טבע את הביטוי "הישן יתחדש, והחדש יתקדש". כך למשל בניגוד לאחרים, לא ראה כל בעיה בקבלת תורת האבולוציה ואף הכריז שהיא עולה בקנה אחד עם מושגים קדומים המופיעים בתורת הקבלה (ראו תורה ומדע). רוב כתביו לא נכתבו באופן מאורגן ושיטתי, אלא בכתיבה שוטפת, ספונטנית ואף ספורדית, שלאחר מכן תלמידיו ארגנו וסידרו למשנה כוללנית.
היה למעשה האידאולוג הדתי והתאולוג של הציונות, שראה בה פעמי משיח ותחילת הגאולה, ועודד את מפעליה. לאחר מותו של הרצל נשא הרב קוק הספד בשם "המספד בירושלים". בהספד זה, שבו שמו של הרצל אינו נזכר, הוא עוסק במשיח בן יוסף. כשסמוך למותו שאלוהו מדוע הוא מתעקש להיות ציוני, השיב שגם הקב"ה ציוני, כפי שכתוב "כי בחר ה' בציון, איוה למושב לו" (תהילים קל"ב).
אף שחרד מנטייתם של צעירי הציונות לחילוניות ולעזיבת הדת, אהבם ותמך בהם רבות, ואף ביקש "לחטוא" באהבת חינם כלפיהם. בספריו אף ציין שיש יתרונות לציבור החילוני על פני הציבור הדתי, ביחסם אל כלל ישראל. הוא סבר כי "הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל ענייני כלל ישראל לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצוות, אף על פי שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בענייני כלל ישראל עדיין אמיצות אצלם, כמו מה שהם אצל אלה שרוח עוועים אשר בתוכם מעכר את לבם עד כדי להתקשר בדעות זרות ובמעשים המטמאים את הגוף ומונעים את הרוח מלהיתקן, וממילא סובלת גם הנפש מפגמיהם".
בתרע"ד, יזם מסע של רבנים במשך של כחודש למושבות ולקיבוצים בעמק יזרעאל, בגליל ובשפלת החוף, וצירף אליהם ממנהיגי היישוב הישן שהתנגדו לציונות, כדי לגשר על הפערים ולהדק את הקשר עם החלוצים, הן במטרה להקשיב להלך רוחם ולשמוע למצבם, והן במטרה לחזקם מורלית ורוחנית ולהשפיע עליהם יהדות. בתרפ"ד ערך מסע נוסף למטרה זו אך מצומצם בלוויית תלמידו הנאמן הרב חרל"פ והרב אהרונסון מת"א ומסע זה נמשך זמן קצר משמעותית מהראשון.
בעקבות השתדלות תלמידו, הרב נריה, נאות הרב לתמוך ולעודד את תנועת הנוער הדתי לאומי בני עקיבא, ונחשב כמורה דרכה הרוחני. הרב כתב אגרות לכינוסיה השונים של התנועה ואף אירח מפגשי מדריכים בביתו.
באישיותו התאחדו ניגודים כמו גאונות בהלכה וגאונות בהגות, שכל ורגש, חקירה ואמונה ועוד. איש מחשבה שמתעמק בדברים שברוח בחדרי חדרים, ביחד עם איש ציבור ומנהיג אקטיביסטי בעל יכולת רטורית גבוהה, שפועל ללא לאות לתקן את פני החברה. עדינות רוח, סלחנות, נעימות ורצון לפשר ולעשות שלום, שבמצבים של מבחן הפכה לתקיפות עזה ורדיקלית.
מבחינה זו בלט כדמות בעלת שאר רוח. אישיותו הקורנת והאצילית שבה ועולה בעדויותיהם של אנשים שונים שפגשו בו. כך למשל מתאר תלמידו הרב יעקב משה חרל"פ את פגישתו הראשונה: "הימים לפני חג שבועות תרס"ד ירדתי ליפו כמצוות הרופאים עלי, כדי לטבול בים. בשבועות שחל ביום השישי, התפללתי בבית הכנסת "שערי תורה", בן כ"א שנים הייתי אז, והנה שמעתי כיצד הרב אומר "אקדמות" לפני הקהל ברטט ובבכיה, ונזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך דבקתי ברב באהבה עזה, והייתי לתלמידו וחסידו לעולם."
תלמיד אחר, הרב דוד כהן, "הנזיר", שלימים ערך את ספרי "אורות הקודש", מתאר גם הוא את מפגשו הראשון עם דמותו של הרב: "אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב"שערי קדושה", מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב. בערב ראש חודש אלול באתי אליו. מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם. על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכר לנו אהבת הקדמונים. ואקשיב והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחר התפילה, מהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פללתי - מצאתי. מצאתי לי רב."
הרב קוק היה ידוע בענוותנותו, צניעותו ובריחתו מהכבוד. כאשר חסידיו עשו לכבודו בקיץ תרע"ד מסיבה בחיפה, בתגובה לדבריו של הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי שאמר: "זוכים אנו לשבת כאן באולם, עם היהודי הגדול ביותר בעולם", ביקש שלא יכבידו עליו בשבחים, כי המילה כבוד יש בה גם משמעות של כובד. וככל שהכבוד גדול כך גם הכובד המתלווה אליה גדול יותר. לקראת יום הולדתו השבעים תכננו ידידיו ומעריציו לחגוג את יובל השבעים, אך הוא פנה אליהם מעל דפי העיתונות ואמר שיהיה לו קורת רוח אם לא יעשו עניין מיום זה[25]. ביום מותו ביקש מתלמידיו שלא יכתבו עליו שום תארים נוספים מלבד התואר "הרב" וכן היה
הגות
וכפי שמציין הרב שלמה יוסף זוין בספרו אישים ושיטות:
הרב קוק הצטיין גם בתחום ההלכתי וגם בתחום האגדה והמחשבה, ו"היה הוא גופו בבחינת הלכה ואגדה".
ועוד כותב הרב זוין: "לא יהיה הדבר להגזמה, אם נאמר שמרן הגרא"י הכהן קוק, ז"ל, היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה, שהיה שולט בהלכה ובאגדה כאחת... כל מקצועות התורה היו ברשותו. ולאו דווקא בהלכה. עולם האגדה היה לא פחות פתוח לפניו. חזון ושירה, מחשבה ומחקר, הגיונות ודעות - כל אלה היו שוטפים בלי הרף, כמעין הנובע, ממוחו ללבו ומלבו למוחו".
דברים אלה לצד חשיבות השילוב בין מחשבה והגות לבין הלכה מופיעים בכתבי הרב קוק; כגון בספרו משפט כהן (סימן ס"ג), ובאורות הקודש (חלק א עמוד כד). כמו כן שילב לעתים את המושג "נבואה" במחשבה. הרב קוק מעלה על נס את המאבק על דרך החיוב. במקום לשלול את הדברים, לחפש ליקויים ופגמים, יש לנקוט עשייה חיובית ומועילה. במקום לחבוט בסוטים מדרך הישר, יש למצוא מסילות ללבם בדברי כיבושין רכים. כך יתרצו, וכבודם לא יינזק, כי כבודם חביב עליהם כפי שחביב על האחרים כבודם שלהם. בעצם האדם והציבור נתבעים לעשיה, ולא לשלול את האחר או את הציבור השני.
אמנם לשיטת הרב קוק ישנה אמת אחת אבסולוטית, אבל זה לא אומר שלכל אחד יש בלעדיות על האמת הזו, אלא בכל דעה כמעט יש גם משהו אמיתי. ועל מנת להגיע לאמת המוחלטת יש לאחד את כל השיטות, ולתת לכל דעת את מקומה. הרב קוק אפילו מציג את הכפירה כדבר חיובי, משום שהיא שוללת את התפיסה האלילית המוטעית את האל. וגם באלילות יש גרעין של אמת שהוא הרצון לקירבה לאל, רק שהיא מעוותת ומגשימה את האלוה כל כך עד שהאדם מחבק ומנשק אותו. אם כן במשל שבמקום להתלונן על החשכה, יש להדליק נר ולהאיר. וכמו שאי אפשר לגרש את החושך במקלות, כפי שנתבע הביטוי "להוסיף אור" בידי תלמידיו. ומפורסם הציטוט של דברי הרב:
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק,
אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה,
אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חוכמה."
הרב קוק קרא שלא להפריז ב"דבקות" בצדיק, והציע להחליף זאת בדבקות בנשמת כלל ישראל, שלה לדבריו אין מגרעות כלל: "אשריהם ישראל שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ד׳ הטוב".
הלכה
חלק ניכר בכתביו תופס הפן ההלכתי. עוד בחייו הוציא הרב קוק כמה מספריו ההלכתיים: הספר חבש פאר על ענייני תפילין, עץ הדר בעניין פסול אתרוגים מורכבים והספר שבת הארץ על ענייני שביעית והיתר מכירה.
אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא
בדרכו הלימודית וההלכתית נטה הרב קוק ללימוד "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", כך בערוב ימיו השקיע הרב קוק שעות רבות במפעל שיזם לסיכום של פסק ההלכה היוצא מסוגיות הגמרא, כפי שהוא מופיע ברמב"ם ובשולחן ערוך. זאת במטרה לגשר על הפער שנוצר בין הדיון בסוגיות הגמרא לדיון בהלכה על ידי זה שחלק מהלימוד של הגמרא יהיה פסיקת ההלכה היוצאת מהלימוד. אזכור ההלכות על הדף כונה "הלכה ברורה" וביאור הסוגיות בשיטות הראשונים והאחרונים הופיע בשם "בירור הלכה". בהמשך הוקם מכון שיטפל בהמשך המפעל הזה והוצאתו מן הכוח אל הפועל, שנמצא במתחם ישיבת מרכז הרב.
תורת ארץ ישראל
דמות דיוקנו של הרב קוקהרב קוק פיתח בהרחבה את הנושא של ייחודיותה של תורת ארץ ישראל, וקרא לשוב אל שיטת הלימוד הארץ-ישראלית המקורית. חידושו העיקרי בנושא הוא שהייחודיות של תורת ארץ ישראל היא בכך שבארץ ההלכה מושפעת מתחומים שונים שהם חוץ-הלכתיים, ובפרט מן הנבואה, האגדה ותורת הקבלה, וכתוצאה מכך בלימוד התורה בארץ ישראל ניתן להגיע לחקר האמת בלא צורך בפלפול מרובה. עם זאת ישנן גישות שונות בהבנת דברי הרב קוק בעניין.
יחס קבלה והלכה ואופי פסיקתו
הרב קוק, לבד שהיה איש הגות, שמש גם כפוסק וכתב מאות תשובות הלכתיות. חלק מהחוקרים סוברים שעל אף שהגותו חדשנית ביותר, הרב קוק לא שילב אותה בפסיקותיו. לעומתם, ד"ר אבינועם רוזנק סבור ששורש החומרות הרבות המצויות בפסיקותיו הוא ברעיונות החדשניים שבהגותו. ד"ר חגי בן ארצי סבור שיש להבחין בפסיקות הרב קוק בין תקופת יפו לתקופת ירושלים: בראשונה הרב פוסק באופן חדשני ביותר (למשל בהקלתו בפולמוס שמן השומשומין, בהיתר המכירה בשנת השמיטה ובפולמוס האתרוגים המורכבים) ובשנייה, הרב עובר לפסיקה שמרנית בהרבה (בהחמרתו באיסור הצבעת נשים, בנושא חליבה בשבת, ובהחמרתו בהלכות גיור ואיסורו לנתוחי גופות יהודים במסגרת לימודי רפואה). פרופ' נריה גוטל הראה שהרב קוק מנמק את פסיקותיו גם בדברי קבלה ואגדה, דבר שאינו מקובל ברוב ספרי השו"ת האשכנזיים הקלאסיים (אך מצוי בפסיקות חכמי אשכנז הקדמונים וחכמי עדות המזרח). כך למשל מנמק הרב קוק את איסורו לניתוח גופות יהודים לצורך לימוד רפואה גם בכך שהגוף היהודי הוא קדוש, שכן היהודי שומר על גופו על ידי שמירת איסורי אכילה.
פלפול
הרב שלמה יוסף זווין הסביר את גישתו ההלכתית של הרב קוק, בספריו וכתביו השונים. בין השאר מציין הרב זוין שהרב קוק נמנע מלבסס הסברים על שיטת ה"לשיטתו", כשהוא רואה בה פן פלפולי ולא מוכרח; אולם לא נמנע לאחר שהסביר שיטה לציין שהסבר זה תואם את שיטתו של אומרה במקום אחר.
עם זאת ניכר בהרבה מקורות בכתביו, כי הרב קוק התייחס בחיוב ובסנגוריה לצורת לימוד זו. הוא מנתח את הסיבה להתנגדויות שלימוד זה עורר בעבר, ואת הנימוקים ללגיטימיות שיש לו כיום. הרב קוק טוען שהלימוד הזה יש בו צד אסתטי, ועשוי לעורר לאהבת תורה. אמנם הוא מגביל ותוחם אותו בתנאים אחדים, כמו לא לערבב הלכה ואגדה ולאנשים שכבר יש להם ידיעות מעמיקות בלימוד.
מנהג
באופן כללי גישתו של הרב קוק למנהגים מהווה שיטה קלאסית בקרב האורתודוקסיה המודרנית. גישתו כללה התייחסות בכובד ראש למנהגים, כשלעתים הוא רואה חשיבות עצומה בקיים המנהגים ממש כדין תורה. גישתו המעניינת היא ביחס לדין המנהג ועניין "לא תתגודדו".
פילוסופיה וקבלה בהגותו
הוגה הדעות הלל צייטלין שם את הרב קוק ברצף אחד עם גדולי הקבלה: האר"י, הבעל שם טוב, ובעל התניא. לדבריו הרב קוק הסתמך רבות על הקבלה הבעש"טנית, יותר ממה שמיוחס לו. הוא כותב: ""בא הרב קוק וגילה בקבלה את נשמת הרבים, את מאורעותיה, סכנותיה, ירידותיה, הצלותיה, גאולותיה, צירופיה וזכוכיה, עליותיה ושגשוגיה של הנשמה ההיא, כלומר של כללות נשמת ישראל, והסתכל אף בנשמתו של היחיד רק מתוך האספקלריה של נשמת הרבים. החב"ד מסתכל בנשמתו של אחד מישראל ומשם הוא מביט בשכינה; הרב קוק מביט בשכינה, בכנסת ישראל, כלומר בשורש השרשים של נשמות ישראל, ומשם הוא מסתכל בנשמתו של היחיד. משל למי שעמד במקום אחד ידוע במגדל גבוה, ומסתכל במהלך הכוכבים, והלך ועמד במקום אחר באותו המגדל. אותו המסתכל ואותו המגדל ואותם הכוכבים, אלא שרואה הוא אותם מנקודת זווית אחרת"... "אם החב"ד גילה את המטפיזיקה של הקבלה ואת הפסיכולוגיה האישית שלה, גילה מרן הראי"ה, אם אפשר לומר כן, את הפסיכולוגיה הציבורית-לאומית של הקבלה, ואת מהלך ברורם של העולמות כולם ותקונם, מתוך חוק ההתפתחות המקובל עתה בכל שרשי המדעים וענפיהם"". היו חוקרים (כגון בנימין איש שלום) שטענו שאף שלקבלה מקום מרכזי בתפיסת עולמו של הרב קוק, הוא אינו צמוד לעולם המושגים שלה, אלא משתמש בה לצורכי הגותו-הוא באמצעות נתינת משמעות מחודשת לסמליה. כנגדם יצאו חוקרי קבלה, ובראשם יוסף אביב"י, שטענו כי עולמו הרוחני של הרב קוק נטוע עמוק בחיק הקבלה, וכי ניתן להראות במקומות רבים שבהם נראה שהוא כותב הגות בלבד, שאין זה אלא תרגום לשפה מודרנית של תכנים קבליים, על פי פרשנותו הייחודית של הרב קוק.
הרב קוק בחר שלא לציין את מקורותיו בפירוש, אולם ציין שהרבה להסתמך על כתבי האר"י. מעבר לכך, מקורותיו מגוונים, ובהם הזוהר, עץ חיים, ספרי החסידות (חוץ מהבעש"ט ותלמידיו לקח בעיקר בעיקר מגור, חב"ד, איז'ביצה-ראדזין, ברסלב ור' צדוק מלובלין) ריה"ל (רבי יהודה הלוי), רמב"ם, מהר"ל מפראג, רמח"ל, הגר"א (הגאון מווילנה), ועוד.
בהגותו ניכרת גם השפעתם של פילוסופים מודרניים של העת החדשה ואף מגדולי הפילוסופים של אומות העולם. באחד ממכתביו של בנו הרב צבי יהודה, הוא כותב שמאמרו של אביו - "דעת אלוקים", מבוסס לדעתו על גישתו של הפילוסוף הרמן כהן. למעשה, רבים ממושגיו של שפינוזה מצויים הן במאמר זה והן במקומות רבים נוספים בהגות הרב קוק, כמובן עם שלילת דברי הכפירה של שפינוזה. השפעה מיוחדת ישנה להגותו של הגל (אולי בתיווכה של משנת ר' נחמן קרוכמל) על מחשבת הרב קוק. הדבר ניכר במיוחד במאמרו "למהלך האידיאות בישראל" (בספרו "אורות"), שהינו שימוש במושגי האידיאות במובנן ההגלייני, לשם הסברת ההיסטוריה היהודית. עוד ניכרת, במיוחד, הגותו של שלינג, בייחוד בכל הקשור לשילוב אחדות וריבוי. מלבד זאת ישנה זיקה הגותית, הן בדרך של השפעה והן ביקורתית, לכתביהם של קנט, שופנהאואר, ניטשה, הנרי ברגסון, כמו גם ביחס לבודהיזם, וכן לתגליות מדעיות בעלות משמעות פילוסופית (דוגמת אבולוציה וגיל העולם).
תשובה וגאולה
התשובה במשנת הרב קוק תופסת מקום מרכזי. אחד הכתבים הבודדים שיצאו לאור בחייו הינו הספר "אורות התשובה". בספר זה הוא מברר את התהליכים הגורמים ומניעים לתשובה, ואת מטרותיה, ומחדש את רעיון התשובה לאו דווקא כשיבה מחטא מסוים וכחזרה בתשובה פשוטה, אלא כתהליך התקדמות כללי של המציאות, זאת בהתבסס על ספרות הסוד של היהדות.
התשובה במשנתו אינה שייכת ליחידים בלבד אלא כוללת גם חזרה בתשובה של ציבור, תהליכים מדיניים, חברתיים ומדעיים. גם שיבת עם ישראל לארצו וגאולתו הלאומית הן חזרה בתשובה; הגאולה המצופה אינה נוגעת רק בעם ישראל ושיבתו לארצו, אלא כוללת גם עליה של כלל האנושות למדרגה מוסרית גבוהה יותר. ייתכן גם מצב שבו קודם העם חוזר לארצו ואחר כך חוזר אל התשובה הפרטית, הכוללת גם את קיום ההלכה במלואה.
ציטוטים ממשנתו
האחדות הקוסמולוגית של הבריאה
"כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של האדם כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים. האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה וטבעית היא."
"כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית שהאדם מצד כוחו הרוחני פועל על כל ההויה כולה." (אורות הקודש ג')
צלם אלהים שבאנושות
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל...עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (מוסר אביך, עמ' נ"ז)
"...רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית..." (שם נ"ח)
"צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר. צריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו"
סגולת ישראל והדרגות בבריאה
כהוגים לא מעטים ביהדות הוא ראה הבדל בין נשמת עם ישראל לנשמות האומות, באשר הוא ראה בכנסת ישראל גילוי אלהי.
"כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה." (אורות עמ' קל"ח)
"ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי" (אורות, פרק ה', עמ' קנ"ו)
האלהות כמקור כל היש, ואושר האדם כקרבתו לאלהים
"אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באוויר האלהי. הידיעה ההרגשה הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דווקא. אז ימצאו את מילואם, את יחוסם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים...מקום מנוחתנו הוא רק באלהים..." (אורות, עמ' קיט)
סבל האנושות בגלל נטישת העצמיות ואיבוד הייחודיות
כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת בהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית." (אורות הקודש, ג', עמ' קלז)
הבדל בין האישה לגבר
"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה".
"עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החומרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלוקית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלוקים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החומרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר." (עולת ראי"ה, עמ' ע"א)
הדמיון והחלומות
"השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הויתה". (אורות הקודש, א', רכ"ו)
"החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון." (אורות הקודש, א', ע' רכ"ו)
אחדות הגוף והנפש
"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל, על מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חבירו כלל." (אורות, עמ' פ).
גדלות התשובה
"ממעמקים באה התשובה... התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא." (אורות התשובה, ו' א')
"התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו..." (שם, ד' ג')
"מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכויות ועליהם חיו יחיה" (שם, י"א א')
"התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת קויה, שהת מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה." (שם, ו' ב')
"קביעות המחשבה של התשובה היא מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות." (שם, ט' א')
"גדול ונשגב הוא אושר התשובה... אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת כהעמקת התשובה." (שם, י"ג י"א)
ציטוטים מכתביו שהובאו בויקיציטוט בחלופה לפי כתבים ולא לפי נושאים:
אורות
"אירופה נתיאשה בצדק מא-לוקים אשר לא ידעתו מעולם." ~ אורות התחיה ג'
"טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'...אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל." ~ אורות התחיה ה'
"שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש." ~ אורות התחיה ל"ג
"שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם." ~ אורות התחיה י"ד
"האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך!" אורות ישראל ד', ג'
"ככל שהאדם יותר גדול, יותר מסתתרת נשמתו, וצריך יותר לחפש את עצמו, להרבות בהתבודדות, בהתעמקות ובהשתחררות הדעה, עד שסוף סוף תתגלה אליו נשמתו"
"גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו." ~אורות התחיה פרק ה.
"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות." ~ אורות, המלחמה ג'
"מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד." ~ אורות ישראל ו ז
מגד ירחים
"כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים."
"גילת עם בשביבי אור ישועה, תקומם אשר הרסה בכיה של חינם."
"בכל דור, עבודת עגל הזהב – תסבב שברון לוחות העדות"."
"מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים מקל חובלים."
"חשק נטיעת האילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתוקפו בעץ החרוב."
"יציאת מצרים תשאר לעד האביב של העולם כולו."
"המזכירים כרכים ומוקפים מימות יהושע בן נון, לא יוכלו להישאר עבדי אחשוורוש."
[עריכה] אורות הקודש"יסוד האושר הוא: אהבת האמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה." ~ אורות הקודש א עב
"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". ~ אורות הקודש א סד
"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה".
"יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל, בלא שפתי רמיה, ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו, ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע."
מוסר אביך ומידות הראי"ה
"הגאוה פוגמת את הרצון, וכיון שהרצון פגום אין מקום לכל טוב לנוח."
"כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ. רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים, בין במה שיש בו בין במה שאין בו."
"הגאוה היא הטיפשות היותר פראית."
"האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל" ~ מוסר אביך/מידות הראי"ה
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל..." - ~ מוסר אביך, עמ' נ"ז
"עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" ~ מוסר אביך, שם
אורות התשובה
"דווקא מתוך התשובה האמיתית הטהורה צריכים לשוב אל העולם ואל החיים, ובזה משיבים את הקדושה על מכונה וממליכים את השכינה בעולם." ~ אורות התשובה
"התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו ומיד ישוב אל הא-לוקים" ~ אורות התשובה
"העתיד יגלה את הפליאות של גבורת התשובה, ויהיה גילוי זה מענין את העולם כולו באין-ערוך הרבה יותר מכל החזיונות המפליאים, שהוא רגיל לראות בכל מרחבי החיים והמציאות." ~ אורות התשובה ה ז
"גם מתוך החול יגלה הקודש, גם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב, זו תהיה הפליאה הגדולה של חזון הגאולה" ~ אורות התשובה יז
"הרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מילואיו" ~ אורות התשובה ט.
"התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפליות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם, אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים" ~ אורות התשובה יב א
"היא (מצוות התשובה) מצוות ד' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין על הפועל במלואה בעולם ובחיים" אורות התשובה
"הנני מוצא את עצמי נוטה לחשוב ולדבר תמיד רק על אודותה" (על התשובה) אורות התשובה
ספרים אחרים
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה." ~ ערפילי טוהר
"דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בעירבוביה. הוא שפל וירוד, אך גם רם ונישא, הוא כולו חייב, וגם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו... הבה נכין לו את הדרך, נראה לו את מבוא העיר... נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש, דווקא בגבול ישראל..." ~ עקבי הצאן- "מאמר הדור"
"הגיע הזמן לשום קץ לטרגדיה איומה זו ע"י שינוי ערכים של תשובה, הגיע הזמן לתור דרכים ומחשבות חדשות-עתיקות, להעלות על לב לפחות, אולי צריך לכפור בכפירה, אולי אין המחשבות הללו שאתם כ"כ מחזיקים אותן לודאיות, ברורות, אולי אין ארחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה הולמים עם תחייתה והקמת דגלה, שכה חפצים בה אותם האחים השנואים-וחביבים." ~ מתוך מאמר 'על במותינו חללים'
"סוף כל סוף ינצח הקודש את העולם." ~ שמונה קבצים ג קט.
"האדם התלוש, זו היא הזוועה היותר מחרידה את הנשמה, האדם מוכרח הוא שיהיה לו מעמד ושמעמדו יהא בלתי מתנודד. הגלות, מה עיקר צרתה: הוה אומר: התלישות." ~ מאמרי ראיה
"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא השלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה. כמובן אין זה אלא אידיאל שאנו שואפים אליו, אבל להגיע לידי זה אי אפשר לכל יליד אישה. אלא בהשתדלותנו אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר, וזהו מה שהמקובלים קוראים בשם 'ייחודים'."
"ואם נחרבנו ונחרב העולם עימנו בשנאת חינם נבנה ויבנה העולם עימנו באהבת חינם."
"גדולה היא אהבתי לכל היצורים, לכל המציאות. חלילה לי להכניס בלבבי גם זיק קטן של משטמה, של שנאת הבריות. הנני מרגיש במלוא קרבי את אהבתי הגדולה לכל הבריות, וביותר מזה לבני אדם, ובמידה יותר עליונה לבני ישראל, ובכמה מעלות בקודש ליראי ה', לשומרי תורה ומצווה, וקל וחומר לתלמידי חכמים. איני חפץ בפחיתת הכבוד של שום אדם. אני רוצה שהכל יתעלו, הכל יתכבדו, יתרוממו ויתפארו..."
"הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו." ~ עולת ראיה
"לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה, לשוב אל ארץ קדשנו עיר בה דוד חנה"~ מתוך שירו "האמונה", ספר אורות הראי"ה.
"בני החצפנים פורצי הדרכים והגדרים, עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבינו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון. עץ החיים כולו בכל עומק טובו יתגלה בהם ועל ידם." ~ ערפילי טוהר ל"ה
"כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו על זה הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלמוד"~ אורות התורה ט א
"בתור עקבא דמשיח בן יוסף נתגלה חזיון הציונות בדורנו" ~ מאמרי הראי"ה, מאמר "המספד בירושלים".
"אל לעשות לי קוקיסטים. כל אחד מישראל שבא לעסוק בדבר כללי לטובת התורה והיהדות הרי הוא שלנו." ~ לשלושה באלול א, סע´ מו
ציטוטים עליו
"והנה שמעתי כיצד הרב אומר 'אקדמות' לפני הקהל ברטט ובבכיה, נזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך, דבקתי ברב באהבה עזה והייתי לתלמידו וחסידו לעולם" ~ הרב יעקב משה חרל"פ
"הוא היה גדול בכל עת ובכל שעה. הרב היה גדול 24 שעות ביממה!" ~ הנ"ל
"הרב קוק הוא צדיק גמור, אלא שדרכינו נפרדות." ~ הרב יוסף חיים זוננפלד
"אנו גדולים עד בריח הדלת שלו!" ~ הרב איסר זלמן מלצר בדבריו לרב חיים עוזר גרודז'ינסקי
"יחיד הדור בגאונות, בצדקות, בחסידות ובמעשיו הגדולים! ~ הנ"ל
עם הסתלקותו של הרב נשבר חוט השדרה של כלל ישראל" ~ הנ"ל
"נבצר ממני, מחמת חולשתי, להעלות על הכתב פרשת גדולת ענק הרוח, הגאון האדיר, פאר הדור, הראי"ה קוק זצ"ל, שרבות עמלה נפשו למען קדושת הארץ..." ~ הרב צבי פסח פרנק
"דעו לכם שהוא קדוש וטהור וכל הפוגע בו לא יינקה" ~ הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, החפץ חיים
"לאלה שמעוררים מחלוקת נגד רבה של ירושלים (הרב קוק), אין אני נותן שלום" ~ כנ"ל
"הרב הוא כליל השלמות: שלמות בגאונות שלמות בצדקות, שלמות במחשבה ושלמות בהנהגה!" וכן שהוא איננו שיטה מסוימת בקבלה אלא כולל את כל השיטות "ועליו ניתן לומר 'כל רז לא אניס ליה!" ~ הרב שלמה אלישיב
"במלחמות בין עמים, מרכז האויב את עיקר המלחמה על המבצרים החזקים,בכדי להחליש את יריבו. וכך נוהגת גם הסיטרא אחרא - היא מתאמצת בכל כוחותיה למנוע השפעות חיוביות של גדולים בעלי רמה גבוהה ולקומם נגדם תמימי לב. כך היה לגבי הרמב"ם, כך היה לגבי הרמח"ל, ובימינו ראינו זאת ביחס למרן הרב זצ"ל." ~ הרב אריה לוין
"לא נזדמן לי אף פעם למצוא אותו בטל. תמיד לומד או מעיין בספר או אחוז במחשבה עמוקה. לי דמה שכל היממה היה דבוק ותפוס במחשבות קדושות בלי הפסק, אף בשעת האוכל, כאחד מגדולי הקדמונים. ואין כל חידוש שהשאיר אחריו רכוש גדול של הרבה כרכים בכתובים"~ הרב [יצחק אריאלי, ר"מ בישיבת מרכז הרב.
"מיום שהופיע בשערי ארצנו הקדושה עלה כבוד התורה במדרגה נעלה, ואלמלא שקלקלו במחלוקתם, אין לשער גודל התועלת הרבה וקיום התורה בכל אתר בכל שדרות עמנו" ~ הנ"ל.
"...לא פסק פומיה מגרסא, ולא הלך דל"ת אמות בלא תורה. כל תורתו הייתה נקנית לו בכל ארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם... ברם, שקידתו העצומה בתורה, לא הפריעה בעדו מלהשתתף כל ימיו בצערם של ישראל, והוא מסר נפשו עליהם במסירות נפש ממש... במקום גדולתו של רבנו שם אתה מוצא ענוותנותו. ענוותן גדול היה, מהנעלבים ביותר ומהסולחים באמת אף לאלו שהעציבו את רוחו הטהורה, ושמעתי כמה פעמים מפיו הקדוש שהיה מתפלל עליהם בכל יום שלא ייענשו חלילה בסיבתו, והיה משתדל בכל כוחו, להטיב להם בעת הצורך, כאשר ראו עיני. רבנו לא שח שיחה בטלה מימיו. שיחות החולין שלו צריכה לימוד הרבה. בדבריו מצאנו אוצרות של יראת שמים, אהבת המקום ואהבת הבריות ומידות טובות שמסר נפשו עליהם. חבל על דאבדין ולא משתכחין! הי חסיד! הי עניו!" ~ הנ"ל
"הלב נדהם ונדחף לקול השמועה, כי גברו אראלים ונשבה ארון הקודש, מרא דראעא דישראל, גאון ישראל והדרו. אוי לספינה שאבד קברניטה, כי לדאבוננו ארץ ישראל היא כספינה המטורפת בים הדיעות השונות, והוא ז"ל היה הקברניט המאחד, שהיה ברוחו פי שניים להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, וממש אבדה הארץ את מנהיגה, הרב הראשי". ~ הרב דוד בורשטיין, הרבי מסוכצ'וב וממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין
"גאון הדיבור ויחד עם זאת גאון השתיקה, היה מרן הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. מצד אחד - היה דיבורו קולח ללא מעצור, כל אחד מהמון מבקריו שמע מרבנו איזה מאמר, איש איש לפי ערכו, זה-בהלכה, וזה-באגדה, זה-בנגלה, וזה-בנסתר. מצד שני - היה לו כח השתיקה, אף פעם לא שמענו מפיו דבר אסור, שכל אדם - גם זה שאינו דברן - נכשל בו כל יום... גם לדבר וגם לשתוק, לקיים אומנות זו - לא כל אדם זוכה, ואחד מיוחד שזכה לכך היה רבנו הרב זצ"ל". ~ הרב מאיר סטלביץ מחסלביץ'
"אילו לא נפגשתי עם הרב, היתה חסרה לי מחצית מהוויתי!" ~ הרב יצחק הוטנר
"הרב היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות מכל אשר חלקו עליו!" ~ הנ"ל
"הרב היה גדול בכל, איש האשכולות, מאיזה צד שהיית מתבוננן היית רואה את גדולתו, את יחידותו: גאון ששלט בכל מכמני התורה, בנגלה ובנסתר, צדיק בכל דרכיו ובכל מעשיו, בדקדוקי מצוות ובמעלות המידות, בשקידת הלימוד ובמעשי החסד." ~ הרב שלמה זלמן אוירבך
"הרב היה גדול לא רק בדורו אלא בדורות!" ~ כנ"ל
"הרב הגאון, ר' אברהם קוק שיחיה הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות, גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול עד שאומר על טמא טהור ומראה לו פנים כאותו שאמרו חז"ל בפרק קמא דעירובין על מי שלא היה בדורו כמותו... ומזה באו הדברים הזרים בחיבוריו, והרבה התווכחתי עמו, כי אם כוונתו רצויה אבל מעשיו וכו', שנותן יד לפושעים כל עוד שעומדים במרדם ומחללים את הקודש... והנה מדברי הרה"ג ר' אברהם קוק שיחיה תכירו מידותיו - כי הגם שרוב מאנשי העיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צידו, עם כל זה, חולק כבוד להרבנים הזקנים (הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל והרב יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל, ראשי העדה החרדית שהתנגדה לרב קוק)" ~ ר' אברהם מרדכי אלתר, הרבי מגור, במכתבו המפורסם מהאונייה לאחר ביקורו הראשון בארץ ישראל ובירושלים
"בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות" ~ הנ"ל
"ראו ידיעותיו של זה שגדול בתורה ויראה, אתם מתיימרים בהשכלתכם, והרי גם בזה אינכם מגיעים לקרסוליו." ~ משנת הרב עמוד 15 (בשם הנצי"ב מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין)
"לקחתי חתן לבתי, שאינני מגיע לקרסוליו." ~ שם עמ' 16 (האדר"ת)
בטוחני בו כי יחולל גדולות בארץ ישראל." ~ שם עמ' 20 (הרב מרדכי אלישברג)
"הרב היה הרמב"ם של דורנו" ~ הרב משה חסקין מפרילוקי
"הרב קוק קירב רחוקים, וזו דרכנו, ובדרכו צריך ללכת!"~ הרב מרדכי שרעבי, בתשובה לשאלה איזו דרך היא הנכונה, דרכו של הרב יוסף חיים זוננפלד או של הרב קוק.
"אמונה אומן אדוני, כי נכספה וגם כלתה נפשי לעמוד לימינו בכל תוקף" ~ אוצר המכתבים חלק ב' אגרת תתפ"ט (הרב יוסף משאש)
""אתה הכרת את הרב קוק? דע לך, הוא היה קדוש. הוא לא היה שייך לתקופה שלנו, ולא הבינו אותו טוב. בוודאי שר' יוסף רשאי לפטר אותך. אני הייתי עושה אותו דבר". " ~ הרב יוסף שלום אלישיב, בתגובה לרב שהשמיט את דבריו של הרב קוק ופוטר על כך. הכוונה לר' יוסף בוקסבוים, מנהל "מכון ירושלים".
האחדות הקוסמולוגית של הבריאה
"כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של האדם כל הברואים מתעלים, ובשפלותו כולם נשפלים. האחריות המוסרית הקוסמית הרזית הזאת כמה פשוטה ישרה וטבעית היא."
"כמה רוממה היא, כמה אמת ושירה כמוסה היא, המחשבה הרזית שהאדם מצד כוחו הרוחני פועל על כל ההויה כולה." (אורות הקודש ג')
צלם אלהים שבאנושות
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל...עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" (מוסר אביך, עמ' נ"ז)
"...רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת האדם, תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית..." (שם נ"ח)
"צריך שכל אדם ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כנר חברו ואין איש שאין לו נר. צריך שכל איש יבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, להדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר לעולם כולו"
סגולת ישראל והדרגות בבריאה
כהוגים לא מעטים ביהדות הוא ראה הבדל בין נשמת עם ישראל לנשמות האומות, באשר הוא ראה בכנסת ישראל גילוי אלהי.
"כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בתולדתה ואמונתה." (אורות עמ' קל"ח)
"ההבדל בין הנשמה הישראלית היהודית, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגויים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי נמצא, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי" (אורות, פרק ה', עמ' קנ"ו)
האלהות כמקור כל היש, ואושר האדם כקרבתו לאלהים
"אי אפשר למצא מעמד מבוסס לרוח כי אם באוויר האלהי. הידיעה ההרגשה הדמיון והחפץ והתנועות הפנימיות והחיצוניות שלהם, כולם מזקיקים את בני האדם שיהיו אלהיים דווקא. אז ימצאו את מילואם, את יחוסם השוה והמניח את הדעת. אם מעט פחות מגדולה זו יבקש לו האדם הרי הוא מיד טרוף כספינה המטורפת בים...מקום מנוחתנו הוא רק באלהים..." (אורות, עמ' קיט)
סבל האנושות בגלל נטישת העצמיות ואיבוד הייחודיות
כל החולשות הגופניות והרוחניות, כל המחשבות הפסולות, וכל הרעיונות המדלדלים, המטשטשים את הכשרון ואת בהירות הנשמתית, באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית." (אורות הקודש, ג', עמ' קלז)
הבדל בין האישה לגבר
"וכמה מידות עליונות וטובות, וכמה אושר ומרחב יש בחלק הטוב הזה של היות הנשמה נשמת איש פועל, יוצר, מחדש ומחייב פעלים והגיונים, שאיפות ומעשים, על פי עצמיותו הפנימית במערכי קדושתו - הנעלה מנפש האישה - הנחשבת כחומר לגבי הצורה - לעומת נשמת האיש הצורתית, ורבה היא ההודאה המחויבת ליוצר הנשמה מכל איש ואיש, שלא עשני אישה".
"עם כל היתרון של האיש הפועל והרושם את רשמי השפעתו ומפעלותיו בחיים ובעולם, הנה יש לעומת זה ג"כ יתרון להאשה הנפעלת, שהיא עשויה בתכונה כזאת של קבלת רשמים, בזה שהפעולות והתעוררות המעשה העצמיות ירשם האדם על ידן בצמצום של כחו החומרי והרוחני, ויוכל לפעמים לסור עי"ז מהמגמה האלוקית העליונה, מה שא"כ התכונה הנפעלת של האשה כשהיא ישרה, היא עלולה להרשם ולהפעל מתכונת השפע של המעשה אשר עשה האלוקים, מהתכונה הישרה, כאשר עשה את האדם ואת העולם, את התכן החומרי והרוחני שבהויה, ישר מכוון לרצונו העליון הפשוט והישר." (עולת ראי"ה, עמ' ע"א)
הדמיון והחלומות
"השכל הרציונלי שלנו אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיוננו העשיר והקדוש, החי בחיי מציאות עליונה, המכרעת את המציאות הריאלית באיתניות עצמיות הויתה". (אורות הקודש, א', רכ"ו)
"החלומות הגדולים יסוד העולם הם. המדרגות שונות הן. חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו. חולמים הם המשוררים בהקיץ. חולמים הם בעלי המחשבה הגדולים לתיקון העולם. חולמים אנו כולנו בשוב ד' את שיבת ציון." (אורות הקודש, א', ע' רכ"ו)
אחדות הגוף והנפש
"ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל, על מנת לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של השמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אחד עומד בלא חבירו כלל." (אורות, עמ' פ).
גדלות התשובה
"ממעמקים באה התשובה... התשובה באה משאיפת המציאות כולה להיות יותר טובה ומזוככת, יותר חסינה ומעולה ממה שהיא." (אורות התשובה, ו' א')
"התשובה הכללית שהיא עילוי העולם ותיקונו..." (שם, ד' ג')
"מצד הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הוים לזכויות ועליהם חיו יחיה" (שם, י"א א')
"התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת קויה, שהת מתגלים אחר כך בעת שבא הנוחם הקורא לתשובה." (שם, ו' ב')
"קביעות המחשבה של התשובה היא מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות." (שם, ט' א')
"גדול ונשגב הוא אושר התשובה... אין דבר מצרף ומטהר את האדם, מעלהו למעלת אדם באמת כהעמקת התשובה." (שם, י"ג י"א)
ציטוטים מכתביו שהובאו בויקיציטוט בחלופה לפי כתבים ולא לפי נושאים:
אורות
"אירופה נתיאשה בצדק מא-לוקים אשר לא ידעתו מעולם." ~ אורות התחיה ג'
"טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החדלון מההכרה של 'אתה בחרתנו'...אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו, ואם נשכח את גדלנו אנו שוכחים את עצמנו, ועם שישכח את עצמו בודאי הוא קטן ושפל." ~ אורות התחיה ה'
"שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש." ~ אורות התחיה ל"ג
"שריד קטן מדבר גדול, הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם." ~ אורות התחיה י"ד
"האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך!" אורות ישראל ד', ג'
"ככל שהאדם יותר גדול, יותר מסתתרת נשמתו, וצריך יותר לחפש את עצמו, להרבות בהתבודדות, בהתעמקות ובהשתחררות הדעה, עד שסוף סוף תתגלה אליו נשמתו"
"גדולים אנחנו וגדולות הנה משוגותינו ובשביל כך גדולות הן צרותינו, וגדולים גם תנחומותינו." ~אורות התחיה פרק ה.
"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות." ~ אורות, המלחמה ג'
"מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ה' אחד ושמו אחד." ~ אורות ישראל ו ז
מגד ירחים
"כשהנשמה מאירה - גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים."
"גילת עם בשביבי אור ישועה, תקומם אשר הרסה בכיה של חינם."
"בכל דור, עבודת עגל הזהב – תסבב שברון לוחות העדות"."
"מבין המצרים נגאל עם, על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית, שאינם צריכים מקל חובלים."
"חשק נטיעת האילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים, המובלט בתוקפו בעץ החרוב."
"יציאת מצרים תשאר לעד האביב של העולם כולו."
"המזכירים כרכים ומוקפים מימות יהושע בן נון, לא יוכלו להישאר עבדי אחשוורוש."
[עריכה] אורות הקודש"יסוד האושר הוא: אהבת האמת בשכל, אהבת היושר בחיים, אהבת היופי ברגש, אהבת הטוב במעשה." ~ אורות הקודש א עב
"עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד". ~ אורות הקודש א סד
"מי שיש לו נשמה של יוצר מוכרח להיות יוצר רעיונות ומחשבות, אי אפשר לו להסגר בתלמודו השטחי לבד. כי שלהבת הנשמה עולה היא מאליה, ואי אפשר לעצור אותה ממהלכה".
"יצייר לו כל אחד באמת ובתמים מה שנשמתו מראה לו, יוציא את תנובתו הרוחנית מן הכח אל הפועל, בלא שפתי רמיה, ומניצוצות כאלה אבוקות אור יתקבצו, ויאירו את כל העולם מכבודם, מחלקי אמת פנימית כאלה האמת הגדולה תופיע."
מוסר אביך ומידות הראי"ה
"הגאוה פוגמת את הרצון, וכיון שהרצון פגום אין מקום לכל טוב לנוח."
"כל מה שהשלמות הפנימית יותר חסרה כן הטבע מחפש להשתלם לצד חוץ. רק במעמד שפלות הנפש יתעורר חשק להתהדר לפני אחרים, בין במה שיש בו בין במה שאין בו."
"הגאוה היא הטיפשות היותר פראית."
"האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל" ~ מוסר אביך/מידות הראי"ה
"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם החומרית והרוחנית... תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל..." - ~ מוסר אביך, עמ' נ"ז
"עלינו לדעת כי נקודת חיים אור וקודש תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו" ~ מוסר אביך, שם
אורות התשובה
"דווקא מתוך התשובה האמיתית הטהורה צריכים לשוב אל העולם ואל החיים, ובזה משיבים את הקדושה על מכונה וממליכים את השכינה בעולם." ~ אורות התשובה
"התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו ומיד ישוב אל הא-לוקים" ~ אורות התשובה
"העתיד יגלה את הפליאות של גבורת התשובה, ויהיה גילוי זה מענין את העולם כולו באין-ערוך הרבה יותר מכל החזיונות המפליאים, שהוא רגיל לראות בכל מרחבי החיים והמציאות." ~ אורות התשובה ה ז
"גם מתוך החול יגלה הקודש, גם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב, זו תהיה הפליאה הגדולה של חזון הגאולה" ~ אורות התשובה יז
"הרצון הטוב הוא הכל, וכל הכשרונות שבעולם אינם אלא מילואיו" ~ אורות התשובה ט.
"התשובה מרימה את האדם למעלה מכל השפליות הנמצאות בעולם, ועם זה איננו נעשה זר אל העולם, אלא הוא מרומם עמו את העולם ואת החיים" ~ אורות התשובה יב א
"היא (מצוות התשובה) מצוות ד' שהיא מצד אחד קלה שבקלות, שהרי הרהור תשובה הוא כבר תשובה, ומצד אחד הרי היא קשה שבקשות, שלא יצאה עדיין על הפועל במלואה בעולם ובחיים" אורות התשובה
"הנני מוצא את עצמי נוטה לחשוב ולדבר תמיד רק על אודותה" (על התשובה) אורות התשובה
ספרים אחרים
"הצדיקים הטהורים אינם קובלים על הרשעה אלא מוסיפים צדק, אינם קובלים על הכפירה אלא מוסיפים אמונה, אינם קובלים על הבערות אלא מוסיפים חכמה." ~ ערפילי טוהר
"דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תמהון. קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו. הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בעירבוביה. הוא שפל וירוד, אך גם רם ונישא, הוא כולו חייב, וגם כולו זכאי. אנחנו חייבים לעמוד על אופיו למען נוכל לצאת לעזרתו... הבה נכין לו את הדרך, נראה לו את מבוא העיר... נודיע לו שימצא מה שהוא מבקש, דווקא בגבול ישראל..." ~ עקבי הצאן- "מאמר הדור"
"הגיע הזמן לשום קץ לטרגדיה איומה זו ע"י שינוי ערכים של תשובה, הגיע הזמן לתור דרכים ומחשבות חדשות-עתיקות, להעלות על לב לפחות, אולי צריך לכפור בכפירה, אולי אין המחשבות הללו שאתם כ"כ מחזיקים אותן לודאיות, ברורות, אולי אין ארחות החיים המנותקים מכל אוצרה של האומה הולמים עם תחייתה והקמת דגלה, שכה חפצים בה אותם האחים השנואים-וחביבים." ~ מתוך מאמר 'על במותינו חללים'
"סוף כל סוף ינצח הקודש את העולם." ~ שמונה קבצים ג קט.
"האדם התלוש, זו היא הזוועה היותר מחרידה את הנשמה, האדם מוכרח הוא שיהיה לו מעמד ושמעמדו יהא בלתי מתנודד. הגלות, מה עיקר צרתה: הוה אומר: התלישות." ~ מאמרי ראיה
"מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא השלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו על ידי רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו הכול נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה. כמובן אין זה אלא אידיאל שאנו שואפים אליו, אבל להגיע לידי זה אי אפשר לכל יליד אישה. אלא בהשתדלותנו אנו יכולים להתקרב אליו יותר ויותר, וזהו מה שהמקובלים קוראים בשם 'ייחודים'."
"ואם נחרבנו ונחרב העולם עימנו בשנאת חינם נבנה ויבנה העולם עימנו באהבת חינם."
"גדולה היא אהבתי לכל היצורים, לכל המציאות. חלילה לי להכניס בלבבי גם זיק קטן של משטמה, של שנאת הבריות. הנני מרגיש במלוא קרבי את אהבתי הגדולה לכל הבריות, וביותר מזה לבני אדם, ובמידה יותר עליונה לבני ישראל, ובכמה מעלות בקודש ליראי ה', לשומרי תורה ומצווה, וקל וחומר לתלמידי חכמים. איני חפץ בפחיתת הכבוד של שום אדם. אני רוצה שהכל יתעלו, הכל יתכבדו, יתרוממו ויתפארו..."
"הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו." ~ עולת ראיה
"לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה, לשוב אל ארץ קדשנו עיר בה דוד חנה"~ מתוך שירו "האמונה", ספר אורות הראי"ה.
"בני החצפנים פורצי הדרכים והגדרים, עתידים להיות נביאים מהמדרגה היותר עליונה, ממדרגתו של משה רבינו ומזיהרא עילאה דאדם הראשון. עץ החיים כולו בכל עומק טובו יתגלה בהם ועל ידם." ~ ערפילי טוהר ל"ה
"כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו על זה הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלמוד"~ אורות התורה ט א
"בתור עקבא דמשיח בן יוסף נתגלה חזיון הציונות בדורנו" ~ מאמרי הראי"ה, מאמר "המספד בירושלים".
"אל לעשות לי קוקיסטים. כל אחד מישראל שבא לעסוק בדבר כללי לטובת התורה והיהדות הרי הוא שלנו." ~ לשלושה באלול א, סע´ מו
ציטוטים עליו
"והנה שמעתי כיצד הרב אומר 'אקדמות' לפני הקהל ברטט ובבכיה, נזדעזעתי עד יסוד נפשי. מאותה שעה ואילך, דבקתי ברב באהבה עזה והייתי לתלמידו וחסידו לעולם" ~ הרב יעקב משה חרל"פ
"הוא היה גדול בכל עת ובכל שעה. הרב היה גדול 24 שעות ביממה!" ~ הנ"ל
"הרב קוק הוא צדיק גמור, אלא שדרכינו נפרדות." ~ הרב יוסף חיים זוננפלד
"אנו גדולים עד בריח הדלת שלו!" ~ הרב איסר זלמן מלצר בדבריו לרב חיים עוזר גרודז'ינסקי
"יחיד הדור בגאונות, בצדקות, בחסידות ובמעשיו הגדולים! ~ הנ"ל
עם הסתלקותו של הרב נשבר חוט השדרה של כלל ישראל" ~ הנ"ל
"נבצר ממני, מחמת חולשתי, להעלות על הכתב פרשת גדולת ענק הרוח, הגאון האדיר, פאר הדור, הראי"ה קוק זצ"ל, שרבות עמלה נפשו למען קדושת הארץ..." ~ הרב צבי פסח פרנק
"דעו לכם שהוא קדוש וטהור וכל הפוגע בו לא יינקה" ~ הרב ישראל מאיר הכהן מראדין, החפץ חיים
"לאלה שמעוררים מחלוקת נגד רבה של ירושלים (הרב קוק), אין אני נותן שלום" ~ כנ"ל
"הרב הוא כליל השלמות: שלמות בגאונות שלמות בצדקות, שלמות במחשבה ושלמות בהנהגה!" וכן שהוא איננו שיטה מסוימת בקבלה אלא כולל את כל השיטות "ועליו ניתן לומר 'כל רז לא אניס ליה!" ~ הרב שלמה אלישיב
"במלחמות בין עמים, מרכז האויב את עיקר המלחמה על המבצרים החזקים,בכדי להחליש את יריבו. וכך נוהגת גם הסיטרא אחרא - היא מתאמצת בכל כוחותיה למנוע השפעות חיוביות של גדולים בעלי רמה גבוהה ולקומם נגדם תמימי לב. כך היה לגבי הרמב"ם, כך היה לגבי הרמח"ל, ובימינו ראינו זאת ביחס למרן הרב זצ"ל." ~ הרב אריה לוין
"לא נזדמן לי אף פעם למצוא אותו בטל. תמיד לומד או מעיין בספר או אחוז במחשבה עמוקה. לי דמה שכל היממה היה דבוק ותפוס במחשבות קדושות בלי הפסק, אף בשעת האוכל, כאחד מגדולי הקדמונים. ואין כל חידוש שהשאיר אחריו רכוש גדול של הרבה כרכים בכתובים"~ הרב [יצחק אריאלי, ר"מ בישיבת מרכז הרב.
"מיום שהופיע בשערי ארצנו הקדושה עלה כבוד התורה במדרגה נעלה, ואלמלא שקלקלו במחלוקתם, אין לשער גודל התועלת הרבה וקיום התורה בכל אתר בכל שדרות עמנו" ~ הנ"ל.
"...לא פסק פומיה מגרסא, ולא הלך דל"ת אמות בלא תורה. כל תורתו הייתה נקנית לו בכל ארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם... ברם, שקידתו העצומה בתורה, לא הפריעה בעדו מלהשתתף כל ימיו בצערם של ישראל, והוא מסר נפשו עליהם במסירות נפש ממש... במקום גדולתו של רבנו שם אתה מוצא ענוותנותו. ענוותן גדול היה, מהנעלבים ביותר ומהסולחים באמת אף לאלו שהעציבו את רוחו הטהורה, ושמעתי כמה פעמים מפיו הקדוש שהיה מתפלל עליהם בכל יום שלא ייענשו חלילה בסיבתו, והיה משתדל בכל כוחו, להטיב להם בעת הצורך, כאשר ראו עיני. רבנו לא שח שיחה בטלה מימיו. שיחות החולין שלו צריכה לימוד הרבה. בדבריו מצאנו אוצרות של יראת שמים, אהבת המקום ואהבת הבריות ומידות טובות שמסר נפשו עליהם. חבל על דאבדין ולא משתכחין! הי חסיד! הי עניו!" ~ הנ"ל
"הלב נדהם ונדחף לקול השמועה, כי גברו אראלים ונשבה ארון הקודש, מרא דראעא דישראל, גאון ישראל והדרו. אוי לספינה שאבד קברניטה, כי לדאבוננו ארץ ישראל היא כספינה המטורפת בים הדיעות השונות, והוא ז"ל היה הקברניט המאחד, שהיה ברוחו פי שניים להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, וממש אבדה הארץ את מנהיגה, הרב הראשי". ~ הרב דוד בורשטיין, הרבי מסוכצ'וב וממנהיגי "אגודת ישראל" בפולין
"גאון הדיבור ויחד עם זאת גאון השתיקה, היה מרן הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. מצד אחד - היה דיבורו קולח ללא מעצור, כל אחד מהמון מבקריו שמע מרבנו איזה מאמר, איש איש לפי ערכו, זה-בהלכה, וזה-באגדה, זה-בנגלה, וזה-בנסתר. מצד שני - היה לו כח השתיקה, אף פעם לא שמענו מפיו דבר אסור, שכל אדם - גם זה שאינו דברן - נכשל בו כל יום... גם לדבר וגם לשתוק, לקיים אומנות זו - לא כל אדם זוכה, ואחד מיוחד שזכה לכך היה רבנו הרב זצ"ל". ~ הרב מאיר סטלביץ מחסלביץ'
"אילו לא נפגשתי עם הרב, היתה חסרה לי מחצית מהוויתי!" ~ הרב יצחק הוטנר
"הרב היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות מכל אשר חלקו עליו!" ~ הנ"ל
"הרב היה גדול בכל, איש האשכולות, מאיזה צד שהיית מתבוננן היית רואה את גדולתו, את יחידותו: גאון ששלט בכל מכמני התורה, בנגלה ובנסתר, צדיק בכל דרכיו ובכל מעשיו, בדקדוקי מצוות ובמעלות המידות, בשקידת הלימוד ובמעשי החסד." ~ הרב שלמה זלמן אוירבך
"הרב היה גדול לא רק בדורו אלא בדורות!" ~ כנ"ל
"הרב הגאון, ר' אברהם קוק שיחיה הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות, גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול עד שאומר על טמא טהור ומראה לו פנים כאותו שאמרו חז"ל בפרק קמא דעירובין על מי שלא היה בדורו כמותו... ומזה באו הדברים הזרים בחיבוריו, והרבה התווכחתי עמו, כי אם כוונתו רצויה אבל מעשיו וכו', שנותן יד לפושעים כל עוד שעומדים במרדם ומחללים את הקודש... והנה מדברי הרה"ג ר' אברהם קוק שיחיה תכירו מידותיו - כי הגם שרוב מאנשי העיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צידו, עם כל זה, חולק כבוד להרבנים הזקנים (הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל והרב יצחק ירוחם דיסקין זצ"ל, ראשי העדה החרדית שהתנגדה לרב קוק)" ~ ר' אברהם מרדכי אלתר, הרבי מגור, במכתבו המפורסם מהאונייה לאחר ביקורו הראשון בארץ ישראל ובירושלים
"בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות" ~ הנ"ל
"ראו ידיעותיו של זה שגדול בתורה ויראה, אתם מתיימרים בהשכלתכם, והרי גם בזה אינכם מגיעים לקרסוליו." ~ משנת הרב עמוד 15 (בשם הנצי"ב מוולוז'ין, ראש ישיבת וולוז'ין)
"לקחתי חתן לבתי, שאינני מגיע לקרסוליו." ~ שם עמ' 16 (האדר"ת)
בטוחני בו כי יחולל גדולות בארץ ישראל." ~ שם עמ' 20 (הרב מרדכי אלישברג)
"הרב היה הרמב"ם של דורנו" ~ הרב משה חסקין מפרילוקי
"הרב קוק קירב רחוקים, וזו דרכנו, ובדרכו צריך ללכת!"~ הרב מרדכי שרעבי, בתשובה לשאלה איזו דרך היא הנכונה, דרכו של הרב יוסף חיים זוננפלד או של הרב קוק.
"אמונה אומן אדוני, כי נכספה וגם כלתה נפשי לעמוד לימינו בכל תוקף" ~ אוצר המכתבים חלק ב' אגרת תתפ"ט (הרב יוסף משאש)
""אתה הכרת את הרב קוק? דע לך, הוא היה קדוש. הוא לא היה שייך לתקופה שלנו, ולא הבינו אותו טוב. בוודאי שר' יוסף רשאי לפטר אותך. אני הייתי עושה אותו דבר". " ~ הרב יוסף שלום אלישיב, בתגובה לרב שהשמיט את דבריו של הרב קוק ופוטר על כך. הכוונה לר' יוסף בוקסבוים, מנהל "מכון ירושלים".
דמותו של מרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל
קדושתו
*"לא תתורו אחרי עיניכם": לא הביט על פני אישה מגיל 10-9, חוץ מאמו ואשתו, והיה עונה בעצימת עיניים לנשים שבאו לפניו. (הגרי"מ חרל"פ זצ"ל)
הגאון הרב יצחק אריאלי זצ"ל (בעל "עיניים למשפט"), המנהל הרוחני של ישיבת "מרכז הרב" וממייסדיה, למד בחברותא עם הרב קוק במשך כמה שעות בכל יום. כך נהגו במשך יותר משלוש שנים. בזמן לימודם הסתגרו בחדר סגור, ולא יצאו ממנו לכל צורך שבעולם מלבד פיקוח נפש. ואמר הגר"י אריאלי שיכול להעיד שבמשך כל השנים האלו לא ראה הרב קוק צורת אישה כלל, ואע"פ שהרבה נשים היו מסתובבות בביתו כידוע.
פעם אחת, בזמן שהרב קוק כיהן פאר ברבנות ירושלים, הייתה הופעה מלכותית שאליה הוזמנו הרב קוק שאליו התלווה הגבאי ר' לייביש זצ"ל, והגרי"ח זוננפלד זצוק"ל שאליו התלווה הגבאי ר' מנחם מנדל בריכטה זצ"ל. להופעה הוזמנה זמרת, מה שהרבנים לא ידעו מראש. מפני כבוד המלכות הרב זוננפלד תחב את אצבעותיו ואוזניו והרכין ראשו כלפי מטה, אך הרב קוק מיד ברח משם כל עוד נפשו בו. (כך סיפר נכד של הרב בריכטא לגאון הרב יוסף אריה לייב זוסמן זצ"ל, מתלמידי הגרי"מ חרל"פ והגריא"ל זוסמן הביא את העובדה ב'מבחירי צדיקיא', עמ' קע"ח, וכן הודפסה ב"מאבני המקום', י"ד, תשס"ב, עמ' 33).
פעם שיבח פעם מישהו לפני הרב זוננפלד את הרב קוק על קפידתו בשמירת קדושת העיניים, שתכף כששומע ומבין שנכנס אדם לחדרו משפיל את עיניו לרצפה בחששו מהסתכלות רעה חלילה, ענה רבי יוסף חיים ואמר: "אם כן, יהיה לו עולם הבא גדול יותר". ("שיח שרפי קודש", ה'תק"כ, עמ' ר"ח)
*הוציא דיבוק: דיבוק שנכנס בצעיר ספרדי ביפו אמר שישמע רק ל"חכם אברהם הכהן קוק" והוא דיבר בלשון הקודש שהצעיר הזה לא ידע. למעשה היה צריך להוציא את הדיבוק פעמיים. בפעם השנייה הדיבוק אמר שהוא יצא מעיניו או ראשו, אך הרב קוק ציווה על הדיבוק בצרחות ובהשבעות נוראות שיצא רק מבוהן רגל שמאל, וכך היה. לאחר כמה ימים באו שוב האב ובנו הצעיר בבהלה כי הוא מרגיש שוב כאבים ברגלו. הרב הרגיע אותם ואמר להם שהפעם זה יעבור. (מרן הגאון רצי"ה קוק זצ"ל)
*תיקן נשמות: תלמידו המובהק ביותר, הרב חרל"פ, העיד כי עסק בתיקון נשמות. הרבה פעמים עסק בתיקוני נשמות של אנשים גדולים שנכשלו בעניינים מסוימים והיו זקוקים בזה לתיקון. מרן הגאון הרב קוק זצוק"ל היה מצביע עליהם באצבעו מפני שהיו ממש נמצאים בחדרו, ותיקנם בזה שהיה מגלה את שורש הפנימי שבקדושה של אותו כישלון. (הרב זוסמן, תלמידו המובהק של הרב חרל"פ)
*מנותק מענייני העולם הזה:
אכילה ושינה: היה שוכח לאכול ולשתות ולא ישן יותר מ-3 שעות ביממה עד מחלתו האחרונה מרוב עיסוקו בלימוד התורה.
לא הכיר צורת מטבע: פעם אחת כשבא אליו עני לבקש נדבה, היו לו מטבע גרוש ומטבע שילינג שהיא קטנה יותר אך ערכה רב יותר, הרב שהתפרסם בפזרנותו לצדקה, נתן לא את הגרוש בחושבו כי המטבע הגדולה יותר ערכה גדול יותר. העני התרעם מדוע הרב נותן לו רק גרוש אחד, והרב קוק ענה לו בתמימות שהוא נתן לו את המטבע הגדולה יותר! (עזריאל קרליבך שלמד בבחרותו ב"מרכז הרב")
בהיותו ביפו בא אליו דין תורה שבו חברת היינות "כרמל מזרחי" תבעה חברה מתחרה שהשתמשה בסמלה המסחרי של שני המרגלים הנושאים אשכול ענבים, והטעתה לקוחות רבים וגרמה לה נזק רב, והיא תבעה את החברה המתחרה על סך של 20,000 פרנקים. בשלב מסוים נעלם הרב קוק ל-3 שעות. שאלוהו על כך וענה שכיוון שכדי לפסוק דין לאמתו הוא היה צריך להבין את התרגשות שני הצדדים בגלל כסף והיה צריך להכניס עצמו לתאוות הכסף. לכן התבודד כמה שעות כדי לחשוב "מהו כסף? מה צורך בכסף? מהי תאוות כסף?" (אחיו, הרב שמואל קוק)
במקרה אחר בא מחבר ספר למכור את ספרו לרב קוק. הרב הוציא מטבע שהייתה לו בכיס ושאל את הגרמ"מ כשר זצ"ל שהיה לידו אם יש במטבע זו כדי לשלם על ערך הספר. (הרב מנחם מנדל כשר)
בפורים תרצ"ג הוציא הרב קוק מטבעות שונות שהיה לו בכיס ושאל אחד מתלמידיו שהיה אתו באותו זמן מהו ערך כל מטבע כדי שיוכל לקיים מצוות מתנות לאביונים. (תלמידו פנחס המבורגר)
כשהיה ביפו ערך חופה וקידושין במלון שעל שפת הים. לאחר טקס הקידושין תחב החתן לידו של רב קוק מטבע זהב. הרב הזדעזע והפיל מיידית את המטבע מידו ויצא מיד מן המלון בלי לומר דבר. (הרב שלמה הלוי רוהלד זצ"ל שכיהן כמזכיר התלמוד תורה "שערי תורה" ביפו ובהמשך כמזכיר הרבנות הראשית בתל-אביב, מתלמידי הגאון המקובל הרב נפתלי הירץ הלוי וידנבוים זצוק"ל כשהיה בירושלים לפני שמונה כראב"ד יפו, כשלפני כן למד אצל רבנים אחרים כמו הגאון הרב דוד הכהן שותק זצ"ל שהיה מתלמידי הגאון הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין מבריסק זצוק"ל)
*נולדו בנים בזכות הבטחתו של הרב: בחתונה אחת שהרב ערך את הקידושין שלה התפתחה מריבה לפני החופה והחתן לא רצה לגשת לחופה. הרב קוק הבטיח לו בן זכר אם ייגש לחופה, והחתן התרצה. נולדו לו שישה בנים ואח"כ נולדה גם בת. (הגרמ"צ נריה זצ"ל - סיפור זה סיפר גם הרב משה שוורץ זצ"ל ולפי גרסתו מדובר בשבעה בנים)
אחד התלמידים ב"מרכז הרב" שנולד לו בן בא לפניו בבעיה שהוא רוצה לקוראו בשם אביו ורעייתו ומשפחתה רוצים לקוראו בשם אביה. הרב השיב: 'תקרא אותו בשם אביה ואת הילד שייוולד לכם בע"ה בשנה הבאה תקרא בשם אביך.' וכך היה! (הגאון הרב שמואל אליעזרי זצ"ל, מגדולי תלמידי הרב קוק ב"מרכז הרב" ומהתלמידים שהיו חברותא של הרב)
*בכוח תפילתו נרפאו חולים ואף קשים בגוף ובנפש: בלונדון באחד מימי החנוכה תרע"ו לאחר חצות הלילה באה אישה לבית הרב והתחננה בבכי להיכנס לרב לבקש להתפלל על בתה היולדת ולברכה שהיא במצב מסוכן ומתקשה ללדת כבר שלושה ימים. תוך כדי שהשמיע דבריה בפני ר' יעקב וולפרט, ירד הרב מהקומה העליונה ואמר: "אם יש עוד ההדסים בבית, יבשלו אותם במים כמו תה והיולדת תשתה אותם". בבוקר באה אותה אישה והזמינה את הרב להיות הסנדק בברית. (ר' יעקב וולפרט)
באותה שנה בט"ו בשבט שוב היה מקרה כזה, ותיכף בשומעו את דברי האם אמר: "לכי הביתה בתך כבר ילדה לאורך ימים טובים". (הנ"ל)
בהיותו בירושלים לפני אחד הפסחים אחות של הגאון הרב משה צבי נריה זצ"ל חלתה בדלקת קרום המוח והרופאים התייאשו מחייה. במוצאי יו"ט ראשון של פסח, הרב נריה שהיה אז בחור ישיבה ב"מרכז הרב" הלך עם אביו, הגאון הרב פתחיה מנקין זצ"ל, לרב קוק שאמר להם: "זה שום דבר!" והוסיף לה את השם "ברכה" כי החלו לומר באותו לילה "ותן ברכה". כהגיעו לביתם ראו שהוטב מצבה וכך מיום ליום השתפר מצבה עד שהחלימה לגמרי! (הנ"ל)
רעייתו של ר' אריה לוין, הרבנית חנה ע"ה, הייתה פעם חולה מסוכנת. ר' אריה שלח את הגאון הרב ישעיה חשין זצ"ל לרב קוק לשאול מה לעשות. הרב קוק השיב: " 'כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות' (ישעיה ל"א, ה') - יוסיפו לה את השם ציפורה". מיהר הרב חשין לחזור לר' אריה עם תשובת הרב, ולאחר שעשו כדבריו, הוטב מצבה עד שהבריאה לגמרי והאריכה ימים.
הגאון הרב דוד יהודה אריה לייב כהן ("הרב הנזיר") זצ"ל נכנס אליו בליל יום הכיפורים והתאונן על כאב שיניים ולסת מנופחת מאוד. הרב נתן לו קופסת טבק להריח ואמר שזה יהיה לרפואה, והכאב והניפוח נעלמו. ("הרב הנזיר")
בדרך לארה"ב בנסיעה להתרמה עבור מוסדות התורה בארץ ובליטא שהשתתפות הגרא"ד כהנא-שפירא מקובנה זצוק"ל הי"ד והגרמ"מ אפשטיין זצוק"ל עבר את ניאפל שבאיטליה, ולבקשת ר' מרדכי סטרוגין שהתעכב שם בדרך לארץ ישראל בגלל מחלת אשתו כשהרופאים התייאשו ממנה כולל פרופסור חשוב שהובא על ידיו במיוחד מוינה, בא לבית החולה וברכה ברפואה שלמה מן השמים והחלימה ממחלה וחיה עוד למעלה מעשרים שנים לאחר המקרה (ר' מרדכי סטרוגין)
אם משפחה אחת חלתה בשיגעון וכל הדרכים לרפאותה ממחלתה כשלו, כולל אשפוז ביית חולים לחולי נפש. בני המשפחה החליטו להביאה לפני הרב קוק שיברכה שתתרפא ממחלתה. לאחר ששמע הרב את המקרה, צעק על האישה: "עד מתי תשתגעי?! לכי הבייתה לטפל בילדים שלך!" באותו רגע האישה נתרפאה משיגעונה וחזרה להיות כאחד האדם. (הרב ניסן זק"ש זצ"ל שהיה עד למקרה).
בתו של ר' אשר וידמן זצ"ל משכונת "שערי חסד" בירושלים לקתה בנפשה. ר' אשר הלך לרב קוק לבקש ממנו עצה מה לעשות. הרב השיב לו: "קח את בתך וסעו יחד לעיר יפו. שם היא תרחץ בים הגדול, ותטהר ותשוב לדעתה כמקודם". ר' אשר עשה כדברי הרב קוק, ומייד לאחר שרחצה בים הגדול, שבה לדעת כמקודם! היה זה מופת מעין המופת של אלישע הנביא לנעמן שריפאו מהצרעת ברחצה בנהר הירדן.
*אריכות ימים בזכות ברכתו: פנחס רקובסקי סיפר כי הכיר אדם שנפטר בערך בגיל 115 שנים, והיה הולך בלי מקל. לשאלה במה זכה לכך, השיב כי היו מתאכסנים אצלו רבנים רבים, וגם הרב קוק כשהיה רב ביפו התאכסן אצלו כמה פעמים. הוא נכנס לרב קוק לבקש ברכה, והרב בירך אותו שיזכה לאריכות ימים ויראה בנחמה, והזקן חי עד כמה זמן לאחר מלחמת ששת הימים.
*ניסו לנתץ קברו ולא הצליחו: בזמן שהר הזיתים היה בידי הירדנים חולל קברים רבים בבית הקברות היהודי הגדול בהר. כל הקברים בסביבת קברו של הרב קוק נותצו, אך את קברו של מרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל לא הצליחו לנתץ. הצוררים ימ"ש ניסו כמה פעמים, אך כל פעם קרתה להם תקלה.
*הקב"ה דורש כבודו של צדיק: בט' באדר תרצ"ב ערכו מצעירי הקנאים משפט מבוים נגד הרב קוק שבו דנו אותו למיתה כשהם מחרפים ומגדפים אותו באופן נורא ביותר. למעורבים במשפט המבוים או לבני משפחותיהם התרחשו אסונות, ולאחד מהם, למשל, נפטרו אשתו ובנו באותה שנה ובאו עליו ייסורים נוספים. אותו אחד בסופו של דבר עלה עם עשרה מחבריו לקברו של הרב קוק וביקש מחילה. וכן נגד מעשה זה פורסמו מחאות רבות של גדולי ישראל.
אחד מראשי אגו"י בירושלים שהיה קנאי, הגדיל את מדורת המחלוקת, ופתח במערכה ומכוערת להכפיש את הרב קוק גם בחו"ל. הוא דאג לשלוח מכתבי שטנה, לצייר את הרב קוק כרב רפורמי ומתקדם ח"ו. וכאז כן היום, אנשים תמימי לב שלא זכו להכיר באמת את הרב קוק התפתו להאמין לדברים. כשהגיעו לא"י גדולי ישראל, הודו כי הופתעו לראות רב טיפוסי מהדור הישן, שכן ציפו לראות רב "מגולח ומתקדם" וכו'. הרב קוק, שידע מי האחראי למעשים אלו, התבטא ואמר כי בטוח הוא שהארץ הקדושה תקיא את האיש האחראי לזה, ועל עפר טמא תהיה מיתתו! לאחר שנים, אותו האיש שהיה עסקן ציבורי חשוב בחוגיו, נשלח לחו"ל בשליחות "אגודת ישראל". כשגמר את שליחותו, הפליג באונייה חזרה ארצה, ופתאום החלה הרעה בבריאותו. מחלתו התגברה, ולא היה מנוס אלא להחזיר את האונייה לאיטליה. הכניסוהו למנזר בית-חולים, ושם התפגר תחת צלב שהיה תלוי על הקיר. זקנים ספרו, כי כשהחזירו את הנפטר לארץ, בקושי הצליחו לחלץ את הגופה מיד שרצה להטילה לים, אחר שפחד ממחלה מדבקת באנייתו. והעיד תלמיד חכם ירושלמי שראה את גופת האיש שהייתה מאובקת באבקה לשימור הגופה ממצב ריקבון, והמראה היה נורא! כזה היה גורלו של אדם, שאף שהיו לו זכויות בפעילותו הציבורית, אך חילול כבוד התורה, ביזוי תלמיד חכם ועוד בשקרים, הכריע את הכול, ומת מיתה משונה וגופו נתחלל במקום טמא. ("שיחת אבות", פירושים, פרק ד'; "הנשקפה כמו שחר", פרק ו').
קבוצה של בחורי ישיבה מירושלים, וביניהם אחד מבניו של המקובל הגאון הרב משה יאיר וינשטוק זצוק"ל, נסעה בימי בין הזמנים לנפוש בצפון הארץ. היה זה כמה ימים לפני ל"ג בעומר, ומשום כך הם תכננו להגיע גם למירון. במשך הנסיעה באוטובוס, אחד הבחורים דיבר נגד הרב קוק בצורה מאוד חריפה ופוגעת. בנו של הרב וינשטוק כיבד מאוד את הרב קוק, כפי שלמד מאביו, ודברי הבלע נגד הרב קוק צרמו לו מאוד. הוא לא היה היחיד: כל הבחורים שהיו באוטובוס ניסו להשתיק אותו, אך מאומה לא עזר, ואותו בחור המשיך עוד ועוד לבזות בדיבוריו את הרב קוק. הנסיעה באותם ימים הייתה קשה ומעייפת. מזג-האוויר החם הכביד על הבחורים. בדרך נסיעתם, כשעברו בעיר טבריה, החליטו לגשת לטבול בכינרת ולהתרענן מהחום. כאשר נכנסו הבחורים למי הכנרת, הדיבורים הבוטים נגד הרב קוק עוד הדהדו באוזניהם. אותו בחור שביזה את כבודו של הרב קוק, תכף ומיד כשנכנס למים, נסחף עם הגלים, טבע ומת.
*המונית עם הרב קוק עברה מעל הנערה ולא דרסה אותה: בנות משפחת רקובר הירושלמית הלכו ברחוב ואחת מהן נבעתה מכלב גדול, וברחה משם וירדה לכביש ושם נפלה, ובדיוק אז עברה מונית, והתרחש הנס, והמונית לא פגעה בנערה אלא רק עברה מעליה. הנערה נלקחה לבית הרפואה שטראוס הסמוך למקום ונמצאה ללא כל פגע. יהודי ירושלים ייחסו את הנס לזכותו של הרב קוק שישב במונית בדרכו לשיעור. (הגאון הרב דוב כהן זצ"ל ב'וילכו שניהם יחדיו : מזיכרונותיו של הרב דב כהן זצ"ל', עמ' 290)
*סיפר שלמה רוהלד, מזכירו של הרב קוק ביפו: פעם אחת הגיע גט מניו-יורק בשביל אחת הנשים מפתח-תקווה. כדי לקבל את הגט באו האישה ואביה וקרוביה לעת אחר הצהריים, ומפני הטרחה של הליכה וחזרה, בקשו את הרב קוק לסדר את מסירת הגט בהקדם. הוא הוכרח להבהיל את בית הדין ולקבץ מניין, ואז התחיל הרב בחקר השם. לאחר החקירות ניגש הרב לסדר את מסירת הגט, והנה אחרי שקרא יחד עם העדים וביה"ד כמה שורות בגט, הפסיק באמצע וכפלו והניחו את השולחן, ואמר למעוניינים שרק מחר יסדר את הגט. הם התרעמו על זה, אך הרב עמד על דעתו. למחרת, לפני הצהריים עבר דרך יפו הרב [אהרן] אורלינסקי מפ"ת ויסר לבית הרב קוק. וידבר הרב קוק אתו על דבר הגט הנ"ל, ונתברר שיש בו שינוי גמור בשם המתגרשת, והוכרחנו לשלחו חזרה לניו-יורק שישלח גט אחר מתוקן על פי השמות שכתב הרב קוק. וראינו אז עד כמה גדולה הרגשתו התמירה של הרב קוק, ועד כמה שומר ה' את רגלי חסידיו.
*המשיך בתפילתו ברעידת אדמה: כשהיה ראב"ד ירושלים התרחשה בתרפ"ז רעידת אדמה כשבישיבתו היו בתפילת עמידה. כולם חיפשו בבהלה מחסה ורק הרב קוק המשיך בתפילתו. לאחר שסיים והסב פניו לקהל ראו חיוורון על פניו. זו הייתה הרעידה השנייה לאחר הרעידה כמה ימים קודם לכן שבה נהרגו בארץ 150 איש וכשהתרחשה למד הרב קוק בחדרו. לאחר הרעידה ניגש לחלון, הביט החוצה ושב ללימודו מיד. (הרב יעקב שלוה)
*תפילה כמו הכהן הגדול בבית המקדש: 'את הסיפור שמעתי מאחד שנכח בשיחתו של האדמו"ר מגור שליט"א, קודם שנהיה לאדמו"ר. האדמו"ר שליט"א סיפר על אביו ה'לב שמחה' זצוק"ל, שפעם אביו האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' זצוק"ל שלח אותו בשליחות לרב קוק, והיה זה בסביבות השעה תשע בבוקר. כשהגיע ה'לב שמחה' לביתו של הרב קוק, הוא דפק על הדלת. כשהגבאי פתח את הדלת, אמר לו ה'לב שמחה': "יש לי שליחות מאבי לרב, ואני רוצה להביא את זה לרב, אם אפשר להכניס אותי". אך הגבאי אמר: "עכשיו אף אחד לא נכנס לרב. הרב עסוק עכשיו בתפילה, ואין להיכנס אליו". ה'לב שמחה' לא היה 'בטלן', ושאל אם אפשר להיכנס לראות איך הרב מתפלל. אז הגבאי אמר שאמנם אי אפשר לפתוח את הדלת בחדרו של הרב, אך הוא מסכים לבדוק מה המצב. הוא חזר אח"כ ואמר שהדלת לא סגורה עד הסוף, כך שאפשר להציץ ולהסתכל בפנים. ואכן ניגש ה'לב שמחה' והציץ בחריץ מבעד לדלת החדר. לנגד עיניו הוא ראה את הרב קוק עם טלית ותפילין שכוב על הרצפה בפישוט ידים ורגלים. היה זה ממש מפחיד, והוא מאוד נבהל. הוא רץ חזרה לאביו, בעל ה'אמרי אמת', וסיפר לו שביקש להיכנס וכו' ואז ראה את הרב ככה. כששמע זאת ה'אמרי אמת', הגיב במשפט הבא: "הרב קוק - כל חייו הוא בבחינת פישוט ידיים ורגליים בבית המקדש". הסיפור הזה עשה עלי רושם חזק, משום שה"אמרי אמת" מאוד קימץ במילים, הוא היה קמצן בדיבור, שתקן, וכל חסידי גור יודעים זאת.' (דברים שסיפר אחד מחסידי גור)
*לימוד של קדוש עליון: הגאון הרב שלמה זלמן זלזניק זצ"ל, ראש ישיבה בישיבת "עץ חיים" לצד הגרא"ז מלצר, סיפר לרב נריה: "פעם אחת ביום שישי אחר הצהריים, הייתי מוכרח לגשת אל הראי"ה לסדר איזה ענין בקשר לישיבה. כשבאתי לביתו וניגשתי לדלת חדרו הקטן בו ישב, למד וכתב, לא דפקתי מייד אלא שמתי אוזן לשמוע אולי הרב לומד, ואין להפריעו. והנה עולה באוזני קול המיה נרגשת... הרב לומד פרקי תנ"ך בהטעמה מרובה, וחוזר עליו ביתר הטעמה. ופתאום קולו עולה והוא חוזר וקורא את הפסוק בהתרגשות גוברת, וכאילו נתגלו לו דברי הנביא בגילוי חדש. הוא עובר לפסוק נוסף, וחוזרים הדברים, והלימוד נמשך. גדלתי בירושלים בין גדולים ויראים, צדיקים וחסידים. ראיתים בלימודם ושמעתים בתפילתם. אבל מעולם לא שמעתי לימוד תנ"ך כזה. היה זה לא לימוד, אלא תפילה. ולא תפילה רגילה, אלא עבודה שבלב. כך מתפללים קדושי עליון בעת רצון, בשעת התעלות, בדחילו ורחימו. עמדתי נרגש וחיכיתי, וגם כאשר נגמר הלימוד, כשנדמה התפילה, עדיין נשארתי עומד רתוק למקומי עד אשר שבה נפשי למנוחתה, ורק אז העזתי לדפוק בדלת. כשנכנסתי היו עוד פני הרב מלאים ריגוש, אולם הוא קיבלני כדרכו במאור פנים, וכשרק שמע את משאלתי הזדרז למלאותה. כשנפרדתי ממנו אמרתי לעצמי: ידעתי שהרב הוא גאון וצדיק, אולם כאן הוא נתגלה לפני כאחד קדמון, שלא מהעולם שלנו... וכל אלה שמרשים לעצמם לבקר את מעשיו או את דבריו, אינם מכירים אותו כלל וכלל. מי שמסוגל ללמוד כך פרק תנ"ך, לא רק שאסור לדבר בו סרה, אלא שאסור גם להרהר אחריו. לא לנו למדוד דרכיו בקנה מידה רגיל, כי גבוה ונשגב הוא מכולנו." (הדברים מופיעים ב'בשדה הראי"ה', עמ' 125, כשעיקר המעשה עם הרש"ז זלזניק מופיע גם ב"מלאכים כבני אדם" של שמחה רז אך ללא הדברים הנוספים לגבי מה שחשב כשנפרד מהרב קוק)
סיפר הרב יונה עמנואל זצ"ל: 'לפני כמה שנים סיפר לי מו"ר (הגרש"ז) על הערכתו הגדולה להראי"ה קוק זצ"ל. הוא סיפר שבזמנו קנאי אחד רצה להיכנס לרב קוק ולצעוק עליו, ובחוץ הוא שמע איך הרב קוק לומד עם עצמו פרק בתנ"ך, שמע ונדהם ועזב! הרב קוק למד בהתלהבות גדולה, עד שהקנאי ראה והשתכנע שאין מה להתווכח עם צדיק כזה.' ("המעין", ניסן תשס"ד, עמ' 4)
*כולו קדושה: בין דברי הספדיו על הרב קוק אמר הגרא"ז מלצר זצוק"ל אמר עליו שלא היה לו רגע בלי קדושה.
בהיותו בפולין לרגל נישואיו ביקר מרן הגאון הרצי"ה זצ"ל את הגאון ר' אברהם מרדכי אלתר מגור זצוק"ל שאמר על לרצי"ה על אביו שהוא "כולו מלא קדושה!"
*השכינה שורה עליו: הגאון הרב ישעיה חשין זצ"ל שהיה בהשקפת "העדה החרדית" (תלמידם של הגריצ"מ שפירא זצוק"ל כשלמד אצלו יחד עם הגרי"מ חרל"פ, הגר"ז חרל"פ זצוק"ל שהיה אבי הגרי"מ ומבית דינו של הגרמיי"ל דיסקין זצוק"ל, הגר"י בורנשטיין זצוק"ל והגרמיי"ל דיסקין), כשראה את הרב קוק אמר: "הרי השכינה שורה עליו"!
ספרו "ראש מילין" שימש כסגולה לרפואה, הצלחה ושמירה: באו לרב קוק בני משפחתה של אישה שחלתה בנפשה שמתוך שיגעונה היו יוצאת לשדות וצורחת. הרב קוק אמר להניח את ספרו "ראש מילין" על אבן בשדה שאליו היא יוצאת. עשו כדבריו, והאישה נרפאה משיגעונה. כן שימש הספר כסגולה ללידה קלה יותר כשהספר מתחת לכרית של היולדת ('שבחי רא"יה עמ' קמ"ט), כסגולה לצאת זכאי במשפט (הרב שלמה גליצשטיין שהיה מזכיר הרב קוק בהיות רב קהילת "מחזיקת הדת" של חסידי בלז בלונדון בספרו "מזכיר הרב", עמ' י"א), וכסגולה לשמירה: מרן הרצי"ה נתן הספר לתלמידיו שיצאו למקום סכנה או לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל או המליץ להם לקחת את הספר כסגולה לשמירה. מרן הראי"ה עצמו אמר על ספרו זה שאפילו לשינון הספר בלי להבינו יש בו "סגולה להאיר אור העליון על כל המשננו בטהרת הרעיון." (אגרת תת"צ מ'אגרות הראי"ה')
יראתו ודקדוקו במצוות
*מתחזק בלימוד תורה על ערש דווי: בט"ו באב שלפני פטירתו, אף שהיה חולה מאוד, הזכיר את ההלכה המובאת ברמ"א שיש להוסיף בלימוד הלילה מיום זה ואילך, שכן הלילות מתארכים, התחזק במיטתו וביקש להביא לו גמרא כדי להוסיף בלימוד. (הגרש"ז אוירבך שיבח בדבר זה את דקדוקו במצוות של הרב קוק)
*דקדוקו בחשש גזל הפוסל לעדות: בהיותו ביפו בסידור גט בשעות אחר הצהריים המאוחרות בין בני זוג מביאליסטוק, ראה הרב קוק שאחד העדים הוא פקיד בכיר במוסד מסוים שמשתמש למכתבים פרטיים בנייר מכתבים של אותו מוסד, והרי זה גזל שפוסל לעדות. צד אחד לא רצה הרב בעדות, אך מצד שני לא רצה גם לפגוע בו. לכן לפני מסירת הגט מהבעל לאישה, אמר הרב קוק שמפני שיש מניין יתפללו מנחה, ולאחר התפילה אמר שמפני שכבר לאחר השקיעה, ואם ימסרו עכשיו את הגט שנכתב ביום זה יהיה "גט מוקדם" הפוסל את הגט, צריך לבוא שוב למחרת כדי למסור את הגט. בלילה בא אדם מביאליסטוק, וכשהרב דיבר עימו על הזוג הזה התברר ששם האישה הוא אסתר-רבקה ולא "ריביל", השם שאמרו לו, ואם הגט היה ניתן עם השם "ריביל" הוא היה פסול. לשאלתו ענו בני המשפחה, שהיו עמי ארצות, שחששו ששני שמות פוסלים את הגט! (הרב שמואל ברוך ורנר שהיה ראב"ד תל-אביב)
פעם באו לפני הרב בהיותו רבם של יפו והמושבות, זוג שרצו להתגרש. הרב בתחילה מסר את העניין לטיפול הדיינים האחרים. הדיינים לא מיהרו כיוון שחשבו אולי ניתן לעשות שלום בית, אך כשראו הדיינים שאין תועלת בשהיות החלו לטפל בהכנת הגט. הם נכנסו בעניין הזה אל הרב, אך הוא אמר להם לחכות כמה ימים. לא הבינו הדיינים מדוע להמתין אחרי שהזוג סבל כל כך הרבה. אחרי כמה ימים בא אדם שהתברר שהוא הבעל האמתי, וזה שאמר שרוצה לתת גט אינו הבעל, והעדים שהעידו על כך הם עדי שקר. הכול ראו בכך "מופת". אך הרב שמואל קוק זצ"ל, אחי הרב הסביר זאת בפשטות ואמר שאחד מהעדים היה פקיד, ופקידים לפעמים לוקחים מהמשרד לשימושם הפרטי דברים כמו נייר, כלי כתיבה וכדומה, ולכן חשש הרב לגזל שפוסל לעדות. ורצה הרב לחקור על הפקיד אם אמנם יש לפסול את עדותו, ובין כך בא הבעל האמתי.
בסידור גט אחר ביפו לא באו שני העדים ופקידי בית-דינו הציעו עצמם כעדים, אך הוא סירב באומרו שקורה לפעמים שעובדי ציבור משתמשים לשימוש פרטי בדברים שהם רכוש מקום עבודתם כמו כלי כתיבה, נייר או מהדק, ויש בזה חשש לגזל שפוסל לעדות. (הרב משה מאיר ישר)
בבוקר אחד בא אדם לרב בשאלה הלכתית. הרב ראה שהשעון מראה על שעה עשר בבוקר. הרב שאל אותו במה הוא עוסק, והאדם ענה כי הוא פקיד בעיריית ירושלים. הרב שאל אותו האם האחראים עליו הרשו לא לצאת ממקום עבודתו בשעה זו. האיש הודה שלו והוסיף שכמעט כולם נוהגים כך ומסדרים ענייניהם הפרטיים בשעות העבודה. הרב סירב לענות לו על שאלתו ומר לאותו אדם שכיוון שהוא מקבל כסף גם על זמן זה יש כאן חשש גזל שפוסל לעדות, ו"איך אסייע בידי עוברי עברה?"
בהיותו בירושלים, באחת מתפילות המנחה ("מנחה גדולה" שבשעת הצהריים) האריך הרב קוק בתפילת העמידה ותוך כדי תפילתו, סימן לחזן להתחיל בחזרת הש"ץ (ולא לחכות שיסיים תפילתו). התברר שהרב סיים את תפילתו סמוך לשקיעה והתפלל כ-6 שעות! הרב אריה לוין הסביר שבאותו יום הכריע בית דינו של הרב בעניינו של גט מסובך ועמד לפני סיום התהליך. לפני סיום כתיבת הגט הבחין הרב כי אחד מעדי הגט כתב מכתב פרטי על נייר של בנק "אנגלו-פלשתינה". הרב חשש שהנייר שווה-פרוטה ואז האיש הוא בגזר גזלן/גנב הפסול לעדות. הרב לא רצה להלבין פניו של המיועד להיות עד, הורה להפסיק את הדיון ולהתפלל מנחה, והאריך בתפילתו עד השקיעה, ומפני שלא כותבים גטין בלילה, לא תהיה ברירה אלא לדחות את הדיון הסופי למחר ואז אפשר להביא עדים אחרים. זה מראה גם על הקפדתו שלא לבייש אדם.
*"ביומו תתן שכרו": לפני אחת מתפילות המנחה היה מוטרד ולא יכול היה להתפלל כיוון שלא היה לו כסף לשלם מיד לכורך שהחזיר אז ספר שתוקנה כריכתו. לאחר שחתנו הגאון הרב שלום-נתן רענן זצ"ל נתן לו את הכסף, יכול היה הרב להתחיל בתפילה, שבה שליח הציבור היה גיסו, ר' בנימין. (הרב קלמן אליעזר פרנקל)
*דקדוק בחילול שבת בפרהסיה: בליל שבת גשום בתחילת חורף תרצ"ג באו במרוצה קבוצה מהקנאים לבית הרב קוק ואמרו לו שבית קפה מסוים ברח' המלך ג'ורג' פתוח בשבת. הם זעקו: יבוא איתנו הרב הראשי למחות על חילול שבת, וכדי להרגיזו קראו: ילך! ולאחר מכן חלק קרא: לא ילך כי הוא רבם של הציונים! הרב קוק לא הגיב והרכין ראשו. ולאחר כמה זמן אמר לתלמידו הרב אברהם ביק שנכח בביתו בגלל שהוא גר בשכונה רחוקה מבית הרב וחיכה שהגשם יעצר, שילווה אותו למסעדה. הרהר לעצמו הרב ביק: "מה זה? לכתחילה מאי סבר? קודם לא רצה ללכת ועכשיו נמלך בדעתו?" אך לא שאל את הרב קוק על כך והם יצאו בדרכם למסעדה ומצאו אותה סגורה. בחזרה פגשו את הרב אהרן טייטלבוים, מתומכי הישיבה ואת הרב רענן, שהיה ממונה על בית-האוכל של הישיבה ומנהלה. הרב קוק שאל את הרב ביק אם קבוצת הקנאים היו יותר ממניין, והרב ביק ענה שבוודאי כי הם צבאו על כל המדרגות. אז הרב קוק הגיב באוחזו בידו של ר' אהרן טייטלבוים: "ואיך עלה על דעתם שאתלווה עליהם למחות על חילול שבת? אילו באתי והמסעדה עדיין פתוחה, הרי חובתי הייתה להתרות בבעל המסעדה, ואם לא היה שומע לי, הרי הייתי גורם לחילול שבת בפרהסיה כדין 'בפני עשרה', אבל הוא (הרב ביק) ואני, היינו רק בבחינת עדים." טען הרב ביק: "אבל כעת הם ישובו ויפיצו שמועה שהרב סירב למחות על חילול שבת!" הגיב הרב קוק: "התרגלנו לעשות דברים בצנעא". ("מלאכים כבני אדם", עמ' 268-267; "בשמן רענן" ח"א, עמ' פ"ט-צ'; 'שבחי ראי"ה', עמ' רנ"ח-רנ"ט, ושם כתוב שהרב קוק חשש גם לבייש את בעל המסעדה אם לא ישמע לו).
*כבוד תלמידי חכמים: בביקור אחד של הרב הוטנר אצל הרב קוק חיכה פקיד בריטי בכיר בחוץ כשרב זקן כבד-שמיעה היה בחדר הרב ושאלו כמה שאלות כשכוס החלב שהביאה לו רעייתו נשארה על שולחנו מהבוקר. הרב קוק השיב על שאלותיו, אך הרב הזקן לא שמע היטב את תשובות הרב קוק ושאל שוב. הרב קוק היה צריך לחזור על דבריו לאט-לאט, עד שהרב הזקן שמע את כל תשובות הרב כהלכה. דבר זה גרם לכך שהתאחרה הפגישה עם הפקיד הבריטי שהביע את מורת רוחו. פעמיים ניגש אליו שמשו ולחש לו על כך, ופעמיים השיב הרב קוק: "כבוד התורה! כבוד התורה!" כך סיפר הרב הוטנר, לרבו בישיבת חברון, "הסבא מסלבודקה", ששאלו לאחר שחזר מהביקור איזו הנהגה טוב ראה אצל הרב קוק. בתחילה אמר שלא זוכר, ואז נזף בו "הסבא" ואמר שכשמבקרים אצל אדם גדול צריך לחפש. אז נזכר הרב הוטנר וסיפר לו הדברים לעיל, והשיב רבו: "אם כל זה לא ראית, אז מה נקרא לראות?!"
*דקדוקו בלא לצער אדם: אדם צעיר ידוע חולי היה מגיע פעם בשבוע לרב ומקבל סכום כסף לתמיכה בו ובא כבעל חוב הדורש את כספו המגיע לו. ביום מסוים לא היה לרב או ולבני משפחתו סכום כסף לתת לו, וגם לו לשמשו, הרב אברהם חיים צ'ציק זצ"ל, שבא לבית הרב תוך כדי המקרה. הצעיר המשיך לעמוד בבית הרב ולדרוש את כספו, ולא נענה להפצרות הרב לבוא למחרת או אף כמה שעות מאוחר יותר. לאחר כמה זמן פקעה סבלנותה של משפחת הרב ואיימו עליו שאם לא ילך יפסיקו את הקצבה השבועית שלו. לאחר מכן הצעיר מיהר לצאת. זמן קצר אחר כך הרב יצא בריצה מהבית וירד במהירות את המדרגות. שמשו רץ אחריו לברר במה העניין והרב השיב לו שהוא רוצה לפייס את הצעיר על הצער שנגרם לו. השמש רץ אחרי הצעיר והשיגו, וכשהצעיר חזר לבית הרב פייסו הרב בדברים וכן אמר לו ברכות ובחיבה שיתאזר בסבלנות. בינתיים נפתחה הקופה הציבורית של "הועד הכללי כנסת ישראל" (מוסד הגג של כלל מוסדות התורה והחסד בירושלים) והצעיר קיבל את הקצבה השבועית שלו. (הרב אברהם חיים צ'צ'יק)
*הימנעות משכר שחיטה מחשש לייקור הבשר הכשר: מרן הרב נמנע מלקבל שכר עבור השחיטה שבפיקוחו מחשש שמא יתייקר משום כך הבשר ויהיה מי שלא יקנה בשר כשר בגלל זה. (הרב ברוך רקובר שכיהן כאב"ד בחיפה וחיבר "ברכת אליהו" על ביאור הגר"א לשו"ע חו"מ)
המשך בתגובה הבאה בגלל מגבלת אורך ההודעה האפשרי.
קדושתו
*"לא תתורו אחרי עיניכם": לא הביט על פני אישה מגיל 10-9, חוץ מאמו ואשתו, והיה עונה בעצימת עיניים לנשים שבאו לפניו. (הגרי"מ חרל"פ זצ"ל)
הגאון הרב יצחק אריאלי זצ"ל (בעל "עיניים למשפט"), המנהל הרוחני של ישיבת "מרכז הרב" וממייסדיה, למד בחברותא עם הרב קוק במשך כמה שעות בכל יום. כך נהגו במשך יותר משלוש שנים. בזמן לימודם הסתגרו בחדר סגור, ולא יצאו ממנו לכל צורך שבעולם מלבד פיקוח נפש. ואמר הגר"י אריאלי שיכול להעיד שבמשך כל השנים האלו לא ראה הרב קוק צורת אישה כלל, ואע"פ שהרבה נשים היו מסתובבות בביתו כידוע.
פעם אחת, בזמן שהרב קוק כיהן פאר ברבנות ירושלים, הייתה הופעה מלכותית שאליה הוזמנו הרב קוק שאליו התלווה הגבאי ר' לייביש זצ"ל, והגרי"ח זוננפלד זצוק"ל שאליו התלווה הגבאי ר' מנחם מנדל בריכטה זצ"ל. להופעה הוזמנה זמרת, מה שהרבנים לא ידעו מראש. מפני כבוד המלכות הרב זוננפלד תחב את אצבעותיו ואוזניו והרכין ראשו כלפי מטה, אך הרב קוק מיד ברח משם כל עוד נפשו בו. (כך סיפר נכד של הרב בריכטא לגאון הרב יוסף אריה לייב זוסמן זצ"ל, מתלמידי הגרי"מ חרל"פ והגריא"ל זוסמן הביא את העובדה ב'מבחירי צדיקיא', עמ' קע"ח, וכן הודפסה ב"מאבני המקום', י"ד, תשס"ב, עמ' 33).
פעם שיבח פעם מישהו לפני הרב זוננפלד את הרב קוק על קפידתו בשמירת קדושת העיניים, שתכף כששומע ומבין שנכנס אדם לחדרו משפיל את עיניו לרצפה בחששו מהסתכלות רעה חלילה, ענה רבי יוסף חיים ואמר: "אם כן, יהיה לו עולם הבא גדול יותר". ("שיח שרפי קודש", ה'תק"כ, עמ' ר"ח)
*הוציא דיבוק: דיבוק שנכנס בצעיר ספרדי ביפו אמר שישמע רק ל"חכם אברהם הכהן קוק" והוא דיבר בלשון הקודש שהצעיר הזה לא ידע. למעשה היה צריך להוציא את הדיבוק פעמיים. בפעם השנייה הדיבוק אמר שהוא יצא מעיניו או ראשו, אך הרב קוק ציווה על הדיבוק בצרחות ובהשבעות נוראות שיצא רק מבוהן רגל שמאל, וכך היה. לאחר כמה ימים באו שוב האב ובנו הצעיר בבהלה כי הוא מרגיש שוב כאבים ברגלו. הרב הרגיע אותם ואמר להם שהפעם זה יעבור. (מרן הגאון רצי"ה קוק זצ"ל)
*תיקן נשמות: תלמידו המובהק ביותר, הרב חרל"פ, העיד כי עסק בתיקון נשמות. הרבה פעמים עסק בתיקוני נשמות של אנשים גדולים שנכשלו בעניינים מסוימים והיו זקוקים בזה לתיקון. מרן הגאון הרב קוק זצוק"ל היה מצביע עליהם באצבעו מפני שהיו ממש נמצאים בחדרו, ותיקנם בזה שהיה מגלה את שורש הפנימי שבקדושה של אותו כישלון. (הרב זוסמן, תלמידו המובהק של הרב חרל"פ)
*מנותק מענייני העולם הזה:
אכילה ושינה: היה שוכח לאכול ולשתות ולא ישן יותר מ-3 שעות ביממה עד מחלתו האחרונה מרוב עיסוקו בלימוד התורה.
לא הכיר צורת מטבע: פעם אחת כשבא אליו עני לבקש נדבה, היו לו מטבע גרוש ומטבע שילינג שהיא קטנה יותר אך ערכה רב יותר, הרב שהתפרסם בפזרנותו לצדקה, נתן לא את הגרוש בחושבו כי המטבע הגדולה יותר ערכה גדול יותר. העני התרעם מדוע הרב נותן לו רק גרוש אחד, והרב קוק ענה לו בתמימות שהוא נתן לו את המטבע הגדולה יותר! (עזריאל קרליבך שלמד בבחרותו ב"מרכז הרב")
בהיותו ביפו בא אליו דין תורה שבו חברת היינות "כרמל מזרחי" תבעה חברה מתחרה שהשתמשה בסמלה המסחרי של שני המרגלים הנושאים אשכול ענבים, והטעתה לקוחות רבים וגרמה לה נזק רב, והיא תבעה את החברה המתחרה על סך של 20,000 פרנקים. בשלב מסוים נעלם הרב קוק ל-3 שעות. שאלוהו על כך וענה שכיוון שכדי לפסוק דין לאמתו הוא היה צריך להבין את התרגשות שני הצדדים בגלל כסף והיה צריך להכניס עצמו לתאוות הכסף. לכן התבודד כמה שעות כדי לחשוב "מהו כסף? מה צורך בכסף? מהי תאוות כסף?" (אחיו, הרב שמואל קוק)
במקרה אחר בא מחבר ספר למכור את ספרו לרב קוק. הרב הוציא מטבע שהייתה לו בכיס ושאל את הגרמ"מ כשר זצ"ל שהיה לידו אם יש במטבע זו כדי לשלם על ערך הספר. (הרב מנחם מנדל כשר)
בפורים תרצ"ג הוציא הרב קוק מטבעות שונות שהיה לו בכיס ושאל אחד מתלמידיו שהיה אתו באותו זמן מהו ערך כל מטבע כדי שיוכל לקיים מצוות מתנות לאביונים. (תלמידו פנחס המבורגר)
כשהיה ביפו ערך חופה וקידושין במלון שעל שפת הים. לאחר טקס הקידושין תחב החתן לידו של רב קוק מטבע זהב. הרב הזדעזע והפיל מיידית את המטבע מידו ויצא מיד מן המלון בלי לומר דבר. (הרב שלמה הלוי רוהלד זצ"ל שכיהן כמזכיר התלמוד תורה "שערי תורה" ביפו ובהמשך כמזכיר הרבנות הראשית בתל-אביב, מתלמידי הגאון המקובל הרב נפתלי הירץ הלוי וידנבוים זצוק"ל כשהיה בירושלים לפני שמונה כראב"ד יפו, כשלפני כן למד אצל רבנים אחרים כמו הגאון הרב דוד הכהן שותק זצ"ל שהיה מתלמידי הגאון הרב משה יהושע יהודה לייב דיסקין מבריסק זצוק"ל)
*נולדו בנים בזכות הבטחתו של הרב: בחתונה אחת שהרב ערך את הקידושין שלה התפתחה מריבה לפני החופה והחתן לא רצה לגשת לחופה. הרב קוק הבטיח לו בן זכר אם ייגש לחופה, והחתן התרצה. נולדו לו שישה בנים ואח"כ נולדה גם בת. (הגרמ"צ נריה זצ"ל - סיפור זה סיפר גם הרב משה שוורץ זצ"ל ולפי גרסתו מדובר בשבעה בנים)
אחד התלמידים ב"מרכז הרב" שנולד לו בן בא לפניו בבעיה שהוא רוצה לקוראו בשם אביו ורעייתו ומשפחתה רוצים לקוראו בשם אביה. הרב השיב: 'תקרא אותו בשם אביה ואת הילד שייוולד לכם בע"ה בשנה הבאה תקרא בשם אביך.' וכך היה! (הגאון הרב שמואל אליעזרי זצ"ל, מגדולי תלמידי הרב קוק ב"מרכז הרב" ומהתלמידים שהיו חברותא של הרב)
*בכוח תפילתו נרפאו חולים ואף קשים בגוף ובנפש: בלונדון באחד מימי החנוכה תרע"ו לאחר חצות הלילה באה אישה לבית הרב והתחננה בבכי להיכנס לרב לבקש להתפלל על בתה היולדת ולברכה שהיא במצב מסוכן ומתקשה ללדת כבר שלושה ימים. תוך כדי שהשמיע דבריה בפני ר' יעקב וולפרט, ירד הרב מהקומה העליונה ואמר: "אם יש עוד ההדסים בבית, יבשלו אותם במים כמו תה והיולדת תשתה אותם". בבוקר באה אותה אישה והזמינה את הרב להיות הסנדק בברית. (ר' יעקב וולפרט)
באותה שנה בט"ו בשבט שוב היה מקרה כזה, ותיכף בשומעו את דברי האם אמר: "לכי הביתה בתך כבר ילדה לאורך ימים טובים". (הנ"ל)
בהיותו בירושלים לפני אחד הפסחים אחות של הגאון הרב משה צבי נריה זצ"ל חלתה בדלקת קרום המוח והרופאים התייאשו מחייה. במוצאי יו"ט ראשון של פסח, הרב נריה שהיה אז בחור ישיבה ב"מרכז הרב" הלך עם אביו, הגאון הרב פתחיה מנקין זצ"ל, לרב קוק שאמר להם: "זה שום דבר!" והוסיף לה את השם "ברכה" כי החלו לומר באותו לילה "ותן ברכה". כהגיעו לביתם ראו שהוטב מצבה וכך מיום ליום השתפר מצבה עד שהחלימה לגמרי! (הנ"ל)
רעייתו של ר' אריה לוין, הרבנית חנה ע"ה, הייתה פעם חולה מסוכנת. ר' אריה שלח את הגאון הרב ישעיה חשין זצ"ל לרב קוק לשאול מה לעשות. הרב קוק השיב: " 'כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות' (ישעיה ל"א, ה') - יוסיפו לה את השם ציפורה". מיהר הרב חשין לחזור לר' אריה עם תשובת הרב, ולאחר שעשו כדבריו, הוטב מצבה עד שהבריאה לגמרי והאריכה ימים.
הגאון הרב דוד יהודה אריה לייב כהן ("הרב הנזיר") זצ"ל נכנס אליו בליל יום הכיפורים והתאונן על כאב שיניים ולסת מנופחת מאוד. הרב נתן לו קופסת טבק להריח ואמר שזה יהיה לרפואה, והכאב והניפוח נעלמו. ("הרב הנזיר")
בדרך לארה"ב בנסיעה להתרמה עבור מוסדות התורה בארץ ובליטא שהשתתפות הגרא"ד כהנא-שפירא מקובנה זצוק"ל הי"ד והגרמ"מ אפשטיין זצוק"ל עבר את ניאפל שבאיטליה, ולבקשת ר' מרדכי סטרוגין שהתעכב שם בדרך לארץ ישראל בגלל מחלת אשתו כשהרופאים התייאשו ממנה כולל פרופסור חשוב שהובא על ידיו במיוחד מוינה, בא לבית החולה וברכה ברפואה שלמה מן השמים והחלימה ממחלה וחיה עוד למעלה מעשרים שנים לאחר המקרה (ר' מרדכי סטרוגין)
אם משפחה אחת חלתה בשיגעון וכל הדרכים לרפאותה ממחלתה כשלו, כולל אשפוז ביית חולים לחולי נפש. בני המשפחה החליטו להביאה לפני הרב קוק שיברכה שתתרפא ממחלתה. לאחר ששמע הרב את המקרה, צעק על האישה: "עד מתי תשתגעי?! לכי הבייתה לטפל בילדים שלך!" באותו רגע האישה נתרפאה משיגעונה וחזרה להיות כאחד האדם. (הרב ניסן זק"ש זצ"ל שהיה עד למקרה).
בתו של ר' אשר וידמן זצ"ל משכונת "שערי חסד" בירושלים לקתה בנפשה. ר' אשר הלך לרב קוק לבקש ממנו עצה מה לעשות. הרב השיב לו: "קח את בתך וסעו יחד לעיר יפו. שם היא תרחץ בים הגדול, ותטהר ותשוב לדעתה כמקודם". ר' אשר עשה כדברי הרב קוק, ומייד לאחר שרחצה בים הגדול, שבה לדעת כמקודם! היה זה מופת מעין המופת של אלישע הנביא לנעמן שריפאו מהצרעת ברחצה בנהר הירדן.
*אריכות ימים בזכות ברכתו: פנחס רקובסקי סיפר כי הכיר אדם שנפטר בערך בגיל 115 שנים, והיה הולך בלי מקל. לשאלה במה זכה לכך, השיב כי היו מתאכסנים אצלו רבנים רבים, וגם הרב קוק כשהיה רב ביפו התאכסן אצלו כמה פעמים. הוא נכנס לרב קוק לבקש ברכה, והרב בירך אותו שיזכה לאריכות ימים ויראה בנחמה, והזקן חי עד כמה זמן לאחר מלחמת ששת הימים.
*ניסו לנתץ קברו ולא הצליחו: בזמן שהר הזיתים היה בידי הירדנים חולל קברים רבים בבית הקברות היהודי הגדול בהר. כל הקברים בסביבת קברו של הרב קוק נותצו, אך את קברו של מרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל לא הצליחו לנתץ. הצוררים ימ"ש ניסו כמה פעמים, אך כל פעם קרתה להם תקלה.
*הקב"ה דורש כבודו של צדיק: בט' באדר תרצ"ב ערכו מצעירי הקנאים משפט מבוים נגד הרב קוק שבו דנו אותו למיתה כשהם מחרפים ומגדפים אותו באופן נורא ביותר. למעורבים במשפט המבוים או לבני משפחותיהם התרחשו אסונות, ולאחד מהם, למשל, נפטרו אשתו ובנו באותה שנה ובאו עליו ייסורים נוספים. אותו אחד בסופו של דבר עלה עם עשרה מחבריו לקברו של הרב קוק וביקש מחילה. וכן נגד מעשה זה פורסמו מחאות רבות של גדולי ישראל.
אחד מראשי אגו"י בירושלים שהיה קנאי, הגדיל את מדורת המחלוקת, ופתח במערכה ומכוערת להכפיש את הרב קוק גם בחו"ל. הוא דאג לשלוח מכתבי שטנה, לצייר את הרב קוק כרב רפורמי ומתקדם ח"ו. וכאז כן היום, אנשים תמימי לב שלא זכו להכיר באמת את הרב קוק התפתו להאמין לדברים. כשהגיעו לא"י גדולי ישראל, הודו כי הופתעו לראות רב טיפוסי מהדור הישן, שכן ציפו לראות רב "מגולח ומתקדם" וכו'. הרב קוק, שידע מי האחראי למעשים אלו, התבטא ואמר כי בטוח הוא שהארץ הקדושה תקיא את האיש האחראי לזה, ועל עפר טמא תהיה מיתתו! לאחר שנים, אותו האיש שהיה עסקן ציבורי חשוב בחוגיו, נשלח לחו"ל בשליחות "אגודת ישראל". כשגמר את שליחותו, הפליג באונייה חזרה ארצה, ופתאום החלה הרעה בבריאותו. מחלתו התגברה, ולא היה מנוס אלא להחזיר את האונייה לאיטליה. הכניסוהו למנזר בית-חולים, ושם התפגר תחת צלב שהיה תלוי על הקיר. זקנים ספרו, כי כשהחזירו את הנפטר לארץ, בקושי הצליחו לחלץ את הגופה מיד שרצה להטילה לים, אחר שפחד ממחלה מדבקת באנייתו. והעיד תלמיד חכם ירושלמי שראה את גופת האיש שהייתה מאובקת באבקה לשימור הגופה ממצב ריקבון, והמראה היה נורא! כזה היה גורלו של אדם, שאף שהיו לו זכויות בפעילותו הציבורית, אך חילול כבוד התורה, ביזוי תלמיד חכם ועוד בשקרים, הכריע את הכול, ומת מיתה משונה וגופו נתחלל במקום טמא. ("שיחת אבות", פירושים, פרק ד'; "הנשקפה כמו שחר", פרק ו').
קבוצה של בחורי ישיבה מירושלים, וביניהם אחד מבניו של המקובל הגאון הרב משה יאיר וינשטוק זצוק"ל, נסעה בימי בין הזמנים לנפוש בצפון הארץ. היה זה כמה ימים לפני ל"ג בעומר, ומשום כך הם תכננו להגיע גם למירון. במשך הנסיעה באוטובוס, אחד הבחורים דיבר נגד הרב קוק בצורה מאוד חריפה ופוגעת. בנו של הרב וינשטוק כיבד מאוד את הרב קוק, כפי שלמד מאביו, ודברי הבלע נגד הרב קוק צרמו לו מאוד. הוא לא היה היחיד: כל הבחורים שהיו באוטובוס ניסו להשתיק אותו, אך מאומה לא עזר, ואותו בחור המשיך עוד ועוד לבזות בדיבוריו את הרב קוק. הנסיעה באותם ימים הייתה קשה ומעייפת. מזג-האוויר החם הכביד על הבחורים. בדרך נסיעתם, כשעברו בעיר טבריה, החליטו לגשת לטבול בכינרת ולהתרענן מהחום. כאשר נכנסו הבחורים למי הכנרת, הדיבורים הבוטים נגד הרב קוק עוד הדהדו באוזניהם. אותו בחור שביזה את כבודו של הרב קוק, תכף ומיד כשנכנס למים, נסחף עם הגלים, טבע ומת.
*המונית עם הרב קוק עברה מעל הנערה ולא דרסה אותה: בנות משפחת רקובר הירושלמית הלכו ברחוב ואחת מהן נבעתה מכלב גדול, וברחה משם וירדה לכביש ושם נפלה, ובדיוק אז עברה מונית, והתרחש הנס, והמונית לא פגעה בנערה אלא רק עברה מעליה. הנערה נלקחה לבית הרפואה שטראוס הסמוך למקום ונמצאה ללא כל פגע. יהודי ירושלים ייחסו את הנס לזכותו של הרב קוק שישב במונית בדרכו לשיעור. (הגאון הרב דוב כהן זצ"ל ב'וילכו שניהם יחדיו : מזיכרונותיו של הרב דב כהן זצ"ל', עמ' 290)
*סיפר שלמה רוהלד, מזכירו של הרב קוק ביפו: פעם אחת הגיע גט מניו-יורק בשביל אחת הנשים מפתח-תקווה. כדי לקבל את הגט באו האישה ואביה וקרוביה לעת אחר הצהריים, ומפני הטרחה של הליכה וחזרה, בקשו את הרב קוק לסדר את מסירת הגט בהקדם. הוא הוכרח להבהיל את בית הדין ולקבץ מניין, ואז התחיל הרב בחקר השם. לאחר החקירות ניגש הרב לסדר את מסירת הגט, והנה אחרי שקרא יחד עם העדים וביה"ד כמה שורות בגט, הפסיק באמצע וכפלו והניחו את השולחן, ואמר למעוניינים שרק מחר יסדר את הגט. הם התרעמו על זה, אך הרב עמד על דעתו. למחרת, לפני הצהריים עבר דרך יפו הרב [אהרן] אורלינסקי מפ"ת ויסר לבית הרב קוק. וידבר הרב קוק אתו על דבר הגט הנ"ל, ונתברר שיש בו שינוי גמור בשם המתגרשת, והוכרחנו לשלחו חזרה לניו-יורק שישלח גט אחר מתוקן על פי השמות שכתב הרב קוק. וראינו אז עד כמה גדולה הרגשתו התמירה של הרב קוק, ועד כמה שומר ה' את רגלי חסידיו.
*המשיך בתפילתו ברעידת אדמה: כשהיה ראב"ד ירושלים התרחשה בתרפ"ז רעידת אדמה כשבישיבתו היו בתפילת עמידה. כולם חיפשו בבהלה מחסה ורק הרב קוק המשיך בתפילתו. לאחר שסיים והסב פניו לקהל ראו חיוורון על פניו. זו הייתה הרעידה השנייה לאחר הרעידה כמה ימים קודם לכן שבה נהרגו בארץ 150 איש וכשהתרחשה למד הרב קוק בחדרו. לאחר הרעידה ניגש לחלון, הביט החוצה ושב ללימודו מיד. (הרב יעקב שלוה)
*תפילה כמו הכהן הגדול בבית המקדש: 'את הסיפור שמעתי מאחד שנכח בשיחתו של האדמו"ר מגור שליט"א, קודם שנהיה לאדמו"ר. האדמו"ר שליט"א סיפר על אביו ה'לב שמחה' זצוק"ל, שפעם אביו האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' זצוק"ל שלח אותו בשליחות לרב קוק, והיה זה בסביבות השעה תשע בבוקר. כשהגיע ה'לב שמחה' לביתו של הרב קוק, הוא דפק על הדלת. כשהגבאי פתח את הדלת, אמר לו ה'לב שמחה': "יש לי שליחות מאבי לרב, ואני רוצה להביא את זה לרב, אם אפשר להכניס אותי". אך הגבאי אמר: "עכשיו אף אחד לא נכנס לרב. הרב עסוק עכשיו בתפילה, ואין להיכנס אליו". ה'לב שמחה' לא היה 'בטלן', ושאל אם אפשר להיכנס לראות איך הרב מתפלל. אז הגבאי אמר שאמנם אי אפשר לפתוח את הדלת בחדרו של הרב, אך הוא מסכים לבדוק מה המצב. הוא חזר אח"כ ואמר שהדלת לא סגורה עד הסוף, כך שאפשר להציץ ולהסתכל בפנים. ואכן ניגש ה'לב שמחה' והציץ בחריץ מבעד לדלת החדר. לנגד עיניו הוא ראה את הרב קוק עם טלית ותפילין שכוב על הרצפה בפישוט ידים ורגלים. היה זה ממש מפחיד, והוא מאוד נבהל. הוא רץ חזרה לאביו, בעל ה'אמרי אמת', וסיפר לו שביקש להיכנס וכו' ואז ראה את הרב ככה. כששמע זאת ה'אמרי אמת', הגיב במשפט הבא: "הרב קוק - כל חייו הוא בבחינת פישוט ידיים ורגליים בבית המקדש". הסיפור הזה עשה עלי רושם חזק, משום שה"אמרי אמת" מאוד קימץ במילים, הוא היה קמצן בדיבור, שתקן, וכל חסידי גור יודעים זאת.' (דברים שסיפר אחד מחסידי גור)
*לימוד של קדוש עליון: הגאון הרב שלמה זלמן זלזניק זצ"ל, ראש ישיבה בישיבת "עץ חיים" לצד הגרא"ז מלצר, סיפר לרב נריה: "פעם אחת ביום שישי אחר הצהריים, הייתי מוכרח לגשת אל הראי"ה לסדר איזה ענין בקשר לישיבה. כשבאתי לביתו וניגשתי לדלת חדרו הקטן בו ישב, למד וכתב, לא דפקתי מייד אלא שמתי אוזן לשמוע אולי הרב לומד, ואין להפריעו. והנה עולה באוזני קול המיה נרגשת... הרב לומד פרקי תנ"ך בהטעמה מרובה, וחוזר עליו ביתר הטעמה. ופתאום קולו עולה והוא חוזר וקורא את הפסוק בהתרגשות גוברת, וכאילו נתגלו לו דברי הנביא בגילוי חדש. הוא עובר לפסוק נוסף, וחוזרים הדברים, והלימוד נמשך. גדלתי בירושלים בין גדולים ויראים, צדיקים וחסידים. ראיתים בלימודם ושמעתים בתפילתם. אבל מעולם לא שמעתי לימוד תנ"ך כזה. היה זה לא לימוד, אלא תפילה. ולא תפילה רגילה, אלא עבודה שבלב. כך מתפללים קדושי עליון בעת רצון, בשעת התעלות, בדחילו ורחימו. עמדתי נרגש וחיכיתי, וגם כאשר נגמר הלימוד, כשנדמה התפילה, עדיין נשארתי עומד רתוק למקומי עד אשר שבה נפשי למנוחתה, ורק אז העזתי לדפוק בדלת. כשנכנסתי היו עוד פני הרב מלאים ריגוש, אולם הוא קיבלני כדרכו במאור פנים, וכשרק שמע את משאלתי הזדרז למלאותה. כשנפרדתי ממנו אמרתי לעצמי: ידעתי שהרב הוא גאון וצדיק, אולם כאן הוא נתגלה לפני כאחד קדמון, שלא מהעולם שלנו... וכל אלה שמרשים לעצמם לבקר את מעשיו או את דבריו, אינם מכירים אותו כלל וכלל. מי שמסוגל ללמוד כך פרק תנ"ך, לא רק שאסור לדבר בו סרה, אלא שאסור גם להרהר אחריו. לא לנו למדוד דרכיו בקנה מידה רגיל, כי גבוה ונשגב הוא מכולנו." (הדברים מופיעים ב'בשדה הראי"ה', עמ' 125, כשעיקר המעשה עם הרש"ז זלזניק מופיע גם ב"מלאכים כבני אדם" של שמחה רז אך ללא הדברים הנוספים לגבי מה שחשב כשנפרד מהרב קוק)
סיפר הרב יונה עמנואל זצ"ל: 'לפני כמה שנים סיפר לי מו"ר (הגרש"ז) על הערכתו הגדולה להראי"ה קוק זצ"ל. הוא סיפר שבזמנו קנאי אחד רצה להיכנס לרב קוק ולצעוק עליו, ובחוץ הוא שמע איך הרב קוק לומד עם עצמו פרק בתנ"ך, שמע ונדהם ועזב! הרב קוק למד בהתלהבות גדולה, עד שהקנאי ראה והשתכנע שאין מה להתווכח עם צדיק כזה.' ("המעין", ניסן תשס"ד, עמ' 4)
*כולו קדושה: בין דברי הספדיו על הרב קוק אמר הגרא"ז מלצר זצוק"ל אמר עליו שלא היה לו רגע בלי קדושה.
בהיותו בפולין לרגל נישואיו ביקר מרן הגאון הרצי"ה זצ"ל את הגאון ר' אברהם מרדכי אלתר מגור זצוק"ל שאמר על לרצי"ה על אביו שהוא "כולו מלא קדושה!"
*השכינה שורה עליו: הגאון הרב ישעיה חשין זצ"ל שהיה בהשקפת "העדה החרדית" (תלמידם של הגריצ"מ שפירא זצוק"ל כשלמד אצלו יחד עם הגרי"מ חרל"פ, הגר"ז חרל"פ זצוק"ל שהיה אבי הגרי"מ ומבית דינו של הגרמיי"ל דיסקין זצוק"ל, הגר"י בורנשטיין זצוק"ל והגרמיי"ל דיסקין), כשראה את הרב קוק אמר: "הרי השכינה שורה עליו"!
ספרו "ראש מילין" שימש כסגולה לרפואה, הצלחה ושמירה: באו לרב קוק בני משפחתה של אישה שחלתה בנפשה שמתוך שיגעונה היו יוצאת לשדות וצורחת. הרב קוק אמר להניח את ספרו "ראש מילין" על אבן בשדה שאליו היא יוצאת. עשו כדבריו, והאישה נרפאה משיגעונה. כן שימש הספר כסגולה ללידה קלה יותר כשהספר מתחת לכרית של היולדת ('שבחי רא"יה עמ' קמ"ט), כסגולה לצאת זכאי במשפט (הרב שלמה גליצשטיין שהיה מזכיר הרב קוק בהיות רב קהילת "מחזיקת הדת" של חסידי בלז בלונדון בספרו "מזכיר הרב", עמ' י"א), וכסגולה לשמירה: מרן הרצי"ה נתן הספר לתלמידיו שיצאו למקום סכנה או לשליחות מיוחדת לטובת כלל ישראל או המליץ להם לקחת את הספר כסגולה לשמירה. מרן הראי"ה עצמו אמר על ספרו זה שאפילו לשינון הספר בלי להבינו יש בו "סגולה להאיר אור העליון על כל המשננו בטהרת הרעיון." (אגרת תת"צ מ'אגרות הראי"ה')
יראתו ודקדוקו במצוות
*מתחזק בלימוד תורה על ערש דווי: בט"ו באב שלפני פטירתו, אף שהיה חולה מאוד, הזכיר את ההלכה המובאת ברמ"א שיש להוסיף בלימוד הלילה מיום זה ואילך, שכן הלילות מתארכים, התחזק במיטתו וביקש להביא לו גמרא כדי להוסיף בלימוד. (הגרש"ז אוירבך שיבח בדבר זה את דקדוקו במצוות של הרב קוק)
*דקדוקו בחשש גזל הפוסל לעדות: בהיותו ביפו בסידור גט בשעות אחר הצהריים המאוחרות בין בני זוג מביאליסטוק, ראה הרב קוק שאחד העדים הוא פקיד בכיר במוסד מסוים שמשתמש למכתבים פרטיים בנייר מכתבים של אותו מוסד, והרי זה גזל שפוסל לעדות. צד אחד לא רצה הרב בעדות, אך מצד שני לא רצה גם לפגוע בו. לכן לפני מסירת הגט מהבעל לאישה, אמר הרב קוק שמפני שיש מניין יתפללו מנחה, ולאחר התפילה אמר שמפני שכבר לאחר השקיעה, ואם ימסרו עכשיו את הגט שנכתב ביום זה יהיה "גט מוקדם" הפוסל את הגט, צריך לבוא שוב למחרת כדי למסור את הגט. בלילה בא אדם מביאליסטוק, וכשהרב דיבר עימו על הזוג הזה התברר ששם האישה הוא אסתר-רבקה ולא "ריביל", השם שאמרו לו, ואם הגט היה ניתן עם השם "ריביל" הוא היה פסול. לשאלתו ענו בני המשפחה, שהיו עמי ארצות, שחששו ששני שמות פוסלים את הגט! (הרב שמואל ברוך ורנר שהיה ראב"ד תל-אביב)
פעם באו לפני הרב בהיותו רבם של יפו והמושבות, זוג שרצו להתגרש. הרב בתחילה מסר את העניין לטיפול הדיינים האחרים. הדיינים לא מיהרו כיוון שחשבו אולי ניתן לעשות שלום בית, אך כשראו הדיינים שאין תועלת בשהיות החלו לטפל בהכנת הגט. הם נכנסו בעניין הזה אל הרב, אך הוא אמר להם לחכות כמה ימים. לא הבינו הדיינים מדוע להמתין אחרי שהזוג סבל כל כך הרבה. אחרי כמה ימים בא אדם שהתברר שהוא הבעל האמתי, וזה שאמר שרוצה לתת גט אינו הבעל, והעדים שהעידו על כך הם עדי שקר. הכול ראו בכך "מופת". אך הרב שמואל קוק זצ"ל, אחי הרב הסביר זאת בפשטות ואמר שאחד מהעדים היה פקיד, ופקידים לפעמים לוקחים מהמשרד לשימושם הפרטי דברים כמו נייר, כלי כתיבה וכדומה, ולכן חשש הרב לגזל שפוסל לעדות. ורצה הרב לחקור על הפקיד אם אמנם יש לפסול את עדותו, ובין כך בא הבעל האמתי.
בסידור גט אחר ביפו לא באו שני העדים ופקידי בית-דינו הציעו עצמם כעדים, אך הוא סירב באומרו שקורה לפעמים שעובדי ציבור משתמשים לשימוש פרטי בדברים שהם רכוש מקום עבודתם כמו כלי כתיבה, נייר או מהדק, ויש בזה חשש לגזל שפוסל לעדות. (הרב משה מאיר ישר)
בבוקר אחד בא אדם לרב בשאלה הלכתית. הרב ראה שהשעון מראה על שעה עשר בבוקר. הרב שאל אותו במה הוא עוסק, והאדם ענה כי הוא פקיד בעיריית ירושלים. הרב שאל אותו האם האחראים עליו הרשו לא לצאת ממקום עבודתו בשעה זו. האיש הודה שלו והוסיף שכמעט כולם נוהגים כך ומסדרים ענייניהם הפרטיים בשעות העבודה. הרב סירב לענות לו על שאלתו ומר לאותו אדם שכיוון שהוא מקבל כסף גם על זמן זה יש כאן חשש גזל שפוסל לעדות, ו"איך אסייע בידי עוברי עברה?"
בהיותו בירושלים, באחת מתפילות המנחה ("מנחה גדולה" שבשעת הצהריים) האריך הרב קוק בתפילת העמידה ותוך כדי תפילתו, סימן לחזן להתחיל בחזרת הש"ץ (ולא לחכות שיסיים תפילתו). התברר שהרב סיים את תפילתו סמוך לשקיעה והתפלל כ-6 שעות! הרב אריה לוין הסביר שבאותו יום הכריע בית דינו של הרב בעניינו של גט מסובך ועמד לפני סיום התהליך. לפני סיום כתיבת הגט הבחין הרב כי אחד מעדי הגט כתב מכתב פרטי על נייר של בנק "אנגלו-פלשתינה". הרב חשש שהנייר שווה-פרוטה ואז האיש הוא בגזר גזלן/גנב הפסול לעדות. הרב לא רצה להלבין פניו של המיועד להיות עד, הורה להפסיק את הדיון ולהתפלל מנחה, והאריך בתפילתו עד השקיעה, ומפני שלא כותבים גטין בלילה, לא תהיה ברירה אלא לדחות את הדיון הסופי למחר ואז אפשר להביא עדים אחרים. זה מראה גם על הקפדתו שלא לבייש אדם.
*"ביומו תתן שכרו": לפני אחת מתפילות המנחה היה מוטרד ולא יכול היה להתפלל כיוון שלא היה לו כסף לשלם מיד לכורך שהחזיר אז ספר שתוקנה כריכתו. לאחר שחתנו הגאון הרב שלום-נתן רענן זצ"ל נתן לו את הכסף, יכול היה הרב להתחיל בתפילה, שבה שליח הציבור היה גיסו, ר' בנימין. (הרב קלמן אליעזר פרנקל)
*דקדוק בחילול שבת בפרהסיה: בליל שבת גשום בתחילת חורף תרצ"ג באו במרוצה קבוצה מהקנאים לבית הרב קוק ואמרו לו שבית קפה מסוים ברח' המלך ג'ורג' פתוח בשבת. הם זעקו: יבוא איתנו הרב הראשי למחות על חילול שבת, וכדי להרגיזו קראו: ילך! ולאחר מכן חלק קרא: לא ילך כי הוא רבם של הציונים! הרב קוק לא הגיב והרכין ראשו. ולאחר כמה זמן אמר לתלמידו הרב אברהם ביק שנכח בביתו בגלל שהוא גר בשכונה רחוקה מבית הרב וחיכה שהגשם יעצר, שילווה אותו למסעדה. הרהר לעצמו הרב ביק: "מה זה? לכתחילה מאי סבר? קודם לא רצה ללכת ועכשיו נמלך בדעתו?" אך לא שאל את הרב קוק על כך והם יצאו בדרכם למסעדה ומצאו אותה סגורה. בחזרה פגשו את הרב אהרן טייטלבוים, מתומכי הישיבה ואת הרב רענן, שהיה ממונה על בית-האוכל של הישיבה ומנהלה. הרב קוק שאל את הרב ביק אם קבוצת הקנאים היו יותר ממניין, והרב ביק ענה שבוודאי כי הם צבאו על כל המדרגות. אז הרב קוק הגיב באוחזו בידו של ר' אהרן טייטלבוים: "ואיך עלה על דעתם שאתלווה עליהם למחות על חילול שבת? אילו באתי והמסעדה עדיין פתוחה, הרי חובתי הייתה להתרות בבעל המסעדה, ואם לא היה שומע לי, הרי הייתי גורם לחילול שבת בפרהסיה כדין 'בפני עשרה', אבל הוא (הרב ביק) ואני, היינו רק בבחינת עדים." טען הרב ביק: "אבל כעת הם ישובו ויפיצו שמועה שהרב סירב למחות על חילול שבת!" הגיב הרב קוק: "התרגלנו לעשות דברים בצנעא". ("מלאכים כבני אדם", עמ' 268-267; "בשמן רענן" ח"א, עמ' פ"ט-צ'; 'שבחי ראי"ה', עמ' רנ"ח-רנ"ט, ושם כתוב שהרב קוק חשש גם לבייש את בעל המסעדה אם לא ישמע לו).
*כבוד תלמידי חכמים: בביקור אחד של הרב הוטנר אצל הרב קוק חיכה פקיד בריטי בכיר בחוץ כשרב זקן כבד-שמיעה היה בחדר הרב ושאלו כמה שאלות כשכוס החלב שהביאה לו רעייתו נשארה על שולחנו מהבוקר. הרב קוק השיב על שאלותיו, אך הרב הזקן לא שמע היטב את תשובות הרב קוק ושאל שוב. הרב קוק היה צריך לחזור על דבריו לאט-לאט, עד שהרב הזקן שמע את כל תשובות הרב כהלכה. דבר זה גרם לכך שהתאחרה הפגישה עם הפקיד הבריטי שהביע את מורת רוחו. פעמיים ניגש אליו שמשו ולחש לו על כך, ופעמיים השיב הרב קוק: "כבוד התורה! כבוד התורה!" כך סיפר הרב הוטנר, לרבו בישיבת חברון, "הסבא מסלבודקה", ששאלו לאחר שחזר מהביקור איזו הנהגה טוב ראה אצל הרב קוק. בתחילה אמר שלא זוכר, ואז נזף בו "הסבא" ואמר שכשמבקרים אצל אדם גדול צריך לחפש. אז נזכר הרב הוטנר וסיפר לו הדברים לעיל, והשיב רבו: "אם כל זה לא ראית, אז מה נקרא לראות?!"
*דקדוקו בלא לצער אדם: אדם צעיר ידוע חולי היה מגיע פעם בשבוע לרב ומקבל סכום כסף לתמיכה בו ובא כבעל חוב הדורש את כספו המגיע לו. ביום מסוים לא היה לרב או ולבני משפחתו סכום כסף לתת לו, וגם לו לשמשו, הרב אברהם חיים צ'ציק זצ"ל, שבא לבית הרב תוך כדי המקרה. הצעיר המשיך לעמוד בבית הרב ולדרוש את כספו, ולא נענה להפצרות הרב לבוא למחרת או אף כמה שעות מאוחר יותר. לאחר כמה זמן פקעה סבלנותה של משפחת הרב ואיימו עליו שאם לא ילך יפסיקו את הקצבה השבועית שלו. לאחר מכן הצעיר מיהר לצאת. זמן קצר אחר כך הרב יצא בריצה מהבית וירד במהירות את המדרגות. שמשו רץ אחריו לברר במה העניין והרב השיב לו שהוא רוצה לפייס את הצעיר על הצער שנגרם לו. השמש רץ אחרי הצעיר והשיגו, וכשהצעיר חזר לבית הרב פייסו הרב בדברים וכן אמר לו ברכות ובחיבה שיתאזר בסבלנות. בינתיים נפתחה הקופה הציבורית של "הועד הכללי כנסת ישראל" (מוסד הגג של כלל מוסדות התורה והחסד בירושלים) והצעיר קיבל את הקצבה השבועית שלו. (הרב אברהם חיים צ'צ'יק)
*הימנעות משכר שחיטה מחשש לייקור הבשר הכשר: מרן הרב נמנע מלקבל שכר עבור השחיטה שבפיקוחו מחשש שמא יתייקר משום כך הבשר ויהיה מי שלא יקנה בשר כשר בגלל זה. (הרב ברוך רקובר שכיהן כאב"ד בחיפה וחיבר "ברכת אליהו" על ביאור הגר"א לשו"ע חו"מ)
המשך בתגובה הבאה בגלל מגבלת אורך ההודעה האפשרי.
מידותיו וצדיקותו
*היה מעביר על מידותיו לאין שיעור: היו באים לפניו גם קיצוני הקנאים בעבור המלצות לרופאים ואף לנדבות כי מצבם היה בכי רע, והיה כותב להם המלצות נלהבות ביותר כפי שנאתם לו, או נותן להם הכסף שהיה בידו. אף מימן בשלב מסוים את ר' ברל סמניצר, ממשפחת סמניצר הקנאית הקיצונית, שהיה מאלו שביזו ביותר את הרב, וראה בו תלמיד חכם במצוקה קשה שחובה לעזור לו.
במקרים שונים היה הגאון הרב אריה לוין זצ"ל, שליח הרב להמלצות כאלו. במקרה מסוים שבו בתו של אחד הקנאים הגדולים שביזו את הרב הייתה זקוקה בדחיפות לטיפול רפואי, ויעצו לו לפנות אל רופא פרופסור מסוים בחו"ל שהוא אחד המומחים הגדולים בבעיה הרפואית הזו. אך רבים הפונים לרופא הדגול הזה והתשלום גבוה. נודע לאב שהפרופסור הוא ממעריצי הרב קוק ואם יקבל המלצה מהרב יקדים הטיפול וייתן הנחה בתשלום. האב הקנאי לא העז לבוא אל הרב וביקש מהרב אריה לוין להיות לו למליץ יושר לפני הרב, והצדיק הירושלמי נענה בנפש חפצה. הרב קוק הזדרז לכתוב מיד מכתב המלצה נלהב שבו מפליג בשבחו של האב. ר' אריה כבר החל ללכת עם המלצה חמה, ואז שמע את הרב קוק קורה לו לחזור. הרב קוק אמר לו: 'ראה מה עושה נגיעה! הלוא הנסיעה לחו"ל עולה כסף רב, ונזכרתי בחברת ספנות שמתחשבת בהמלצותיי, ומעניקה הנחה גדולה לנזקקים. הא לך אפוא מכתב נוסף עבור אותה חברה'. (את המעשה סיפר לרב נריה הגרח"י לוין זצ"ל, בכורו של ר' אריה)
ובמקרה אחר שבו נוכח הגר"י הוטנר שבו כתב הרב המלצה נלהבת לקנאי קיצוני שפגע באופן חמור בכבודו, שהתרגשה עליו צרה גדולה ורק המלצת הרב יכולה הייתה לעזור. הקנאי הזה התבייש לבוא ביום והגיע לרב קוק בלילה. אך כמה תלמידים מתמידים ראו אותו וידעו במי המדובר וכשהבינו שהרב קוק נתן לו המלצה התרגזו ואמרו את הדבר למשפחת הרב. רעייתו הרבנית טענה שהוא לא צריך לזלזל כ"כ בכבודו ואביו אוסיף אף שאין הוא רשאי למחול על כבודו עד כדי כך, ויש גבול לדבר זה. הרב השיב בנחת: "כיוון שישנם שמאשימים אותי שאני עושה מעשים מסוימים משום כבודי, ואיני חס, חס ושלום, על כבוד שמים, לכן אני מצווה שכבוד עצמי לא יהיה חשוב בעיני כלל וכלל". ואמר על כך הרב הוטנר: "הרבה יראת שמים נוספה לי כששמעתי תשובה זו מפי הרב!"
באחת הפעמים כשחזר מברית מילה בעיר העתיקה בלוויית עשרות מאוהביו, קנאים קיצוניים שפכו עליו מי שופכין. כשחזר הרב קוק לביתו כולו מלוכלך, אמר שלמרות מה שעשו לו הוא אוהבם והוא בוער מאהבה לכל אחד מישראל! (ברוך דובדבני)
רב אחד מפולין לארץ היה מעריץ של הרב קוק ואחד משכניו היה מהקנאים שהיה מדבר בגנותו של הרב קוק ופרסם כתב פלסתר נגדו והיה מציק מאוד לכל מי שהיה מהתומכים ברב קוק. הרב ביקר בארץ ובא לפני הרב קוק ודרש מהרב קוק לקללו. הרב סירב בתקיפות ואמר: "חס ושלום! שיאריך ימים! אסור לקלל שום יהודי!" הרב האורח ניסה לשכנעו כי אותו אדם ראוי שלא יוציא את שנתו וכך דינו של מבזה תלמידי חכמים. הרב קם מכסאו והגיב שוב: "חס ושלום! שיאריך ימים!" וכפי שמספר אותו רב, הקנאי הזה האריך ימים וחי מעל 90 שנים. (הרב שבתאי שמואלי, מתלמידי הרב קוק ב"מרכז הרב" ששימש כמזכיר הישיבה)
כשסיפרו לו בהזדמנות מסוימת שהקנאים תלו בחוצות העיר מודעות בגנותו, השיב: "פרנסתם של בעלי הדפוס בירושלים אינה מצויה, ואם מתפרנסים בגיני, שוב איני מקפיד!"
הרב זושא ברנדוויין זצ"ל היה אחיו של הרבי מסטרטין בירושלים, ר' שמואל יוסף ברנדוויין מוריה זצ"ל. צדיק ואוהב ישראל גדול. לידתו הייתה במירון, ליד ציונו הקדוש של הרשב"י, וכל חייו היה קשור מאוד למקום זה. ר' זושא היה תלמיד חכם ובקי במיוחד בשו"ע חושן משפט. בצעירותו למד בישיבת חיי עולם בירושלים. קשרים טובים היו לו עם האדמורי"ם מרוז'ין, הוסיאטין וסדיגורה. אצל האדמו"ר הרה"ק ר' אהרן מבעלז זי"ע היה ר' זושא בן בית. בנוסף לכך, במשך כל השנים, ובפרט לעת זקנה, היה קשור בלב ונפש לאדמו"ר מלעלוב זי"ע, ובשנותיו האחרונות לא חיסר שבת אחת שלא עשה אצלו בבני ברק, ואף האדמו"ר חיבבו ביותר והשיב לו אהבה על אהבתו. כאחיו היה מעריץ גדול של הרב קוק. סיפר הסופר ש"י עגנון ז"ל: "הרב זושא ברנדוויין בעל בית דפוס היה בירושלים. אירע שכמה ימים לא בא לבית הדפוס. כשבא ראה ערימה של מודעות שיצאו מבית דפוסו. נטל אחת מהן וראה שכולה חירופים וגידופים על קדוש ד' מכובד מורנו הגאון ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל. אחזה אותו חלחלה וצעק בחמתו, מי עשה את הנבלה הזאת להדפיס כתב פלסתר שכזה. מהרו והוציאו את כל הטפסים לשריפה ואל תשאירו מהם אות. אמר לו זקן המסדרים, אל נא באפך רב זושא. איש פלוני ידידך בא לכאן ונתן לנו להדפיס מודעה זו ונתן את שכרה משלם על מנת שנדפיס אותה עוד היום, ואנחנו קיבלנו עלינו בתקיעת כף להדפיס היום, ואין אנו יכולים לחזור בנו ואף לא נחזור בנו. עמד ר' זושא בצער גדול ולא ידע מה יעשה. איש פלוני ידידו מנוער היה, ופועלי הדפוס שותפים היו לריווח ולהפסד, ומורנו הרב קוק מכובד היה עליו מכל אדם. וכאן בית דפוסו מוציא עליו כתב פלסתר שכזה. נתיישב בדעתו והלך לשאול עצה ממנו. בא וסיפר לרבנו כל הדבר. אמר לו רבינו: הן בית דפוסך לא יחיד הוא בירושלים, ואם אתה מבער את כתבי הפלסתר ימצא לו כותביהם בית דפוס אחר להדפיסם, נמצאת אתה מפסיד והם נדפסים. בכך חזור לבית הדפוס ותן לו לבעל כתבי הפלסתר את כתבי הפלסתר המודפסים, והטוב בעיניו יעשה, וד' הטוב יכפר. הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו שרואה שממרים עמו ויושב ושותק."
אחד ממפיצי כתבי הפלסתר נגדו בא אליו לבקש תרומה ל"הכנסת כלה", הרב קוק הוציא מיד ממגירתו שתי לירות ארצישראליות ונתן לו. מקורביו טענו נגדו שהוא לא צריך כל כך למחול על כבודו וזה ביזוי כבוד התורה והתנהגותו תגרום לאותו אחד להמשיך להפיץ כתבי פלסתר נגדו. ענה הרב קוק להם שגם לשמש המלקה ביום הכיפורים משלמים שכר, לכן גם אותו אחד ראוי לתשלום. הרב יהושע קניאל, תלמידו עוד מיפו ולימים רבה הראשי האשכנזי של חיפה, שאל אותו ביחידות: "לאלה דחית בקש, בבדיחה, אך לי מה אתה אומר? הלא ישנם מאמרי חז"ל שאומרים שמנהיג בישראל לא צריך ולא יכול לוותר על כבודו." הרב קוק הזכיר בתשובתו לרב קניאל את דברי הרמב"ם בהלכות דעות שאומר ששנאה שבלב חמורה משנאה גלויה. לאחר מכן הסביר שכדי להתרחק מכל טינה שבלב על כל יהודי שהוא, הוא מקרב, כדי שליבו יהיה טהור ביחס לכל יהודי שהוא ולא יהיה חשש "שנאת חינם", הוא מקרה אנשים כאלו עוד יותר וכשהם באים לבקש ממנו עזרה, אינו רוצה לעכבם במשהו, שלא תיכנס בלבו מחשבה של שנאה לאח. והוסיף שלא יצטער אם לא שנא את מי שצריך לשנוא, אך יצטער אם לא אהב את מי שצריך לאהוב.
בביקורו של האדמו"ר הגאון ר' חיים אלעזר שפירא ממונקץ', שהיה מתנגד חריף ביותר גם לאישיותו של הרב ובא בטענות קשות לרבי מגור על השבחים האישיים לרב קוק במכתבו הידוע מהאונייה, רצה הרב קוק לקבל פניו, אך מקורביו ותלמידיו התנגדו בתוקף והוא נכנע, והוסכם שהגרי"מ חרל"פ זצ"ל יקבל את פניו. אך לפני כן הרב כינס את מקורביו ותלמידיו והפליג בשבחו של הרבי ממונקץ'.
האדמו"ר ר' יוחנן טברסקי מטולנה זצ"ל שעלה לארץ לאחר בר המצווה ואחרי כמה שנים ירד לקנדה ולאחר שנים חזר לישראל, סיפר שבנעוריו כשהתגורר בארץ, זכה להכיר מקרוב את הרב קוק, וזכה להכיר את כל אדירי התורה של ירושלים, אבל אצל הרב קוק הוא ראה מעלת מעביר על מידותיו יותר מכולם. ואמר שראה במו עיניו כמה פעמים כיצד ביזו באופן מחפיר ביותר את הרב קוק, אך לא נראה בפניו כל שינוי ולא הייתה לו כל שנאה או אף טינה. והוסיף הרבי מטולנה שהמקובלים אומרים שכל התיקונים שאפשר להשיג בתעניות וסיגופים לא מגיעים לפעם אחת שבה אדם מעביר על מידותיו, והשבירה שבה אדם שובר עצמו ומעביר על מידותיו היא כפרה ותיקון יותר מהכול.
*מסירות נפשו בעבור בני עמו: לפי החוק בבריטניה העוסקים במלאכות דתיות פטורים משירות בצבא אם הייתה בידם תעודה המעידה על משרתם חתומה על ידי רב נודע. ובהיותו רב קהילת "מחזיקי הדת" (או "עדת היראים") בלונדון בזמן מלחמת העולם הראשונה נתן תעודות כאלו בלי בדיקות וחקירות, אף שהעונש על מתן תעודות לאנשים שלא ראויים לכך יכול היה להיות מוות. הרב נתפס על כך ומשטרת לונדון זימנה אותו לחקירה. מפקד משטרת לונדון הציג בפני הרב את אחד מהתעודות שנתן, והרב אישר שהוא חתום על התעודה. המפקד אמר לו שהרב מעיד בתעודה על האיש הזה שהוא "איש דתי מצוין", אך במעקב אחריו במשך תשעה חודשים התברר שלא הלך לבית הכנסת אף בשבת. השיב הרב שהעניק את התעודה על סמך תעודת רב שהעניק לאותו אדם הרב ורנר זצ"ל שאפשר לסמוך עליו, וגבאי בית כנסת בצפון לונדון העידו שהאיש נתקבל לרב בית הכנסת, ולכן התעודה שנתן הייתה לפי החוק. מפקד המשטרה הביט על הרב ואמר למזכירו ושמשו, הרב שמעון גליצנשטיין זצ"ל: "אמור לו שהאשמה המורה נגדו הוכחה במאת האחוזים! נתברר שהשתדל באמצעים פיקטיביים לשחרר צעירים מחובת הצבא. דין עברה חמורה כזו בבית דין צבאי הוא עונש מוות. אמנם הוכרה לי תמימותו של הרב והנני משחררו הפעם". לאחר שחזרו לביתו של הרב קוק, אמר שמשו שאחרי אזהרה רשמית חמורה זו נחוץ להפסיק כל פעולה בשטח זה. הרב שדווקא עכשיו כשברורה סכנת הנפשות הממשית העומדת בפני הנשלחים לחזית, ואילו לגביו כמשתדל מליץ הסכנה פחותה יותר, ומה עוד שתעודותיו הם לפי החוק ואינו פיקטיביות, אינו יכול לפטור את עצמו מהצלת נפש מישראל מסכנת מיתה ממשית, אך אם מעמיד עצמו בפני ספק סכנה. (הרב שמעון גליצנשטיין, מזכיר הרב בהיות רב קהילת "מחזיקי הדת" בלונדון)
החביא בביתו משפחה יהודית מאפגניסטן שיכולה הייתה לקבל רק אשרת תייר לשישה חודשים. לאחר ששת החודשים הם הועלו לאוטובוס בחזרה לבגדד משם באו במסעם מאפגניסטן, ואז הגיחו אנשי הגנה עם משקאות חריפים ודברי מתיקה כדי "לחגוג" את ה"פרידה" מה"תיירים", ולאחר שהשקו בויסקי את השומרים הבריטיים, מיהרו להוציא את המשפחה מהדלת האחורית והביאו אותם לבית הרב קוק. לאחר שהשוטרים התפכחו והבינו את התרמית, הם חיפשום בכל רחבי ירושלים, ולא העלו בדעתם כי הם מוסתרים בבית הרב קוק הסמוך לתחנת האוטובוס שהייתה ברחוב הרב קוק של ימינו ואז חלק מרחוב יפו, ואף אחד מהמשטרה הבריטית לא חשב לחפש בבית הרב קוק שהיה נערץ על כלל היישוב היהודי ואף הבריטים חלקו לו כבוד רב. באחד הלילות הגיעו אנשי ההגנה והעבירו את המשפחה לפתח-תקווה שבה הקימו את ביתם. מעשה זה היה יכול לסכן את מעמדו של הרב קוק בקרב הבריטים (סיפר בן-ציון יהושע, בנו של מולא רפאל-יהושע רז שנולד יתום מאביו שהוא נקרא על שמו שהיה רוכל נודד ונשדד ונכפת ערום לעץ ביום חורפי בדרכו לכפרים וקפא למוות תחת שלג כבד והותיר אישה בהריון. עלה מאפגניסטן בתרנ"ח בגיל 13 במסע שיירת גמלים שכלל הליכה רגלית של מאות ק"מ. התיישב בירושלים והיה ממורי הדרך הראשונים שהובילו שיירות סוסים ופרידות למירון וערי קודש וכן היה מספר הסיפורים של שכונת הבוכרים. עיקר פרנסתו היה מחנות בשכונה. נשא את בכורה-יוכבד, בתם של מולא מתתיהו חנוכה, יליד טורקמניה, ושל בת למשפחת אלקלעי. רק לאחר תר"ץ נוצר קשר בינו לבני משפחתו שחשבו שנהרג. בגלל מגבלות העלייה אמו חנה, שפרנסה את ילדיה בכיבוס בגדי עשירים, ואחאיו יוכבד, רחל ונוריאל, ובני ביתם, לא יכולים היו לקבל אשרת עלייה. לכן סידר להם אשרת תייר, שאפשרה להם לשהות בארץ חצי שנה תמורת פיקדון והתחייבות שבתום שישה חודשים יחזרו ה"תיירים" לארץ המוצא. עלו לארץ דרך איראן ועיראק כשמבגדד נסעו באוטובוס לירושלים עד לתחנת האוטובוס. מלכתחילה לא התכוון להפקיד את משפחתו בידי הבריטים, והוא בא בדברים עם אנשי ההגנה, שאמרו לו חד וחלק כי עליו להביא את המשפחה ביום המיועד ולהפקידם בידי הבריטים, ולא לשכוח לקבל שובר אישור שהמשפחה בשלמותה עלתה על האוטובוס וההמשך מובא לעיל...).
בשבועות האחרונים לחייו באה לפניו אישה שביתה השתגעה והייתה צריכה להגיע בדחיפות לווינה, ואף שהיה לה דרכון, הקונסול האיטלקי לא נתן לה אישור נסיעה כיוון שסידורי הנסיעה נמשכים כרגיל כמה ימים. הרב קוק למרות ייסורי מחלתו הקשה קם ממיטתו והלך איתה לקונסול שנדהם לראות את הרב מגיע אליו במצב זה ומיד נתן לאישה אישור נסיעה! (ברוך דובדבני)
*התנגד לשעות קבלה: בזמן הראשון לעליית הרב ירושלימה, נוכחו קרובים וידידים כי מרבים העם לבוא ולהטרידו בבקשות שונות, הואיל ונתגלה לרבים כי ידו פשוטה לעזור לכל אחד, והדבר נמשך בכל שעות היום. הגיעו לכלל מסקנה שראוי לקבוע בדלת הכניסה פירוט שעות קבלה, ומיד עמדו ותלו הודעה כתובה והדביקוה על הדלת. אולם כעבור יום נעלמה ההודעה. חזרו ותלוהו בשנית ושוב נעלמה. התחילו לחקור בדבר, יד מי היא עושה זאת, והנה נתגלה שהרב עצמו הוא שסילק את ההודעה. כששאלוהו מדוע הוא מתנגד לסדר שעשוי לעזור לו ולהקל עליו, השיב הרב ואמר: "רב, איננו אדון לעצמו, רב הוא עבד לרבים ועבד חייב לעמוד לרשות בעליו בכל עת שהוא זקוק לו ובכל שעה שהוא נחוץ לו". (הגאון הרב משה לייב שחור זצ"ל, מגדולי התורה בירושלים שהיה ממקורבי הרב קוק וגם מבאי ביתו של הגרי"ז מבריסק, שחיבר ספרים שפרסמו את גדולתו התורנית - "אבני שהם" על התורה, "בגדי כהונה", "כח התשובה" על הלכות תשובה לרמב"ם)
*צערו על פטירת יהודים שלא הכיר: כשמע הרב קוק בי"ט מנחם אב תרפ"ט על רציחתם של יהודי חברון, התעלף לאחור. לאחר ששבה רוחו אליו קרע בגדיו ואמר: "ברוך דיין האמת!" ובמשך כמה זמן היה בצער רב ובבכי ולא שם כר לראשו. ואמר ר' אריה לוין שמאז קפצה עליו הזקנה וזה היה הגורם למחלתו האנושה שלא קם ממנה. ועל כך אמר הגאון הרב יחזקאל סרנא זצ"ל שהיה גם הוא ממעריצי הרב קוק: "בוא וראה עד היכן הגיעה מידת אהבת ישראל אצל הרב. הלא כשקרה האסון הגדול של רציחת תלמידי הישיבה בפרעות הדמים בחברון, הייתי כבר אחד מראשי הישיבה ואף הכרתי יפה את הבחורים. והנה כשהגיעה אלי הידיעה המרה, הייתי ממש המום. הלב התכווץ מצער והכאב היה גדול מנשוא, אולם אם כל זאת לא התעלפתי. ואילו הרב כששמע על מה שקרה בחברון, התעלף ונפל על הארץ... הכאב שלו היה יותר עמוק והזעזוע שלו היה יותר גדול..."
*פזרנותו לצדקה: קרה לא פעם שבני משפחתו היה צריכים ללוות מאחרים כדי שיהיה להם מה לאכול, כי הרב קוק נתן את כל משכורתו הרבנית לעניים, עד שהוחלט לתת את הכסף ישר לרבנית. לפעמים נתן לעני רעב את האוכל שהכינה הרבנית לשבת.
ביפו קרה פעם אחת שהרב קוק חזר ממקום מסוים לביתו ברגל במקום בעגלה. אחד ממכריו ראהו מהלך בחולות יפו, ושאלו מדוע הוא הולך ברגל. הרב קוק ענה שהוא פגש עני רעב ונתן לו את הכסף כי אולי מדובר בפיקוח נפש ומוטב שילך ברגל וישביע עני רעב. (הרב אברהם הומינר שכיהן בזמנו כראש המנקרים ביפו)
פעם אחת לפני פסח הגאון מטפליק בא לרב קוק לשאול שאלות בהלכה, והרב קוק רצה לדעת את דעת הרב מטפליק לגבי כלים שנתחדשו באותו הזמן. הגרש"א פולונסקי השיב: "מדברים על כלים חדשים. למי יש כלים חדשים?" הם המשיכו לדבר בדברי תורה ואחרי מספר דקות, הרב קוק אמר שהוא צריך להיכנס לאחד החדרים, ולאחר שחזר הם המשיכו זמן מה לדבר בדברי תורה ונפרדו לשלום. כשהגיע הרב פולונסקי לביתו מצא בכיס בגדו די כסף לכל צרכי הפסח, כולל לכלים חדשים...
גמילות חסד שראשיתו במחאה על ביזוי כבוד התורה: סיפר ר' אביגדור ריבלין ז"ל: 'בקיץ מסוים, היה בין הבאים לדובלין (עיירת נופש על חוף הים הבלטי בחבל קורלאנד בלטביה לא רחוק מריגה) שהיו באים אליה מגדולי התורה באירופה, ר' זליג ראובן בנגיס, שבאותם הימים נהג אבלות והקפיד לעבור לפני התיבה יום יום. והנה הגיע גם בעל בית נכבד מעשירי העיר ליבוי, שגם הוא היה אבל, וגם הוא דאג למניין קבוע לעבור בו לפני התיבה יום יום. כל עוד שנמשך עיצומו של הנופש, כשהמקום היה מלא אורחים, היו שם בביהכנ"ס כמה וכמה מניינים, ולא היה צר המקום לשני האבלים, אבל הגיעו ימי סיום עונת הקיט, והאורחים התמעטו, ואז היו כבר קשיים בריכוז ה'מניין' לתפילה. וכל אחד דאג מבעוד ערב לזמן נופשים שלא יחסרו בתפילת שחרית למניינו. והנה ביום אחד, לאחר שר' זליג ראובן ארגן את מניינו, הגיע אותו בעל בית מליבוי והתחיל טורח באיסוף המניין שלו, והיה נדמה לו שכאילו ר' זליג ראובן לקח מישהו מאנשיו, ועתה נאלץ להתרוצץ ולחפש מי שישלים לו את המנין. ומתוך שנהג כבוד בעצמו, התפרץ בצעקות כלפי ר' זליג ראובן, ואף הפליט מילת גנאי חמורה נגדו. הראי"ה, ששהה באותו זמן בביהכנ"ס, משקלטו אוזניו את הדבר נזדעזע ונחרד כולו: על דבר כזה אסור לעבור בשתיקה! ביזוי חמור כזה של תלמיד חכם - מחייב תגובה נמרצת. וכשהוא עטוף טלית ותפילין, ניגש מיד אל אותו בעל בית זועם וסטר על לחיו. התדהמה הייתה כללית: הרב מבויסק (מרן הראי"ה) נתן סטירת לחי ל...! פרסומו הגדול של הרב מבויסק כגאון וצדיק, הגדיל בהרבה את חומר הסטירה, והעובדה שהרב הוא גם מופלא בעדינות מידותיו, והיה ידוע בזהירותו המופלגת בכבוד הבריות, הוסיפה משקל כפול ומכופל למעשה. היו כאלה שסברו שאותו עשיר, שהיה ידוע כאדם תקיף, ודאי יגיב בחומרה על המעשה ואולי אף יגיש תביעה משפטית נגדו בערכאות השלטון, אולם לא כך התפתחו הדברים. ההוא ארז מיד את חפציו וחזר לעירו. אולם מעשה סטירת הלחי עשה לו כנפיים והגיע גם לליבוי, ורבה הייתה הבושה בפני קרובים ורחוקים. צל המעשה התחיל רודף אחרי האיש בשכבו ובקומו ובייחוד בלכתו בדרך, בבואו בין אנשים. הוא הגיע למצב נפשי קשה, להרגשה שאינו מוצא לו מקום, והוא החליט שעלי לעקור מעירו וללכת למקום שאין מכירים אותו, ושם יוכל להמשיך בחייו ללא אות הקלון על פניו. בה בשעה גם העמיקה נקיפת הלב על מעשהו הוא, על בזיון תלמיד חכם מובהק (שרק אחר כך נודע לו עד כמה גדול אותו אברך בתורה), אף גם על שגרם להרב מבויסק, שהיה נערץ גם עליו, שיזקק לעשות מעשה שהוא כל כך מנוגד לאופיו, לאצילותו ולדרכו בקודש. הוא ראה בהחלטה לעקור ממקומו, לא רק בריחה מהבושה והחרפה, אלא גם 'גלות מכפרת', וקבלת הדין על מעשה שהוא מתחרט עליו חרטה גמורה, וגלותו היא תשובה על חטא שחטא. ואז חיסל האיש את עסקיו בעירו ליבוי, והיגר לארצות הברית. שם הוא עלה והצליח במסחרו, וזכה לעושר רב.
כשביקר הראי"ה בארצות הברית, בשנת תרפ"ד, כשכבר כיהן כרבה של ירושלים ורבה הראשי של ארץ ישראל, רבו שוחרי פניו רבנים ואנשי ציבור, והופקד אז משמר כבוד על חדרו במלון, שלא כל הבא - גם אם איש נכבד הוא - יכנס בקלות ויגזול את זמנו היקר. והנה הגיע איש עסקים והפציר מאוד להרשות לו לראות פני הראי"ה, כי יש לו אליו ענין אישי דחוף, וכיון שהאיש עשה רושם טוב, נתנו לו להיכנס. "הרב ודאי אינו מכיר אותי" - פתח האורח את דברו - "ויותר נכון אינו זוכר אותי, כי עברו בינתיים כעשרים וחמש שנה, אבל אני הנני פלוני מהעיר ליבוי, שקיבל סטירת לחי מהרב בעיירה דובעלין, על ביזוי תלמיד חכם. כתוצאה ממעשה זה, שנתפרסם בכל קורלאנד, חיסלתי את עסקי והגרתי לאמריקה. כאן התחלתי בעסק של מכירת שעונים, וד' הצליח דרכי, העסק התפתח יפה והיום הנני בעל בית חרושת גדול לתעשיית שעונים והגעתי למעמד של עושר ממש. ברור לי שההצלחה באה לי, מפני שקיבלתי עלי את הדין, על שפגעתי בכבודו של תלמיד חכם ועל שגרמתי צער לכבוד הרב, שנאלץ לעשות את המעשה אשר עשה לי. ומחשבות תשובה אלו והעקירה ממקומי, הם הם אשר ודאי הביאו ברכה במעשה ידי. ועתה הנה הבאתי לכבוד הרב, שעון זהב מתוצרת בית החרושת שלי, ואם כי ידוע לי כי הרב אינו מקבל מתנות, אולם מתנה זו מיוחדת היא, כולה שלו היא עוד לפני שהייתה שלי, בזכותו זכיתי אני בה, ואני מבקש מאוד שלא ישיב פני ריקם, כי בזה אדע כי קיבל פיוס על הצער שגרמתי לו, וכי נמחה ונסלח עווני, ושבה נפשי למנוחתה". האורח סיים את דבריו בהתרגשות רבה. מרן הראי"ה, שכבר בתחילת דבריו של האורח, זכר יפה את המקרה הלא נעים שקרה לפני שנים בדובלין, נוכח לדעת כי הפעם הוא חייב לצאת מגדרו, ואין לו ברירה אלא לקבל את המתנה. אם יסרב - יגרום הדבר צער רב ליהודי הזה, שוב יפתח הפצע שכבר נגלד, שהנה הרב מבויסק שהוא עתה הרב הראשי לא"י, טרם סלח לו את חטאתו וטרם מחל לו על צערו. קבלת המתנה היא אפוא חסד גדול שהרב יכול לגמול עם הנותן אותה. הרב נעתר וקיבל את השעון. ואף מצא לנחוץ להוסיף דברי עידוד לאורח: נאמר בפרקי אבות על בעלי דין "וכשנפטרים ממך יהיו כזכאים, כשקבלו עליהם את הדין" (פ"א, מ"ח). הרי לנו שקבלת הדין הופכת את החייב לזכאי, ואין ספק שצדק כבודו שקבלת הדין היא שגרמה לו ברכה והצלחה. אלא - הוסיף הראי"ה - הואיל והחטא היה בשעתו ביזוי תלמיד חכם, ראוי לשוב בתשובת המשקל ולהרבות בכבודם של תלמידי חכמים ובכבודה של תורה, וככל שהקב"ה מברך אותו יותר בעסקיו, ישתדל להיות מתמכין דאורייתא, ויתמוך במוסדות התורה ביד נדיבה יותר ובמידה גדושה יותר. למשמע דבריו המעודדים של הראי"ה, אורו פני האורח, והוא קם ויצא מתוך הבטחה כי אכן כן יעשה, ודברי הרב קודש הם לו.
באחת משנות תרפ"ז-תרפ"ט, הגיעה אישה ענייה למשרד גמילות החסד 'שערי חסד' בעיר העתיקה בירושלים, ובקשה לאשר לה הלוואה בתשלומים. כששאלוה - כמקובל - מי הם הערבים שלה, ענתה שערבים אין לה, אבל יש לה משכון בעל ערך, והוציאה מארנקה שעון זהב נאה והניחה על השולחן. כשלקח מנהל הגמ"ח - ר' נפתלי פורוש ז"ל - את השעון בידו, הבחין מיד שזה שעון לא רגיל, וכשהוסיף להסתכל בו נתברר לו שהשעון הזה - זהב טהור הוא, מלאכת מחשבת משוכללת ביותר, שכמותו טרם נראה בארץ. למראה בגדי העוני של האישה נתעורר אצלו חשד, שמשהו כאן לא כשורה, והוא הרשה לעצמו לשאול את האישה, איך הגיע אליה שעון כזה. האישה ניסתה להתחמק מתשובה, אולם ר' נפתלי לא הרפה, עד שנאלצה לגלות את האמת: "הייתי אצל הרב קוק, סיפרתי לו על מצבי הקשה ובקשתי ממנו עזרה, ואז אמר לי הרב כי היה רוצה לעזור לי בכל יכולתו, אולם לצערו אין לו בשעה זו שום כסף, אבל הוא מוכן לתת לי את שעון הזהב שלו, בכדי לתת אותו כערבון באחד מהגמחי"ם". "האם הרב קוק מכיר אותך?" - שסע ר' נפתלי את ספור האישה. "לא", השיבה האישה, והמשיכה לספר: "היססתי בדעתי אולם הרב קם והלך והביא את השעון הזה ומסר אותו לי. ובלית ברירה במצבי המר הסכמתי ולקחתי את השעון". ר' נפתלי נרעש מסיפורה של האישה, עד היכן נדיבות לבו של הראי"ה מגעת, והוא אמר לאישה: "אנחנו כבר נמצא דרך לאשר לך את הגמ"ח, אבל את השעון חייבים להחזיר מיד לרב". והוא שלח שליח מיוחד, ובידו החזיר את שעון הזהב למרן הראי"ה.' (ראו 'טל הראי"ה', עמ' קנ"ד-קנ"ח)
*הקפדתו לא להחמיר על חשבון אחרים: הגאון הרב משה לייב שחור זצ"ל, ראה שהנגר מסדר מחדש את הקנים כהלכה בביקור בבית הרב בין יום כיפורים לסוכות (בסוכה שבבית המדרש של הרב היה סכך קבוע כל השנה) ואילו את מוטות העץ שקני הסכך נשענים עליהם ("לאטעס") אינו מסדר. הרב שחור אמר זאת לרב והוסיף שהרי הב"ח (בטור או"ח, סימן תרכ"ב) מחמיר בזה כשיטת השר מקוצי. ענה הרב: 'חומרת הב"ח לא נעלמה ממני, אולם תקרת הסוכה גבוהה ביותר (חלק מתקרת בית המדרש) וכל אימת שהנגר עולה למעלה לבי מפרפר, לבי חרד, שלא תקרה תקלה ח"ו, ורק כשאני רואה אותו יורד בשלום, נרגע אני, ולהחמיר על חשבונו של הנגר איני רשאי'. הרב חזר על כל דברי הב"ח בעל פה וסיים: 'הואיל ונפסקה הלכה כדעת בעל העיטור "דכיון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול", וכביאור של המרדכי בשם הר"י "דכיון שעושה מעשה בנסרים חשוב כאילו עשה מעשה גם בלאטיס" (עיינו או"ח סימן תרכ"ו, סעיף ג' ובמג"א ס"ק ו'), הרי במקום שיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, אין מקום לחומרות'.
*שמחתו עם העניים בחתונת בתו: באמצע חתונת בתו בתיה מרים עם הגאון הרב שלום נתן רענן-קוק (הוא הוסיף לשם משפחתו את שם משפחתו של הרב), מבחירי תלמידי ישיבת "מרכז הרב" ושימש מאוחר יותר כמנהלה עוד בחיי הרב קוק, נעלם הרב לשעה קלה. התברר שהרב הלך לבית התבשיל של הרב שלמה יוסף שנערכה שם סעודה לעניים על חשבון הרב שבא לשמוח עימם בשמחתו ורקד עם אחד מהם שניגן בכינור (סיפר הגאון הרב רפאל הכהן קוק זצ"ל שכיהן כרבה הראשי האשכנזי של טבריה והיה בן הגאון הרב דב הכהן קוק זצ"ל, אחיו של הרב קוק, שהיה רבה הראשי הראשון של עפולה וראש "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד"; אליאך היה שד"ר שארגן תמיכה של יהודי ארה"ב ביישוב הישן וכן סייע ליהודים להתחמק משירות בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה ובעקבות כך נאסר ונכלא בכלא עכו שממנו הצליח לברוח וקנה את דרכונו של ערבי שפגש והיה שמו אליג'ה [=אליהו] והיה כתוב באותיות לטיניות Eliageh ושינה כך את שם משפחתו מגלוברמן לאליאך).
ענוותו
*כששב הרב קוק בשנת תרפ"ה מנסיעתו לאמריקה בראש המשלחת לטובת מוסדות התורה בארץ ובחו"ל, רצו העדה בירושלים להקים לו שער כבוד ברחוב הראשי המוביל לבית הרב. מושל המחוז ימ"ש, הידוע ביחסו הרע ליהודים, שמתחילה נתן בפיו את רישיונו להקמת השער, עמד כעבור שעה וביטל את הרישיון מטעמים של הפרעת התחבורה ודרש להעמידו בסמטה הצרה שלפני בית הרב. וכשלא נשמע הקהל לדרישתו, פקד השוטרים להרוס את השער שכבר הוקם. בבהלה נאלץ הקהל להעמיד את השער בסמטה הצרה. כשהגיע אח"כ תורו של המושל לביקורו אצל הרב קוק התחיל להתנצל על מעשהו זה, באומרו שלא מלבו עשה הדבר כי אם לרגלי התערבותו של ראש העירייה, שחשש בהקמת השער להפרעות בתחבורה, וכו'. הרב קוק קיבל את הדברים בשוויון נפש ואמר לו: "התלמוד מלמדנו שיש שני מיני ייסורים: ייסורים של עוון, וייסורים של אהבה. בהיותי באמריקה למדתי לדעת מין שלישי של ייסורים: ייסורים של כבוד. חלקו לי באמריקה כבוד במידה כל כך גדושה: מהוטל "אסטור" ועד החוף, מרחק שתי שעות, הפנו וכוונו את כל התחבורה כדי לתת מעבר חופשי לאוטומובילים שלנו, עד שהרגשתי בכבוד זה ייסורים ממש. מה לכבודך אפוא כי תתנצל לפני? אם אחד בא ומקל עלי את הייסורין של כבוד, אדרבה, אני מחזיק לו טובה על זה" "אבל, הוד קדושתך", קפץ כנשוך נחש והשיב, "וכי אני האיש שאנסה להקל עליך ייסורים של כבוד? הלא בכל עוז אשתדל להכבידם עליך?" "למה?" השיב רבנו זצוק"ל שוב באדישות, והסיח הדברים לעניין אחר. (הרב שמואל אהרן שזורי זצ"ל, המזכיר הראשון של הרבנות הראשית לא"י, המזכיר הראשי של בית הדין הגדול מתש"ה ועורך כתב העת התורני "קול תורה")
*הרב של אושבסק, עיירה קטנה ברוסיה, סיפר איך שבביקורו הראשון בבית הרב, הרב קוק התנצל בפניו וביקש את סליחתו על שהוא צריך לשבת במסדרון ולחכות לתורו, והיה ראוי להקדים ולהכניסו, אך אינו יכול בגלל שיש אנשים בחדרו. הרב הזה אמר שהוא הרגיש איך שהרב, רבה הראשי של א"י ורבה של ירושלים, אינו יכול לשבת במנוחה בחדרו בזמן שבחוץ יושב ומחכה איזה רב מעיירה קטנה ברוסיה.
*בזמן שהיה הרברט סמואל היהודי הנציב העליון בארץ הוקמה הרבנות הראשית לא"י החליטה "מועצת המלך" באנגליה שכיוון שישנם שני רבנים הנושאים את התואר "הרב הראשי לארץ ישראל", אשכנזי (מרן הגאון הרב קוק זצוק"ל שהיה יוזם הקמת הרבנות הראשית) וספרדי (מרן הגאון הרב יעקב מאיר זצוק"ל), וזה מבלבל (אף שהרב הראשי הספרדי נקרא גם "הראשון לציון"), הרב קוק ייקרא "ראש הרבנים לארץ ישראל" ועמיתו הספרדי יקרא "הרב הראשי לארץ ישראל". המועצה שלחה מכתב להרברט סמואל על כך שבא אל הרב קוק עם המכתב. הרב קוק השיב שהוא נרגש מאוד מהכבוד ש"מועצת המלך" נותנת לו ומודה לה על כך, אך יחד עם זה מוכרחים לסלוח לו כי לא יוכל לקבל על עצמו להיות בעל תואר "ראש הרבנים". כי לעומת התואר "רב ראשי" שאינו פוגע ברב אחר, התואר "ראש הרבנים" יש בו פגיעה בשאר הרבנים. "לא אוכל לעבור על משנה מפורשת האוסרת על האדם להתכבד בקלון חברו. כיוון שכך, בוטל רשמית תואר זה ונשאר התואר "רב ראשי" גם לרב קוק וגם לרב מאיר. אמנם גדולי ישראל לא מעטים כתבו אל הרב "ראש הרבנים לארץ ישראל". (הרב רפאל הכהן קוק)
*גם ההעברה על המידות לעיל מעידה על ענווה גדולה.
המשך בתגובה הבאה בגלל מגבלת האורך.
*היה מעביר על מידותיו לאין שיעור: היו באים לפניו גם קיצוני הקנאים בעבור המלצות לרופאים ואף לנדבות כי מצבם היה בכי רע, והיה כותב להם המלצות נלהבות ביותר כפי שנאתם לו, או נותן להם הכסף שהיה בידו. אף מימן בשלב מסוים את ר' ברל סמניצר, ממשפחת סמניצר הקנאית הקיצונית, שהיה מאלו שביזו ביותר את הרב, וראה בו תלמיד חכם במצוקה קשה שחובה לעזור לו.
במקרים שונים היה הגאון הרב אריה לוין זצ"ל, שליח הרב להמלצות כאלו. במקרה מסוים שבו בתו של אחד הקנאים הגדולים שביזו את הרב הייתה זקוקה בדחיפות לטיפול רפואי, ויעצו לו לפנות אל רופא פרופסור מסוים בחו"ל שהוא אחד המומחים הגדולים בבעיה הרפואית הזו. אך רבים הפונים לרופא הדגול הזה והתשלום גבוה. נודע לאב שהפרופסור הוא ממעריצי הרב קוק ואם יקבל המלצה מהרב יקדים הטיפול וייתן הנחה בתשלום. האב הקנאי לא העז לבוא אל הרב וביקש מהרב אריה לוין להיות לו למליץ יושר לפני הרב, והצדיק הירושלמי נענה בנפש חפצה. הרב קוק הזדרז לכתוב מיד מכתב המלצה נלהב שבו מפליג בשבחו של האב. ר' אריה כבר החל ללכת עם המלצה חמה, ואז שמע את הרב קוק קורה לו לחזור. הרב קוק אמר לו: 'ראה מה עושה נגיעה! הלוא הנסיעה לחו"ל עולה כסף רב, ונזכרתי בחברת ספנות שמתחשבת בהמלצותיי, ומעניקה הנחה גדולה לנזקקים. הא לך אפוא מכתב נוסף עבור אותה חברה'. (את המעשה סיפר לרב נריה הגרח"י לוין זצ"ל, בכורו של ר' אריה)
ובמקרה אחר שבו נוכח הגר"י הוטנר שבו כתב הרב המלצה נלהבת לקנאי קיצוני שפגע באופן חמור בכבודו, שהתרגשה עליו צרה גדולה ורק המלצת הרב יכולה הייתה לעזור. הקנאי הזה התבייש לבוא ביום והגיע לרב קוק בלילה. אך כמה תלמידים מתמידים ראו אותו וידעו במי המדובר וכשהבינו שהרב קוק נתן לו המלצה התרגזו ואמרו את הדבר למשפחת הרב. רעייתו הרבנית טענה שהוא לא צריך לזלזל כ"כ בכבודו ואביו אוסיף אף שאין הוא רשאי למחול על כבודו עד כדי כך, ויש גבול לדבר זה. הרב השיב בנחת: "כיוון שישנם שמאשימים אותי שאני עושה מעשים מסוימים משום כבודי, ואיני חס, חס ושלום, על כבוד שמים, לכן אני מצווה שכבוד עצמי לא יהיה חשוב בעיני כלל וכלל". ואמר על כך הרב הוטנר: "הרבה יראת שמים נוספה לי כששמעתי תשובה זו מפי הרב!"
באחת הפעמים כשחזר מברית מילה בעיר העתיקה בלוויית עשרות מאוהביו, קנאים קיצוניים שפכו עליו מי שופכין. כשחזר הרב קוק לביתו כולו מלוכלך, אמר שלמרות מה שעשו לו הוא אוהבם והוא בוער מאהבה לכל אחד מישראל! (ברוך דובדבני)
רב אחד מפולין לארץ היה מעריץ של הרב קוק ואחד משכניו היה מהקנאים שהיה מדבר בגנותו של הרב קוק ופרסם כתב פלסתר נגדו והיה מציק מאוד לכל מי שהיה מהתומכים ברב קוק. הרב ביקר בארץ ובא לפני הרב קוק ודרש מהרב קוק לקללו. הרב סירב בתקיפות ואמר: "חס ושלום! שיאריך ימים! אסור לקלל שום יהודי!" הרב האורח ניסה לשכנעו כי אותו אדם ראוי שלא יוציא את שנתו וכך דינו של מבזה תלמידי חכמים. הרב קם מכסאו והגיב שוב: "חס ושלום! שיאריך ימים!" וכפי שמספר אותו רב, הקנאי הזה האריך ימים וחי מעל 90 שנים. (הרב שבתאי שמואלי, מתלמידי הרב קוק ב"מרכז הרב" ששימש כמזכיר הישיבה)
כשסיפרו לו בהזדמנות מסוימת שהקנאים תלו בחוצות העיר מודעות בגנותו, השיב: "פרנסתם של בעלי הדפוס בירושלים אינה מצויה, ואם מתפרנסים בגיני, שוב איני מקפיד!"
הרב זושא ברנדוויין זצ"ל היה אחיו של הרבי מסטרטין בירושלים, ר' שמואל יוסף ברנדוויין מוריה זצ"ל. צדיק ואוהב ישראל גדול. לידתו הייתה במירון, ליד ציונו הקדוש של הרשב"י, וכל חייו היה קשור מאוד למקום זה. ר' זושא היה תלמיד חכם ובקי במיוחד בשו"ע חושן משפט. בצעירותו למד בישיבת חיי עולם בירושלים. קשרים טובים היו לו עם האדמורי"ם מרוז'ין, הוסיאטין וסדיגורה. אצל האדמו"ר הרה"ק ר' אהרן מבעלז זי"ע היה ר' זושא בן בית. בנוסף לכך, במשך כל השנים, ובפרט לעת זקנה, היה קשור בלב ונפש לאדמו"ר מלעלוב זי"ע, ובשנותיו האחרונות לא חיסר שבת אחת שלא עשה אצלו בבני ברק, ואף האדמו"ר חיבבו ביותר והשיב לו אהבה על אהבתו. כאחיו היה מעריץ גדול של הרב קוק. סיפר הסופר ש"י עגנון ז"ל: "הרב זושא ברנדוויין בעל בית דפוס היה בירושלים. אירע שכמה ימים לא בא לבית הדפוס. כשבא ראה ערימה של מודעות שיצאו מבית דפוסו. נטל אחת מהן וראה שכולה חירופים וגידופים על קדוש ד' מכובד מורנו הגאון ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל. אחזה אותו חלחלה וצעק בחמתו, מי עשה את הנבלה הזאת להדפיס כתב פלסתר שכזה. מהרו והוציאו את כל הטפסים לשריפה ואל תשאירו מהם אות. אמר לו זקן המסדרים, אל נא באפך רב זושא. איש פלוני ידידך בא לכאן ונתן לנו להדפיס מודעה זו ונתן את שכרה משלם על מנת שנדפיס אותה עוד היום, ואנחנו קיבלנו עלינו בתקיעת כף להדפיס היום, ואין אנו יכולים לחזור בנו ואף לא נחזור בנו. עמד ר' זושא בצער גדול ולא ידע מה יעשה. איש פלוני ידידו מנוער היה, ופועלי הדפוס שותפים היו לריווח ולהפסד, ומורנו הרב קוק מכובד היה עליו מכל אדם. וכאן בית דפוסו מוציא עליו כתב פלסתר שכזה. נתיישב בדעתו והלך לשאול עצה ממנו. בא וסיפר לרבנו כל הדבר. אמר לו רבינו: הן בית דפוסך לא יחיד הוא בירושלים, ואם אתה מבער את כתבי הפלסתר ימצא לו כותביהם בית דפוס אחר להדפיסם, נמצאת אתה מפסיד והם נדפסים. בכך חזור לבית הדפוס ותן לו לבעל כתבי הפלסתר את כתבי הפלסתר המודפסים, והטוב בעיניו יעשה, וד' הטוב יכפר. הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו שרואה שממרים עמו ויושב ושותק."
אחד ממפיצי כתבי הפלסתר נגדו בא אליו לבקש תרומה ל"הכנסת כלה", הרב קוק הוציא מיד ממגירתו שתי לירות ארצישראליות ונתן לו. מקורביו טענו נגדו שהוא לא צריך כל כך למחול על כבודו וזה ביזוי כבוד התורה והתנהגותו תגרום לאותו אחד להמשיך להפיץ כתבי פלסתר נגדו. ענה הרב קוק להם שגם לשמש המלקה ביום הכיפורים משלמים שכר, לכן גם אותו אחד ראוי לתשלום. הרב יהושע קניאל, תלמידו עוד מיפו ולימים רבה הראשי האשכנזי של חיפה, שאל אותו ביחידות: "לאלה דחית בקש, בבדיחה, אך לי מה אתה אומר? הלא ישנם מאמרי חז"ל שאומרים שמנהיג בישראל לא צריך ולא יכול לוותר על כבודו." הרב קוק הזכיר בתשובתו לרב קניאל את דברי הרמב"ם בהלכות דעות שאומר ששנאה שבלב חמורה משנאה גלויה. לאחר מכן הסביר שכדי להתרחק מכל טינה שבלב על כל יהודי שהוא, הוא מקרב, כדי שליבו יהיה טהור ביחס לכל יהודי שהוא ולא יהיה חשש "שנאת חינם", הוא מקרה אנשים כאלו עוד יותר וכשהם באים לבקש ממנו עזרה, אינו רוצה לעכבם במשהו, שלא תיכנס בלבו מחשבה של שנאה לאח. והוסיף שלא יצטער אם לא שנא את מי שצריך לשנוא, אך יצטער אם לא אהב את מי שצריך לאהוב.
בביקורו של האדמו"ר הגאון ר' חיים אלעזר שפירא ממונקץ', שהיה מתנגד חריף ביותר גם לאישיותו של הרב ובא בטענות קשות לרבי מגור על השבחים האישיים לרב קוק במכתבו הידוע מהאונייה, רצה הרב קוק לקבל פניו, אך מקורביו ותלמידיו התנגדו בתוקף והוא נכנע, והוסכם שהגרי"מ חרל"פ זצ"ל יקבל את פניו. אך לפני כן הרב כינס את מקורביו ותלמידיו והפליג בשבחו של הרבי ממונקץ'.
האדמו"ר ר' יוחנן טברסקי מטולנה זצ"ל שעלה לארץ לאחר בר המצווה ואחרי כמה שנים ירד לקנדה ולאחר שנים חזר לישראל, סיפר שבנעוריו כשהתגורר בארץ, זכה להכיר מקרוב את הרב קוק, וזכה להכיר את כל אדירי התורה של ירושלים, אבל אצל הרב קוק הוא ראה מעלת מעביר על מידותיו יותר מכולם. ואמר שראה במו עיניו כמה פעמים כיצד ביזו באופן מחפיר ביותר את הרב קוק, אך לא נראה בפניו כל שינוי ולא הייתה לו כל שנאה או אף טינה. והוסיף הרבי מטולנה שהמקובלים אומרים שכל התיקונים שאפשר להשיג בתעניות וסיגופים לא מגיעים לפעם אחת שבה אדם מעביר על מידותיו, והשבירה שבה אדם שובר עצמו ומעביר על מידותיו היא כפרה ותיקון יותר מהכול.
*מסירות נפשו בעבור בני עמו: לפי החוק בבריטניה העוסקים במלאכות דתיות פטורים משירות בצבא אם הייתה בידם תעודה המעידה על משרתם חתומה על ידי רב נודע. ובהיותו רב קהילת "מחזיקי הדת" (או "עדת היראים") בלונדון בזמן מלחמת העולם הראשונה נתן תעודות כאלו בלי בדיקות וחקירות, אף שהעונש על מתן תעודות לאנשים שלא ראויים לכך יכול היה להיות מוות. הרב נתפס על כך ומשטרת לונדון זימנה אותו לחקירה. מפקד משטרת לונדון הציג בפני הרב את אחד מהתעודות שנתן, והרב אישר שהוא חתום על התעודה. המפקד אמר לו שהרב מעיד בתעודה על האיש הזה שהוא "איש דתי מצוין", אך במעקב אחריו במשך תשעה חודשים התברר שלא הלך לבית הכנסת אף בשבת. השיב הרב שהעניק את התעודה על סמך תעודת רב שהעניק לאותו אדם הרב ורנר זצ"ל שאפשר לסמוך עליו, וגבאי בית כנסת בצפון לונדון העידו שהאיש נתקבל לרב בית הכנסת, ולכן התעודה שנתן הייתה לפי החוק. מפקד המשטרה הביט על הרב ואמר למזכירו ושמשו, הרב שמעון גליצנשטיין זצ"ל: "אמור לו שהאשמה המורה נגדו הוכחה במאת האחוזים! נתברר שהשתדל באמצעים פיקטיביים לשחרר צעירים מחובת הצבא. דין עברה חמורה כזו בבית דין צבאי הוא עונש מוות. אמנם הוכרה לי תמימותו של הרב והנני משחררו הפעם". לאחר שחזרו לביתו של הרב קוק, אמר שמשו שאחרי אזהרה רשמית חמורה זו נחוץ להפסיק כל פעולה בשטח זה. הרב שדווקא עכשיו כשברורה סכנת הנפשות הממשית העומדת בפני הנשלחים לחזית, ואילו לגביו כמשתדל מליץ הסכנה פחותה יותר, ומה עוד שתעודותיו הם לפי החוק ואינו פיקטיביות, אינו יכול לפטור את עצמו מהצלת נפש מישראל מסכנת מיתה ממשית, אך אם מעמיד עצמו בפני ספק סכנה. (הרב שמעון גליצנשטיין, מזכיר הרב בהיות רב קהילת "מחזיקי הדת" בלונדון)
החביא בביתו משפחה יהודית מאפגניסטן שיכולה הייתה לקבל רק אשרת תייר לשישה חודשים. לאחר ששת החודשים הם הועלו לאוטובוס בחזרה לבגדד משם באו במסעם מאפגניסטן, ואז הגיחו אנשי הגנה עם משקאות חריפים ודברי מתיקה כדי "לחגוג" את ה"פרידה" מה"תיירים", ולאחר שהשקו בויסקי את השומרים הבריטיים, מיהרו להוציא את המשפחה מהדלת האחורית והביאו אותם לבית הרב קוק. לאחר שהשוטרים התפכחו והבינו את התרמית, הם חיפשום בכל רחבי ירושלים, ולא העלו בדעתם כי הם מוסתרים בבית הרב קוק הסמוך לתחנת האוטובוס שהייתה ברחוב הרב קוק של ימינו ואז חלק מרחוב יפו, ואף אחד מהמשטרה הבריטית לא חשב לחפש בבית הרב קוק שהיה נערץ על כלל היישוב היהודי ואף הבריטים חלקו לו כבוד רב. באחד הלילות הגיעו אנשי ההגנה והעבירו את המשפחה לפתח-תקווה שבה הקימו את ביתם. מעשה זה היה יכול לסכן את מעמדו של הרב קוק בקרב הבריטים (סיפר בן-ציון יהושע, בנו של מולא רפאל-יהושע רז שנולד יתום מאביו שהוא נקרא על שמו שהיה רוכל נודד ונשדד ונכפת ערום לעץ ביום חורפי בדרכו לכפרים וקפא למוות תחת שלג כבד והותיר אישה בהריון. עלה מאפגניסטן בתרנ"ח בגיל 13 במסע שיירת גמלים שכלל הליכה רגלית של מאות ק"מ. התיישב בירושלים והיה ממורי הדרך הראשונים שהובילו שיירות סוסים ופרידות למירון וערי קודש וכן היה מספר הסיפורים של שכונת הבוכרים. עיקר פרנסתו היה מחנות בשכונה. נשא את בכורה-יוכבד, בתם של מולא מתתיהו חנוכה, יליד טורקמניה, ושל בת למשפחת אלקלעי. רק לאחר תר"ץ נוצר קשר בינו לבני משפחתו שחשבו שנהרג. בגלל מגבלות העלייה אמו חנה, שפרנסה את ילדיה בכיבוס בגדי עשירים, ואחאיו יוכבד, רחל ונוריאל, ובני ביתם, לא יכולים היו לקבל אשרת עלייה. לכן סידר להם אשרת תייר, שאפשרה להם לשהות בארץ חצי שנה תמורת פיקדון והתחייבות שבתום שישה חודשים יחזרו ה"תיירים" לארץ המוצא. עלו לארץ דרך איראן ועיראק כשמבגדד נסעו באוטובוס לירושלים עד לתחנת האוטובוס. מלכתחילה לא התכוון להפקיד את משפחתו בידי הבריטים, והוא בא בדברים עם אנשי ההגנה, שאמרו לו חד וחלק כי עליו להביא את המשפחה ביום המיועד ולהפקידם בידי הבריטים, ולא לשכוח לקבל שובר אישור שהמשפחה בשלמותה עלתה על האוטובוס וההמשך מובא לעיל...).
בשבועות האחרונים לחייו באה לפניו אישה שביתה השתגעה והייתה צריכה להגיע בדחיפות לווינה, ואף שהיה לה דרכון, הקונסול האיטלקי לא נתן לה אישור נסיעה כיוון שסידורי הנסיעה נמשכים כרגיל כמה ימים. הרב קוק למרות ייסורי מחלתו הקשה קם ממיטתו והלך איתה לקונסול שנדהם לראות את הרב מגיע אליו במצב זה ומיד נתן לאישה אישור נסיעה! (ברוך דובדבני)
*התנגד לשעות קבלה: בזמן הראשון לעליית הרב ירושלימה, נוכחו קרובים וידידים כי מרבים העם לבוא ולהטרידו בבקשות שונות, הואיל ונתגלה לרבים כי ידו פשוטה לעזור לכל אחד, והדבר נמשך בכל שעות היום. הגיעו לכלל מסקנה שראוי לקבוע בדלת הכניסה פירוט שעות קבלה, ומיד עמדו ותלו הודעה כתובה והדביקוה על הדלת. אולם כעבור יום נעלמה ההודעה. חזרו ותלוהו בשנית ושוב נעלמה. התחילו לחקור בדבר, יד מי היא עושה זאת, והנה נתגלה שהרב עצמו הוא שסילק את ההודעה. כששאלוהו מדוע הוא מתנגד לסדר שעשוי לעזור לו ולהקל עליו, השיב הרב ואמר: "רב, איננו אדון לעצמו, רב הוא עבד לרבים ועבד חייב לעמוד לרשות בעליו בכל עת שהוא זקוק לו ובכל שעה שהוא נחוץ לו". (הגאון הרב משה לייב שחור זצ"ל, מגדולי התורה בירושלים שהיה ממקורבי הרב קוק וגם מבאי ביתו של הגרי"ז מבריסק, שחיבר ספרים שפרסמו את גדולתו התורנית - "אבני שהם" על התורה, "בגדי כהונה", "כח התשובה" על הלכות תשובה לרמב"ם)
*צערו על פטירת יהודים שלא הכיר: כשמע הרב קוק בי"ט מנחם אב תרפ"ט על רציחתם של יהודי חברון, התעלף לאחור. לאחר ששבה רוחו אליו קרע בגדיו ואמר: "ברוך דיין האמת!" ובמשך כמה זמן היה בצער רב ובבכי ולא שם כר לראשו. ואמר ר' אריה לוין שמאז קפצה עליו הזקנה וזה היה הגורם למחלתו האנושה שלא קם ממנה. ועל כך אמר הגאון הרב יחזקאל סרנא זצ"ל שהיה גם הוא ממעריצי הרב קוק: "בוא וראה עד היכן הגיעה מידת אהבת ישראל אצל הרב. הלא כשקרה האסון הגדול של רציחת תלמידי הישיבה בפרעות הדמים בחברון, הייתי כבר אחד מראשי הישיבה ואף הכרתי יפה את הבחורים. והנה כשהגיעה אלי הידיעה המרה, הייתי ממש המום. הלב התכווץ מצער והכאב היה גדול מנשוא, אולם אם כל זאת לא התעלפתי. ואילו הרב כששמע על מה שקרה בחברון, התעלף ונפל על הארץ... הכאב שלו היה יותר עמוק והזעזוע שלו היה יותר גדול..."
*פזרנותו לצדקה: קרה לא פעם שבני משפחתו היה צריכים ללוות מאחרים כדי שיהיה להם מה לאכול, כי הרב קוק נתן את כל משכורתו הרבנית לעניים, עד שהוחלט לתת את הכסף ישר לרבנית. לפעמים נתן לעני רעב את האוכל שהכינה הרבנית לשבת.
ביפו קרה פעם אחת שהרב קוק חזר ממקום מסוים לביתו ברגל במקום בעגלה. אחד ממכריו ראהו מהלך בחולות יפו, ושאלו מדוע הוא הולך ברגל. הרב קוק ענה שהוא פגש עני רעב ונתן לו את הכסף כי אולי מדובר בפיקוח נפש ומוטב שילך ברגל וישביע עני רעב. (הרב אברהם הומינר שכיהן בזמנו כראש המנקרים ביפו)
פעם אחת לפני פסח הגאון מטפליק בא לרב קוק לשאול שאלות בהלכה, והרב קוק רצה לדעת את דעת הרב מטפליק לגבי כלים שנתחדשו באותו הזמן. הגרש"א פולונסקי השיב: "מדברים על כלים חדשים. למי יש כלים חדשים?" הם המשיכו לדבר בדברי תורה ואחרי מספר דקות, הרב קוק אמר שהוא צריך להיכנס לאחד החדרים, ולאחר שחזר הם המשיכו זמן מה לדבר בדברי תורה ונפרדו לשלום. כשהגיע הרב פולונסקי לביתו מצא בכיס בגדו די כסף לכל צרכי הפסח, כולל לכלים חדשים...
גמילות חסד שראשיתו במחאה על ביזוי כבוד התורה: סיפר ר' אביגדור ריבלין ז"ל: 'בקיץ מסוים, היה בין הבאים לדובלין (עיירת נופש על חוף הים הבלטי בחבל קורלאנד בלטביה לא רחוק מריגה) שהיו באים אליה מגדולי התורה באירופה, ר' זליג ראובן בנגיס, שבאותם הימים נהג אבלות והקפיד לעבור לפני התיבה יום יום. והנה הגיע גם בעל בית נכבד מעשירי העיר ליבוי, שגם הוא היה אבל, וגם הוא דאג למניין קבוע לעבור בו לפני התיבה יום יום. כל עוד שנמשך עיצומו של הנופש, כשהמקום היה מלא אורחים, היו שם בביהכנ"ס כמה וכמה מניינים, ולא היה צר המקום לשני האבלים, אבל הגיעו ימי סיום עונת הקיט, והאורחים התמעטו, ואז היו כבר קשיים בריכוז ה'מניין' לתפילה. וכל אחד דאג מבעוד ערב לזמן נופשים שלא יחסרו בתפילת שחרית למניינו. והנה ביום אחד, לאחר שר' זליג ראובן ארגן את מניינו, הגיע אותו בעל בית מליבוי והתחיל טורח באיסוף המניין שלו, והיה נדמה לו שכאילו ר' זליג ראובן לקח מישהו מאנשיו, ועתה נאלץ להתרוצץ ולחפש מי שישלים לו את המנין. ומתוך שנהג כבוד בעצמו, התפרץ בצעקות כלפי ר' זליג ראובן, ואף הפליט מילת גנאי חמורה נגדו. הראי"ה, ששהה באותו זמן בביהכנ"ס, משקלטו אוזניו את הדבר נזדעזע ונחרד כולו: על דבר כזה אסור לעבור בשתיקה! ביזוי חמור כזה של תלמיד חכם - מחייב תגובה נמרצת. וכשהוא עטוף טלית ותפילין, ניגש מיד אל אותו בעל בית זועם וסטר על לחיו. התדהמה הייתה כללית: הרב מבויסק (מרן הראי"ה) נתן סטירת לחי ל...! פרסומו הגדול של הרב מבויסק כגאון וצדיק, הגדיל בהרבה את חומר הסטירה, והעובדה שהרב הוא גם מופלא בעדינות מידותיו, והיה ידוע בזהירותו המופלגת בכבוד הבריות, הוסיפה משקל כפול ומכופל למעשה. היו כאלה שסברו שאותו עשיר, שהיה ידוע כאדם תקיף, ודאי יגיב בחומרה על המעשה ואולי אף יגיש תביעה משפטית נגדו בערכאות השלטון, אולם לא כך התפתחו הדברים. ההוא ארז מיד את חפציו וחזר לעירו. אולם מעשה סטירת הלחי עשה לו כנפיים והגיע גם לליבוי, ורבה הייתה הבושה בפני קרובים ורחוקים. צל המעשה התחיל רודף אחרי האיש בשכבו ובקומו ובייחוד בלכתו בדרך, בבואו בין אנשים. הוא הגיע למצב נפשי קשה, להרגשה שאינו מוצא לו מקום, והוא החליט שעלי לעקור מעירו וללכת למקום שאין מכירים אותו, ושם יוכל להמשיך בחייו ללא אות הקלון על פניו. בה בשעה גם העמיקה נקיפת הלב על מעשהו הוא, על בזיון תלמיד חכם מובהק (שרק אחר כך נודע לו עד כמה גדול אותו אברך בתורה), אף גם על שגרם להרב מבויסק, שהיה נערץ גם עליו, שיזקק לעשות מעשה שהוא כל כך מנוגד לאופיו, לאצילותו ולדרכו בקודש. הוא ראה בהחלטה לעקור ממקומו, לא רק בריחה מהבושה והחרפה, אלא גם 'גלות מכפרת', וקבלת הדין על מעשה שהוא מתחרט עליו חרטה גמורה, וגלותו היא תשובה על חטא שחטא. ואז חיסל האיש את עסקיו בעירו ליבוי, והיגר לארצות הברית. שם הוא עלה והצליח במסחרו, וזכה לעושר רב.
כשביקר הראי"ה בארצות הברית, בשנת תרפ"ד, כשכבר כיהן כרבה של ירושלים ורבה הראשי של ארץ ישראל, רבו שוחרי פניו רבנים ואנשי ציבור, והופקד אז משמר כבוד על חדרו במלון, שלא כל הבא - גם אם איש נכבד הוא - יכנס בקלות ויגזול את זמנו היקר. והנה הגיע איש עסקים והפציר מאוד להרשות לו לראות פני הראי"ה, כי יש לו אליו ענין אישי דחוף, וכיון שהאיש עשה רושם טוב, נתנו לו להיכנס. "הרב ודאי אינו מכיר אותי" - פתח האורח את דברו - "ויותר נכון אינו זוכר אותי, כי עברו בינתיים כעשרים וחמש שנה, אבל אני הנני פלוני מהעיר ליבוי, שקיבל סטירת לחי מהרב בעיירה דובעלין, על ביזוי תלמיד חכם. כתוצאה ממעשה זה, שנתפרסם בכל קורלאנד, חיסלתי את עסקי והגרתי לאמריקה. כאן התחלתי בעסק של מכירת שעונים, וד' הצליח דרכי, העסק התפתח יפה והיום הנני בעל בית חרושת גדול לתעשיית שעונים והגעתי למעמד של עושר ממש. ברור לי שההצלחה באה לי, מפני שקיבלתי עלי את הדין, על שפגעתי בכבודו של תלמיד חכם ועל שגרמתי צער לכבוד הרב, שנאלץ לעשות את המעשה אשר עשה לי. ומחשבות תשובה אלו והעקירה ממקומי, הם הם אשר ודאי הביאו ברכה במעשה ידי. ועתה הנה הבאתי לכבוד הרב, שעון זהב מתוצרת בית החרושת שלי, ואם כי ידוע לי כי הרב אינו מקבל מתנות, אולם מתנה זו מיוחדת היא, כולה שלו היא עוד לפני שהייתה שלי, בזכותו זכיתי אני בה, ואני מבקש מאוד שלא ישיב פני ריקם, כי בזה אדע כי קיבל פיוס על הצער שגרמתי לו, וכי נמחה ונסלח עווני, ושבה נפשי למנוחתה". האורח סיים את דבריו בהתרגשות רבה. מרן הראי"ה, שכבר בתחילת דבריו של האורח, זכר יפה את המקרה הלא נעים שקרה לפני שנים בדובלין, נוכח לדעת כי הפעם הוא חייב לצאת מגדרו, ואין לו ברירה אלא לקבל את המתנה. אם יסרב - יגרום הדבר צער רב ליהודי הזה, שוב יפתח הפצע שכבר נגלד, שהנה הרב מבויסק שהוא עתה הרב הראשי לא"י, טרם סלח לו את חטאתו וטרם מחל לו על צערו. קבלת המתנה היא אפוא חסד גדול שהרב יכול לגמול עם הנותן אותה. הרב נעתר וקיבל את השעון. ואף מצא לנחוץ להוסיף דברי עידוד לאורח: נאמר בפרקי אבות על בעלי דין "וכשנפטרים ממך יהיו כזכאים, כשקבלו עליהם את הדין" (פ"א, מ"ח). הרי לנו שקבלת הדין הופכת את החייב לזכאי, ואין ספק שצדק כבודו שקבלת הדין היא שגרמה לו ברכה והצלחה. אלא - הוסיף הראי"ה - הואיל והחטא היה בשעתו ביזוי תלמיד חכם, ראוי לשוב בתשובת המשקל ולהרבות בכבודם של תלמידי חכמים ובכבודה של תורה, וככל שהקב"ה מברך אותו יותר בעסקיו, ישתדל להיות מתמכין דאורייתא, ויתמוך במוסדות התורה ביד נדיבה יותר ובמידה גדושה יותר. למשמע דבריו המעודדים של הראי"ה, אורו פני האורח, והוא קם ויצא מתוך הבטחה כי אכן כן יעשה, ודברי הרב קודש הם לו.
באחת משנות תרפ"ז-תרפ"ט, הגיעה אישה ענייה למשרד גמילות החסד 'שערי חסד' בעיר העתיקה בירושלים, ובקשה לאשר לה הלוואה בתשלומים. כששאלוה - כמקובל - מי הם הערבים שלה, ענתה שערבים אין לה, אבל יש לה משכון בעל ערך, והוציאה מארנקה שעון זהב נאה והניחה על השולחן. כשלקח מנהל הגמ"ח - ר' נפתלי פורוש ז"ל - את השעון בידו, הבחין מיד שזה שעון לא רגיל, וכשהוסיף להסתכל בו נתברר לו שהשעון הזה - זהב טהור הוא, מלאכת מחשבת משוכללת ביותר, שכמותו טרם נראה בארץ. למראה בגדי העוני של האישה נתעורר אצלו חשד, שמשהו כאן לא כשורה, והוא הרשה לעצמו לשאול את האישה, איך הגיע אליה שעון כזה. האישה ניסתה להתחמק מתשובה, אולם ר' נפתלי לא הרפה, עד שנאלצה לגלות את האמת: "הייתי אצל הרב קוק, סיפרתי לו על מצבי הקשה ובקשתי ממנו עזרה, ואז אמר לי הרב כי היה רוצה לעזור לי בכל יכולתו, אולם לצערו אין לו בשעה זו שום כסף, אבל הוא מוכן לתת לי את שעון הזהב שלו, בכדי לתת אותו כערבון באחד מהגמחי"ם". "האם הרב קוק מכיר אותך?" - שסע ר' נפתלי את ספור האישה. "לא", השיבה האישה, והמשיכה לספר: "היססתי בדעתי אולם הרב קם והלך והביא את השעון הזה ומסר אותו לי. ובלית ברירה במצבי המר הסכמתי ולקחתי את השעון". ר' נפתלי נרעש מסיפורה של האישה, עד היכן נדיבות לבו של הראי"ה מגעת, והוא אמר לאישה: "אנחנו כבר נמצא דרך לאשר לך את הגמ"ח, אבל את השעון חייבים להחזיר מיד לרב". והוא שלח שליח מיוחד, ובידו החזיר את שעון הזהב למרן הראי"ה.' (ראו 'טל הראי"ה', עמ' קנ"ד-קנ"ח)
*הקפדתו לא להחמיר על חשבון אחרים: הגאון הרב משה לייב שחור זצ"ל, ראה שהנגר מסדר מחדש את הקנים כהלכה בביקור בבית הרב בין יום כיפורים לסוכות (בסוכה שבבית המדרש של הרב היה סכך קבוע כל השנה) ואילו את מוטות העץ שקני הסכך נשענים עליהם ("לאטעס") אינו מסדר. הרב שחור אמר זאת לרב והוסיף שהרי הב"ח (בטור או"ח, סימן תרכ"ב) מחמיר בזה כשיטת השר מקוצי. ענה הרב: 'חומרת הב"ח לא נעלמה ממני, אולם תקרת הסוכה גבוהה ביותר (חלק מתקרת בית המדרש) וכל אימת שהנגר עולה למעלה לבי מפרפר, לבי חרד, שלא תקרה תקלה ח"ו, ורק כשאני רואה אותו יורד בשלום, נרגע אני, ולהחמיר על חשבונו של הנגר איני רשאי'. הרב חזר על כל דברי הב"ח בעל פה וסיים: 'הואיל ונפסקה הלכה כדעת בעל העיטור "דכיון שהסיר הרעפים, העצים הנשארים אין עליהם דין סכך פסול", וכביאור של המרדכי בשם הר"י "דכיון שעושה מעשה בנסרים חשוב כאילו עשה מעשה גם בלאטיס" (עיינו או"ח סימן תרכ"ו, סעיף ג' ובמג"א ס"ק ו'), הרי במקום שיש חשש פגיעה בגופו של אדם מישראל, אין מקום לחומרות'.
*שמחתו עם העניים בחתונת בתו: באמצע חתונת בתו בתיה מרים עם הגאון הרב שלום נתן רענן-קוק (הוא הוסיף לשם משפחתו את שם משפחתו של הרב), מבחירי תלמידי ישיבת "מרכז הרב" ושימש מאוחר יותר כמנהלה עוד בחיי הרב קוק, נעלם הרב לשעה קלה. התברר שהרב הלך לבית התבשיל של הרב שלמה יוסף שנערכה שם סעודה לעניים על חשבון הרב שבא לשמוח עימם בשמחתו ורקד עם אחד מהם שניגן בכינור (סיפר הגאון הרב רפאל הכהן קוק זצ"ל שכיהן כרבה הראשי האשכנזי של טבריה והיה בן הגאון הרב דב הכהן קוק זצ"ל, אחיו של הרב קוק, שהיה רבה הראשי הראשון של עפולה וראש "מכון הארי פישל לדרישת התלמוד"; אליאך היה שד"ר שארגן תמיכה של יהודי ארה"ב ביישוב הישן וכן סייע ליהודים להתחמק משירות בצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה ובעקבות כך נאסר ונכלא בכלא עכו שממנו הצליח לברוח וקנה את דרכונו של ערבי שפגש והיה שמו אליג'ה [=אליהו] והיה כתוב באותיות לטיניות Eliageh ושינה כך את שם משפחתו מגלוברמן לאליאך).
ענוותו
*כששב הרב קוק בשנת תרפ"ה מנסיעתו לאמריקה בראש המשלחת לטובת מוסדות התורה בארץ ובחו"ל, רצו העדה בירושלים להקים לו שער כבוד ברחוב הראשי המוביל לבית הרב. מושל המחוז ימ"ש, הידוע ביחסו הרע ליהודים, שמתחילה נתן בפיו את רישיונו להקמת השער, עמד כעבור שעה וביטל את הרישיון מטעמים של הפרעת התחבורה ודרש להעמידו בסמטה הצרה שלפני בית הרב. וכשלא נשמע הקהל לדרישתו, פקד השוטרים להרוס את השער שכבר הוקם. בבהלה נאלץ הקהל להעמיד את השער בסמטה הצרה. כשהגיע אח"כ תורו של המושל לביקורו אצל הרב קוק התחיל להתנצל על מעשהו זה, באומרו שלא מלבו עשה הדבר כי אם לרגלי התערבותו של ראש העירייה, שחשש בהקמת השער להפרעות בתחבורה, וכו'. הרב קוק קיבל את הדברים בשוויון נפש ואמר לו: "התלמוד מלמדנו שיש שני מיני ייסורים: ייסורים של עוון, וייסורים של אהבה. בהיותי באמריקה למדתי לדעת מין שלישי של ייסורים: ייסורים של כבוד. חלקו לי באמריקה כבוד במידה כל כך גדושה: מהוטל "אסטור" ועד החוף, מרחק שתי שעות, הפנו וכוונו את כל התחבורה כדי לתת מעבר חופשי לאוטומובילים שלנו, עד שהרגשתי בכבוד זה ייסורים ממש. מה לכבודך אפוא כי תתנצל לפני? אם אחד בא ומקל עלי את הייסורין של כבוד, אדרבה, אני מחזיק לו טובה על זה" "אבל, הוד קדושתך", קפץ כנשוך נחש והשיב, "וכי אני האיש שאנסה להקל עליך ייסורים של כבוד? הלא בכל עוז אשתדל להכבידם עליך?" "למה?" השיב רבנו זצוק"ל שוב באדישות, והסיח הדברים לעניין אחר. (הרב שמואל אהרן שזורי זצ"ל, המזכיר הראשון של הרבנות הראשית לא"י, המזכיר הראשי של בית הדין הגדול מתש"ה ועורך כתב העת התורני "קול תורה")
*הרב של אושבסק, עיירה קטנה ברוסיה, סיפר איך שבביקורו הראשון בבית הרב, הרב קוק התנצל בפניו וביקש את סליחתו על שהוא צריך לשבת במסדרון ולחכות לתורו, והיה ראוי להקדים ולהכניסו, אך אינו יכול בגלל שיש אנשים בחדרו. הרב הזה אמר שהוא הרגיש איך שהרב, רבה הראשי של א"י ורבה של ירושלים, אינו יכול לשבת במנוחה בחדרו בזמן שבחוץ יושב ומחכה איזה רב מעיירה קטנה ברוסיה.
*בזמן שהיה הרברט סמואל היהודי הנציב העליון בארץ הוקמה הרבנות הראשית לא"י החליטה "מועצת המלך" באנגליה שכיוון שישנם שני רבנים הנושאים את התואר "הרב הראשי לארץ ישראל", אשכנזי (מרן הגאון הרב קוק זצוק"ל שהיה יוזם הקמת הרבנות הראשית) וספרדי (מרן הגאון הרב יעקב מאיר זצוק"ל), וזה מבלבל (אף שהרב הראשי הספרדי נקרא גם "הראשון לציון"), הרב קוק ייקרא "ראש הרבנים לארץ ישראל" ועמיתו הספרדי יקרא "הרב הראשי לארץ ישראל". המועצה שלחה מכתב להרברט סמואל על כך שבא אל הרב קוק עם המכתב. הרב קוק השיב שהוא נרגש מאוד מהכבוד ש"מועצת המלך" נותנת לו ומודה לה על כך, אך יחד עם זה מוכרחים לסלוח לו כי לא יוכל לקבל על עצמו להיות בעל תואר "ראש הרבנים". כי לעומת התואר "רב ראשי" שאינו פוגע ברב אחר, התואר "ראש הרבנים" יש בו פגיעה בשאר הרבנים. "לא אוכל לעבור על משנה מפורשת האוסרת על האדם להתכבד בקלון חברו. כיוון שכך, בוטל רשמית תואר זה ונשאר התואר "רב ראשי" גם לרב קוק וגם לרב מאיר. אמנם גדולי ישראל לא מעטים כתבו אל הרב "ראש הרבנים לארץ ישראל". (הרב רפאל הכהן קוק)
*גם ההעברה על המידות לעיל מעידה על ענווה גדולה.
המשך בתגובה הבאה בגלל מגבלת האורך.
גאונותו
*ביום הראשון לרבנותו בזוימל (או זיימל) שבליטא הרצה על ה"רצפה" שלקח "אחד מן השרפים" שבספר ישעיהו (פרק ו') שעליו דרשו חז"ל: "רצוף פה שאמר דליטוריא על בני", והאריך בדרשתו במשך שלוש שעות. (ר' אהרן חיות, בן ר' מתיתיהו חיות שהיה ראש הקהל בזיימל)
*בתחילת רבנותו בזיימל חגגו בעיירה את סיום הש"ס במשך שבעה ימים ובכל יום אמר הרב אמר הדרן מיוחד במינו: שאל כל אחד היכן פתוחה הגמרא לפניו ואת כל המקורות האלו שילב יחד! (הרב שמעון גליצנשטיין)
*לפני שעלה לארץ ישראל להתמנות לרב של יפו והמושבות, ביקר גדולים שונים, וביניהן הגאון המקובל הרב מרדכי רוזנבלט מאשמינה זצוק"ל. הרב קוק דיבר עם ר' מרדכי גם בענייני נסתרות ור' מרדכי התפעל כ"כ מהשגותיו הרוחניות של הרב קוק ושאלו אם זכה לגילוי אליהו. הרב קוק השיב לו שישנו גם גילוי אליהו במחשבה.
*היה השיב מיד ללא צורך לעיין בספר בכל שאלה ששאלוהו בכל חדרי התורה.
*הרב אשר סנדומירסקי זצ"ל, ממקורביו של הגרא"ז מלצר, סיפר שבתשובה לאישה שבאה לרב מלצר בשאלה מסוימת, הוא עיין זמן מסוים בספר והשיב לה על שאלתה. לאחר כמה ימים ביקר אצל הרב קוק, ובביקורו אצל הרב בא מישהו עם אותה שאלה שנשאל הגרא"ז כמה ימים קודם לכן, והרב קוק השיב על שאלה מיד את אותה תשובה שהשיב הרב מלצר לאחר עיון בספר. הוא סיפר זאת לרב מלצר שענה: "מה הפלא? אפילו עשרה סוסים לא יכולים להשיגו!"
*באחד מהספדיו על הרב קוק אמר הגרא"ז: "...מדי פעם נכנסתי לבר עניינים קשים. הרב היה שקוע בעניינים אחרים, אבל מיד כששאלתי נפתח המעיין והכול קיבל אור חדש, עד שנדמה שזה עתה עסק הרב בדיוק בסוגיה זו".
*זכר את הכתוב בספר לאחר 40 שנים שלא למד בו: באחד הלילות בשעה 10 באו אל הרב בשאלה בעניין ריאה. ביקש הרב להזמין כמה שוחטים ובבואם ביקש מהם את פרטי המקרה. הרב אמר לשמשו הרב אברהם צ'צ'יק (בירושלים שימש כשמשו גם הרב מאיר-דוד שוטלנד, חסיד קרלין) להביא לו ספר קטן בריכה כחולה בעומד בפינה. היה זה ספרו של ה'סמ"ק' ("ספר מצוות קטן") שחיבר רבי משה מקוצי, השר מקוצי, זצוק"ל זיע"א. הרב פתח את הספר והראה ששאלה זו נשאלה אז ויש עליה תשובה בספר. ואמר הרב שלא למד בספר 40 שנים, 'וכדאי בעל הסמ"ק שהיה בירושלים לסמוך עליו בירושלים'.
*בשנת תרס"ח כשעוד היה ביפו באו לפני הרב קוק בפעם הראשונה הרב עובדיה הדאיה ואביו הגאון הרב שלום הדאיה זצוק"ל. כשהציג עצמו הרב שלום הדאיה לפני הרב קוק, אז הרב קוק אמר דברי תורה של הרב שלום שקרא בספר שפרסמו, והרב שלום הוסיף מדברי תורתו. לאחר 20 שנים כשהיה בירושלים הם באו שוב לפני הרב קוק, וכשראה אותם הרב קוק נעמד ומיד וחזר את דבריו של הרב שלום מלפני 20 שנים!
*סיפר הרב שזורי (ובר): 'כשנבחרה באדר תרפ"א מועצת הרבנות הראשית לא"י נערכו בשבת שלאחר זה דרשות ראשי הרבנים בבית הכנסת של הספרדים המיוחס לר' יוחנן בן זכאי. כשגמר הרב הראשי הגר"י מאיר שליט"א את דרשתו נצנץ בלבו הרעיון לבקש מאת הקהל שיקום על רגליו לכבוד הגאון שעמד עתה לדרוש. הקהל כולו עמד כאיש אחד, ורבנו הגדול זצוק"ל, בלי לחשוב רגע, שילב מיד לקימה זו את המאמר של חז"ל: "בשעה שהחכם יושב ודורש (והקהל עומד) הקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל", והמאמר הזה משולב להצעה ספונטנית שאיש לא יכול היה להעלותה על דעתו אף רגע אחד קודם, היה להפתעת כל השומעים לנושא הדרשה כולה. כבמטה קסמים גלל לפני הקהל את כל פזורי מאמריו של ר"י בן זכאי, שבית הכנסת נקרא על שמו, ואת כל האמרות בקשר עם הוראה ודין ומנוי דיינים ושופטים שבתלמוד ובפוסקים כולם. שילב מאמר למאמר, צירף רעיון לרעיון, חרז פנינה לפנינה, וכך עמד ודרש משך שלושת רבעי שעה דרשה נפלאה, מלאה לשד התורה ושירת הקודש, לפני הקהל שעמד נדהם ורותק כבמסמרים למראה גאונות זו, וכמחלום פנטסטי הקיץ הקהל על גאוניו גדוליו וחכמיו לאחרי גומרו.'
*במכתב למרן הגאון הרצי"ה קוק זצ"ל בתש"ל כותב הגאון ר' יוסף שמואל מוריה (ברנדויין) מסטרטין זצ"ל: "כשמת רבי מאיר אדלר מייסד ישיבת חיי עולם וועד כללי בשנת (תר)פ"ד או (תר)פ"ה (דודי רבי מאיר אדלר מת ביום ג' חשוון בבית הכנסת קרלין בעיר העתיקה בין מנחה למעריב בהיותו לומד משניות עם הצבור. באמצע הלמוד פתאום מת.) הייתה לו הלוויה גדולה ושלחו אותי להביא את כבוד האבא שיגיד עליו הספד. הלכתי והבאתי (אולו) [אותו] לבית המדרש של ר' ניסן בק תפארת ישראל. הגישו לו כסא לעמוד עליו להגיד ההספד כי היה קהל גדול אז ברגע שעלה על הכסא שאל אותי באיזה משנה למדת. אמרתי לו במסכת בבא קמא במשנה, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה, עלה על הכסא והתחיל באותה משנה בגאוניות מפליאה מאוד מהירושלמי והמפורשים. ומהם הראה לדעת ולקשר באותה משנה את מותו הפתאומי עם בית הכנסת וביום היארצייט של רבינו [רבנו] ישראל מריזין [רוז'ין] ובהיותו בדיוק בן שישים שנה ויצא מכלל כרת וכל קהל הל(ו)מדנים והרבני[ם] הפליגו בשבחו ובגודל גאונותו השתוממו על (על) גודל בקיאותו הנפלאה וחריפות שכלו הנעלה. חבל שלא רשמתי את תוכן ההספד, שהיה פלאי פלאים." (בסוף המכתב שזה סעיפו האחרון הוא כותב שקשתה עליו הכתיבה ולכן כתב בשגיאות המתוקנות בסוגריים כשהסוגריים העגולים אלו הטעויות והמרובעים הם התיקונים).
*בביקור השלישי של ה'אמרי אמת' בארץ, בשנת תרפ"ז, התלווה אליו גיסו הגאון הרב צבי חנוך הכהן לוין זצ"ל, ראב"ד בנדין. סיפר הרב אהרון טייטלבום, ממקורבי הרב קוק, על ביקורם של הרבי וגיסו אצל הרב קוק: "הייתי נוכח אז בבית הרב. לאחר חילופי דברים בין הרב לרבי, התחיל הרב מבנדין שואל את הרב על דברים בהלכה שהוקשו לו בלימודו במקומות שונים, והרב השיב על כל שאלה ושאלה, מתרץ קושיות, מיישר תמיהות ומגלה עמוקות. והנה שמתי לב שעם כל תשובה שהרב משיב, מפנה הרבי מגור את ראשו אל הרב מבנדין, בתוספת של הנהון, שמשמעותו היא "אתה רואה!" כיוון שהדבר התמיה אותי, הרשיתי לעצמי לפנות אחר תום הביקור אל הרב מבנדין ולשאול אותו לפשר הדבר. הסביר לי האורח החשוב: כשנסעתי עם הרבי באוניה, נשאנו ונתנו בהלכות שונות. היו דברים שהרבי השיב עליהם, והיו דברים שעליהם אמר: כשנבוא ירושלימה וניפגש עם הרב קוק תשאל אותו והוא כבר ישיב לך. כפי שראית, השיב לי הרב על כל שאלותיי, ותנועותיו של הרבי באו לומר שאכן צדק כשהיה בטוח שהרב ישיב לי על הכול" ('ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 149). הרב מבנדין עוד הספיק לשאול את הרב שאלות בענייני קודשים וענייני קבלה, וכולו היה מלא הערצה כלפיו. לאחר שחזר לפולין, סיפרו שהרב מבנדין היה מספר בשבחו של מרן הרב, ואמר: "העולם אינו יודע את הגדלות של הרב קוק! בירושלים מכהן רב בעל השגות מופלאות ביותר!"
*מתוך התבסמותו בסעודת פורים: בבית מרן הראי"ה רבתה השמחה בפורים. חסידי ברסלב שגם במשך כל השנה מצאו בבית הרב יחס חם, היו בהאי יומא רישי חדוותא. ר' מאיר אנשין ז"ל (שמדי יום ביומו, במשך שעה ארוכה היה לומד קבלה עם מרן הראי"ה) יחד עם חבריו היו רוקדים על השולחן, ולקול השירה והצהלה נמשכו רבים והגיעו לבית הרב. בין ניגון לניגון ובין ריקוד וריקוד, דרש הרב בפני הבאים מעניינו של יום, וכל פעם הפסיק ושתה 'לחיים', ושוב המשיך. כל שאלה וכל הערה זכתה מיד לתשובה מהירה, ולא עוד אלא שנמצא מיד הקשר לשמחת פורים ולכל פרשת גדולת היום. והנה נכנס ובא אחד מיוחד מיקירי יפו, בעל בית סוחר אמיד ורב פעלים, בעל טובה ובעל צדקה, הלא הוא רבי משה בצלאל טודרוסוביץ ז"ל, מייסד המוסד החינוכי "שערי תורה", אשר היה מראשי היוזמים להעלאת הרב מבויסק ליפו. ר' משה בצלאל סיים את סעודת פורים בביתו, ועתה הגיע אל שולחנו של הרב אשר עליו גאוותו. ומכיוון שר' משה בצלאל היה מבוסם במקצת, הרשה לעצמו לפנות אל הרב בנוסח פורימי, ולבקש מהרב להגיד דברי תורה על פסוק שלכאורה לא ניתן לומר שם כלום. וכך עמד רמ"ב וקרא: רבי, יאמר נא לנו תורה על הפסוק "ואחות לוטן תמנע"! [בראשית לו, כב]. ידע רמ"ב שרב כוחו של הרב, ולא פחד כלל שמא יגרום חלישות דעת כלשהי, אלא שהיה סקרן לראות מה יהיה כאן, איך יפליא הרב לעשות בפסוק כזה? והנה זקף הרב עיניו ונעץ מבטו בקורא ואמר בחיוך רחב: ר' משה בצלאל, הלא פסוק זה כל כולו שייך לפורים, וממנו כל העניין מתחיל! תמה רמ"ב ושאל: הא כיצד? אפוא יש כאן רמז כלשהו לפורים? חזר הרב והשיב: הלא גמרא מפורשת היא במסכת סנהדרין [צט:] שבאה תמנע לידבק בבית אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. וממשיכה שם הגמרא להסביר שעל חטא שריחקוה מתחת כנפי השכינה "נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל", שהיא היתה אמו של עמלק, סב סבו של המן האגגי צורר היהודים. ונעוצה אפוא האתחלתא של גזירת המן בזה שלא גיירו את סבתו, את אחות לוטן תמנע, והיה אחר כך התיקון של החטא הקדמון הזה, בימי מרדכי ואסתר ב"ורבים מעמי הארץ מתיהדים", שקבלו גרים מאנשי פרס ומדי והכניסו אותם תחת כנפי השכינה. וכאן התחיל הרב מרחיב את הדיבור על קירוב ועל ריחוק, על אברהם אבינו שמצד אחד נאמר בו ובשרה "ואת הנפש אשר עשו בחרן" [בראשית י"ב, ה], ומצד שני אומר ר' יוחנן שחטא אברהם אבינו בזה שויתר על הנפש של אנשי מלך סדום, שהחזירם ולא גיירם [נדרים לב.] וכו' וכו'. עלה הרב הרים וירד בקעות, ונמשכו דבריו שעתים רצופות באגדה והלכה, כורך יחד זוהר ורמב"ם, ראשונים ואחרונים, והכל מבריק בחריפות ומתרחב בבקיאות, וכל היושבים ליד השולחן והמצטופפים סביבו משתאים למראה השפע הגדול הזה, המעין הנובע, המתגבר והולך, המתגבר ושוטף, וכשסוף סוף גמר הרב, קפץ ר' משה בצלאל ממקומו, תפס את הרב וחיבק אותו ופרץ בקריאה: "רבי, איך האב אייך ליעב!"=רבי, אני אוהב אותך! ('מועדי הראי"ה' עמ' רמח, 'ספר מירון' עמ' 415)
באחת השנים אמר ר' שלמה זלמן אויירבך לתלמידיו לפני פורים: "בואו ואספר לכם מה זה היה שמחת פורים אמיתית!". וסיפר להם ר' שלמה שבצעירותו הלך פעם עם אביו (הגרחי"ל אוירבך, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים') בליל פורים לביתו של הרב קוק, וכל הבית היה מלא באנשים שבאו לחגוג עם הרב, ולשמוע מדברי תורתו. והנה, הרב קוק ישב במרכז, וסביבו כמה וכמה רבנים מרבני ירושלים וצדיקיה, אנשים של צורה, וכן ישבו שם גם כל מיני עסקנים (למרות שכשהרב קוק דיבר בלימוד, ניכרת הייתה המבוכה על פניהם, באשר הם – שלא זכו לחינוך ישיבתי – לא ממש הבינו את דבריו). וכל אחד מאותם תלמידי חכמים שהיו שם הקשה קושיא, כל אחד ממקום אחר בש"ס בבלי וירושלמי, ואז הרב קוק בגאונותו הרבה אמר פלפול אחד שחיבר וקישר בין כל המקורות שהוזכרו. וסיים ר' שלמה זלמן ואמר לתלמידיו: "זה היה שמחת פורים!"
סיפר הרב ש' קליין שליט"א: 'כידוע, מרן הרב קוק היה איש קדוש מאוד. פניו היו מאירות בקדושה, וממש יכלו להרגיש את זה כשעמדו לצידו. אני זכיתי לשמוע עליו סיפורים מופלאים מבני משפחתי שלמדו אצלו. אבי זצ"ל זכה ללמוד אצל הרב קוק במשך שנה, וגם דודי הרב שמעון קליין היה במשך חמישים שנה מזכיר ישיבת 'מרכז הרב'. הם סיפרו לי את הסיפור הבא: בשנים שכיהן הרב קוק כרבה של ירושלים, היו מגיעים בפורים כל הרבנים מרחבי הארץ להביא משלוח מנות לרב קוק ולדבר אתו. להם הרי היה פורים ביום י"ד, אז ביום ט"ו הם היו עולים ירושלימה אל הרב קוק. בפורים של אחת השנים, הגיעו אל הרב קוק כשלושים רבנים גדולים וגאונים מרחבי הארץ: מעפולה, מראש פינה ועוד מקומות. ובשלב מסוים התיישבו לסעודת פורים עם הרב קוק. הרב קוק ישב בראש השולחן, הסעודה הייתה נראית כמו טיש. ואז הרב קוק אמר: הנה, כל רב שיושב פה בסעודה, יגיד לנו את הסוגיה בה הוא עוסק באותם ימים, בהלכה, בגמרא או בקשר למצוות התלויות בארץ, ויעלה בפנינו איזושהי קושיא חמורה שעלתה לו בלימודו ובה הוא מעיין בימים אלו. ואכן כך היה: כל תלמיד חכם העלה קושיא בה הוא מתקשה מאוד, מתוך הסוגיה אותה הוא לומד באותם ימים, וכשסיים, התפלפלו כל אותם שלושים תלמידי חכמים גאונים בדברי הגמרא וההלכה, וניסו לענות לו כפי יכולתם. אך הם לא הצליחו. כך עברו אחד אחד, וכל שלושים הרבנים שהיו שם הציגו את קושיותיהם הגדולות. ואז, לאחר שהשתתקו שלושים הרבנים, לקח הרב קוק בקבוק יין, ומזג לכוסו. הוא שתה כוס אחת של יין, ואחריה עוד אחת, ואז עשה פלפול עצום בש"ס שמתוכו התחדש לו עקרון גאוני חדש. לאחר מכן הוא פנה לכל שלושים הרבנים, והראה להם איך על פי השיטה החדשה שיצר בפלפולו, תורצו להפליא כל הקושיות שלהם, אחת אחרי השנייה. כשהתפרסם הסיפור הזה בירושלים, היו אומרים שמכאן ניכרת הגאונות המופלאה והמיוחדת של הרב קוק: איך הוא הצליח לתרץ בבת אחת את כל הקושיות, על-פי עקרון גאוני שחידש על המקום, בעוד שגאונים גדולים אחרים שהיו שם לא הצליחו לתרץ בכלל את אותן הקושיות. שהכין היטב, ולתדהמתם היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו ('ליקוטי הראי"ה' א', עמ' 53).
*סיפר הגאון מרדכי שמואל קרול זצ"ל, רבה של כפר חסידים, שכאשר בא אצל מרן הגאון הרב קוק זצ"ל, התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב ולתדהמתו היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו. (שם, שם)
*"סיפר הגאון הרב דב אליעזרוב זצ"ל: 'באחת הפעמים שביקרתי אצל הרב... הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים, והנה הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך...' (שם, עמ' 56)
*חתן נכדתו של הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל, הרב שבתאי רפפורט, הראה לפניו בהתפעלות הגדרה של הרב קוק, השיב הרב פיינשטיין ואמר: "מה החידוש, הוא הלא היה גאון הגאונים!" ('ליקוטי הראי"ה' חלק א' עמ' 53-59).
*כתב הגאון הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל בספר "אישים ושיטות" שבו על עשרה גדולים ושיטתם: " היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות בנגלה ובנסתר... (עמ' 210).
*"...התפיסה מהירה מאד. וכשהיה ר' מרדכי חגיז שכשהיה תופס יד מי שהוא היה אומר מחשבותיו של זה, בוחן את הרב, אמר שאיננו יכול לתפוס מחשבתו המהירה. הזכרון ידוע שהיה יוצא מן הכלל וחדירה עמוקה..." (הגר"י אריאלי זצ"ל, מגדולי תלמידי הרב קוק ומשגיח ב"מרכז הרב", באות מ"ג מדברים שרשם על הרב קוק במחברתו)
*רבים התפלאו היאך היה מרן הגאון הרב אברהם יצחק כהן קוק זצוק"ל טרוד בהשבת תשובות לשואלים רבים, בענייני הלכה ובענייני הנהגה ציבורית ואישית, ולמרות זאת היה נראה כאילו כל הזמן חזר על תלמודו בבקיאות ובעיון. והלא בדרך כלל רבנים שנדרשים להשיב לשאלות, או ראשי ישיבות שעוסקים באמירת שיעורים בעיון, מתמחים באותו התחום שבו הם עוסקים, ובשאר התחומים גדולתם מתמעטת. אלא שאצל מרן הרב קוק זצוק"ל הכול היה תורה, בכל נושא ששאלוהו, מיד היו מתנוצצים במחשבתו פסוקים, דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, שקשורים לאותו תחום. והוא היה מצמצם את עצמו להשיב על השאלה ששאלו, אבל בראשו כבר היה חוזר על עוד סוגיות שלמות. כך יחד עם מתן תשובות בנושאים שונים היה חוזר על תלמודו ומעמיק בו בלא גבול. והדבר היה ניכר לכל תלמידי החכמים שנפגשו עמו, שבעת שהיו מעלים בפניו נושא, והרב סבר שעומדים לפניו אנשים שמסוגלים להבין את מחשבתו, היו ברקי חידושיו מתנוצצים בחריפות ובקיאות מכל התחומים הקשורים לנושא המדובר. וגם תלמידי חכמים חשובים היו מתקשים לעקוב אחר שטף רעיונותיו, כי נדרשה לכך בקיאות גדולה ויכולת הבנה מהירה של רעיונות עמוקים. ובדרך כלל חלקם הבינו את חידושיו בהלכה וחלקם את חידושיו באמונה וקבלה.
*"אבא ז"ל היה אומר ש'גאון' הוא הרב קוק. ישנם בירושלים ראשי ישיבות גדולים... אבל היקף גדול כזה בכל מקצועות התורה - זה יש רק אצל הרב קוק. והוא הוא הגאון האמיתי". (הרב שמעון זלזניק בשם אביו הגרש"ז)
חוכמתו
*פעם כששבת הרב קוק בטבריה במלון גוברמן, צלצל הטלפון בסעודה השלישית ואיש לא ניגש לענות. שאל הרב: "מדוע אין ניגשים?" השיבו: "הלא שבת היום!" ענה הרב: "הלא ידוע שיש מושבים בסביבה שאין להם רופא ומיילדת, ואולי צריכים מיילדת!" ובאמת צלצלו ממושב כינרת כי היו צריכים למיילדת. (הרב יהושע קניאל)
*בזמן שהרב קוק כיהן כרבן של יפו והמושבות, עלה בשבת אחת יהודי נסער על במת בית הכנסת "שערי תורה" שבנווה שלום ביפו, הפסיק את קריאת התורה והודיע: "דעו לכם רבותיי, כי בשעה זו ממש יושב שמואל הסנדלר בחנותו אשר ברחוב הראשי של יפו, עוסק במלאכתו ומחלל שבת בפרהסיה ללא כל בושה! על כל המתפללים להפסיק מיד את התפילה וללכת כאיש אחד לחנותו של אותו רשע כדי להיפרע ממנו על חילול השבת המביש!" קולות זעם על חילול השבת נשמעו מכל עבר, והיו שקראו לעשות שפטים בסנדלר הרשע. מיד עלה הרב על הבמה השתיק את הקהל ואמר בקול נמוך אך תקיף: "אבקש מכל הקהל לסיים את תפילתו בשקט וללא כל מהומה. לאחר התפילה נצא כולנו לעבר חנותו של שמואל הסנדלר. אך אבקש בכל פה להישמע להוראותיי ולא לחרוג מהן, וממני תראו וכן תעשו." בסיום התפילה צעדו כל המתפללים ובראשם הרב אל הסנדלרייה. בהגיעם לפתח הסנדלרייה שבו שהו גם כמה לקוחות, ניגש אליו הרב ואמר לו בידידות ובנועם: "ר' שמואל, שבת שלום לך!" ויצא מהסנדלרייה לביתו לסעוד את סעודת השבת, וכמוהו עשה כל הקהל. הדבר השפיע על הסנדלר שנעל את חנותו ובא לבית הרב שברחוב אחווה ב"נווה צדק", ואמר לו שיש לו שמונה ילדים והכנסותיו אינן מספיקות כללומשום כך נאנס לעבוד בשבת. הרב אמר לו שדווקא אם ישמור את השבת אז יתפרנס בכבוד, וביקשו לבוא אליו במוצאי שבת. הרב העניק לו סכום כסף ודאג לו לתמיכה מוועד הקהילה. מאז שמר הסנדלר את השבת מחללו. (דוד תדהר)
*באחד מימי ראש השנה בירושלים, הודיעו לרב שפועלי בניין יהודים עובדים בעצם החג. מיד שלח הרב אליהם שליח עם שופר בידו. השליח ברכם בשנה טובה ואמר כי נשלח מהרב קוק לתקוע להם בשופר והוא מבקש שיפסיקו מעבודתם לשמוע קול שופר. הפועלים המופתעים הסכימו ושליח הרב ברך את הברכות ותקע לפניהם בשופר. הפועלים התרגשו ונזכרו בבית-אבא, דמות סבא, בעיירה ובבית הכנסת, והרהרו בינם לבין עצמם: מה קרה לנו? היכן אנחנו? לאן הגענו? לאחר התקיעות כולם הפסיקו את עבודתם וחלקם נלוו לשליח הרב לתפילה בבית מדרשו של הרב. (רמ"צ נריה זצ"ל ב'מועדי הראי"ה' בשם רח"ד ערמון-קסטנבוים, "מאוצר גנזי", עמ' 245)
*מקרי הגט ביפו ובירושלים לעיל עם הבעיה של השם מראה גם על חוכמתו הרבה וכן על רגישותו לזולת.
*ביום הראשון לרבנותו בזוימל (או זיימל) שבליטא הרצה על ה"רצפה" שלקח "אחד מן השרפים" שבספר ישעיהו (פרק ו') שעליו דרשו חז"ל: "רצוף פה שאמר דליטוריא על בני", והאריך בדרשתו במשך שלוש שעות. (ר' אהרן חיות, בן ר' מתיתיהו חיות שהיה ראש הקהל בזיימל)
*בתחילת רבנותו בזיימל חגגו בעיירה את סיום הש"ס במשך שבעה ימים ובכל יום אמר הרב אמר הדרן מיוחד במינו: שאל כל אחד היכן פתוחה הגמרא לפניו ואת כל המקורות האלו שילב יחד! (הרב שמעון גליצנשטיין)
*לפני שעלה לארץ ישראל להתמנות לרב של יפו והמושבות, ביקר גדולים שונים, וביניהן הגאון המקובל הרב מרדכי רוזנבלט מאשמינה זצוק"ל. הרב קוק דיבר עם ר' מרדכי גם בענייני נסתרות ור' מרדכי התפעל כ"כ מהשגותיו הרוחניות של הרב קוק ושאלו אם זכה לגילוי אליהו. הרב קוק השיב לו שישנו גם גילוי אליהו במחשבה.
*היה השיב מיד ללא צורך לעיין בספר בכל שאלה ששאלוהו בכל חדרי התורה.
*הרב אשר סנדומירסקי זצ"ל, ממקורביו של הגרא"ז מלצר, סיפר שבתשובה לאישה שבאה לרב מלצר בשאלה מסוימת, הוא עיין זמן מסוים בספר והשיב לה על שאלתה. לאחר כמה ימים ביקר אצל הרב קוק, ובביקורו אצל הרב בא מישהו עם אותה שאלה שנשאל הגרא"ז כמה ימים קודם לכן, והרב קוק השיב על שאלה מיד את אותה תשובה שהשיב הרב מלצר לאחר עיון בספר. הוא סיפר זאת לרב מלצר שענה: "מה הפלא? אפילו עשרה סוסים לא יכולים להשיגו!"
*באחד מהספדיו על הרב קוק אמר הגרא"ז: "...מדי פעם נכנסתי לבר עניינים קשים. הרב היה שקוע בעניינים אחרים, אבל מיד כששאלתי נפתח המעיין והכול קיבל אור חדש, עד שנדמה שזה עתה עסק הרב בדיוק בסוגיה זו".
*זכר את הכתוב בספר לאחר 40 שנים שלא למד בו: באחד הלילות בשעה 10 באו אל הרב בשאלה בעניין ריאה. ביקש הרב להזמין כמה שוחטים ובבואם ביקש מהם את פרטי המקרה. הרב אמר לשמשו הרב אברהם צ'צ'יק (בירושלים שימש כשמשו גם הרב מאיר-דוד שוטלנד, חסיד קרלין) להביא לו ספר קטן בריכה כחולה בעומד בפינה. היה זה ספרו של ה'סמ"ק' ("ספר מצוות קטן") שחיבר רבי משה מקוצי, השר מקוצי, זצוק"ל זיע"א. הרב פתח את הספר והראה ששאלה זו נשאלה אז ויש עליה תשובה בספר. ואמר הרב שלא למד בספר 40 שנים, 'וכדאי בעל הסמ"ק שהיה בירושלים לסמוך עליו בירושלים'.
*בשנת תרס"ח כשעוד היה ביפו באו לפני הרב קוק בפעם הראשונה הרב עובדיה הדאיה ואביו הגאון הרב שלום הדאיה זצוק"ל. כשהציג עצמו הרב שלום הדאיה לפני הרב קוק, אז הרב קוק אמר דברי תורה של הרב שלום שקרא בספר שפרסמו, והרב שלום הוסיף מדברי תורתו. לאחר 20 שנים כשהיה בירושלים הם באו שוב לפני הרב קוק, וכשראה אותם הרב קוק נעמד ומיד וחזר את דבריו של הרב שלום מלפני 20 שנים!
*סיפר הרב שזורי (ובר): 'כשנבחרה באדר תרפ"א מועצת הרבנות הראשית לא"י נערכו בשבת שלאחר זה דרשות ראשי הרבנים בבית הכנסת של הספרדים המיוחס לר' יוחנן בן זכאי. כשגמר הרב הראשי הגר"י מאיר שליט"א את דרשתו נצנץ בלבו הרעיון לבקש מאת הקהל שיקום על רגליו לכבוד הגאון שעמד עתה לדרוש. הקהל כולו עמד כאיש אחד, ורבנו הגדול זצוק"ל, בלי לחשוב רגע, שילב מיד לקימה זו את המאמר של חז"ל: "בשעה שהחכם יושב ודורש (והקהל עומד) הקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל", והמאמר הזה משולב להצעה ספונטנית שאיש לא יכול היה להעלותה על דעתו אף רגע אחד קודם, היה להפתעת כל השומעים לנושא הדרשה כולה. כבמטה קסמים גלל לפני הקהל את כל פזורי מאמריו של ר"י בן זכאי, שבית הכנסת נקרא על שמו, ואת כל האמרות בקשר עם הוראה ודין ומנוי דיינים ושופטים שבתלמוד ובפוסקים כולם. שילב מאמר למאמר, צירף רעיון לרעיון, חרז פנינה לפנינה, וכך עמד ודרש משך שלושת רבעי שעה דרשה נפלאה, מלאה לשד התורה ושירת הקודש, לפני הקהל שעמד נדהם ורותק כבמסמרים למראה גאונות זו, וכמחלום פנטסטי הקיץ הקהל על גאוניו גדוליו וחכמיו לאחרי גומרו.'
*במכתב למרן הגאון הרצי"ה קוק זצ"ל בתש"ל כותב הגאון ר' יוסף שמואל מוריה (ברנדויין) מסטרטין זצ"ל: "כשמת רבי מאיר אדלר מייסד ישיבת חיי עולם וועד כללי בשנת (תר)פ"ד או (תר)פ"ה (דודי רבי מאיר אדלר מת ביום ג' חשוון בבית הכנסת קרלין בעיר העתיקה בין מנחה למעריב בהיותו לומד משניות עם הצבור. באמצע הלמוד פתאום מת.) הייתה לו הלוויה גדולה ושלחו אותי להביא את כבוד האבא שיגיד עליו הספד. הלכתי והבאתי (אולו) [אותו] לבית המדרש של ר' ניסן בק תפארת ישראל. הגישו לו כסא לעמוד עליו להגיד ההספד כי היה קהל גדול אז ברגע שעלה על הכסא שאל אותי באיזה משנה למדת. אמרתי לו במסכת בבא קמא במשנה, זה בא בחביתו וזה בא בקורתו נשברה כדו של זה בקורתו של זה, עלה על הכסא והתחיל באותה משנה בגאוניות מפליאה מאוד מהירושלמי והמפורשים. ומהם הראה לדעת ולקשר באותה משנה את מותו הפתאומי עם בית הכנסת וביום היארצייט של רבינו [רבנו] ישראל מריזין [רוז'ין] ובהיותו בדיוק בן שישים שנה ויצא מכלל כרת וכל קהל הל(ו)מדנים והרבני[ם] הפליגו בשבחו ובגודל גאונותו השתוממו על (על) גודל בקיאותו הנפלאה וחריפות שכלו הנעלה. חבל שלא רשמתי את תוכן ההספד, שהיה פלאי פלאים." (בסוף המכתב שזה סעיפו האחרון הוא כותב שקשתה עליו הכתיבה ולכן כתב בשגיאות המתוקנות בסוגריים כשהסוגריים העגולים אלו הטעויות והמרובעים הם התיקונים).
*בביקור השלישי של ה'אמרי אמת' בארץ, בשנת תרפ"ז, התלווה אליו גיסו הגאון הרב צבי חנוך הכהן לוין זצ"ל, ראב"ד בנדין. סיפר הרב אהרון טייטלבום, ממקורבי הרב קוק, על ביקורם של הרבי וגיסו אצל הרב קוק: "הייתי נוכח אז בבית הרב. לאחר חילופי דברים בין הרב לרבי, התחיל הרב מבנדין שואל את הרב על דברים בהלכה שהוקשו לו בלימודו במקומות שונים, והרב השיב על כל שאלה ושאלה, מתרץ קושיות, מיישר תמיהות ומגלה עמוקות. והנה שמתי לב שעם כל תשובה שהרב משיב, מפנה הרבי מגור את ראשו אל הרב מבנדין, בתוספת של הנהון, שמשמעותו היא "אתה רואה!" כיוון שהדבר התמיה אותי, הרשיתי לעצמי לפנות אחר תום הביקור אל הרב מבנדין ולשאול אותו לפשר הדבר. הסביר לי האורח החשוב: כשנסעתי עם הרבי באוניה, נשאנו ונתנו בהלכות שונות. היו דברים שהרבי השיב עליהם, והיו דברים שעליהם אמר: כשנבוא ירושלימה וניפגש עם הרב קוק תשאל אותו והוא כבר ישיב לך. כפי שראית, השיב לי הרב על כל שאלותיי, ותנועותיו של הרבי באו לומר שאכן צדק כשהיה בטוח שהרב ישיב לי על הכול" ('ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 149). הרב מבנדין עוד הספיק לשאול את הרב שאלות בענייני קודשים וענייני קבלה, וכולו היה מלא הערצה כלפיו. לאחר שחזר לפולין, סיפרו שהרב מבנדין היה מספר בשבחו של מרן הרב, ואמר: "העולם אינו יודע את הגדלות של הרב קוק! בירושלים מכהן רב בעל השגות מופלאות ביותר!"
*מתוך התבסמותו בסעודת פורים: בבית מרן הראי"ה רבתה השמחה בפורים. חסידי ברסלב שגם במשך כל השנה מצאו בבית הרב יחס חם, היו בהאי יומא רישי חדוותא. ר' מאיר אנשין ז"ל (שמדי יום ביומו, במשך שעה ארוכה היה לומד קבלה עם מרן הראי"ה) יחד עם חבריו היו רוקדים על השולחן, ולקול השירה והצהלה נמשכו רבים והגיעו לבית הרב. בין ניגון לניגון ובין ריקוד וריקוד, דרש הרב בפני הבאים מעניינו של יום, וכל פעם הפסיק ושתה 'לחיים', ושוב המשיך. כל שאלה וכל הערה זכתה מיד לתשובה מהירה, ולא עוד אלא שנמצא מיד הקשר לשמחת פורים ולכל פרשת גדולת היום. והנה נכנס ובא אחד מיוחד מיקירי יפו, בעל בית סוחר אמיד ורב פעלים, בעל טובה ובעל צדקה, הלא הוא רבי משה בצלאל טודרוסוביץ ז"ל, מייסד המוסד החינוכי "שערי תורה", אשר היה מראשי היוזמים להעלאת הרב מבויסק ליפו. ר' משה בצלאל סיים את סעודת פורים בביתו, ועתה הגיע אל שולחנו של הרב אשר עליו גאוותו. ומכיוון שר' משה בצלאל היה מבוסם במקצת, הרשה לעצמו לפנות אל הרב בנוסח פורימי, ולבקש מהרב להגיד דברי תורה על פסוק שלכאורה לא ניתן לומר שם כלום. וכך עמד רמ"ב וקרא: רבי, יאמר נא לנו תורה על הפסוק "ואחות לוטן תמנע"! [בראשית לו, כב]. ידע רמ"ב שרב כוחו של הרב, ולא פחד כלל שמא יגרום חלישות דעת כלשהי, אלא שהיה סקרן לראות מה יהיה כאן, איך יפליא הרב לעשות בפסוק כזה? והנה זקף הרב עיניו ונעץ מבטו בקורא ואמר בחיוך רחב: ר' משה בצלאל, הלא פסוק זה כל כולו שייך לפורים, וממנו כל העניין מתחיל! תמה רמ"ב ושאל: הא כיצד? אפוא יש כאן רמז כלשהו לפורים? חזר הרב והשיב: הלא גמרא מפורשת היא במסכת סנהדרין [צט:] שבאה תמנע לידבק בבית אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב תהא שפחה לאומה זו, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. וממשיכה שם הגמרא להסביר שעל חטא שריחקוה מתחת כנפי השכינה "נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל", שהיא היתה אמו של עמלק, סב סבו של המן האגגי צורר היהודים. ונעוצה אפוא האתחלתא של גזירת המן בזה שלא גיירו את סבתו, את אחות לוטן תמנע, והיה אחר כך התיקון של החטא הקדמון הזה, בימי מרדכי ואסתר ב"ורבים מעמי הארץ מתיהדים", שקבלו גרים מאנשי פרס ומדי והכניסו אותם תחת כנפי השכינה. וכאן התחיל הרב מרחיב את הדיבור על קירוב ועל ריחוק, על אברהם אבינו שמצד אחד נאמר בו ובשרה "ואת הנפש אשר עשו בחרן" [בראשית י"ב, ה], ומצד שני אומר ר' יוחנן שחטא אברהם אבינו בזה שויתר על הנפש של אנשי מלך סדום, שהחזירם ולא גיירם [נדרים לב.] וכו' וכו'. עלה הרב הרים וירד בקעות, ונמשכו דבריו שעתים רצופות באגדה והלכה, כורך יחד זוהר ורמב"ם, ראשונים ואחרונים, והכל מבריק בחריפות ומתרחב בבקיאות, וכל היושבים ליד השולחן והמצטופפים סביבו משתאים למראה השפע הגדול הזה, המעין הנובע, המתגבר והולך, המתגבר ושוטף, וכשסוף סוף גמר הרב, קפץ ר' משה בצלאל ממקומו, תפס את הרב וחיבק אותו ופרץ בקריאה: "רבי, איך האב אייך ליעב!"=רבי, אני אוהב אותך! ('מועדי הראי"ה' עמ' רמח, 'ספר מירון' עמ' 415)
באחת השנים אמר ר' שלמה זלמן אויירבך לתלמידיו לפני פורים: "בואו ואספר לכם מה זה היה שמחת פורים אמיתית!". וסיפר להם ר' שלמה שבצעירותו הלך פעם עם אביו (הגרחי"ל אוירבך, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים') בליל פורים לביתו של הרב קוק, וכל הבית היה מלא באנשים שבאו לחגוג עם הרב, ולשמוע מדברי תורתו. והנה, הרב קוק ישב במרכז, וסביבו כמה וכמה רבנים מרבני ירושלים וצדיקיה, אנשים של צורה, וכן ישבו שם גם כל מיני עסקנים (למרות שכשהרב קוק דיבר בלימוד, ניכרת הייתה המבוכה על פניהם, באשר הם – שלא זכו לחינוך ישיבתי – לא ממש הבינו את דבריו). וכל אחד מאותם תלמידי חכמים שהיו שם הקשה קושיא, כל אחד ממקום אחר בש"ס בבלי וירושלמי, ואז הרב קוק בגאונותו הרבה אמר פלפול אחד שחיבר וקישר בין כל המקורות שהוזכרו. וסיים ר' שלמה זלמן ואמר לתלמידיו: "זה היה שמחת פורים!"
סיפר הרב ש' קליין שליט"א: 'כידוע, מרן הרב קוק היה איש קדוש מאוד. פניו היו מאירות בקדושה, וממש יכלו להרגיש את זה כשעמדו לצידו. אני זכיתי לשמוע עליו סיפורים מופלאים מבני משפחתי שלמדו אצלו. אבי זצ"ל זכה ללמוד אצל הרב קוק במשך שנה, וגם דודי הרב שמעון קליין היה במשך חמישים שנה מזכיר ישיבת 'מרכז הרב'. הם סיפרו לי את הסיפור הבא: בשנים שכיהן הרב קוק כרבה של ירושלים, היו מגיעים בפורים כל הרבנים מרחבי הארץ להביא משלוח מנות לרב קוק ולדבר אתו. להם הרי היה פורים ביום י"ד, אז ביום ט"ו הם היו עולים ירושלימה אל הרב קוק. בפורים של אחת השנים, הגיעו אל הרב קוק כשלושים רבנים גדולים וגאונים מרחבי הארץ: מעפולה, מראש פינה ועוד מקומות. ובשלב מסוים התיישבו לסעודת פורים עם הרב קוק. הרב קוק ישב בראש השולחן, הסעודה הייתה נראית כמו טיש. ואז הרב קוק אמר: הנה, כל רב שיושב פה בסעודה, יגיד לנו את הסוגיה בה הוא עוסק באותם ימים, בהלכה, בגמרא או בקשר למצוות התלויות בארץ, ויעלה בפנינו איזושהי קושיא חמורה שעלתה לו בלימודו ובה הוא מעיין בימים אלו. ואכן כך היה: כל תלמיד חכם העלה קושיא בה הוא מתקשה מאוד, מתוך הסוגיה אותה הוא לומד באותם ימים, וכשסיים, התפלפלו כל אותם שלושים תלמידי חכמים גאונים בדברי הגמרא וההלכה, וניסו לענות לו כפי יכולתם. אך הם לא הצליחו. כך עברו אחד אחד, וכל שלושים הרבנים שהיו שם הציגו את קושיותיהם הגדולות. ואז, לאחר שהשתתקו שלושים הרבנים, לקח הרב קוק בקבוק יין, ומזג לכוסו. הוא שתה כוס אחת של יין, ואחריה עוד אחת, ואז עשה פלפול עצום בש"ס שמתוכו התחדש לו עקרון גאוני חדש. לאחר מכן הוא פנה לכל שלושים הרבנים, והראה להם איך על פי השיטה החדשה שיצר בפלפולו, תורצו להפליא כל הקושיות שלהם, אחת אחרי השנייה. כשהתפרסם הסיפור הזה בירושלים, היו אומרים שמכאן ניכרת הגאונות המופלאה והמיוחדת של הרב קוק: איך הוא הצליח לתרץ בבת אחת את כל הקושיות, על-פי עקרון גאוני שחידש על המקום, בעוד שגאונים גדולים אחרים שהיו שם לא הצליחו לתרץ בכלל את אותן הקושיות. שהכין היטב, ולתדהמתם היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו ('ליקוטי הראי"ה' א', עמ' 53).
*סיפר הגאון מרדכי שמואל קרול זצ"ל, רבה של כפר חסידים, שכאשר בא אצל מרן הגאון הרב קוק זצ"ל, התכונן לדבר עמו על כמה סוגיות שהכין היטב ולתדהמתו היה הרב בקי בכל השיטות כאילו למדן ממש עכשיו. (שם, שם)
*"סיפר הגאון הרב דב אליעזרוב זצ"ל: 'באחת הפעמים שביקרתי אצל הרב... הובאה לפני הרב שאלה בהלכות נשים, והנה הרב התחיל לקרוא בעל פה את דברי הגמרא והרמב"ם ושיטות הראשונים ושולחן ערוך...' (שם, עמ' 56)
*חתן נכדתו של הגאון הרב משה פיינשטיין זצ"ל, הרב שבתאי רפפורט, הראה לפניו בהתפעלות הגדרה של הרב קוק, השיב הרב פיינשטיין ואמר: "מה החידוש, הוא הלא היה גאון הגאונים!" ('ליקוטי הראי"ה' חלק א' עמ' 53-59).
*כתב הגאון הרב שלמה יוסף זווין זצ"ל בספר "אישים ושיטות" שבו על עשרה גדולים ושיטתם: " היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת. יחיד היה הרב במשנה גדלות בנגלה ובנסתר... (עמ' 210).
*"...התפיסה מהירה מאד. וכשהיה ר' מרדכי חגיז שכשהיה תופס יד מי שהוא היה אומר מחשבותיו של זה, בוחן את הרב, אמר שאיננו יכול לתפוס מחשבתו המהירה. הזכרון ידוע שהיה יוצא מן הכלל וחדירה עמוקה..." (הגר"י אריאלי זצ"ל, מגדולי תלמידי הרב קוק ומשגיח ב"מרכז הרב", באות מ"ג מדברים שרשם על הרב קוק במחברתו)
*רבים התפלאו היאך היה מרן הגאון הרב אברהם יצחק כהן קוק זצוק"ל טרוד בהשבת תשובות לשואלים רבים, בענייני הלכה ובענייני הנהגה ציבורית ואישית, ולמרות זאת היה נראה כאילו כל הזמן חזר על תלמודו בבקיאות ובעיון. והלא בדרך כלל רבנים שנדרשים להשיב לשאלות, או ראשי ישיבות שעוסקים באמירת שיעורים בעיון, מתמחים באותו התחום שבו הם עוסקים, ובשאר התחומים גדולתם מתמעטת. אלא שאצל מרן הרב קוק זצוק"ל הכול היה תורה, בכל נושא ששאלוהו, מיד היו מתנוצצים במחשבתו פסוקים, דברי חז"ל, ראשונים ואחרונים, שקשורים לאותו תחום. והוא היה מצמצם את עצמו להשיב על השאלה ששאלו, אבל בראשו כבר היה חוזר על עוד סוגיות שלמות. כך יחד עם מתן תשובות בנושאים שונים היה חוזר על תלמודו ומעמיק בו בלא גבול. והדבר היה ניכר לכל תלמידי החכמים שנפגשו עמו, שבעת שהיו מעלים בפניו נושא, והרב סבר שעומדים לפניו אנשים שמסוגלים להבין את מחשבתו, היו ברקי חידושיו מתנוצצים בחריפות ובקיאות מכל התחומים הקשורים לנושא המדובר. וגם תלמידי חכמים חשובים היו מתקשים לעקוב אחר שטף רעיונותיו, כי נדרשה לכך בקיאות גדולה ויכולת הבנה מהירה של רעיונות עמוקים. ובדרך כלל חלקם הבינו את חידושיו בהלכה וחלקם את חידושיו באמונה וקבלה.
*"אבא ז"ל היה אומר ש'גאון' הוא הרב קוק. ישנם בירושלים ראשי ישיבות גדולים... אבל היקף גדול כזה בכל מקצועות התורה - זה יש רק אצל הרב קוק. והוא הוא הגאון האמיתי". (הרב שמעון זלזניק בשם אביו הגרש"ז)
חוכמתו
*פעם כששבת הרב קוק בטבריה במלון גוברמן, צלצל הטלפון בסעודה השלישית ואיש לא ניגש לענות. שאל הרב: "מדוע אין ניגשים?" השיבו: "הלא שבת היום!" ענה הרב: "הלא ידוע שיש מושבים בסביבה שאין להם רופא ומיילדת, ואולי צריכים מיילדת!" ובאמת צלצלו ממושב כינרת כי היו צריכים למיילדת. (הרב יהושע קניאל)
*בזמן שהרב קוק כיהן כרבן של יפו והמושבות, עלה בשבת אחת יהודי נסער על במת בית הכנסת "שערי תורה" שבנווה שלום ביפו, הפסיק את קריאת התורה והודיע: "דעו לכם רבותיי, כי בשעה זו ממש יושב שמואל הסנדלר בחנותו אשר ברחוב הראשי של יפו, עוסק במלאכתו ומחלל שבת בפרהסיה ללא כל בושה! על כל המתפללים להפסיק מיד את התפילה וללכת כאיש אחד לחנותו של אותו רשע כדי להיפרע ממנו על חילול השבת המביש!" קולות זעם על חילול השבת נשמעו מכל עבר, והיו שקראו לעשות שפטים בסנדלר הרשע. מיד עלה הרב על הבמה השתיק את הקהל ואמר בקול נמוך אך תקיף: "אבקש מכל הקהל לסיים את תפילתו בשקט וללא כל מהומה. לאחר התפילה נצא כולנו לעבר חנותו של שמואל הסנדלר. אך אבקש בכל פה להישמע להוראותיי ולא לחרוג מהן, וממני תראו וכן תעשו." בסיום התפילה צעדו כל המתפללים ובראשם הרב אל הסנדלרייה. בהגיעם לפתח הסנדלרייה שבו שהו גם כמה לקוחות, ניגש אליו הרב ואמר לו בידידות ובנועם: "ר' שמואל, שבת שלום לך!" ויצא מהסנדלרייה לביתו לסעוד את סעודת השבת, וכמוהו עשה כל הקהל. הדבר השפיע על הסנדלר שנעל את חנותו ובא לבית הרב שברחוב אחווה ב"נווה צדק", ואמר לו שיש לו שמונה ילדים והכנסותיו אינן מספיקות כללומשום כך נאנס לעבוד בשבת. הרב אמר לו שדווקא אם ישמור את השבת אז יתפרנס בכבוד, וביקשו לבוא אליו במוצאי שבת. הרב העניק לו סכום כסף ודאג לו לתמיכה מוועד הקהילה. מאז שמר הסנדלר את השבת מחללו. (דוד תדהר)
*באחד מימי ראש השנה בירושלים, הודיעו לרב שפועלי בניין יהודים עובדים בעצם החג. מיד שלח הרב אליהם שליח עם שופר בידו. השליח ברכם בשנה טובה ואמר כי נשלח מהרב קוק לתקוע להם בשופר והוא מבקש שיפסיקו מעבודתם לשמוע קול שופר. הפועלים המופתעים הסכימו ושליח הרב ברך את הברכות ותקע לפניהם בשופר. הפועלים התרגשו ונזכרו בבית-אבא, דמות סבא, בעיירה ובבית הכנסת, והרהרו בינם לבין עצמם: מה קרה לנו? היכן אנחנו? לאן הגענו? לאחר התקיעות כולם הפסיקו את עבודתם וחלקם נלוו לשליח הרב לתפילה בבית מדרשו של הרב. (רמ"צ נריה זצ"ל ב'מועדי הראי"ה' בשם רח"ד ערמון-קסטנבוים, "מאוצר גנזי", עמ' 245)
*מקרי הגט ביפו ובירושלים לעיל עם הבעיה של השם מראה גם על חוכמתו הרבה וכן על רגישותו לזולת.
ר' פאר אני חושב שמה ששמת עד עכשיו כבר די והותר, נא לא להיות אובססיבי.
דברי הספד ודברי שבח על הרב קוק מרבנים שונים
הספדו של הגאון הצדיק הרב אריה לוין זצ"ל על הרב קוק
'ואני אם אינני כדאי כלל לדבר ולספר בשבחו של רבנו הגדול לתאר גאון עוזו וצדקתו, אמנם במקום גדולתו הייתה ענוותנותו להתקרב אלינו כ"כ להשפיע לכל אחד כפי ערכו שיוכל לקבל, ובפרט אשר הגאונים הצדיקים אשר ידעו את ערכו הגדול תארו לנו מעט מערכו הגדול, יכולים גם אנו לפי הרגשותינו לספוד ולבכות יחד מבלי הפוגות על שריפת בית אלוקינו, כי נשבה ארון ה' [...] כל רז לא אניס ליה [...] ועליו אפשר לומר משמת רבי עקיבא בטל כבוד תורה וכו' [...] כי תורת אמת הייתה בפיהו מתחילת "מאימתי קורין" עד סוף עוקצין, ועולה לא נמצא בשפתיו.
אמרו חז"ל: "משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החכמה, שהיה דורש את המקראות כמין חומר". שהשתדלו המינים למצוא מגרעות במסורת הק' שלנו, וריב"ז השתדל להראות את המאור שבתורה לאלה שעינם לא הבחינה בין אור לחושך. על רבנו יש לומר, שהוציא את זיו התורה מנרתיקה, הן בפיו המפיק מרגליות, הן בעטו המהיר והמזהיר, ותחת השפעתו התחילו אף הם לראות את המאור שבה. אמרו חז"ל: "משמת בן עזאי בטלו השקדנים", וכך אפשר לומר על רבנו זצ"ל אשר שקידתו בתורה לא היה לנו דוגמתו. לא פסק פומיה מגירסא ולא הלך ד' אמות בלא תורה. לא ישן יותר מארבע שעות במעת לעת, וכל תורתו הייתה נקנית לו בכל מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. שקידתו העצומה בתורה לא הפריעה אותו מלהשתתף כל ימיו בצערן של ישראל, ומסר נפשו עליהם במסירת נפש ממש, כרועה נאמן השליך את נפשו מנגד בעד כל אחד ואחד מישראל. אלה אזכרה בחרדת קודש הרגעים הנוראים המזעזעים את כל נימי הלב וישאר דבר זה חקוק בלבבי. בעת שהלכתי עם רבנו זי"ע בשנת תרפ"ט בימי המאורעות לבית החולים 'הדסה' להיוודע ע"י טלפון משלום אחינו בחברון, ויהי כשהזכירו לפניו את ארון האלוקים הריגת קדושי חסידי עליון, ויפול אחורנית ארצה ויתעלף. ואח"כ כאשר שב רוחו אליו בכה בכי מר וקרע את בגדיו כמו על ספר תורה שנשרף ועל בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב. ומשך איזה זמן אח"כ היה לחמו לחם דמעה ומשקהו דמעות שליש ולא שם כר לראשו. ומעת ההיא זקנה קפצה עליו והתחיל להרגיש יסורים קשים. אולי זה היה הגורם למחלתו האנושה.
צדקתו וחסידותו ופרישותו, לו דומיה תהילה. לא הכיר בצורתא דזוזי כלל. היה מסור בכל רמ"ח אבריו לאהבת המקום, לאהבת ישראל ולארץ ישראל, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. במקום גדולתו שם ענוותנותו, ענוותן מאוד, מהנעלבים והסולחים אף לאלו שהעציבו את רוחו הטהורה. ושמעתי כמה פעמים מפיו הקדוש שהיה מתפלל בכל יום עליהם שלא ייענשו חלילה בסיבתו וסולח להם. לא שח שיחה בטילה מימיו בלי תועלת, והשיחת חולין שלו הייתה צריכה לימוד, אשר בדבריו היו אוצרות של יראת שמים ומדות טובות.
זכרתי ימים מקדם, כאשר זכיתי לעלות לא"י בשנת תרס"ה, שיחרתי את פני רבנו זי"ע ביפו וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אחד. אח"כ הלכנו לשוח מעט בשדה. בדרך קטפתי איזה פרח, והתחלחל רבינו זצ"ל ואמר לי בחיבה: תאמין לי שמימי נזהרתי לא לקטוף שלא לקטוף עשב או פרח אשר יכול לגדול עוד או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ומכה אותו ואומר לו: גדל! ובפרט בארה"ק. הדברים האלו שיצאו מלב טהור וקדוש נכנסו עמוק בלבבי, והתחלתי להרגיש ביותר מידת החמלה על כל דבר.
"שפכי כמים לבך", כמו שפיכת המים שלא נשאר בכלי מאומה, כן צריך לשוב מכל העבירות הן בן אדם למקום הן בן אדם לחבירו לכבד את התורה ולומדיה להתפלל מלב טהור שיתקיימו בנו חכמי ישראל, לגדל את בנינו לתורה ויראת שמים שזה היה משאת נפשו של רבנו זי"ע, אשר כמה פעמים שמעתי מפיו הקדוש לשון המדרש וכו' אם התינוקות מצפצפים בפיהם מה שלומדים בחדר אלף בית עם הנקודות והטעמים קמץ א' פתח סגול וכו' אשר זה הבל פיהם שמקדש אותם, מטהר ומכשיר להיותם אח"כ מורי הוראה בישראל.'
("אוהב ישראל בקדושה", כרך חמישי, עמ' 128-126)
הספד הרב יצחק דוד אתרוג זצ"ל
'מצינו ברבינו כמה שרטוטי קודש מנשמת האמורא הגדול רבי זירא שעלה לארץ ישראל, וחיבתו לארץ הייתה גדולה כל כך עד שלא התחשב עם דעת רבו המובהק רב יהודה שאמר על זמנו, שהייתה הפרחת התורה בבבל, "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה" [כתובות קי: וגליון שם], וכשבא ר' זירא לארץ נתעלה כל כך כאומר בעצמו "אוירא דארץ ישראל מחכים" [ב"ב קנח:], ובהיותו בבבל נקרא רב זירא דאין סמיכה בבבל [סנהדרין יד. ורמב"ם הל' סנהדרין פ"ד ה"ו וכו'], ואחר שבא לארץ ישראל מיד הכירוהו והעריצוהו וכיבדוהו וקראו לו רבי זירא [רש"י ד"ה אמר רבי כתובות מג: ותוספות ד"ה ר' זירא מנחות מ: וכו']. [...] והרי אחד מבבל שעלה לארץ ישראל הוא עולה ארבע פעמים על תלמידי חכמים שבבבל [כמבואר בכתובות עה: וכו'] לפי זה לא נשאר כרבי זירא לא בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל, כי רבי זירא גם בהיותו בחוץ לארץ הייתה אהבתו לתורה ולומדיה גדולה מאוד [...] ומדות ר' זירא היו תרומות ממדותיו של אהרן הכהן שרבי זירא היה מיוצאי חלציו [...] ענוותנותו הייתה מופלגת [...] כשהגיע לארץ ישראל ולא מצא כלי שיט לעבור הנהר – הלך ברגליו [...] בעליית ר' זירא לארץ ישראל הדביק נפשו במידות תלמידי חכמים שבארץ ישראל 'שנוחין זה לזה בהלכה' [סנהדרין כד.] וצם ארבעים תעניות לשכוח תלמוד בבלי, היינו לשכוח את מנהג תלמידי חכמים שבבבל "שמנגחין זה לזה בהלכה" [...] רבי זירא מזרע אהרן שחסד ה' פעולתו והשלום דרכו והאמת סגולתו עביד עובדין דאהרן [יומא עא:], ולכן קירב גם את פושעי ישראל "הנהו בריוני", והוא קירבן כדי להחזירן בתשובה [...].
יש רגש נפלא שרק יחידי סגולה מתברכים בו לדעת את האור הגנוז המאיר גם ברשעים ולפעול לעורר הטוב הצפון ברשע עד שיתגבר על הרע הבחירי שבו ויכניעו. פעולת חכמים זו אינה חוזרת ריקם. לפעמים פעולותיהם נראות מייד בגלוי על ידי שהמקורבים להם מטיבים את מעשיהם ומיישרים דעותיהם בפועל, ולפעמים הפעולה נגוזה ומכוסה ונכנס רק גרעין פנימי בהם, אבל בעתיד בטוחים שלא יפטרו מהעולם בלי תשובה וסוף סוף יבואו לידי גילוי גם בקלי קלים מהם, כמה מרגליות יקרות של מעשים טובים ומדות נעלות על ידי השפעות היחידי סגולה. [...] וכך הייתה פעולת רבי זירא בהתקרבותו את הרשעים, נגלית אחר מותו, ונתקיים בו 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" [חולין ז:], וזה המסופר בסנהדרין [לז.] דאחרי מותו אמרו הני בריוני "עד עכשיו כשהיה ר' זירא חי היה מתפלל עבורנו, אבל עכשיו שר' זירא אין עוד בחיים מי יתפלל עבורנו ועשו תשובה".
רבינו הגדול הרא"י קוק ז"ל אנחנו ראינו בו דמות הנפלאה מעין רבי זירא. הרב קוק היה אישיות הגדולה רבת הענפים בידיעתו הרחבה כל התורה כולה, הלכה ואגדה ומחקר קבלה ושירה, מעוטרת בכתר המידות המצויינות, כולו טוב במלוא מובן המילה, לבו היה מלא אהבה רבה ואהבת עולם טהורה ותמימה ועמוקה לכל בן אדם, עליו נאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל [במדבר כג, כא].
אחר שבא לארץ ישראל להיות רב הראשי ביפו והמושבות זכה לזרוע נטעי נאמנים לאמונה ויראה תורה וחכמה מוסר ומידות טובות, והוסיף כל כך בידיעת כל התורה, כל דבר ששאלוהו בתנ"ך ומדרשים, בבלי וירושלמי ופוסקים ראשונים ואחרונים, וזוהר וכל ספרי הקבלה והמחקר, היה משיב כמו שרק היה עוסק בעיון באותו עניין, והיה הכל כמונח בכיסו, וציטט בעל פה כל הנאמר באותו עניין; חיבוריו הנדפסים מראים את חכמתו וידיעתו בכל התורה, ואת טהרת נשמתו ואורו הגדול. כמה פעל על אלה שלראות עינינו חשבנו שהשליכו דברי קודשו אחר גוום, אבל נתגלה אחרי כן, שבעומק נשמתם נשאר זיק של שלהבת קודש לעמם ולארצם, ויש תקווה כי סוף סוף דברי קודשו בכתב ובעל פה ימרקו וילבנו ויצרפו את ליבם האבן ויהפכום ללב בשר, ויחזרו בתשובה.' ['פרי עץ הדר' עמ' 14].
מהספדו של הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל ביום השנה לפטירתו של הרב קוק
'עומדים אנו בערב יום כלות י"ב החדש לסילוקו של גאון ישראל רבנו מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
אני שהסכמתי להשתתף בלי נדר בהאזכרה הכללית של הרבנים ולהיות גם בין המרצים בביתו של מרן הרב זצ"ל על ערך כלות י"ב החדש - כבד עלי בייחוד לתת גם מאמר הערכה; "הערכה" במובנה המלא של המילה הזו, צריכה להתרכז מסביב לנקודה אחת המסמלת את העיליות של האישיות, וקשה לתפוס נקודה ידועה מסביב לאישיות שלא הייתה מצומצמה ומוגבלה.
קשה לצטט פרטים בחיי איש שכלל בקרבו כל כך תכונות גאוניות נפשיות ואנושיות. אפשר לדבר עליו רק בדרך כללי: בגדלות, בגאונות ובחכמה. יש "סיני" ויש 'עוקר הרים', יש פעם בור סיד שאינו מאבד טיפה, יש פעם מעין המתגבר. שתי התכונות באישיות אחת - זוהי יקר מציאות. כמו כן במידות: יש למשל בר לבב רחמני רך כקנה, ויש אמיץ לב תקיף כארז, ושישלוט אדם אחד בשתי המידות וירסנן לדרך הישרה שתפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - הוא מחזה בלתי רגיל, ועל דרך זה בשאר הפרטים.
בגאון ישראל זה התמזגו כשרונות שעל פי רוב אינם מתמזגים יחדיו; זכרונו היה נפלא, שגור היה על לשונו לא רק מקראות התנ"ך ומאמרי התלמוד אלא גם לשונו של הזוהר והרמב"ם וכו', ועם זה היה גם 'מעין המתגבר'. כשנפתח מעיינו קשה היה גם לו להפסיק קילוחו, כל מי שנגע במסיבתו באיזה מאמר הלכתי או אגדתי בנגלה או בנסתר או רעיון מוסרי - התחיל מעיינו לנבוע כמעט בלי מעצור, זרם רעיונותיו שטפו ללא גבול. ומה שמפליא ביותר שכל דבריו והרצאותיו, בין בשעורים פלפוליים בין דרושיים ורעיונות מוסריים, הרציא והגיד בלי כל שום הכנה מראש. הוא כתב פעם: "אני כותב לא מפני שיש בי כח לכתוב אלא מפני שאין בי כוח לשתוק", ואנו ראינו שהוא היה מפסיק את דבריו ואת כתיבותיו לא מפני שלא היה לו עוד מה לאמר ולכתוב אלא מפני שהיה מוכרח סוף סוף להפסיק.
והכיל בקרבו תכונות ומדות שעל פי רוב הן נגדיות: ראינו בו עניות (ענווה) יתרה והכרת ערך עצמו, רכות לב והכנעה יתרה לעני פשוט קשה יום עד שהיה מוכן לציית לו לכל מה שיצוה עליו וילך לכל אשר ישלח לו, ועם זה הייתה בו אמיצות ועוז רוח לבלי חוק במקום שהכיר שזו דרושה לטובת כלל או פרט. היה בכלל חלש הגוף והמזג ועם זה גיבור ברוח. היו זמנים שקשה היה לו כמעט לעמוד על רגליו, וגם בעונה זו לא ידע ליאות מללמוד וללמד לדבר ולכתוב ומלהתאזר עוז ללכת כשהשעה דרשה לכך. כוח המרץ שלו היה גדול מכל כוח גוף רגיל ובריא וחזק. כמעט כל ימיו לא ראו בו מהירות, שלוה ושקט ומנוח שכנו בו תמיד, ועם כל זה הכילו מעשיו זריזות לאין שיעור. הלא רובו של היום וחלק גדול מהלילה אפפוהו מבקריו שהטרידוהו מנוחה, ועם כולם דיבר והשיב בנחת כאילו יש לו די זמן בשבילו, ועם כל זה הרבה למד ולימד והשיב תשובות וכתב חידושי תורה ומאמרים. ואחרי כל אלה השאיר אחריו גם ספריה גדולה של כרכים גדולים ורבים בכל מקצועות התורה. והכול שואלים ומשתוממים: מנין היה לו הזמן הפנוי לכל זה?!
אפילו שיחת חולין שלו הייתה לימוד גדול. כל סיפוריו הכילו רעיונות מוסריים שלמים. כשהיה מטייל לרגלי בריאות עם חברת מרעים היה למעין נובע גם בסיפורי מעשיות של גדולי ישראל, שכל עובדה וכל שיחה הכילה רעיון מוסרי גדול. כשהיינו בצוותא חדא בחיפה (לרגלי תעמולה לקרן התורה) והיינו הולכים לטייל לפנות ערב היה על פי רוב חלק אחד מהטיול לשיחות בהלכה ובאגדה וחלק אחד לספורים ממעשי גדולים. אז אמרתי שכדאי היה שגם סיפוריו יקובצו בקובץ והיה גם הוא ילקוט חשוב ומעניין, וחבל שלא נעשה זאת בחייו.
ואהבת ישראל שלו הייתה בלי מצרים. כאב את כאב הכלל והפרט. אי אפשר היה להשאיר במגרת שולחנו כסף; הראשון שהיה חודר לחדרו ומספר לפניו גודל עניו וצרת נפשו, היה מוכן למסור לו את כל אשר מצא במגירתו. מתוך חיבה יתירה לא היה יכול להרגיש לפעמים גם בזיוף דברים, האהבה חפאה על הכול. לא בנקל מצא פגם במי שהוא, הוא רק ראה את המאור שבאחרים.
ואהבתו לארץ ישראל הייתה כמו חידה. בעודנו ילד קטן נמשך לבו לזו הארץ בכליון נפש. אני לא ראיתי עלותו לשערי ארץ ישראל, - שמספרים שהראה התחבקות כעין זו של ר' זירא ור' אבא וחבריהם בדרוך רגלם על סף ארץ ישראל, אבל הייתי נוכח בבואו, אז בשנת התרס"ד פעם הראשונה, לירושלים עיר הקודש. בתחנה קבלנו את פניו יחד עם חותנו הגאון האדר"ת זצ"ל ורבנים ונכבדים רבים. כאשר עברה עגלתו (שהייתי גם אני בתוכה) על פני הר ציון וראה את חומת העיר, קרע כדין בעיניים זולגות דמעה וקדרו פניו, אבל מיד שנכנס לעיר פנימה - רוח אחרת נסכה עליו, זכה להיות בירושלים פנימה! פניו צהלו ונהרו כאילו מרחף בשמי מרומים. בהגיענו לבית הגאון האדר"ת זצ"ל התעלס עם כולם בחידושי תורה, בייחוד מעניין ירושלים וקדושתה. אחרי קבלת הפנים עלה על גג הבית להתבודד קצת. למחרת היום כשבאתי לבית הגאון האדר"ת זצ"ל - לחש באוזני ר' מאיר דוד שאטלר (נ"י) [זצ"ל] שהוא חושש מאוד לבריאות הרב האורח: "שעות שלמות ורבות ביום ובערב הוא מטייל על הגג בדביקות ובחדוות עוז והשתפכות נפש, עיניו לשמים וכאילו אינו יודע את נפשו"... אח"כ כשהשיחה נסבה עם הגאון האדר"ת זצ"ל על אודות הערת ר' מאיר דוד, אמר האדר"ת זצ"ל: נשמה גדולה שוכנת בקרבו שצמאה כל כך לארץ ישראל ולירושלים...
"כי זה כל האדם". שונה האדם מכל היצור; כל מין חי בעל חי יש לו תכונה אחת מיוחדה, וכל הסוג שווה בה. מעולם לא תמצא למשל תכונת הארי בכשבה, ולהפך, או תכונת יונה וחסידה בחיה אחרת וכו' וכו'. לא כן מין האדם: הוא כלול מכל התכונות, ושונה אחד מחברו בתכלית שינוי, וגם אותו אדם עצמו יכול להתהפך מזמן לזמן. בשעה שאמר הקב"ה "נעשה אדם בצלמנו" [בראשית א', כ"ו] אמר זאת לכל היצור: נעשה בשותפות את האדם שיכלל בקרבו עילאית ותתאית (שבכלכם). האיש היכול לשלב את התכונות השונות ולחברן ולחטבן, למלאת "ההכללה התכליתית" ולמזגן באהבת ה' והבריות - זה כל האדם. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.' (מתוך החוברת 'דבר לדור' - קובץ הספדים על מרן הראי"ה)
הספד הגאון הרב משה קלנברג, ראב"ד מיץ, זצ"ל הי"ד
'כל יהודי נלבב יודע ומבין את ערך האבידה אשר אבד בית ישראל בפטירת גאון וצדיק זה, איש אשכולות שהכל בו: תלמיד חכם מופלג, ירא שמים מרבים ועניו גדול. איש שכל ימיו ושנותיו הקדיש לתורה ולעבודה, לעם ישראל ולארץ ישראל. ר"מ בישיבה גדולה, רודף צדקה וחסד וגם יהודי לאומי נלהב בחיבת הארץ.
"טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הולדו" (קהלת ז', א'). אותו השם הטוב קנה לעצמו הרב קוק, הוא לא החביא את עצמו בד' אמות של הלכה, אלא גם לעולמו יצא להתרועע גם עם אנשים רחוקים מרוחו, למען האציל גם עליהם מרוח בינתו, רוח התורה והיראה, ועמד בנסיון. ונפטר בשם טוב באוהלה של תורה. "וזאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר י"ט) - ימות כשהוא אדם באוהלה של תורה.
ובזוהר תרומה (קנ"ח ע"ב) נאמר: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ומבטל עצמותו וכבודו לטובת העולם וצרכי ישראל". וזאת קיים בעצמו הרב קוק, וזאת התורה תתקיים גם לאחר פטירתו, ע"י אותם שילכו בדרכיו ויקיימוהו בידו ע"י הנפות אשר עשה.
ושמו "אברהם" נאה לו כאברהם אבינו שכתוב בו: "והוא יושב פתח האוהל כחום היום", אש לוהט סביביו, רשעים יתהלכון מסדום ועמורה, ואברהם עודנו עומד לפני ה', להזמין גם אלו ההולכים לביתו (שנראו לו כעובדי ע"ז - י"ק) ואומר "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" מעבודה זרה והאכילם והשקם ואח"כ אמר להם: ברכו לקב"ה שאכלתם משלו. וכך עשה אברהם נפשות צדיקים ובדרך זו הלך גם הרב קוק ז"ל.
ושמו "יצחק" מוכיח עליו שאין חוצה לארץ כדאי הוא לו והיה עולה תמימה, ואמרו עליו על הרב קוק דלא אסתכל בצורתא דזוזא (לא הסתכל בצורת מטבע), בנן של קדושים. (עי' פסחים ק"ד:)
והוא כהן לאל עליון כמידת אהרן שהעיד עליו הכתוב (מלאכי ב', ו'): "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".
(ונקרא) "קוק" (שמשמעותו בשפת היידיש היא לשון ראיה והבטה) הוא הרואה את הנולד כי מקום מקלט לישראל הוא רק ארץ ישראל, לעם ישראל ע"פ תורת ישראל וזאת הייתה עבודתו בכל ימי חייו, עד היום האחרון. וכל מה שטרח הרב קוק לא טרח אלא להרבות היישוב בארצנו הקדושה, ולמלאת חורבנה מאנשים יראים ושלמים אוהבי תורה ועבודת הקודש באה"ק. וידוע מאמרו שתקוותו שמאה יראים ההולכים בתורת ה' רבבה ירדופו, וקדושת הארץ תופיע הארת קודש ורוח רוחני על כל הבאים מחוץ לארץ, ספוגים ולעוטים מחלאת עבודה זרה בטהרה, ואוירא דארץ ישראל יחכימם לשוב ולחיות ברוח תורתנו הקדושה כראוי בהיכל מלך ארצנו הקדושה.' (מספרו "שלוש דמעות" שבו הספדים על גדולי ישראל כמו מרן הגאון הח"ח זצוק"ל והגאון הרב יהודה מאיר שפירא מלובלין זצ"ל)
הספד הגאון הרב יהשע קניאל זצ"ל
'נקודה אחת הייתה תוכן חייו של רבנו, והיא נחוצה לנו מאד בימים טרופים אלה, והיא מידת האהבה.
האהבה האמתית, אומר רבנו בספר 'חבש פאר' [דרוש א'] - היא בבחינת אש, מכיוון שהיא נובעת ממקור אמת התורה שהיא אש-דת, לכן גם האהבה היא אש, "רשפיה רשפי אש שלהבתיה" [שיר-השירים ח,ו], והיא הקובעת את צורתו של האדם, את תכונתו, מגמתו, ושאיפותיו ואת דמותו אשר בצלם אלקים ברא אותו.
זה היה תוכן חייו של רבנו: אהבת ה' אחד, אהבת עם אחד, תורה אחת, מנקודת ה' אחד ושמו אחד, "קוב"ה, אורייתא וישראל חד הוא" [זוהר ויקרא עג,א], אהבת ארץ ישראל בתור חלק בלתי נפרד מעם ישראל, "'גוי אחד בארץ' - עִמהּ אִקרון אחד ולא אינון בלחודייהו" [זוהר ויקרא צג,ב]. ואהבה זו התבטאה בכל נימי נפשו ונשמתו, בשמירת המצוות ובאהבת ישראל, לַכלל ולפרט, עד מסירות נפש ממש, מפני שהיא הייתה מיוסדת על האמונה שהיא הייתה שירת חייו, בה חי, בה הגה, ולה היה שר את שיר האמונה הנאמנה, ל"תורת חיים חמדתנו מפי עליון נִתָנה, נצח היא נחלתנו ממדבר מתנה", לעבודה, "פה נעבוד צורנו בחדווה וברננה עלה נעלה לרגלינו שלש פעמים בשנה". אלה לא היו דברים מן השפה ולחוץ, מי שהיה נוכח בחגיגת החג בבית רבנו, הרגיש את האמונה העמוקה שהתבטאה בשירי קודש אלה. לארץ ישראל היה שר, "לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה לנחול שוב נחלתנו אב המון קנה". ואפילו אם עננים מתקדרים על שמנו אין לנו להתייאש, כי אל חי הוא מלכנו "חַי חַי הוא גואלנו"! והאמונה הנאמנה הזאת הביאה את אש אהבתו להתלקח, על כל רצונו ועל כל ענייניו הפרטיים. לא רק שויתר על קרייֶרות גדולות למען הארץ לפני בואו ליפו, ובפעם השנייה לירושלים, אלא כולו היה אש קודש לעם וכל קדשיו.
"ודילוגו עלי אהבה" - ומתוך אהבה היה מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות. אין אנו מוצאים אותו בשטח אחד, בכיוון אחד. אותו הגאון בהלכה שענה תשובות לאלפים, וחיבר ספר הלכה ברורה על כל הש"ס, היה גאון מעמיק באגדה, החוקר הפילוסוף כאחד מן הראשונים והיה אחד מן המקובלים הגדולים, זה שכל למודו ההלכתי היה בדרכו של הגאון הקדוש הגר"א ז"ל, וחיבר ספרים ביאורים על דברי הגר"א, היה גדול החסידות, והיה בקי בכל ספרי החסידות, עד שגדולי האדמו"רים היו משכימים לפתחו והתפלאו על רב ידיעותיו. בַכל מצא את קו המשוה, את הקו המאחד ומחבר את המקצועות זה לזה. כי אי אפשר היה לו להזניח איזה מקצוע שהוא חלק מן התורה ומקודש באומה, ומתוך אהבה היה זהיר במצוה קלה כבחמורה, לא רק במצוה האמורה בתורה, או אפילו בדברי סופרים, כי אם אפילו במנהגי ישראל, מנהגים שרבים מן הגדולים לא דקדקו בהם.
ומתוך אהבה לכל חלק מן העם, היה מקרב אפילו את אלה שהתרחקו מהתורה, אם היו עוד מחוברים אל העם בתחיתו בארצו, בהאמינו שכל זמן שהאיבר עוד מחובר אל החיים, יש בטחון שהכח הסגולי הפנימי שבעם סגולה, ישפיע עליו סוף סוף לשוב גם לתורתו, ושב ורפא לו והיה יהודי שלם ותמים. זו הייתה אהבת רבנו המיוסדת על האמונה הנאמנה שרשפיה רשפי אש שלהבתיה.
ובימים אלה, עלינו לטפח את מדת האהבה, להפיץ את אור האהבה של רבנו הגדול על כל חלקי העם. וכתוב: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך" [דברים ט"ז, כ"ב] שלא יקים כל אחד מצבה לעצמו. ורבנו היה רגיל לאמור: לא לעשות מצבה לשם ה' שהיא בלי היקף מחיצות, (בבחינת) ככל הגוים בית ישראל, "כי אם אל המקום אשר יבחר", במקדש, המרוכז במסגרת תורת אלקים חיים, והמאחדת את כל העם לחלקיו, "לאהבה את ה'" ואת ישראל עמו לכל קנייניו, אז נזכה בודאי שה' יקיים את דברו לזכור חסדי אבות ולהביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.' (מתוך: 'מאבני המקום' כרך י"א)
הספדו של הגאון הצדיק הרב אריה לוין זצ"ל על הרב קוק
'ואני אם אינני כדאי כלל לדבר ולספר בשבחו של רבנו הגדול לתאר גאון עוזו וצדקתו, אמנם במקום גדולתו הייתה ענוותנותו להתקרב אלינו כ"כ להשפיע לכל אחד כפי ערכו שיוכל לקבל, ובפרט אשר הגאונים הצדיקים אשר ידעו את ערכו הגדול תארו לנו מעט מערכו הגדול, יכולים גם אנו לפי הרגשותינו לספוד ולבכות יחד מבלי הפוגות על שריפת בית אלוקינו, כי נשבה ארון ה' [...] כל רז לא אניס ליה [...] ועליו אפשר לומר משמת רבי עקיבא בטל כבוד תורה וכו' [...] כי תורת אמת הייתה בפיהו מתחילת "מאימתי קורין" עד סוף עוקצין, ועולה לא נמצא בשפתיו.
אמרו חז"ל: "משמת רבן יוחנן בן זכאי - בטל זיו החכמה, שהיה דורש את המקראות כמין חומר". שהשתדלו המינים למצוא מגרעות במסורת הק' שלנו, וריב"ז השתדל להראות את המאור שבתורה לאלה שעינם לא הבחינה בין אור לחושך. על רבנו יש לומר, שהוציא את זיו התורה מנרתיקה, הן בפיו המפיק מרגליות, הן בעטו המהיר והמזהיר, ותחת השפעתו התחילו אף הם לראות את המאור שבה. אמרו חז"ל: "משמת בן עזאי בטלו השקדנים", וכך אפשר לומר על רבנו זצ"ל אשר שקידתו בתורה לא היה לנו דוגמתו. לא פסק פומיה מגירסא ולא הלך ד' אמות בלא תורה. לא ישן יותר מארבע שעות במעת לעת, וכל תורתו הייתה נקנית לו בכל מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. שקידתו העצומה בתורה לא הפריעה אותו מלהשתתף כל ימיו בצערן של ישראל, ומסר נפשו עליהם במסירת נפש ממש, כרועה נאמן השליך את נפשו מנגד בעד כל אחד ואחד מישראל. אלה אזכרה בחרדת קודש הרגעים הנוראים המזעזעים את כל נימי הלב וישאר דבר זה חקוק בלבבי. בעת שהלכתי עם רבנו זי"ע בשנת תרפ"ט בימי המאורעות לבית החולים 'הדסה' להיוודע ע"י טלפון משלום אחינו בחברון, ויהי כשהזכירו לפניו את ארון האלוקים הריגת קדושי חסידי עליון, ויפול אחורנית ארצה ויתעלף. ואח"כ כאשר שב רוחו אליו בכה בכי מר וקרע את בגדיו כמו על ספר תורה שנשרף ועל בית ישראל ועל עם ה' כי נפלו בחרב. ומשך איזה זמן אח"כ היה לחמו לחם דמעה ומשקהו דמעות שליש ולא שם כר לראשו. ומעת ההיא זקנה קפצה עליו והתחיל להרגיש יסורים קשים. אולי זה היה הגורם למחלתו האנושה.
צדקתו וחסידותו ופרישותו, לו דומיה תהילה. לא הכיר בצורתא דזוזי כלל. היה מסור בכל רמ"ח אבריו לאהבת המקום, לאהבת ישראל ולארץ ישראל, לקרב את ישראל לאביהם שבשמים. במקום גדולתו שם ענוותנותו, ענוותן מאוד, מהנעלבים והסולחים אף לאלו שהעציבו את רוחו הטהורה. ושמעתי כמה פעמים מפיו הקדוש שהיה מתפלל בכל יום עליהם שלא ייענשו חלילה בסיבתו וסולח להם. לא שח שיחה בטילה מימיו בלי תועלת, והשיחת חולין שלו הייתה צריכה לימוד, אשר בדבריו היו אוצרות של יראת שמים ומדות טובות.
זכרתי ימים מקדם, כאשר זכיתי לעלות לא"י בשנת תרס"ה, שיחרתי את פני רבנו זי"ע ביפו וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אחד. אח"כ הלכנו לשוח מעט בשדה. בדרך קטפתי איזה פרח, והתחלחל רבינו זצ"ל ואמר לי בחיבה: תאמין לי שמימי נזהרתי לא לקטוף שלא לקטוף עשב או פרח אשר יכול לגדול עוד או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ומכה אותו ואומר לו: גדל! ובפרט בארה"ק. הדברים האלו שיצאו מלב טהור וקדוש נכנסו עמוק בלבבי, והתחלתי להרגיש ביותר מידת החמלה על כל דבר.
"שפכי כמים לבך", כמו שפיכת המים שלא נשאר בכלי מאומה, כן צריך לשוב מכל העבירות הן בן אדם למקום הן בן אדם לחבירו לכבד את התורה ולומדיה להתפלל מלב טהור שיתקיימו בנו חכמי ישראל, לגדל את בנינו לתורה ויראת שמים שזה היה משאת נפשו של רבנו זי"ע, אשר כמה פעמים שמעתי מפיו הקדוש לשון המדרש וכו' אם התינוקות מצפצפים בפיהם מה שלומדים בחדר אלף בית עם הנקודות והטעמים קמץ א' פתח סגול וכו' אשר זה הבל פיהם שמקדש אותם, מטהר ומכשיר להיותם אח"כ מורי הוראה בישראל.'
("אוהב ישראל בקדושה", כרך חמישי, עמ' 128-126)
הספד הרב יצחק דוד אתרוג זצ"ל
'מצינו ברבינו כמה שרטוטי קודש מנשמת האמורא הגדול רבי זירא שעלה לארץ ישראל, וחיבתו לארץ הייתה גדולה כל כך עד שלא התחשב עם דעת רבו המובהק רב יהודה שאמר על זמנו, שהייתה הפרחת התורה בבבל, "כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה" [כתובות קי: וגליון שם], וכשבא ר' זירא לארץ נתעלה כל כך כאומר בעצמו "אוירא דארץ ישראל מחכים" [ב"ב קנח:], ובהיותו בבבל נקרא רב זירא דאין סמיכה בבבל [סנהדרין יד. ורמב"ם הל' סנהדרין פ"ד ה"ו וכו'], ואחר שבא לארץ ישראל מיד הכירוהו והעריצוהו וכיבדוהו וקראו לו רבי זירא [רש"י ד"ה אמר רבי כתובות מג: ותוספות ד"ה ר' זירא מנחות מ: וכו']. [...] והרי אחד מבבל שעלה לארץ ישראל הוא עולה ארבע פעמים על תלמידי חכמים שבבבל [כמבואר בכתובות עה: וכו'] לפי זה לא נשאר כרבי זירא לא בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל, כי רבי זירא גם בהיותו בחוץ לארץ הייתה אהבתו לתורה ולומדיה גדולה מאוד [...] ומדות ר' זירא היו תרומות ממדותיו של אהרן הכהן שרבי זירא היה מיוצאי חלציו [...] ענוותנותו הייתה מופלגת [...] כשהגיע לארץ ישראל ולא מצא כלי שיט לעבור הנהר – הלך ברגליו [...] בעליית ר' זירא לארץ ישראל הדביק נפשו במידות תלמידי חכמים שבארץ ישראל 'שנוחין זה לזה בהלכה' [סנהדרין כד.] וצם ארבעים תעניות לשכוח תלמוד בבלי, היינו לשכוח את מנהג תלמידי חכמים שבבבל "שמנגחין זה לזה בהלכה" [...] רבי זירא מזרע אהרן שחסד ה' פעולתו והשלום דרכו והאמת סגולתו עביד עובדין דאהרן [יומא עא:], ולכן קירב גם את פושעי ישראל "הנהו בריוני", והוא קירבן כדי להחזירן בתשובה [...].
יש רגש נפלא שרק יחידי סגולה מתברכים בו לדעת את האור הגנוז המאיר גם ברשעים ולפעול לעורר הטוב הצפון ברשע עד שיתגבר על הרע הבחירי שבו ויכניעו. פעולת חכמים זו אינה חוזרת ריקם. לפעמים פעולותיהם נראות מייד בגלוי על ידי שהמקורבים להם מטיבים את מעשיהם ומיישרים דעותיהם בפועל, ולפעמים הפעולה נגוזה ומכוסה ונכנס רק גרעין פנימי בהם, אבל בעתיד בטוחים שלא יפטרו מהעולם בלי תשובה וסוף סוף יבואו לידי גילוי גם בקלי קלים מהם, כמה מרגליות יקרות של מעשים טובים ומדות נעלות על ידי השפעות היחידי סגולה. [...] וכך הייתה פעולת רבי זירא בהתקרבותו את הרשעים, נגלית אחר מותו, ונתקיים בו 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" [חולין ז:], וזה המסופר בסנהדרין [לז.] דאחרי מותו אמרו הני בריוני "עד עכשיו כשהיה ר' זירא חי היה מתפלל עבורנו, אבל עכשיו שר' זירא אין עוד בחיים מי יתפלל עבורנו ועשו תשובה".
רבינו הגדול הרא"י קוק ז"ל אנחנו ראינו בו דמות הנפלאה מעין רבי זירא. הרב קוק היה אישיות הגדולה רבת הענפים בידיעתו הרחבה כל התורה כולה, הלכה ואגדה ומחקר קבלה ושירה, מעוטרת בכתר המידות המצויינות, כולו טוב במלוא מובן המילה, לבו היה מלא אהבה רבה ואהבת עולם טהורה ותמימה ועמוקה לכל בן אדם, עליו נאמר "לא הביט אוון ביעקב ולא ראה עמל בישראל [במדבר כג, כא].
אחר שבא לארץ ישראל להיות רב הראשי ביפו והמושבות זכה לזרוע נטעי נאמנים לאמונה ויראה תורה וחכמה מוסר ומידות טובות, והוסיף כל כך בידיעת כל התורה, כל דבר ששאלוהו בתנ"ך ומדרשים, בבלי וירושלמי ופוסקים ראשונים ואחרונים, וזוהר וכל ספרי הקבלה והמחקר, היה משיב כמו שרק היה עוסק בעיון באותו עניין, והיה הכל כמונח בכיסו, וציטט בעל פה כל הנאמר באותו עניין; חיבוריו הנדפסים מראים את חכמתו וידיעתו בכל התורה, ואת טהרת נשמתו ואורו הגדול. כמה פעל על אלה שלראות עינינו חשבנו שהשליכו דברי קודשו אחר גוום, אבל נתגלה אחרי כן, שבעומק נשמתם נשאר זיק של שלהבת קודש לעמם ולארצם, ויש תקווה כי סוף סוף דברי קודשו בכתב ובעל פה ימרקו וילבנו ויצרפו את ליבם האבן ויהפכום ללב בשר, ויחזרו בתשובה.' ['פרי עץ הדר' עמ' 14].
מהספדו של הגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל ביום השנה לפטירתו של הרב קוק
'עומדים אנו בערב יום כלות י"ב החדש לסילוקו של גאון ישראל רבנו מרן רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.
אני שהסכמתי להשתתף בלי נדר בהאזכרה הכללית של הרבנים ולהיות גם בין המרצים בביתו של מרן הרב זצ"ל על ערך כלות י"ב החדש - כבד עלי בייחוד לתת גם מאמר הערכה; "הערכה" במובנה המלא של המילה הזו, צריכה להתרכז מסביב לנקודה אחת המסמלת את העיליות של האישיות, וקשה לתפוס נקודה ידועה מסביב לאישיות שלא הייתה מצומצמה ומוגבלה.
קשה לצטט פרטים בחיי איש שכלל בקרבו כל כך תכונות גאוניות נפשיות ואנושיות. אפשר לדבר עליו רק בדרך כללי: בגדלות, בגאונות ובחכמה. יש "סיני" ויש 'עוקר הרים', יש פעם בור סיד שאינו מאבד טיפה, יש פעם מעין המתגבר. שתי התכונות באישיות אחת - זוהי יקר מציאות. כמו כן במידות: יש למשל בר לבב רחמני רך כקנה, ויש אמיץ לב תקיף כארז, ושישלוט אדם אחד בשתי המידות וירסנן לדרך הישרה שתפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם - הוא מחזה בלתי רגיל, ועל דרך זה בשאר הפרטים.
בגאון ישראל זה התמזגו כשרונות שעל פי רוב אינם מתמזגים יחדיו; זכרונו היה נפלא, שגור היה על לשונו לא רק מקראות התנ"ך ומאמרי התלמוד אלא גם לשונו של הזוהר והרמב"ם וכו', ועם זה היה גם 'מעין המתגבר'. כשנפתח מעיינו קשה היה גם לו להפסיק קילוחו, כל מי שנגע במסיבתו באיזה מאמר הלכתי או אגדתי בנגלה או בנסתר או רעיון מוסרי - התחיל מעיינו לנבוע כמעט בלי מעצור, זרם רעיונותיו שטפו ללא גבול. ומה שמפליא ביותר שכל דבריו והרצאותיו, בין בשעורים פלפוליים בין דרושיים ורעיונות מוסריים, הרציא והגיד בלי כל שום הכנה מראש. הוא כתב פעם: "אני כותב לא מפני שיש בי כח לכתוב אלא מפני שאין בי כוח לשתוק", ואנו ראינו שהוא היה מפסיק את דבריו ואת כתיבותיו לא מפני שלא היה לו עוד מה לאמר ולכתוב אלא מפני שהיה מוכרח סוף סוף להפסיק.
והכיל בקרבו תכונות ומדות שעל פי רוב הן נגדיות: ראינו בו עניות (ענווה) יתרה והכרת ערך עצמו, רכות לב והכנעה יתרה לעני פשוט קשה יום עד שהיה מוכן לציית לו לכל מה שיצוה עליו וילך לכל אשר ישלח לו, ועם זה הייתה בו אמיצות ועוז רוח לבלי חוק במקום שהכיר שזו דרושה לטובת כלל או פרט. היה בכלל חלש הגוף והמזג ועם זה גיבור ברוח. היו זמנים שקשה היה לו כמעט לעמוד על רגליו, וגם בעונה זו לא ידע ליאות מללמוד וללמד לדבר ולכתוב ומלהתאזר עוז ללכת כשהשעה דרשה לכך. כוח המרץ שלו היה גדול מכל כוח גוף רגיל ובריא וחזק. כמעט כל ימיו לא ראו בו מהירות, שלוה ושקט ומנוח שכנו בו תמיד, ועם כל זה הכילו מעשיו זריזות לאין שיעור. הלא רובו של היום וחלק גדול מהלילה אפפוהו מבקריו שהטרידוהו מנוחה, ועם כולם דיבר והשיב בנחת כאילו יש לו די זמן בשבילו, ועם כל זה הרבה למד ולימד והשיב תשובות וכתב חידושי תורה ומאמרים. ואחרי כל אלה השאיר אחריו גם ספריה גדולה של כרכים גדולים ורבים בכל מקצועות התורה. והכול שואלים ומשתוממים: מנין היה לו הזמן הפנוי לכל זה?!
אפילו שיחת חולין שלו הייתה לימוד גדול. כל סיפוריו הכילו רעיונות מוסריים שלמים. כשהיה מטייל לרגלי בריאות עם חברת מרעים היה למעין נובע גם בסיפורי מעשיות של גדולי ישראל, שכל עובדה וכל שיחה הכילה רעיון מוסרי גדול. כשהיינו בצוותא חדא בחיפה (לרגלי תעמולה לקרן התורה) והיינו הולכים לטייל לפנות ערב היה על פי רוב חלק אחד מהטיול לשיחות בהלכה ובאגדה וחלק אחד לספורים ממעשי גדולים. אז אמרתי שכדאי היה שגם סיפוריו יקובצו בקובץ והיה גם הוא ילקוט חשוב ומעניין, וחבל שלא נעשה זאת בחייו.
ואהבת ישראל שלו הייתה בלי מצרים. כאב את כאב הכלל והפרט. אי אפשר היה להשאיר במגרת שולחנו כסף; הראשון שהיה חודר לחדרו ומספר לפניו גודל עניו וצרת נפשו, היה מוכן למסור לו את כל אשר מצא במגירתו. מתוך חיבה יתירה לא היה יכול להרגיש לפעמים גם בזיוף דברים, האהבה חפאה על הכול. לא בנקל מצא פגם במי שהוא, הוא רק ראה את המאור שבאחרים.
ואהבתו לארץ ישראל הייתה כמו חידה. בעודנו ילד קטן נמשך לבו לזו הארץ בכליון נפש. אני לא ראיתי עלותו לשערי ארץ ישראל, - שמספרים שהראה התחבקות כעין זו של ר' זירא ור' אבא וחבריהם בדרוך רגלם על סף ארץ ישראל, אבל הייתי נוכח בבואו, אז בשנת התרס"ד פעם הראשונה, לירושלים עיר הקודש. בתחנה קבלנו את פניו יחד עם חותנו הגאון האדר"ת זצ"ל ורבנים ונכבדים רבים. כאשר עברה עגלתו (שהייתי גם אני בתוכה) על פני הר ציון וראה את חומת העיר, קרע כדין בעיניים זולגות דמעה וקדרו פניו, אבל מיד שנכנס לעיר פנימה - רוח אחרת נסכה עליו, זכה להיות בירושלים פנימה! פניו צהלו ונהרו כאילו מרחף בשמי מרומים. בהגיענו לבית הגאון האדר"ת זצ"ל התעלס עם כולם בחידושי תורה, בייחוד מעניין ירושלים וקדושתה. אחרי קבלת הפנים עלה על גג הבית להתבודד קצת. למחרת היום כשבאתי לבית הגאון האדר"ת זצ"ל - לחש באוזני ר' מאיר דוד שאטלר (נ"י) [זצ"ל] שהוא חושש מאוד לבריאות הרב האורח: "שעות שלמות ורבות ביום ובערב הוא מטייל על הגג בדביקות ובחדוות עוז והשתפכות נפש, עיניו לשמים וכאילו אינו יודע את נפשו"... אח"כ כשהשיחה נסבה עם הגאון האדר"ת זצ"ל על אודות הערת ר' מאיר דוד, אמר האדר"ת זצ"ל: נשמה גדולה שוכנת בקרבו שצמאה כל כך לארץ ישראל ולירושלים...
"כי זה כל האדם". שונה האדם מכל היצור; כל מין חי בעל חי יש לו תכונה אחת מיוחדה, וכל הסוג שווה בה. מעולם לא תמצא למשל תכונת הארי בכשבה, ולהפך, או תכונת יונה וחסידה בחיה אחרת וכו' וכו'. לא כן מין האדם: הוא כלול מכל התכונות, ושונה אחד מחברו בתכלית שינוי, וגם אותו אדם עצמו יכול להתהפך מזמן לזמן. בשעה שאמר הקב"ה "נעשה אדם בצלמנו" [בראשית א', כ"ו] אמר זאת לכל היצור: נעשה בשותפות את האדם שיכלל בקרבו עילאית ותתאית (שבכלכם). האיש היכול לשלב את התכונות השונות ולחברן ולחטבן, למלאת "ההכללה התכליתית" ולמזגן באהבת ה' והבריות - זה כל האדם. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.' (מתוך החוברת 'דבר לדור' - קובץ הספדים על מרן הראי"ה)
הספד הגאון הרב משה קלנברג, ראב"ד מיץ, זצ"ל הי"ד
'כל יהודי נלבב יודע ומבין את ערך האבידה אשר אבד בית ישראל בפטירת גאון וצדיק זה, איש אשכולות שהכל בו: תלמיד חכם מופלג, ירא שמים מרבים ועניו גדול. איש שכל ימיו ושנותיו הקדיש לתורה ולעבודה, לעם ישראל ולארץ ישראל. ר"מ בישיבה גדולה, רודף צדקה וחסד וגם יהודי לאומי נלהב בחיבת הארץ.
"טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הולדו" (קהלת ז', א'). אותו השם הטוב קנה לעצמו הרב קוק, הוא לא החביא את עצמו בד' אמות של הלכה, אלא גם לעולמו יצא להתרועע גם עם אנשים רחוקים מרוחו, למען האציל גם עליהם מרוח בינתו, רוח התורה והיראה, ועמד בנסיון. ונפטר בשם טוב באוהלה של תורה. "וזאת התורה אדם כי ימות באוהל" (במדבר י"ט) - ימות כשהוא אדם באוהלה של תורה.
ובזוהר תרומה (קנ"ח ע"ב) נאמר: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ומבטל עצמותו וכבודו לטובת העולם וצרכי ישראל". וזאת קיים בעצמו הרב קוק, וזאת התורה תתקיים גם לאחר פטירתו, ע"י אותם שילכו בדרכיו ויקיימוהו בידו ע"י הנפות אשר עשה.
ושמו "אברהם" נאה לו כאברהם אבינו שכתוב בו: "והוא יושב פתח האוהל כחום היום", אש לוהט סביביו, רשעים יתהלכון מסדום ועמורה, ואברהם עודנו עומד לפני ה', להזמין גם אלו ההולכים לביתו (שנראו לו כעובדי ע"ז - י"ק) ואומר "יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" מעבודה זרה והאכילם והשקם ואח"כ אמר להם: ברכו לקב"ה שאכלתם משלו. וכך עשה אברהם נפשות צדיקים ובדרך זו הלך גם הרב קוק ז"ל.
ושמו "יצחק" מוכיח עליו שאין חוצה לארץ כדאי הוא לו והיה עולה תמימה, ואמרו עליו על הרב קוק דלא אסתכל בצורתא דזוזא (לא הסתכל בצורת מטבע), בנן של קדושים. (עי' פסחים ק"ד:)
והוא כהן לאל עליון כמידת אהרן שהעיד עליו הכתוב (מלאכי ב', ו'): "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעוון".
(ונקרא) "קוק" (שמשמעותו בשפת היידיש היא לשון ראיה והבטה) הוא הרואה את הנולד כי מקום מקלט לישראל הוא רק ארץ ישראל, לעם ישראל ע"פ תורת ישראל וזאת הייתה עבודתו בכל ימי חייו, עד היום האחרון. וכל מה שטרח הרב קוק לא טרח אלא להרבות היישוב בארצנו הקדושה, ולמלאת חורבנה מאנשים יראים ושלמים אוהבי תורה ועבודת הקודש באה"ק. וידוע מאמרו שתקוותו שמאה יראים ההולכים בתורת ה' רבבה ירדופו, וקדושת הארץ תופיע הארת קודש ורוח רוחני על כל הבאים מחוץ לארץ, ספוגים ולעוטים מחלאת עבודה זרה בטהרה, ואוירא דארץ ישראל יחכימם לשוב ולחיות ברוח תורתנו הקדושה כראוי בהיכל מלך ארצנו הקדושה.' (מספרו "שלוש דמעות" שבו הספדים על גדולי ישראל כמו מרן הגאון הח"ח זצוק"ל והגאון הרב יהודה מאיר שפירא מלובלין זצ"ל)
הספד הגאון הרב יהשע קניאל זצ"ל
'נקודה אחת הייתה תוכן חייו של רבנו, והיא נחוצה לנו מאד בימים טרופים אלה, והיא מידת האהבה.
האהבה האמתית, אומר רבנו בספר 'חבש פאר' [דרוש א'] - היא בבחינת אש, מכיוון שהיא נובעת ממקור אמת התורה שהיא אש-דת, לכן גם האהבה היא אש, "רשפיה רשפי אש שלהבתיה" [שיר-השירים ח,ו], והיא הקובעת את צורתו של האדם, את תכונתו, מגמתו, ושאיפותיו ואת דמותו אשר בצלם אלקים ברא אותו.
זה היה תוכן חייו של רבנו: אהבת ה' אחד, אהבת עם אחד, תורה אחת, מנקודת ה' אחד ושמו אחד, "קוב"ה, אורייתא וישראל חד הוא" [זוהר ויקרא עג,א], אהבת ארץ ישראל בתור חלק בלתי נפרד מעם ישראל, "'גוי אחד בארץ' - עִמהּ אִקרון אחד ולא אינון בלחודייהו" [זוהר ויקרא צג,ב]. ואהבה זו התבטאה בכל נימי נפשו ונשמתו, בשמירת המצוות ובאהבת ישראל, לַכלל ולפרט, עד מסירות נפש ממש, מפני שהיא הייתה מיוסדת על האמונה שהיא הייתה שירת חייו, בה חי, בה הגה, ולה היה שר את שיר האמונה הנאמנה, ל"תורת חיים חמדתנו מפי עליון נִתָנה, נצח היא נחלתנו ממדבר מתנה", לעבודה, "פה נעבוד צורנו בחדווה וברננה עלה נעלה לרגלינו שלש פעמים בשנה". אלה לא היו דברים מן השפה ולחוץ, מי שהיה נוכח בחגיגת החג בבית רבנו, הרגיש את האמונה העמוקה שהתבטאה בשירי קודש אלה. לארץ ישראל היה שר, "לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה לנחול שוב נחלתנו אב המון קנה". ואפילו אם עננים מתקדרים על שמנו אין לנו להתייאש, כי אל חי הוא מלכנו "חַי חַי הוא גואלנו"! והאמונה הנאמנה הזאת הביאה את אש אהבתו להתלקח, על כל רצונו ועל כל ענייניו הפרטיים. לא רק שויתר על קרייֶרות גדולות למען הארץ לפני בואו ליפו, ובפעם השנייה לירושלים, אלא כולו היה אש קודש לעם וכל קדשיו.
"ודילוגו עלי אהבה" - ומתוך אהבה היה מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות. אין אנו מוצאים אותו בשטח אחד, בכיוון אחד. אותו הגאון בהלכה שענה תשובות לאלפים, וחיבר ספר הלכה ברורה על כל הש"ס, היה גאון מעמיק באגדה, החוקר הפילוסוף כאחד מן הראשונים והיה אחד מן המקובלים הגדולים, זה שכל למודו ההלכתי היה בדרכו של הגאון הקדוש הגר"א ז"ל, וחיבר ספרים ביאורים על דברי הגר"א, היה גדול החסידות, והיה בקי בכל ספרי החסידות, עד שגדולי האדמו"רים היו משכימים לפתחו והתפלאו על רב ידיעותיו. בַכל מצא את קו המשוה, את הקו המאחד ומחבר את המקצועות זה לזה. כי אי אפשר היה לו להזניח איזה מקצוע שהוא חלק מן התורה ומקודש באומה, ומתוך אהבה היה זהיר במצוה קלה כבחמורה, לא רק במצוה האמורה בתורה, או אפילו בדברי סופרים, כי אם אפילו במנהגי ישראל, מנהגים שרבים מן הגדולים לא דקדקו בהם.
ומתוך אהבה לכל חלק מן העם, היה מקרב אפילו את אלה שהתרחקו מהתורה, אם היו עוד מחוברים אל העם בתחיתו בארצו, בהאמינו שכל זמן שהאיבר עוד מחובר אל החיים, יש בטחון שהכח הסגולי הפנימי שבעם סגולה, ישפיע עליו סוף סוף לשוב גם לתורתו, ושב ורפא לו והיה יהודי שלם ותמים. זו הייתה אהבת רבנו המיוסדת על האמונה הנאמנה שרשפיה רשפי אש שלהבתיה.
ובימים אלה, עלינו לטפח את מדת האהבה, להפיץ את אור האהבה של רבנו הגדול על כל חלקי העם. וכתוב: "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך" [דברים ט"ז, כ"ב] שלא יקים כל אחד מצבה לעצמו. ורבנו היה רגיל לאמור: לא לעשות מצבה לשם ה' שהיא בלי היקף מחיצות, (בבחינת) ככל הגוים בית ישראל, "כי אם אל המקום אשר יבחר", במקדש, המרוכז במסגרת תורת אלקים חיים, והמאחדת את כל העם לחלקיו, "לאהבה את ה'" ואת ישראל עמו לכל קנייניו, אז נזכה בודאי שה' יקיים את דברו לזכור חסדי אבות ולהביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.' (מתוך: 'מאבני המקום' כרך י"א)
הרב פאר הדור כ'מיין אז עס איז אין ראנג אשכול, אזא שיין ספר'ל קומט לכאורה אין "ספרים חדשים".
איך אויךר' פאר אני חושב שמה ששמת עד עכשיו כבר די והותר, נא לא להיות אובססיבי.
הספד הגאון הרב יצחק יעקב אשכנזי זצ"ל, דיין ומו"צ בפלוצק
'לשרטוט דמותו הרוחנית של מורינו ורבינו הרב הגאון הצדיק נשיא הרבנות הראשית בארץ ישראל מרן הרב רבי אברהם יצחק הכהן הגדול קוק ז"ל. מה שאמרתי בין כסה לעשור שנת תרצ"ו בשבוע שחל בו שלושים יום לפטירתו, בבית הכנסת הגדול בפלוצק.
חז"ל אמרו "כל תלמיד חכם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו". וכדי להבין מה זאת דעה? נביא דברי הרב בעל ספר "חובת הלבבות" שכתב: "כי המכוון של דעת היא, לחקור על עניין האלוקות, וכל מי שיכול לחקור ולהבין האלוקות, חייב לחקור ולהבין כפי השגתו. ומי שמתעצל להבין, דומה לחולה שבקי בחוליו וברפואתו, ומתעצל לעיין ברפואת הרופא לדעת אם דרכו נכונה או לא". וזה הוא הביאור של הכתובים "דע את אלוקי אביך" "השכל וידוע אותי" "וידעת כי ה' הוא האלוקים". וכמו כן אמר הבעל שם טוב ז"ל: כי יש שני מיני מאמינים א) מצד קבלת אבותיו. ב) מצד החקירה. הראשון יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, ויש לו חסרון כי האמונה אצלו היא מצוות אנשים מלומדה. והשני יש לו מעלה שהכיר הבורא מצד החקירה, ויש לו חסרון שנוכל לפתות אותו בראיות סותרות. ומי ששתי המידות בידו שסומך על הקבלה וחוקר בעצמו מדעתו, אין למעלה הימנו וזו היא אמונה שלימה. ואומר עוד: תכלית הידיעה היא שלא נדע, אבל יש ב' סוגים: א) שאינו משתדל לחקור ולידע, מאחר שאי אפשר לו לידע. ב) שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לו לידע. וההפרש בין שניהם היא, לשנים שרוצים לראות את המלך, אחד נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך, ואח"כ ראה כי לא יוכל לראות את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לראות את המלך לא אכנס כלל לחדר המלך, וכמובן שהראשון טוב יותר, כי עכ"פ נכנס בהיכלי המלך. וכן כתב בספר ה"תניא" על הכתוב במלאכי "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", אשר לכאורה צדיק ועובד אלוקים חד הוא? ואמר, כי גם איש שלא עבר עבירה מימיו וקיים כל המצוות, אלא שאין עליו אור ד' המאיר על הנפש מפני שאין יצרו עומד לנגדו לבטלו, ואין צריך ללחום עמו כלל, כי חזק עליו ההרגל שנעשה אצלו לטבע, אע"פ שאיש כזה בודאי אינו בכלל רש, אבל הוא אינו עובד אלוקים. ולכן "התלמיד חכם שיש בו דעה", הוא איש כזה שאינו רק עובד את ה' מצד ההרגל, אלא שהשיג בשכלו ענייני אלוקות. ואיש כזה דומה לבית המקדש, כמו אשר הבית המקדש היה משפיע מקדושתו על אלה אשר באו לתוכו, כמו שכתב השל"ה על הקרא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם": דהיה לו לומר "ושכנתי בתוכו"? אלא הפירוש שע"י שיעשו את המקדש אשכון בתוכם, בלב כל אחד מישראל. ולכן הלל בשמחת בית השואבה אמר "אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך", אשר כוונתו הייתה כי במה שהישראל מבקר את בית המקדש גורם כי "אני", הכוונה השכינה, רוח ביהמ"ק, יביא אותו אל ביתו, כמו כן תלמיד חכם כזה, משפיע מקדושתו על כל הסביבה.
על הבעש"ט ז"ל אמרו כי הוא הוריד את השכינה משמים על הארץ, הוא הראה שמלוא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה. וכמו אשר הבית המקדש היה מרכז האומה, אשר היה מרכז סביבו כל חלקי האומה- ואף הנוכרי לא בין האומה הישראלית היה לו שייכות אל בית המקדש, כמו שנאמר: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", וגם שלמה המלך אמר בתפילתו "וגם את הנוכרי אשר לא מעמך ישראל, ובא והתפלל אל הבית ואתה תשמע מן השמים"- כמו כן תלמיד חכם כזה, מאחד סביבו כל בני האומה, אוהב כל אחד ואחד. על הבעש"ט אמרו "כי הוא היה אוהב את כל אחד מישראל אפילו הפחות שבפחותים", "ובעת ששמחו הרבנים על מפלת הפרנקיסטים אשר הבישוף גזר עליהם שישתמדו, הצטער הבעש"ט ואמר "השכינה מיללת ואומרת כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה, וכשחותכין האיבר אין לו תקנה".
הרב קוק היה הת"ח שיש בו דעה. לבד גאוניותו בתורת הנגלה אשר היה בקי בכל התורה, ולא הניח מקרא, משנה, גמרא, בבלי, וירושלמי, ספרא ספרי ותוספתא אשר לא למדה, היה גם גאון בתורת הנסתר והקבלה. אצלו לא היה האמונה באלוקים וקיום מצוות התורה מצוות אנשים מלומדה, מצד הקבלה לבד, כי אם טייל בפרדס לחקור ולהבין את האלוקות, וכמו רבי עקיבא נכנס בשלום, ויצא בשלום, והגיע עד חקר אלוקי, והבנת היהדות.
והוא היה הבית המקדש של דורנו, אשר מקדושתו ומנועם מידותיו השפיע על כל הישוב בארץ ישראל. וגם מחוץ לארץ ישראל. הוא היה הבית המקדש אשר היה מרכז סביבו כל חלקי האומה הישראלית. אהבתו הייתה גדולה לכל אחד מישראל, הוא מצא זכויות אף על אלה שאינם שומרים מצוות התורה, ואמר עליהם כי הם מלאים מצוות כרימון.
בספרו 'אגרות מהרא"י' [אגרות הראי"ה] מוצאים אנו מה שהשיב לאחד ששאל ממנו עצה, אם לעזור לבניו שאינם הולכים בדרך ה'? ואלה דבריו: "דעתי מסכמת שאין לנו להתיאש משום בן ישראל, סוף סוף פעל אור ה' אשר הופיע בעולם על ידי תורה הקדושה, שעכשיו אין לנו כבר אותה המינות הארורה אשר כל באיה לא ישובון, עכשיו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת היא בעצמו דרך ה' שצווה אברהם אבינו ע"ה את בניו ואת בני ביתו לעשות צדקה ומשפט. הנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בקרב לבבם, וכאשר רואים את רוב העוול הנעשה בסדרי המדינות לפי השקפתם, נעשו ללוחמים בעד הכלל, אע"פ שהם טועים בזה מכל מקום אי אפשר לדמות אותם לרשעים ההולכים אחר תאוותם באין מטרה של יושר, וכאשר רוב הזמן יתהפך יכירו את המעוות". (מכתב ה' ו'). ואומר עוד: 'אע"פ שהעולם יורד ירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, אבל מצד הפנימיות כוח הכלל של קדושת האומה, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים מפני שהקדושה מצטרפת, ועל כן כללות האומה בתוכיותה מלאה יותר אור ד', אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בוא משיח צדקנו. ועל כן בזמן שהיה רחוק מגאולה, היה אפשר רעות בפועל כמו עבודה זרה וכישוף, אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כוח לקליפה להמציא אמונות רעות, כי אם להקליש את אור האמונה בלב החלשים, והרע שבהם איננו כי אם חיצוני, ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש. וזהו סוד "עני רוכב על החמור" שאמרו בתקוני זוהר שהיא דרא דעקבתא דמשיחא, דהיא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד "כולו הפך לבן טהור", דחמור אע"פ שיש בו סימני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, יש בתוכיותו קדושה שהרי הוא קדוש בבכורה'. (מכתב ט"ו).
ולדעתי רעיונו הקדוש של הרב קוק ז"ל יש לו מקור בדברי התלמוד (מכות דף כ"ד) במה שאמרו "דרש רבי שמלאי שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת עשרה "מי יגור באוהליך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח". בא ישעיה והעמידן על שש, "הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אוזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע". בא מיכה והעמידן על שלוש, "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". חזר ישעיהו והעמידן על שתים "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה". בא חבקוק והעמידן על אחת, "צדיק באמונתו יחיה". ורש"י מפרש זאת ואמר: "בתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל מצוות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולו אין לך אדם שזוכה, בא דוד והעמידו כו', כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצוות הללו, וכן כל שעה דורות של מטה הולכין ומתמעטין אותו".
אבל לא לבד לבני האומה הישראלית הייתה אהבתו גדולה, כי אם היה אוהב את כל אדם. הוא אומר: אני אוהב את הכל, איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים, רוצה אני בכל מעמקי, בתפארת הכל. אהבתי לישראל היא יותר נלהבה, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל, ממש אין לי כל צורך לכוף את רגש אהבה זה, הוא נובע ישר מעומק הקודש של החכמה, של הנשמה האלוקית, ולכן אמר איש האמת, איש התם, יעקב אבינו: "על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים" ודבריו לא ישובו ריקם, ואהבת אחים של עשיו ויעקב, של יצחק וישמעאל, צריכה להתלות עם כל אורחותינו באחרית הימים. (ערפילי טוהר אגרות מהרא"י). וממש כדברים האלה אמר התנא הגדול רבי עקיבא "חביב כל אדם שנברא בצלם, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". וגם נביאנו הגדולים לא רק כי הרגישו בצער עמם, כי אם גם צער כל האומות, נגע אל ליבם. לדוגמא "ליבי למואב יהמה" ועוד כאלה.
בדרך כלל היה ליבו של הרב קוק ז"ל מלא חמלה ואהבה אל כל יצורי עולם, אל כל בעל חי, ועל כן לא נתפלא אם מוצאים אנו כי הוא היה מצדד בזכותו של חברת צער בעלי חיים. ואמר: 'כי הנטיה של המוסר לקראת משפט בע"ח בכללם, ודרישת זכויותיהם מהאנושיות, גנוזים באורח פסיבי טבעי בעמקי התורה. "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה", "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". וגערה נסתרה יש בקמטי התורה באכילת בשר, "תאמר אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר תזבח ואכלת בשר", כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, ואז אם בשר החיים היה כולו אסור, לא היתה ההריסה המוסרית מבחנת כלל בין אדם לבהמה, הסכין, הגרזן, הגוליטינה, או זרם האלקטרון, היה עובר על כולם כאחד, כדי למלא את הקיבה הזוללה, של האנושיות המקולטרת, ועל כן באו המצוות בסדר אכילת בשר, בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. כיסוי דם חיה ועוף, שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר, הם ברובם אינם סמוכים על שולחן האדם, ואינם מטרידים אותו בטיפולם "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושחטו וכסהו בעפר", הכרת החרפה, היא התחלת רפואת המוסר, כסה הדם, הסתר חרפתך, המחאה האילמת תהפך לקול נכאים, ותצליח את דרכה. כן צווי הזביחה בהקלת הצער, תופש את הרושם שלא עם דבר הפקר הנך עוסק, כי אם נפש חיה. וכן איסור של אותו ואת בנו, ושלוח האם מעל הבנים, כולם מתקבצים להד של דמונסטרציה אבירה, לקראת העול הכללי. וכמו"כ איסור החלב, אם תזבח את החי, אבל לא בשביל התאווה הפחותה של הזלילה התאוונית הבוחרת במשמן, הלוקסוס הפראי של אכילת הלב ודם, בתור רוחא לבסומי, נוטל את העוקץ היותר חד של הזלילה האכזרית. וכן איסור בשר בחלב, החלב הטבעי, לא נוצר להלעיט את קיבתך, אשר היא כ"כ קשה ואכזרי, עד כדי אכילת בשר החי. וכן איסור הטריפה, רחם לפחות על האומלל, עם ערל לבבך מרחם על הבריא, והחזק, וכשם שתצא השאיפה הדמוקרטית ע"י השתלמות השכלית, והמוסרית הכוללת, "שלא ילמדו עוד איש את אחיו, ואיש את רעהו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותו", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בע"ח בבוא עתה'. [טעמי המצוות].
ואם כי מפורסם היה הרב קוק בגאונותו ובצדקתו בכל העולם היהודי, אעפ"כ לא חסרו לו גם מתנגדים בעד שיטתו זאת, שקרב את החפשים בדת. אחד מגדולי האדמו"רים בפולין אמר עליו כי מפני חיבת הארץ הוא מטהר את השרץ. ורבים מהקיצוניים מהישוב הישן בארץ ישראל, רדפוהו, ומררו את חייו עד מאוד, אבל הוא עמד איתן על דעתו, ולא חת מפני כל. הוא משיב לרב אחד שהתנגד לשיטתו, ובין יתר הדברים הוא כותב: 'מה שכתב מר לתמוה עלי שאני מקרב גם את פושעי ישראל, כדי להחזירם בתשובה, ידע הדר"ג כי בדורינו אע"פ שיש שפלות בענין הבחירה, אור הסגולה מאיר בהם, והם מחבבים את כללות ישראל וחושקים בא"י, מחויבים לקרב כאלה שסגולה פנימית להם, לעורר יותר את הכוח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר על הרע ויכניע אותו. וכן הייתה מידתו של משה רבינו לקרב את הרחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב. ואמרו בזוהר שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, שאברהם אבינו לא ביקש רק בתנאי אולי ימצאון שם עשרה, אבל משרע"ה ביקש בלא שום תנאים "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת הנפש. וכדעת ר' מאיר בין כך ובין כך קרויים בנים. וכל המתאמץ להטות כלפי חסד, ולהמליץ על ישראל אפילו כשאינם עושים רצונו של מקום, הרי זה משובח. ומה שכותב שכאבו נעכר על שאיש כמוני ילך בדרך זה דרך מסוכן, ידע אדוני כי הדרך שאני הולך עליה בעבודת ה' ית"ש, הרבה הרבה עמלתי עליה בדמי, בבשרי, במח עצמותי, וכל כוחי, עד שהאיר השי"ת ברחמיו את עיני, לעמוד עליה. ולפני איננה דרך מסוכנה, כי אם דרך הקודש יקרא לה, והיא אורח צדיקים, וכל מי שיתנהג במנהגי, יזכה לראות את האור ואת האמת שיש בדרך ישרים סלולה זו'.
אולם אל נפול נא בטעות כי הרב קוק ז"ל השלים עם ההפקרות בענייני הדת של חלק מן הפועלים בארץ ישראל. להיפוך, הוא היה הלוחם האמיץ והיותר חזק נגד חילול הדת. הוא הוציא קול קורא בשם "פצעי אוהב" להפועלים העברים בא"י ובין יתר הדברים הוא כותב: 'בושים אנחנו לפרט ברבים את השממון הנורא בחיים הפנימיים, המתראה כעת בחיינו בא"י. אי אפשר אחים יקרים לשתוק עוד. בראש כל הריסות הרוחניות תופס מקום חלול הקודש של חלול שבת ההפקרי הנורא מאוד. והשולחן הולך ונעשה מגואל, נבילות וטריפות נאכלים בפרהסיא, בלא שום רגש של בושה, ועד היכן היא הגבול, איכה יעמוד הלב איך תחזקנה הידיים, לבזות כ"כ את נכסי הקודש היותר אדירים של האומה? הלב מתפקע מכאב, אוי מה היה לנו, תנו כבוד לה' בטרם יחשיך, בטרם ינגפו רגליכם על הרי נשף, שובו שובו בנים, שובו אל רוח עמינו, אל תורת אלוקינו'. ובמקום אחר כותב אל המזרחי על דבר הסעיף החקוק בציונות עוד מהקונגרס הראשון "שהציונות אין לה דבר עם הדת". ואלה דבריו: על החוק האלילי המחפיר הזה, ילחם המזרחי בכל כוח, ולא ישקוט, ולא ינוח, עד אשר יגדע אשרה זו, ויעקור שורשיה, הפורים ראש ולענה'. ומזה אנו רואים כי הוא היה הלוחם היותר גדול נגד חלול הדת בארץ ישראל, ורק כי הוא ניהל מלחמתו בסדר ובנחת. והיה אומר כי אם היו גדולי הדור נוהגים מנהגו, היה שם שמים מתקדש, ורבים היו שבים בתשובה שלימה.
חז"ל אומרים: "שלושה נביאים הם, אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, אחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, יונה תבע כבוד הבן, כבוד האומה הישראלית, אבל לא תבע כבוד האב, לכן נאמר: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית ולא שלישית. אליהו תבע כבוד האב, קנא קנאתי לה' צבאות כי עברו את בריתך, אבל לא תבע כבוד הבן, הוא דבר לשון הרע על העם, לכן נאמר לו שוב לדרכך המדברה ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, שאין ת"ל תחתיך, אלא שאי אפשי בנבואתך. אבל ירמיהו תבע כבוד האב וכבוד הבן לכך נכפלה נבואתו" (מכילתא בא). יש לנו בדורינו שלושה סוגים אלה: יש אנשים גדולים התובעים כבוד הבן - כבוד האומה הישראלית, אשר מסורים בכל ליבם ונפשם, להקמת הבית הלאומי העברי בארץ ישראל, ולהשיב אל העם את כבודם אשר גלה מהם, אבל אין תובעים כבוד האב, כבוד הדת הישראלית. ולעומתם, ישנם גאונים וצדיקים התובעים כבוד האב, עובדים בעד חזוק הדת, אבל אין תובעין כבוד הבן. והוא - הרב קוק, היה מן המעטים, התובעים כבוד האב וכבוד הבן, הוא היה לוחם כביר בעד קיום התורה והמצוות, ולוחם כביר בעד קיום האומה בארץ אבותיו.
בשנות המלחמה האחרונה היה בלונדון, והוא היה בין המסייעים לההצהרה הגדולה הנקראת "הצהרת בלפור", אשר בהצהרה זו מבטיחה לנו ממשלת בריטניא הגדולה לעזור לנו בהקמת בית לאומי עברי בארץ ישראל. והוא הוציא אז קול קורא באנגלית וביהודית, ובין יתר הדברים הוא כותב: "את גזלתנו אנחנו תובעים בשלמות, ארצנו הקדושה והיקרה מוכרחת לחזור אלינו לגמרי בלי שום פשרות. באה העת שכל אלה שהרסו, או שאבותיהם השתתפו בהריסת עמינו וארצנו, יהיו מוכרחים לשוב מדרכם. ובתור תקון לטעותם הנורא, מוכרחים לתת לנו את הנוחיות לשוב ולבנות את בית יעקב הנהרס. אנחנו הצלנו את האנושיות מהאלילית החשוכה העבדותית, והעמים השיבו לנו על זה, בגזול את אדמתנו ובשריפת בית מקדשנו, בשחיטות אכזריות, באוטו-דה-פה, בטלאים צהובים, ועוד כאלה. ועתה כאשר כבר עומדים בסוף המלחמה, ואנו יודעים שהעתיד שאחרי המלחמה יביא חיים חדשים, האם אין עלינו בשעה הנוראה הזאת, להודיע לכל העמים התרבותיים, כי אם לא יתרחצו מהרצח ומהגזל שעוללו לנו, מעמידים הם בסכנה את כל תקון העולם". כולנו זוכרים עוד את מלחמתו הגדולה בעד זכויותינו על הכותל המערבי, את נאומו הנפלא דברים חוצבים להבות אש אשר נאם בפני הועידה האנגלית הנשלחה לארץ ישראל אז, ואשר דבריו עשו רושם גדול בכל העולם. וכאשר הלורד גנרל אלנבי אשר כבש את ארץ ישראל אמר לו כי אין מקום בארץ ישראל בעד הרבה יהודים, יען כי הארץ קטנה, השיב לו הרב קוק כי בני עם ישראל השבים לארצם, שבים אליה כבנים השבים אל חיק אמם, ואצל אם רחמניה אין מרגישים כלל דוחק ואי אפשר כלל לומר צר לי המקום שאשב בירושלים.
דומה היה נשיא הרבנות הראשית הראשון של הישוב החדש בארץ ישראל, לרבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא, אשר מעינו ודאגתו היו רק צרכי העם וטובתו, ומעשרו הרם אשר היה לו, לא נהנה מאומה, כי אם כלכל בזה תלמידי חכמים ועניים בשעת דחקם. אולם גם לרבי לא חסרו מתנגדים, וכאשר פעם אחת לטובת עם, הפקיע איזה מקומות בארץ ישראל מחיוב תרומה ומעשרות ושמיטין ויובלות, חברו עליו אחיו ובית אביו, וחכמי דורו, והיו מלינים עליו ואמרו "מקום שאבותיך ואבות אבותיך היו נוהגים בזה איסור אתה בא להתירו?" אבל הוא עמד על דעתו ואמר "עטרה זו הניחו לי מן השמים" (חולין י'). ופעם אחת כאשר ישבו במסיבת רעים, והנשיא אמר לבני ר' חייא שיבדחו את המסובים מעט, אמרו "אין בן דוד בא עד שיכלו שתי בתי אבות מישראל, ואלו הן: הנשיא שבארץ ישראל ונשיא הגולה", והבין הנשיא כי כשנכנס יין יצא סוד והם דברו אשר בלבבם, אמר להם קוצים אתם מטילים בעיני". ואעפ"כ כולם הכירו את כבוד גדלו וצדקתו, וגדול היה רבי יהודה הנשיא בעיני כל העם בארץ ישראל ובחוץ לארץ. וכמו כן רבנו הנשיא שלנו הרב קוק ז"ל, אם כי לא חסרו לו מתנגדים, אעפ"כ כולם כבדוהו, וראו בו היחיד בדורו, יחיד בגאונותו, יחיד בצדקתו וקדושתו. ואנו אומרים עליו את הדברים אשר אמר בר קפרא תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא כאשר שמע כי נח נפשיה דרבי יהודה הנשיא: "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקודש". אחינו בני ישראל בכל קהילות ישראל התפללו לה', כי יקרע את גזר דינו הקשה, וישאיר לנו עוד את השמש המאירה אשר האיר לנו פנות מחשכינו. אבל אהה! "המצוקים נצחו את האראלים ונשבה ארון הקודש".
בתלמוד יסופר "רב אשי אמר לבר אבין ההיא יומא מאי אמרת? (בהספדא שלי מה תאמר) אמר: אמינא בכו לאבלים ולא לאבידה, חלש דעתיה דר' אשי (מועד קטן דף כ"ה ע"ב). וכתב בחדושי אגדות מהרש"א דעל כן חלש דעתיה, משום דאי אפשר לצדיק לדמות לאבידה משום דיש לו השארות הנפש לעולם הבא. לדעתי נאמר עוד כי לכן אין זה אבידה, יען כי מה שהשאיר אחריו ר' אשי, הוא דבר קיים לדורי דורות. וכמו כן אנו אומרים כי את הספרים שהניח לנו הרב קוק ז"ל, הם יהיו לנו עוד למורה דרך על עידן ועדנים. מצינו כי רב אמר לר' שמואל בר שילת "אחים בהספידא, דהתם קאימנא" (שבת קנג) וכתב רש"י: "בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויבכו דהתם קאימנא בשעת ההספד ואשמע איך תתחמם". וראיתי עוד לפרש כי פעולה אחת יקרה הייתה לו לרב והיא הייתה הרבצת התורה, ועל כן קרא לר' שמואל בר שילת אשר היה מלמד תינוקות אשר עליו קרא רב 'מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד כגון ר"ש בר שילת' (ב"ב ח') ואמר לו: "אחים בהספידא" - אתה תספיד אותי ותחמם את ההמון הנאספים בהספד, להעירם שיעזרו להרבצת התורה, כי "התם קאימנא" כי כל ימי חיי עבדתי בעד מקצוע זה. ועל כי עבודתו היותר גדולה של הרב קוק ז"ל היה גאולת הארץ, ושיבת העם אל אדמתו, בספרו 'אורות התשובה' פרק י"ג וי"ז הוא כותב: "תחיית ישראל היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה, ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה, התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל אצרה, אל מהותה, אל רוחה, ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה, והדבר מתבטא בביטויה של תורה ושבת עד ד' אלוקיך, כי תשוב אל ד' אלוקיך".
ועל כן בהספדו של הרב קוק ז"ל נעשה בזה רצונו של הצדיק, אם נעורר את העם בעד גאולת הארץ. היום בבוקר בסליחות אמרנו: "אזכרה אלוקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". בעיני אחדים נראים בוודאי הדברים האלה כגוזמא, איך אפשר לומר עתה "ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", בעת אשר ידענו כי לבד הירושלים הישנה מהישוב הישן, בנינו עוד ירושלים החדשה, עיר בנויה לתפארת, אשר אין לה להתבייש בבניינה מפני ערים גדולים אחרים במדינות אחרות, ועתה העיר "תל אביב" הבנויה בטעם האירופאי. ועוד ערים ומושבות אשר בנינו, אשר כל רואיהם מתפלאים על רוב יופים, והדר גאונם, האם אחר כל זה עוד אפשר לומר "מושפלת עד שאול תחתיה"? אבל רבותי, אין הדבר גוזמא. כל העמים בני האומה יושבים על אדמתם, ורק מיעוטם נמצאים במדינות אחרות, אבל אנחנו רק מעוטא דמעוטא יושבים על אדמתנו, ורוב הגדול של העם מפוזר ומפורד במדינות זרות, ורבים מגורשים ממקומות מושבותיהם, ונעים ונדים במדינות שונות. ולכן באמת אמרנו: "כי עיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", ובכן תנו האפשרות לגאול את הארץ, וליישב עליה את בנינו הנעים ונדים. וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וזכותו יגן עלינו כי השנה החדשה הבאה, תהא שנת שלום, שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה.' (נעתק מתוך החיבור הנדיר: "כוכב מיעקב", שנדפס בסוף הספר "כנפי יונה" לגאון הרב יונה מרדכי זלוטניק זצ"ל)
מדברי הגרא"ז מלצר זצוק"ל בהספדיו
עמד על האבידה הגדולה לכל בית ישראל, שעה שנלקח מאיתנו רבנו ומאורנו שהיה "יחיד בדור בגאונותו, ביראתו, בצדקותו ובחסידותו ובמעשיו הגדולים", כלשונו.
"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו... צריך להרגיש, שנפגע עמוד השדרה של כלל ישראל... שקולה מיתתם של צדיקים כשריפת בית-המקדש".
"במשך תשע שנים, רוב הזמן - ישב הרב וכתב "הלכה ברורה", ולפעמים ממש כאבה היד. מידי פעם, הייתי נכנס לברר עניינים קשים. הרב היה שקוע בעניינים אחרים, אבל מיד כששאלתי, נפתח המעין, והכול קיבל אור חדש, עד שנדמה שזה עתה עסק הרב בדיוק בסוגיה זו!"
"אני מקנא ברב. הלוואי שביום כפור הייתי זוכה להתפלל כמו תפילת הרב בכל יום של חול".
"שפתי כהן ישמרו דעת", נכון שהייתה לו גאונות ענקית. הוא היה יכול להמציא חמישים פלפולים ברגע קטן, אבל הוא סילק הכול הצידה משום ש"תורת אמת הייתה בפיהו!".
"הייתי בחמש שנים יותר צעיר ממנו. מכל מקום בוולוז'ין למדנו יחד. אחר כך במשך הזמן התפזרנו איש אל מחנהו. אחרי כמה שנים זיכני הקב"ה לעלות לארץ ישראל, ואז שוב נפגשנו. אמנם בשנתיים האחרונות הזדמן לנו להיפגש יחד על הכרמל, להתפלל יחד וכו'. במשך שבועות אחדים, היינו בצוותא בחלק גדול מן היום, וניתנה לי אפשרות להתבונן עליו הרבה יותר מאשר בפגישה ארעית. אז ניתנה לי הזדמנות לראות איך נראה פרצופו של אדם שאין לו רגע בלי קדושה!"
מהספדו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל
"בכל דור ודור שותל הקב"ה בעולם, את הנשמה הגדולה של האדם הגדול, הראוי והמכוון בשביל אותו הדור, ולפעמים גם בשביל הדור הבא אחריו.
אולם יש והקב"ה מוריד מהעולם העליון, מתחת כסא כבודו יתברך, פעם בעשרה דורות, נשמה עליונה כזאת, המאירה בשלל אורותיה וגווני זיקי ברק מתוך ערפילי טוהר, לא רק בשביל הדור הזה שבו היא מופיעה, אלא גם ובעיקר בשביל כמה דורות הבאים אחריה.
כך היה גאון עוזנו ותפארתנו, מאור ישראל וקדושו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל. אור גנוז עליון היה, ספון טמון באוצרו של הקב"ה, והצופה נסתרות ראה כי עם התנוצצות פעמי הגאולה, צריך להוריד אור גנוז זה לעולם, כדי להאיר את מחשכי הגלות בליבות בני ישראל, להלהיבם ולעודדם, לעוררם ולהכינם לקראת תחיית האומה, והתקרבות הגאולה העתידה לבוא בארץ הקודש.
אמנם, האמת היא כי נשמה עליונה וקדושה זו של מרן רבינו זצ"ל, לא נתגלתה בזמנה כראוי בכל ישותה, בכל זהרה, בכל הודה, זיוה והדרה, כי מרוב יושרה וגודל הברקותיה המבהיקות והולכות ומתרחבות עד אין שיעור – לא יוכלו להביט בפניה, לקבל כראוי את קרני קוי זיקי אורותיה השונים, כך היו גם כאלה אשר מרוב חולשתם בנפש וברוח, לא יכלו בשום אופן אפילו מרחוק, להסתכל בזיו אור עליון זה. הוי! האומרים לאור חושך ולחושך אור, ומי עוור כמשולם... ובגלל זה היו גם כאלה אשר שטמוהו ורובו ויורו עליו חיצים, אך לא פגעו בו חלילה כלל וכלל, ולהיפך, הוא חמל עליהם בכל חום ליבו הטהור ועוז נפשו הזכה, וגם דן אותם לכף זכות.
אולם, עד עשרה דרא ילך קמעא קמעא ויזריח ויזהיר אור קדושת נשמתו ותורתו של רבינו זצ"ל, ילך ויתגלה לעין כל, וכל עם ישראל יהנה מזיו אור קדושו וילך לאור תורתו, עדי יבקע כשחר אורו של משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן!" ('שיחות הראי"ה' עמ' י"ג מפי הרב נפתלי שטרן זצ"ל).
דברי הגאון הרב שלמה קרליבך זצ"ל על הרב קוק
"כל אחד יש לו ידידים טובים, וגם הרבה מורים, "מכל מלמדי השכלתי". יש לי גם כן הרבה מורים. אני כמובן קצת חסיד ליובאוויטש, אני קצת חסיד ברסלב, קצת חסיד איז'ביצא, בעצם הרבה איז'ביצא, ובוודאי גם חסיד מודז'יץ. אבל רבותי, אין צדיק וקדוש בעולם שמדבר על אהבת ישראל כמו רבנו הקדוש הרב קוק. ואני אומר לכם: אני מסתובב ואני מסתכל על כל הספרים, כן, הם מדברים על אהבת ישראל, אבל לא כמו רבנו הקדוש הרב קוק. וגם אין צדיק בעולם שאומר שמתוך אהבת ישראל באים לאהוב את כל העולם כולו [כמו רבנו הקדוש הרב קוק].
כולם מתעלמים מזה, יהודי צריך לאהוב את כל העולם כולו, לתקן עולם במלכות שדי, ואיך מתקנים את העולם אם לא מתוך אהבה. אם שואלים את כל הצדיקים: האם יהודי מוכרח לאהוב את כל העולם? הם מתחילים קצת לגמגם, הם לא יודעים. כלומר: הרב קוק היה גדול שבגדולים בענייני אהבה. זה כך, פשוט מאוד. רבנו הקדוש הרב קוק התגורר בביתו של הסבא שלי בשוויצריה הרבה זמן, כך שזכיתי לקבל קצת השראה. אבל אני מאחל לכם רבותי, שתהיו תלמידים אמיתיים של הרב קוק, ממש שתהיו חסידים של רבנו הקדוש הרב קוק בעומק.
מדוע הקב"ה בחר באברהם אבינו ולא בנח, נח הרי היה צדיק. מה אתם חושבים, לנח לא היה שטריימל?! נח לא עשה סעודה שלישית עם הילדים שלו עד יום ראשון בבוקר?! אלא: קודם כל, זה ממש נורא ואיום, נח בונה תיבה מאה ועשרים שנה ולא מחזיר בתשובה אפילו אדם אחד. היום אנחנו מסתובבים ברחוב ואפשר להחזיר בתשובה ממש בכל פינה. רבנו נח לא החזיר בתשובה אפילו אדם אחד, מדוע הוא לא החזיר אנשים בתשובה? אלא נח ממש האמין שאם אדם הוא לא טוב, הוא לא יכול לשנות את עצמו. אם אדם הוא לא טוב, הוא לא טוב! נח האמין שאם יהודי אכל חזיר, אפילו אם בשבת הזאת אכל כשר, בוודאי ביום שני הקרוב הוא יאכל חזיר שוב. אבל אברהם אבינו, הסבא הקדוש אברהם אבינו, אמר לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, תן לי חמישים צדיקים – אני נכנס לתוך סדום, אני נכנס לשאול תחתית, ומהם אני אביא את המשיח.
בלי לפגוע חס ושלום בכבודם של הצדיקים, אבל אין צדיק שהיו לו ממש את המידות של אברהם אבינו כמו רבנו הקדוש הרב קוק. רבנו הקדוש הרב קוק ממש האמין באמונה שלימה שאפשר לדבר ליהודי השפל ביותר, יהודי של סדום, ולעשות ממנו צדיק גמור. והוא גם ממש האמין בכל העולם כולו". ("שערי הלב", עמ' 129-126)
הסופר ש"י עגנון על הרב קוק
"בנוהג שבעולם אדם אוהב את אוהביו ושונא את שונאיו. עשה אדם לרעהו רע אינו מוחל לו, ואם יש בידו יורד עמו לחייו. ויש אדם שאינו אוהב את אוהביו ומזלזל בהם ויש שהוא מתחנף לשונאיו. אלו מידות מצויות ברוב בני אדם לגבי אוהביהם ושונאיהם. אבל ראיתי בני עליה והם מועטים, שאינם שונאים את שונאיהם ושותקים להם, ואם יש בידם לעכב רעתם לטובת עצמם מניחים להם ואינם מעכבים. בן עליה שכזה היה רבינו הגדול מורנו הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. צרות רבות ורעות גרמו לו אנשי מצותו, וכרוב צדקתו כן עצמו שונאיו חינם, והוא קיבל יסורים מאהבת המקום והיה שמח על כל עליבה הבאה עליו. עליו ועל כיוצא בו אמרו חכמים (שבת פח:) עלובין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. דבר אחד מאלף דברים שיודע אני לספר על רבינו הגדול אספר.
הרב זושא ברנדוויין בעל בית דפוס היה בירושלים. אירע שכמה ימים לא בא לבית הדפוס. כשבא ראה ערימה של מודעות שיצאו מבית דפוסו. נטל אחת מהן וראה שכולה חירופים וגידופים על קדוש ד' מכובד מורנו הגאון ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל. אחזה אותו חלחלה וצעק בחמתו, מי עשה את הנבלה הזאת להדפיס כתב פלסתר שכזה. מהרו והוציאו את כל הטפסים לשריפה ואל תשאירו מהם אות. אמר לו זקן המסדרים, אל נא באפך רב זושא. איש פלוני ידידך בא לכאן ונתן לנו להדפיס מודעה זו ונתן את שכרה משלם על מנת שנדפיס אותה עוד היום, ואנחנו קיבלנו עלינו בתקיעת כף להדפיס היום, ואין אנו יכולים לחזור בנו ואף לא נחזור בנו. עמד ר' זושא בצער גדול ולא ידע מה יעשה. איש פלוני ידידו מנוער היה, ופועלי הדפוס שותפים היו לריווח ולהפסד, ומורנו הרב קוק מכובד היה עליו מכל אדם, וכאן בית דפוסו מוציא עליו כתב פלסתר שכזה. נתיישב בדעתו והלך לשאול עצה ממנו. בא וסיפר לרבינו כל הדבר. אמר לו רבינו: הן בית דפוסך לא יחיד הוא בירושלים, ואם אתה מבער את כתבי הפלסתר ימצא לו כותביהם בית דפוס אחר להדפיסם, נמצאת אתה מפסיד והם נדפסים. בכך חזור לבית הדפוס ותן לו לבעל כתבי הפלסתר את כתבי הפלסתר המודפסים, והטוב בעיניו יעשה, וד' הטוב יכפר.
הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו שרואה שממרים עמו ויושב ושותק?
אילו באתי לכתוב עוד איני מספיק, שאני זכיתי לפניו שקירבני מיום שבאתי אצלו בראשית ימי החורף שנת תרס"ח וזכיתי לשמוע תורה מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות להרמב"ם ז"ל והייתי יוצא ונכנס אצלו כל הימים שהייתי בארץ עד סמוך וקרוב ליום שנתבקש בישיבה של מעלה, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו, שכולם ראויים להיכתב לדורות.
מספרי זכרונות כשהם מספרים דבר גדול שראו בעיניהם, רגילים לומר: "לעולם לא אשכח את הדבר הגדול הזה". אני, שאיני יודע מה זה לעולם ומה הבטחתו של האדם כשהוא אומר לעולם לא אשכח, אומר: זה כשישים שנה שראיתי בפעם הראשונה את רבינו הגדול, עומד ודורש בדרכו הנפלאה בדברי תורה, ועדיין אני זוכר מראה זה.
יום אחד לאחר שקמו אבליו של רבינו מאבלם, נכנסתי אצל הרבנית הצדקת עליה השלום אלמנתו של רבינו נשמתו בגנזי מרומים. ידעה אותה הצדקת שדבוק הייתי ברבינו שהיה מקרב אותי וקיבלה אותי וישבה עמי וסיפרה לי קצת מהליכותיו. בתוך הדברים נאנחה ואמרה: "אזא הייליגר גוף. גוף קדוש שכזה".
סיפרתי לסופר אחד גרמני דבריה של אותה הצדקת, שמע הסופר והיה תמה. לאחר כמה שנים ביקר אותי אותו סופר גרמני בביתי. דיברנו על אנשים ועל מעשים. שאל אותי פתאום: 'זוכר אתה מה שסיפרת לי על אותה הרבנית מה שאמרה לך אחר מות בעלה? אמור לי, יש אצלכם בסיפורים שלכם דמות איש שאלמנתו אומרת אחר מותו כאותם הדברים שאמרה אלמנתו של אותו הרב אחר מות בעלה?' אמרתי לסופר: 'הבקיאים בספרותנו יותר ממני אפשר שהם יודעים'."
'לשרטוט דמותו הרוחנית של מורינו ורבינו הרב הגאון הצדיק נשיא הרבנות הראשית בארץ ישראל מרן הרב רבי אברהם יצחק הכהן הגדול קוק ז"ל. מה שאמרתי בין כסה לעשור שנת תרצ"ו בשבוע שחל בו שלושים יום לפטירתו, בבית הכנסת הגדול בפלוצק.
חז"ל אמרו "כל תלמיד חכם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו". וכדי להבין מה זאת דעה? נביא דברי הרב בעל ספר "חובת הלבבות" שכתב: "כי המכוון של דעת היא, לחקור על עניין האלוקות, וכל מי שיכול לחקור ולהבין האלוקות, חייב לחקור ולהבין כפי השגתו. ומי שמתעצל להבין, דומה לחולה שבקי בחוליו וברפואתו, ומתעצל לעיין ברפואת הרופא לדעת אם דרכו נכונה או לא". וזה הוא הביאור של הכתובים "דע את אלוקי אביך" "השכל וידוע אותי" "וידעת כי ה' הוא האלוקים". וכמו כן אמר הבעל שם טוב ז"ל: כי יש שני מיני מאמינים א) מצד קבלת אבותיו. ב) מצד החקירה. הראשון יש לו מעלה שאי אפשר לפתות אותו, ויש לו חסרון כי האמונה אצלו היא מצוות אנשים מלומדה. והשני יש לו מעלה שהכיר הבורא מצד החקירה, ויש לו חסרון שנוכל לפתות אותו בראיות סותרות. ומי ששתי המידות בידו שסומך על הקבלה וחוקר בעצמו מדעתו, אין למעלה הימנו וזו היא אמונה שלימה. ואומר עוד: תכלית הידיעה היא שלא נדע, אבל יש ב' סוגים: א) שאינו משתדל לחקור ולידע, מאחר שאי אפשר לו לידע. ב) שחוקר ודורש עד שידע שאי אפשר לו לידע. וההפרש בין שניהם היא, לשנים שרוצים לראות את המלך, אחד נכנס בכל חדרי המלך ונהנה מאוצרי והיכלי המלך, ואח"כ ראה כי לא יוכל לראות את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לראות את המלך לא אכנס כלל לחדר המלך, וכמובן שהראשון טוב יותר, כי עכ"פ נכנס בהיכלי המלך. וכן כתב בספר ה"תניא" על הכתוב במלאכי "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", אשר לכאורה צדיק ועובד אלוקים חד הוא? ואמר, כי גם איש שלא עבר עבירה מימיו וקיים כל המצוות, אלא שאין עליו אור ד' המאיר על הנפש מפני שאין יצרו עומד לנגדו לבטלו, ואין צריך ללחום עמו כלל, כי חזק עליו ההרגל שנעשה אצלו לטבע, אע"פ שאיש כזה בודאי אינו בכלל רש, אבל הוא אינו עובד אלוקים. ולכן "התלמיד חכם שיש בו דעה", הוא איש כזה שאינו רק עובד את ה' מצד ההרגל, אלא שהשיג בשכלו ענייני אלוקות. ואיש כזה דומה לבית המקדש, כמו אשר הבית המקדש היה משפיע מקדושתו על אלה אשר באו לתוכו, כמו שכתב השל"ה על הקרא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם": דהיה לו לומר "ושכנתי בתוכו"? אלא הפירוש שע"י שיעשו את המקדש אשכון בתוכם, בלב כל אחד מישראל. ולכן הלל בשמחת בית השואבה אמר "אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך", אשר כוונתו הייתה כי במה שהישראל מבקר את בית המקדש גורם כי "אני", הכוונה השכינה, רוח ביהמ"ק, יביא אותו אל ביתו, כמו כן תלמיד חכם כזה, משפיע מקדושתו על כל הסביבה.
על הבעש"ט ז"ל אמרו כי הוא הוריד את השכינה משמים על הארץ, הוא הראה שמלוא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה. וכמו אשר הבית המקדש היה מרכז האומה, אשר היה מרכז סביבו כל חלקי האומה- ואף הנוכרי לא בין האומה הישראלית היה לו שייכות אל בית המקדש, כמו שנאמר: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", וגם שלמה המלך אמר בתפילתו "וגם את הנוכרי אשר לא מעמך ישראל, ובא והתפלל אל הבית ואתה תשמע מן השמים"- כמו כן תלמיד חכם כזה, מאחד סביבו כל בני האומה, אוהב כל אחד ואחד. על הבעש"ט אמרו "כי הוא היה אוהב את כל אחד מישראל אפילו הפחות שבפחותים", "ובעת ששמחו הרבנים על מפלת הפרנקיסטים אשר הבישוף גזר עליהם שישתמדו, הצטער הבעש"ט ואמר "השכינה מיללת ואומרת כל זמן שהאיבר מחובר יש תקווה, וכשחותכין האיבר אין לו תקנה".
הרב קוק היה הת"ח שיש בו דעה. לבד גאוניותו בתורת הנגלה אשר היה בקי בכל התורה, ולא הניח מקרא, משנה, גמרא, בבלי, וירושלמי, ספרא ספרי ותוספתא אשר לא למדה, היה גם גאון בתורת הנסתר והקבלה. אצלו לא היה האמונה באלוקים וקיום מצוות התורה מצוות אנשים מלומדה, מצד הקבלה לבד, כי אם טייל בפרדס לחקור ולהבין את האלוקות, וכמו רבי עקיבא נכנס בשלום, ויצא בשלום, והגיע עד חקר אלוקי, והבנת היהדות.
והוא היה הבית המקדש של דורנו, אשר מקדושתו ומנועם מידותיו השפיע על כל הישוב בארץ ישראל. וגם מחוץ לארץ ישראל. הוא היה הבית המקדש אשר היה מרכז סביבו כל חלקי האומה הישראלית. אהבתו הייתה גדולה לכל אחד מישראל, הוא מצא זכויות אף על אלה שאינם שומרים מצוות התורה, ואמר עליהם כי הם מלאים מצוות כרימון.
בספרו 'אגרות מהרא"י' [אגרות הראי"ה] מוצאים אנו מה שהשיב לאחד ששאל ממנו עצה, אם לעזור לבניו שאינם הולכים בדרך ה'? ואלה דבריו: "דעתי מסכמת שאין לנו להתיאש משום בן ישראל, סוף סוף פעל אור ה' אשר הופיע בעולם על ידי תורה הקדושה, שעכשיו אין לנו כבר אותה המינות הארורה אשר כל באיה לא ישובון, עכשיו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת היא בעצמו דרך ה' שצווה אברהם אבינו ע"ה את בניו ואת בני ביתו לעשות צדקה ומשפט. הנשמה הפנימית של קדושת ישראל מסתתרת בקרב לבבם, וכאשר רואים את רוב העוול הנעשה בסדרי המדינות לפי השקפתם, נעשו ללוחמים בעד הכלל, אע"פ שהם טועים בזה מכל מקום אי אפשר לדמות אותם לרשעים ההולכים אחר תאוותם באין מטרה של יושר, וכאשר רוב הזמן יתהפך יכירו את המעוות". (מכתב ה' ו'). ואומר עוד: 'אע"פ שהעולם יורד ירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, אבל מצד הפנימיות כוח הכלל של קדושת האומה, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים מפני שהקדושה מצטרפת, ועל כן כללות האומה בתוכיותה מלאה יותר אור ד', אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בוא משיח צדקנו. ועל כן בזמן שהיה רחוק מגאולה, היה אפשר רעות בפועל כמו עבודה זרה וכישוף, אבל בזמן הקרוב לגאולה אין כוח לקליפה להמציא אמונות רעות, כי אם להקליש את אור האמונה בלב החלשים, והרע שבהם איננו כי אם חיצוני, ובתוכיות הנשמה הכל טוב וקדוש. וזהו סוד "עני רוכב על החמור" שאמרו בתקוני זוהר שהיא דרא דעקבתא דמשיחא, דהיא "טב מלגאו וביש מלבר", סוד "כולו הפך לבן טהור", דחמור אע"פ שיש בו סימני טומאה יותר משאר בהמות טמאות, יש בתוכיותו קדושה שהרי הוא קדוש בבכורה'. (מכתב ט"ו).
ולדעתי רעיונו הקדוש של הרב קוק ז"ל יש לו מקור בדברי התלמוד (מכות דף כ"ד) במה שאמרו "דרש רבי שמלאי שש מאות ושלוש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, בא דוד והעמידן על אחת עשרה "מי יגור באוהליך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק, ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס, ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח". בא ישעיה והעמידן על שש, "הולך צדקות, ודובר מישרים, מואס בבצע מעשקות, נוער כפיו מתמוך בשוחד, אוטם אוזנו משמוע דמים, ועוצם עיניו מראות ברע". בא מיכה והעמידן על שלוש, "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך". חזר ישעיהו והעמידן על שתים "כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה". בא חבקוק והעמידן על אחת, "צדיק באמונתו יחיה". ורש"י מפרש זאת ואמר: "בתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל מצוות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולו אין לך אדם שזוכה, בא דוד והעמידו כו', כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצוות הללו, וכן כל שעה דורות של מטה הולכין ומתמעטין אותו".
אבל לא לבד לבני האומה הישראלית הייתה אהבתו גדולה, כי אם היה אוהב את כל אדם. הוא אומר: אני אוהב את הכל, איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים, רוצה אני בכל מעמקי, בתפארת הכל. אהבתי לישראל היא יותר נלהבה, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל, ממש אין לי כל צורך לכוף את רגש אהבה זה, הוא נובע ישר מעומק הקודש של החכמה, של הנשמה האלוקית, ולכן אמר איש האמת, איש התם, יעקב אבינו: "על כן ראיתי פניך כראות פני אלוקים" ודבריו לא ישובו ריקם, ואהבת אחים של עשיו ויעקב, של יצחק וישמעאל, צריכה להתלות עם כל אורחותינו באחרית הימים. (ערפילי טוהר אגרות מהרא"י). וממש כדברים האלה אמר התנא הגדול רבי עקיבא "חביב כל אדם שנברא בצלם, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום". וגם נביאנו הגדולים לא רק כי הרגישו בצער עמם, כי אם גם צער כל האומות, נגע אל ליבם. לדוגמא "ליבי למואב יהמה" ועוד כאלה.
בדרך כלל היה ליבו של הרב קוק ז"ל מלא חמלה ואהבה אל כל יצורי עולם, אל כל בעל חי, ועל כן לא נתפלא אם מוצאים אנו כי הוא היה מצדד בזכותו של חברת צער בעלי חיים. ואמר: 'כי הנטיה של המוסר לקראת משפט בע"ח בכללם, ודרישת זכויותיהם מהאנושיות, גנוזים באורח פסיבי טבעי בעמקי התורה. "אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה", "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה". וגערה נסתרה יש בקמטי התורה באכילת בשר, "תאמר אכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר תזבח ואכלת בשר", כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, ואז אם בשר החיים היה כולו אסור, לא היתה ההריסה המוסרית מבחנת כלל בין אדם לבהמה, הסכין, הגרזן, הגוליטינה, או זרם האלקטרון, היה עובר על כולם כאחד, כדי למלא את הקיבה הזוללה, של האנושיות המקולטרת, ועל כן באו המצוות בסדר אכילת בשר, בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. כיסוי דם חיה ועוף, שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר, הם ברובם אינם סמוכים על שולחן האדם, ואינם מטרידים אותו בטיפולם "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושחטו וכסהו בעפר", הכרת החרפה, היא התחלת רפואת המוסר, כסה הדם, הסתר חרפתך, המחאה האילמת תהפך לקול נכאים, ותצליח את דרכה. כן צווי הזביחה בהקלת הצער, תופש את הרושם שלא עם דבר הפקר הנך עוסק, כי אם נפש חיה. וכן איסור של אותו ואת בנו, ושלוח האם מעל הבנים, כולם מתקבצים להד של דמונסטרציה אבירה, לקראת העול הכללי. וכמו"כ איסור החלב, אם תזבח את החי, אבל לא בשביל התאווה הפחותה של הזלילה התאוונית הבוחרת במשמן, הלוקסוס הפראי של אכילת הלב ודם, בתור רוחא לבסומי, נוטל את העוקץ היותר חד של הזלילה האכזרית. וכן איסור בשר בחלב, החלב הטבעי, לא נוצר להלעיט את קיבתך, אשר היא כ"כ קשה ואכזרי, עד כדי אכילת בשר החי. וכן איסור הטריפה, רחם לפחות על האומלל, עם ערל לבבך מרחם על הבריא, והחזק, וכשם שתצא השאיפה הדמוקרטית ע"י השתלמות השכלית, והמוסרית הכוללת, "שלא ילמדו עוד איש את אחיו, ואיש את רעהו לדעת את ה', כי כולם ידעו אותו", כן תצא השאיפה הצפונה למשפטי בע"ח בבוא עתה'. [טעמי המצוות].
ואם כי מפורסם היה הרב קוק בגאונותו ובצדקתו בכל העולם היהודי, אעפ"כ לא חסרו לו גם מתנגדים בעד שיטתו זאת, שקרב את החפשים בדת. אחד מגדולי האדמו"רים בפולין אמר עליו כי מפני חיבת הארץ הוא מטהר את השרץ. ורבים מהקיצוניים מהישוב הישן בארץ ישראל, רדפוהו, ומררו את חייו עד מאוד, אבל הוא עמד איתן על דעתו, ולא חת מפני כל. הוא משיב לרב אחד שהתנגד לשיטתו, ובין יתר הדברים הוא כותב: 'מה שכתב מר לתמוה עלי שאני מקרב גם את פושעי ישראל, כדי להחזירם בתשובה, ידע הדר"ג כי בדורינו אע"פ שיש שפלות בענין הבחירה, אור הסגולה מאיר בהם, והם מחבבים את כללות ישראל וחושקים בא"י, מחויבים לקרב כאלה שסגולה פנימית להם, לעורר יותר את הכוח הטוב הצפון בהם, עד שיתגבר על הרע ויכניע אותו. וכן הייתה מידתו של משה רבינו לקרב את הרחוקים, עד שקרב אפילו את הערב רב. ואמרו בזוהר שחסדיו של משה היו גדולים משל אברהם, שאברהם אבינו לא ביקש רק בתנאי אולי ימצאון שם עשרה, אבל משרע"ה ביקש בלא שום תנאים "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", שהיא מסירת הנפש. וכדעת ר' מאיר בין כך ובין כך קרויים בנים. וכל המתאמץ להטות כלפי חסד, ולהמליץ על ישראל אפילו כשאינם עושים רצונו של מקום, הרי זה משובח. ומה שכותב שכאבו נעכר על שאיש כמוני ילך בדרך זה דרך מסוכן, ידע אדוני כי הדרך שאני הולך עליה בעבודת ה' ית"ש, הרבה הרבה עמלתי עליה בדמי, בבשרי, במח עצמותי, וכל כוחי, עד שהאיר השי"ת ברחמיו את עיני, לעמוד עליה. ולפני איננה דרך מסוכנה, כי אם דרך הקודש יקרא לה, והיא אורח צדיקים, וכל מי שיתנהג במנהגי, יזכה לראות את האור ואת האמת שיש בדרך ישרים סלולה זו'.
אולם אל נפול נא בטעות כי הרב קוק ז"ל השלים עם ההפקרות בענייני הדת של חלק מן הפועלים בארץ ישראל. להיפוך, הוא היה הלוחם האמיץ והיותר חזק נגד חילול הדת. הוא הוציא קול קורא בשם "פצעי אוהב" להפועלים העברים בא"י ובין יתר הדברים הוא כותב: 'בושים אנחנו לפרט ברבים את השממון הנורא בחיים הפנימיים, המתראה כעת בחיינו בא"י. אי אפשר אחים יקרים לשתוק עוד. בראש כל הריסות הרוחניות תופס מקום חלול הקודש של חלול שבת ההפקרי הנורא מאוד. והשולחן הולך ונעשה מגואל, נבילות וטריפות נאכלים בפרהסיא, בלא שום רגש של בושה, ועד היכן היא הגבול, איכה יעמוד הלב איך תחזקנה הידיים, לבזות כ"כ את נכסי הקודש היותר אדירים של האומה? הלב מתפקע מכאב, אוי מה היה לנו, תנו כבוד לה' בטרם יחשיך, בטרם ינגפו רגליכם על הרי נשף, שובו שובו בנים, שובו אל רוח עמינו, אל תורת אלוקינו'. ובמקום אחר כותב אל המזרחי על דבר הסעיף החקוק בציונות עוד מהקונגרס הראשון "שהציונות אין לה דבר עם הדת". ואלה דבריו: על החוק האלילי המחפיר הזה, ילחם המזרחי בכל כוח, ולא ישקוט, ולא ינוח, עד אשר יגדע אשרה זו, ויעקור שורשיה, הפורים ראש ולענה'. ומזה אנו רואים כי הוא היה הלוחם היותר גדול נגד חלול הדת בארץ ישראל, ורק כי הוא ניהל מלחמתו בסדר ובנחת. והיה אומר כי אם היו גדולי הדור נוהגים מנהגו, היה שם שמים מתקדש, ורבים היו שבים בתשובה שלימה.
חז"ל אומרים: "שלושה נביאים הם, אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן, אחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, יונה תבע כבוד הבן, כבוד האומה הישראלית, אבל לא תבע כבוד האב, לכן נאמר: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית ולא שלישית. אליהו תבע כבוד האב, קנא קנאתי לה' צבאות כי עברו את בריתך, אבל לא תבע כבוד הבן, הוא דבר לשון הרע על העם, לכן נאמר לו שוב לדרכך המדברה ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך, שאין ת"ל תחתיך, אלא שאי אפשי בנבואתך. אבל ירמיהו תבע כבוד האב וכבוד הבן לכך נכפלה נבואתו" (מכילתא בא). יש לנו בדורינו שלושה סוגים אלה: יש אנשים גדולים התובעים כבוד הבן - כבוד האומה הישראלית, אשר מסורים בכל ליבם ונפשם, להקמת הבית הלאומי העברי בארץ ישראל, ולהשיב אל העם את כבודם אשר גלה מהם, אבל אין תובעים כבוד האב, כבוד הדת הישראלית. ולעומתם, ישנם גאונים וצדיקים התובעים כבוד האב, עובדים בעד חזוק הדת, אבל אין תובעין כבוד הבן. והוא - הרב קוק, היה מן המעטים, התובעים כבוד האב וכבוד הבן, הוא היה לוחם כביר בעד קיום התורה והמצוות, ולוחם כביר בעד קיום האומה בארץ אבותיו.
בשנות המלחמה האחרונה היה בלונדון, והוא היה בין המסייעים לההצהרה הגדולה הנקראת "הצהרת בלפור", אשר בהצהרה זו מבטיחה לנו ממשלת בריטניא הגדולה לעזור לנו בהקמת בית לאומי עברי בארץ ישראל. והוא הוציא אז קול קורא באנגלית וביהודית, ובין יתר הדברים הוא כותב: "את גזלתנו אנחנו תובעים בשלמות, ארצנו הקדושה והיקרה מוכרחת לחזור אלינו לגמרי בלי שום פשרות. באה העת שכל אלה שהרסו, או שאבותיהם השתתפו בהריסת עמינו וארצנו, יהיו מוכרחים לשוב מדרכם. ובתור תקון לטעותם הנורא, מוכרחים לתת לנו את הנוחיות לשוב ולבנות את בית יעקב הנהרס. אנחנו הצלנו את האנושיות מהאלילית החשוכה העבדותית, והעמים השיבו לנו על זה, בגזול את אדמתנו ובשריפת בית מקדשנו, בשחיטות אכזריות, באוטו-דה-פה, בטלאים צהובים, ועוד כאלה. ועתה כאשר כבר עומדים בסוף המלחמה, ואנו יודעים שהעתיד שאחרי המלחמה יביא חיים חדשים, האם אין עלינו בשעה הנוראה הזאת, להודיע לכל העמים התרבותיים, כי אם לא יתרחצו מהרצח ומהגזל שעוללו לנו, מעמידים הם בסכנה את כל תקון העולם". כולנו זוכרים עוד את מלחמתו הגדולה בעד זכויותינו על הכותל המערבי, את נאומו הנפלא דברים חוצבים להבות אש אשר נאם בפני הועידה האנגלית הנשלחה לארץ ישראל אז, ואשר דבריו עשו רושם גדול בכל העולם. וכאשר הלורד גנרל אלנבי אשר כבש את ארץ ישראל אמר לו כי אין מקום בארץ ישראל בעד הרבה יהודים, יען כי הארץ קטנה, השיב לו הרב קוק כי בני עם ישראל השבים לארצם, שבים אליה כבנים השבים אל חיק אמם, ואצל אם רחמניה אין מרגישים כלל דוחק ואי אפשר כלל לומר צר לי המקום שאשב בירושלים.
דומה היה נשיא הרבנות הראשית הראשון של הישוב החדש בארץ ישראל, לרבנו הקדוש רבי יהודה הנשיא, אשר מעינו ודאגתו היו רק צרכי העם וטובתו, ומעשרו הרם אשר היה לו, לא נהנה מאומה, כי אם כלכל בזה תלמידי חכמים ועניים בשעת דחקם. אולם גם לרבי לא חסרו מתנגדים, וכאשר פעם אחת לטובת עם, הפקיע איזה מקומות בארץ ישראל מחיוב תרומה ומעשרות ושמיטין ויובלות, חברו עליו אחיו ובית אביו, וחכמי דורו, והיו מלינים עליו ואמרו "מקום שאבותיך ואבות אבותיך היו נוהגים בזה איסור אתה בא להתירו?" אבל הוא עמד על דעתו ואמר "עטרה זו הניחו לי מן השמים" (חולין י'). ופעם אחת כאשר ישבו במסיבת רעים, והנשיא אמר לבני ר' חייא שיבדחו את המסובים מעט, אמרו "אין בן דוד בא עד שיכלו שתי בתי אבות מישראל, ואלו הן: הנשיא שבארץ ישראל ונשיא הגולה", והבין הנשיא כי כשנכנס יין יצא סוד והם דברו אשר בלבבם, אמר להם קוצים אתם מטילים בעיני". ואעפ"כ כולם הכירו את כבוד גדלו וצדקתו, וגדול היה רבי יהודה הנשיא בעיני כל העם בארץ ישראל ובחוץ לארץ. וכמו כן רבנו הנשיא שלנו הרב קוק ז"ל, אם כי לא חסרו לו מתנגדים, אעפ"כ כולם כבדוהו, וראו בו היחיד בדורו, יחיד בגאונותו, יחיד בצדקתו וקדושתו. ואנו אומרים עליו את הדברים אשר אמר בר קפרא תלמידו המובהק של רבי יהודה הנשיא כאשר שמע כי נח נפשיה דרבי יהודה הנשיא: "אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש, נצחו אראלים את המצוקים, ונשבה ארון הקודש". אחינו בני ישראל בכל קהילות ישראל התפללו לה', כי יקרע את גזר דינו הקשה, וישאיר לנו עוד את השמש המאירה אשר האיר לנו פנות מחשכינו. אבל אהה! "המצוקים נצחו את האראלים ונשבה ארון הקודש".
בתלמוד יסופר "רב אשי אמר לבר אבין ההיא יומא מאי אמרת? (בהספדא שלי מה תאמר) אמר: אמינא בכו לאבלים ולא לאבידה, חלש דעתיה דר' אשי (מועד קטן דף כ"ה ע"ב). וכתב בחדושי אגדות מהרש"א דעל כן חלש דעתיה, משום דאי אפשר לצדיק לדמות לאבידה משום דיש לו השארות הנפש לעולם הבא. לדעתי נאמר עוד כי לכן אין זה אבידה, יען כי מה שהשאיר אחריו ר' אשי, הוא דבר קיים לדורי דורות. וכמו כן אנו אומרים כי את הספרים שהניח לנו הרב קוק ז"ל, הם יהיו לנו עוד למורה דרך על עידן ועדנים. מצינו כי רב אמר לר' שמואל בר שילת "אחים בהספידא, דהתם קאימנא" (שבת קנג) וכתב רש"י: "בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויבכו דהתם קאימנא בשעת ההספד ואשמע איך תתחמם". וראיתי עוד לפרש כי פעולה אחת יקרה הייתה לו לרב והיא הייתה הרבצת התורה, ועל כן קרא לר' שמואל בר שילת אשר היה מלמד תינוקות אשר עליו קרא רב 'מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד כגון ר"ש בר שילת' (ב"ב ח') ואמר לו: "אחים בהספידא" - אתה תספיד אותי ותחמם את ההמון הנאספים בהספד, להעירם שיעזרו להרבצת התורה, כי "התם קאימנא" כי כל ימי חיי עבדתי בעד מקצוע זה. ועל כי עבודתו היותר גדולה של הרב קוק ז"ל היה גאולת הארץ, ושיבת העם אל אדמתו, בספרו 'אורות התשובה' פרק י"ג וי"ז הוא כותב: "תחיית ישראל היא היסוד של בנין התשובה הגדולה, תשובת ישראל העליונה, ותשובת העולם כולו שתבוא אחריה, התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל אצרה, אל מהותה, אל רוחה, ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה, והדבר מתבטא בביטויה של תורה ושבת עד ד' אלוקיך, כי תשוב אל ד' אלוקיך".
ועל כן בהספדו של הרב קוק ז"ל נעשה בזה רצונו של הצדיק, אם נעורר את העם בעד גאולת הארץ. היום בבוקר בסליחות אמרנו: "אזכרה אלוקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה". בעיני אחדים נראים בוודאי הדברים האלה כגוזמא, איך אפשר לומר עתה "ועיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", בעת אשר ידענו כי לבד הירושלים הישנה מהישוב הישן, בנינו עוד ירושלים החדשה, עיר בנויה לתפארת, אשר אין לה להתבייש בבניינה מפני ערים גדולים אחרים במדינות אחרות, ועתה העיר "תל אביב" הבנויה בטעם האירופאי. ועוד ערים ומושבות אשר בנינו, אשר כל רואיהם מתפלאים על רוב יופים, והדר גאונם, האם אחר כל זה עוד אפשר לומר "מושפלת עד שאול תחתיה"? אבל רבותי, אין הדבר גוזמא. כל העמים בני האומה יושבים על אדמתם, ורק מיעוטם נמצאים במדינות אחרות, אבל אנחנו רק מעוטא דמעוטא יושבים על אדמתנו, ורוב הגדול של העם מפוזר ומפורד במדינות זרות, ורבים מגורשים ממקומות מושבותיהם, ונעים ונדים במדינות שונות. ולכן באמת אמרנו: "כי עיר האלוקים מושפלת עד שאול תחתיה", ובכן תנו האפשרות לגאול את הארץ, וליישב עליה את בנינו הנעים ונדים. וגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וזכותו יגן עלינו כי השנה החדשה הבאה, תהא שנת שלום, שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה.' (נעתק מתוך החיבור הנדיר: "כוכב מיעקב", שנדפס בסוף הספר "כנפי יונה" לגאון הרב יונה מרדכי זלוטניק זצ"ל)
מדברי הגרא"ז מלצר זצוק"ל בהספדיו
עמד על האבידה הגדולה לכל בית ישראל, שעה שנלקח מאיתנו רבנו ומאורנו שהיה "יחיד בדור בגאונותו, ביראתו, בצדקותו ובחסידותו ובמעשיו הגדולים", כלשונו.
"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו... צריך להרגיש, שנפגע עמוד השדרה של כלל ישראל... שקולה מיתתם של צדיקים כשריפת בית-המקדש".
"במשך תשע שנים, רוב הזמן - ישב הרב וכתב "הלכה ברורה", ולפעמים ממש כאבה היד. מידי פעם, הייתי נכנס לברר עניינים קשים. הרב היה שקוע בעניינים אחרים, אבל מיד כששאלתי, נפתח המעין, והכול קיבל אור חדש, עד שנדמה שזה עתה עסק הרב בדיוק בסוגיה זו!"
"אני מקנא ברב. הלוואי שביום כפור הייתי זוכה להתפלל כמו תפילת הרב בכל יום של חול".
"שפתי כהן ישמרו דעת", נכון שהייתה לו גאונות ענקית. הוא היה יכול להמציא חמישים פלפולים ברגע קטן, אבל הוא סילק הכול הצידה משום ש"תורת אמת הייתה בפיהו!".
"הייתי בחמש שנים יותר צעיר ממנו. מכל מקום בוולוז'ין למדנו יחד. אחר כך במשך הזמן התפזרנו איש אל מחנהו. אחרי כמה שנים זיכני הקב"ה לעלות לארץ ישראל, ואז שוב נפגשנו. אמנם בשנתיים האחרונות הזדמן לנו להיפגש יחד על הכרמל, להתפלל יחד וכו'. במשך שבועות אחדים, היינו בצוותא בחלק גדול מן היום, וניתנה לי אפשרות להתבונן עליו הרבה יותר מאשר בפגישה ארעית. אז ניתנה לי הזדמנות לראות איך נראה פרצופו של אדם שאין לו רגע בלי קדושה!"
מהספדו של הגרי"מ חרל"פ זצ"ל
"בכל דור ודור שותל הקב"ה בעולם, את הנשמה הגדולה של האדם הגדול, הראוי והמכוון בשביל אותו הדור, ולפעמים גם בשביל הדור הבא אחריו.
אולם יש והקב"ה מוריד מהעולם העליון, מתחת כסא כבודו יתברך, פעם בעשרה דורות, נשמה עליונה כזאת, המאירה בשלל אורותיה וגווני זיקי ברק מתוך ערפילי טוהר, לא רק בשביל הדור הזה שבו היא מופיעה, אלא גם ובעיקר בשביל כמה דורות הבאים אחריה.
כך היה גאון עוזנו ותפארתנו, מאור ישראל וקדושו, מרן הראי"ה קוק זצ"ל. אור גנוז עליון היה, ספון טמון באוצרו של הקב"ה, והצופה נסתרות ראה כי עם התנוצצות פעמי הגאולה, צריך להוריד אור גנוז זה לעולם, כדי להאיר את מחשכי הגלות בליבות בני ישראל, להלהיבם ולעודדם, לעוררם ולהכינם לקראת תחיית האומה, והתקרבות הגאולה העתידה לבוא בארץ הקודש.
אמנם, האמת היא כי נשמה עליונה וקדושה זו של מרן רבינו זצ"ל, לא נתגלתה בזמנה כראוי בכל ישותה, בכל זהרה, בכל הודה, זיוה והדרה, כי מרוב יושרה וגודל הברקותיה המבהיקות והולכות ומתרחבות עד אין שיעור – לא יוכלו להביט בפניה, לקבל כראוי את קרני קוי זיקי אורותיה השונים, כך היו גם כאלה אשר מרוב חולשתם בנפש וברוח, לא יכלו בשום אופן אפילו מרחוק, להסתכל בזיו אור עליון זה. הוי! האומרים לאור חושך ולחושך אור, ומי עוור כמשולם... ובגלל זה היו גם כאלה אשר שטמוהו ורובו ויורו עליו חיצים, אך לא פגעו בו חלילה כלל וכלל, ולהיפך, הוא חמל עליהם בכל חום ליבו הטהור ועוז נפשו הזכה, וגם דן אותם לכף זכות.
אולם, עד עשרה דרא ילך קמעא קמעא ויזריח ויזהיר אור קדושת נשמתו ותורתו של רבינו זצ"ל, ילך ויתגלה לעין כל, וכל עם ישראל יהנה מזיו אור קדושו וילך לאור תורתו, עדי יבקע כשחר אורו של משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן!" ('שיחות הראי"ה' עמ' י"ג מפי הרב נפתלי שטרן זצ"ל).
דברי הגאון הרב שלמה קרליבך זצ"ל על הרב קוק
"כל אחד יש לו ידידים טובים, וגם הרבה מורים, "מכל מלמדי השכלתי". יש לי גם כן הרבה מורים. אני כמובן קצת חסיד ליובאוויטש, אני קצת חסיד ברסלב, קצת חסיד איז'ביצא, בעצם הרבה איז'ביצא, ובוודאי גם חסיד מודז'יץ. אבל רבותי, אין צדיק וקדוש בעולם שמדבר על אהבת ישראל כמו רבנו הקדוש הרב קוק. ואני אומר לכם: אני מסתובב ואני מסתכל על כל הספרים, כן, הם מדברים על אהבת ישראל, אבל לא כמו רבנו הקדוש הרב קוק. וגם אין צדיק בעולם שאומר שמתוך אהבת ישראל באים לאהוב את כל העולם כולו [כמו רבנו הקדוש הרב קוק].
כולם מתעלמים מזה, יהודי צריך לאהוב את כל העולם כולו, לתקן עולם במלכות שדי, ואיך מתקנים את העולם אם לא מתוך אהבה. אם שואלים את כל הצדיקים: האם יהודי מוכרח לאהוב את כל העולם? הם מתחילים קצת לגמגם, הם לא יודעים. כלומר: הרב קוק היה גדול שבגדולים בענייני אהבה. זה כך, פשוט מאוד. רבנו הקדוש הרב קוק התגורר בביתו של הסבא שלי בשוויצריה הרבה זמן, כך שזכיתי לקבל קצת השראה. אבל אני מאחל לכם רבותי, שתהיו תלמידים אמיתיים של הרב קוק, ממש שתהיו חסידים של רבנו הקדוש הרב קוק בעומק.
מדוע הקב"ה בחר באברהם אבינו ולא בנח, נח הרי היה צדיק. מה אתם חושבים, לנח לא היה שטריימל?! נח לא עשה סעודה שלישית עם הילדים שלו עד יום ראשון בבוקר?! אלא: קודם כל, זה ממש נורא ואיום, נח בונה תיבה מאה ועשרים שנה ולא מחזיר בתשובה אפילו אדם אחד. היום אנחנו מסתובבים ברחוב ואפשר להחזיר בתשובה ממש בכל פינה. רבנו נח לא החזיר בתשובה אפילו אדם אחד, מדוע הוא לא החזיר אנשים בתשובה? אלא נח ממש האמין שאם אדם הוא לא טוב, הוא לא יכול לשנות את עצמו. אם אדם הוא לא טוב, הוא לא טוב! נח האמין שאם יהודי אכל חזיר, אפילו אם בשבת הזאת אכל כשר, בוודאי ביום שני הקרוב הוא יאכל חזיר שוב. אבל אברהם אבינו, הסבא הקדוש אברהם אבינו, אמר לקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, תן לי חמישים צדיקים – אני נכנס לתוך סדום, אני נכנס לשאול תחתית, ומהם אני אביא את המשיח.
בלי לפגוע חס ושלום בכבודם של הצדיקים, אבל אין צדיק שהיו לו ממש את המידות של אברהם אבינו כמו רבנו הקדוש הרב קוק. רבנו הקדוש הרב קוק ממש האמין באמונה שלימה שאפשר לדבר ליהודי השפל ביותר, יהודי של סדום, ולעשות ממנו צדיק גמור. והוא גם ממש האמין בכל העולם כולו". ("שערי הלב", עמ' 129-126)
הסופר ש"י עגנון על הרב קוק
"בנוהג שבעולם אדם אוהב את אוהביו ושונא את שונאיו. עשה אדם לרעהו רע אינו מוחל לו, ואם יש בידו יורד עמו לחייו. ויש אדם שאינו אוהב את אוהביו ומזלזל בהם ויש שהוא מתחנף לשונאיו. אלו מידות מצויות ברוב בני אדם לגבי אוהביהם ושונאיהם. אבל ראיתי בני עליה והם מועטים, שאינם שונאים את שונאיהם ושותקים להם, ואם יש בידם לעכב רעתם לטובת עצמם מניחים להם ואינם מעכבים. בן עליה שכזה היה רבינו הגדול מורנו הגאון ר' אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. צרות רבות ורעות גרמו לו אנשי מצותו, וכרוב צדקתו כן עצמו שונאיו חינם, והוא קיבל יסורים מאהבת המקום והיה שמח על כל עליבה הבאה עליו. עליו ועל כיוצא בו אמרו חכמים (שבת פח:) עלובין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבים, עושים מאהבה ושמחים ביסורים, עליהם הכתוב אומר (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. דבר אחד מאלף דברים שיודע אני לספר על רבינו הגדול אספר.
הרב זושא ברנדוויין בעל בית דפוס היה בירושלים. אירע שכמה ימים לא בא לבית הדפוס. כשבא ראה ערימה של מודעות שיצאו מבית דפוסו. נטל אחת מהן וראה שכולה חירופים וגידופים על קדוש ד' מכובד מורנו הגאון ר' אברהם יצחק קוק זצ"ל. אחזה אותו חלחלה וצעק בחמתו, מי עשה את הנבלה הזאת להדפיס כתב פלסתר שכזה. מהרו והוציאו את כל הטפסים לשריפה ואל תשאירו מהם אות. אמר לו זקן המסדרים, אל נא באפך רב זושא. איש פלוני ידידך בא לכאן ונתן לנו להדפיס מודעה זו ונתן את שכרה משלם על מנת שנדפיס אותה עוד היום, ואנחנו קיבלנו עלינו בתקיעת כף להדפיס היום, ואין אנו יכולים לחזור בנו ואף לא נחזור בנו. עמד ר' זושא בצער גדול ולא ידע מה יעשה. איש פלוני ידידו מנוער היה, ופועלי הדפוס שותפים היו לריווח ולהפסד, ומורנו הרב קוק מכובד היה עליו מכל אדם, וכאן בית דפוסו מוציא עליו כתב פלסתר שכזה. נתיישב בדעתו והלך לשאול עצה ממנו. בא וסיפר לרבינו כל הדבר. אמר לו רבינו: הן בית דפוסך לא יחיד הוא בירושלים, ואם אתה מבער את כתבי הפלסתר ימצא לו כותביהם בית דפוס אחר להדפיסם, נמצאת אתה מפסיד והם נדפסים. בכך חזור לבית הדפוס ותן לו לבעל כתבי הפלסתר את כתבי הפלסתר המודפסים, והטוב בעיניו יעשה, וד' הטוב יכפר.
הנמצא כזה איש אשר רוח אלוקים בו שרואה שממרים עמו ויושב ושותק?
אילו באתי לכתוב עוד איני מספיק, שאני זכיתי לפניו שקירבני מיום שבאתי אצלו בראשית ימי החורף שנת תרס"ח וזכיתי לשמוע תורה מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות להרמב"ם ז"ל והייתי יוצא ונכנס אצלו כל הימים שהייתי בארץ עד סמוך וקרוב ליום שנתבקש בישיבה של מעלה, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו, שכולם ראויים להיכתב לדורות.
מספרי זכרונות כשהם מספרים דבר גדול שראו בעיניהם, רגילים לומר: "לעולם לא אשכח את הדבר הגדול הזה". אני, שאיני יודע מה זה לעולם ומה הבטחתו של האדם כשהוא אומר לעולם לא אשכח, אומר: זה כשישים שנה שראיתי בפעם הראשונה את רבינו הגדול, עומד ודורש בדרכו הנפלאה בדברי תורה, ועדיין אני זוכר מראה זה.
יום אחד לאחר שקמו אבליו של רבינו מאבלם, נכנסתי אצל הרבנית הצדקת עליה השלום אלמנתו של רבינו נשמתו בגנזי מרומים. ידעה אותה הצדקת שדבוק הייתי ברבינו שהיה מקרב אותי וקיבלה אותי וישבה עמי וסיפרה לי קצת מהליכותיו. בתוך הדברים נאנחה ואמרה: "אזא הייליגר גוף. גוף קדוש שכזה".
סיפרתי לסופר אחד גרמני דבריה של אותה הצדקת, שמע הסופר והיה תמה. לאחר כמה שנים ביקר אותי אותו סופר גרמני בביתי. דיברנו על אנשים ועל מעשים. שאל אותי פתאום: 'זוכר אתה מה שסיפרת לי על אותה הרבנית מה שאמרה לך אחר מות בעלה? אמור לי, יש אצלכם בסיפורים שלכם דמות איש שאלמנתו אומרת אחר מותו כאותם הדברים שאמרה אלמנתו של אותו הרב אחר מות בעלה?' אמרתי לסופר: 'הבקיאים בספרותנו יותר ממני אפשר שהם יודעים'."
איך אויךאיך אויךר' פאר אני חושב שמה ששמת עד עכשיו כבר די והותר, נא לא להיות אובססיבי.
נשאר עניין אחד, והוא עניין רבנות ירושלים.
אני רואה שכ' לא מבין עברית ,פולנית כן?
Ghafar myślę co pan do tej pory więcej niż wystarczająco, proszę nie być obsesją
לא בחינם חסמו אותך בכל הפורומים אני מבין לליבך אבל אנחנו לא אשמים
תודה.
Ghafar myślę co pan do tej pory więcej niż wystarczająco, proszę nie być obsesją
לא בחינם חסמו אותך בכל הפורומים אני מבין לליבך אבל אנחנו לא אשמים
תודה.
ב"ה
באשכול אחר כאן ראיתי התייחסות למרן הגרי"צ דושינסקי זצוק"ל כרבה של ירושלים כשבפועל הוא היה רבה של "העדה החרדית" ולא של כלל האשכנזים בירושלים ויורשו של הרב זוננפלד בתפקיד זה. מי שמונה כרבה של ירושלים בתר"ף כיורש של מרן הגר"ש סלנט זצוק"ל (תקע"ה-תרס"ט) הוא מרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל (תרכ"ה-תרצ"ה), והוא זה שמרן הגרצ"פ פרנק זצ"ל (תרל"ג-תשכ"א) ירש אותו. "העדה החרדית" הוקמה כי אלו שהקימו והיו בה לא הסכימו לרבנות הרב קוק בירושלים כי לא ראו בדרכו, דרך המתאימה לקהילת ירושלים כי היא מודרנית מדי בשבילה בראייתם. הרב זוננפלד מונה כרבה של "העדה החרדית" בירושלים, ובהגדרה רשמית היה גאב"ד "העדה החרדית", ומבחינת "העדה החרדית" בלבד זה היה גם מינוי כ'גאב"ד ירושלים'. אך כפי שנראה להלן כלל יהודי ירושלים ורבניה התייחסו לרב קוק כרבם (כך למשל גם משפחות אויירבך ואליישיב), וכן גדולי ישראל מהעולם היהודי ראו ברב קוק את רבה של ירושלים ולא ברב זוננפלד. אמנם היו כאלו שהתייחסו לשניהם כרבה של ירושלים כדי לא להתערב במחלוקת אך מכל מקום זה אומר שראו גם הרב קוק ראוי למשרה זו, ויש לציין כמובן שאלו שהתנגדו לדעותיו הם בוודאי שראו בעיקרון את הרב זוננפלד כראב"ד ירושלים אך רבים מהם התייחסו גם לרב קוק כך ומהסיבה הנ"ל , אך מכל מקום זה מראה שהתייחסו לרב קוק מבחינת גדלותו האישית כפי שהתייחסו לרב זוננפלד.
במכתב למשלחת הרבנים שיצאה לארה"ב בתרפ"ד מטעם מוסדות התורה בירושלים וליטא כדי להתרים בעבורם כתב מרן הגאון הרב ישראל מאיר הכהן קגן (הח"ח) מראדין זצוק"ל (תקפ"ט/תקצ"ט-תרצ"ג) בראשו:
'לכבוד הרבנים הגאונים הגדולים
מהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק נ"י אב"ד דעיה"ק ירושלים,
מו"ה אברהם דוב שפירא נ"י אב"ד דקאוונא,
ומו"ה משה מרדכי אפשטיין אב"ד דסלאבאדקה.'
רואים ממכתב זה שהח"ח מתייחס לרבנות הרב קוק בירושלים כמו רבנותם של הרב שפירא בקובנה והרב אפשטיין בסלבודקה. וכן מזה שהרב קוק עמד בראש המשלחת הרבנית הזאת שיצאה מטעם מוסדות התורה בירושלים, מוכח שרוב ככל רבני ירושלים וראשי הישיבות בה תומכים ברב קוק ורואים בו את רבם ומנהיגם, וכן יש לציין שבפרידה לפני צאת הרב קוק לארה"ב השתתפו בין השאר מרנן הגאונים זצוק"ל נציגי הישיבות "עץ חיים" (הרי"מ טיקוצ'ינסקי), "תורת חיים" (הרב זרח אפרים אפשטיין), "מאה שערים" (הרי"ג הורוביץ שכיהן גם כרב השכונה), "חיי עולם" (הרב אלימלך רובינשטיין) ו"שער השמיים" (הרחי"ל אויירבך), הגר"א פילוסוף זצ"ל כנציג הרבנים הספרדיים, הרב חיים מן זצ"ל כנציג ועד המלמדים ונציגי "הועד הכללי - כנסת ישראל". בעתון החרדי "קול יעקב" כתבו בראשית דבריהם על הפרידה:
"היהדות החרדית כולה על רבניה, ומלמדיה ולומדיה, עסקניה וראשי ישיבותיה, היתה עסוקה בנסיעתו של ראש הרבנים לארץ ישראל, הגאון רבנו אברהם יצחק הכהן קוק, לאמריקא, לשם החזקת הישוב הקדוש בארץ ישראל ומוסדותיה הדתיים. כולם התחרו להנעים לרבנו הגדול את פרידתו מארצנו הקדושה חביבת-נפשו ודאגו להכשיר לו את הנסיעה בכל האפשר."
להשלמה אביא כי לאחר חזרת הרב קוק מארה"ב נערכה אספת רבנים וראשי מוסדות תורה בבית "הועד הכללי - כנסת ישראל" ובין הדברים הכרוז שפורסם בעקבות האספה הייתה התייחסות לעניין זה:
'האספה כלה מביעה את רגשי תודתה והערצתה לכבוד מרן ראש רבני א"י הגאון רא"י קוק שליט"א על מס"נ לטובת מוסדות התורה והדת באה"ק וכתותו את רגליו בארצות אמריקא לקיומה של תורה בארץ ובגולה ומכירה את פעולותיו הכבירות לחזוקם של מוסדות התורה.'
על הדברים חתומים 24 מרבני ירושלים ומנהלי מוסדותיה.
כמו כן חתנו של הח"ח, הגאון הרב אהרן הכהן זצ"ל בעל "עבודת הקורבנות", במכתב שבו הודה לרב קוק בתרפ"ג על שסידר לו ולמשפחתו אשרת עלייה לארץ וכן שאל אם גם השיג משרה בשבילו לפרנסת משפחתו ובירר האם הקים את ישיבת "תורת כהנים" שרצה להקים שתעסוק בעבודת הכהנים במקדש, וכן מבקש מהרב קוק הסכמה על קונטרס על סדר קרבן פסח שחיבר כחלק שני מספרו "עבודת הקרבנות" ששלח לו כחודש לפני כתיבת המכתב הזה, מתייחס אליו כרבה של ירושלים:
אהרן הכהן
אב"ד דק"ק גאוואשווענצא פלך ווילנא
בע"ה יום ב' ה' ויגש שנת תרפ"ג
כל טוב סלה אל כבוד ידיד ה' וידיד נפש כל חי, הרב הגאון הגדול, נר ישראל, נזר תפארת עדת ישורון, גודר גדר ועומד בפרץ, רב פעלים לתורה כו', כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן, ראב"ד דק"ק ירושלים קדישא, שליט"א
שלום לו ולכל הנלוים אליו והחוסים בצל תורתו שלום לעד. אדשה"ט כיאות.
ברגש קודש הנני נותן לרוקת"ר תודה על אשר הגדיל חסדו עמדי ומילא הבטחתו אלי, כי הגיעני מכתב מהמשרד הארץ הישראלי המרכזי אשר בווארשא כי בא עבורי ועבור ב"ב וויזא לכניסת ארץ ישראל. הבשורה באה וביתי מלא אורה ושמחה, אך אחת צמאה נפשי לדעת אם כינן השי"ת מחשבתו דכקת"ר דבר התיסדות הישיבה הק' של תורת כהנים אשר כתב לי רופקת"ר מזה במכתבו הראשון אלי רק ראשי פרקים, אשר הבטיח ליחן לי משרה בקודש או אולי בדעתו להמציא לי איזה משרה אחרת שיהיה מזה סיבה לכלכל את ב"ב. וידע כקת"ר אשר אין אנכי הולך תמיד בגדולות בשולחן מרוח כי אם במידה ממוצעת וחלק גדול ממדת הסתפקות כי אין דרכי להעמיס ולהכביד על זולתי בכבירות, ולזאת הנני בעיר קטן אף כי כמה פעמים נזדמן לפני עירות גדולות כמו בהוראדנא ובמאראמפאל פלך סוואלק אשר שלחו אל אדמו"ר ובקשו לקבלני עליהם לרב. הלכתי בעצת אדמו"ר למאן בעיר גדולה כדי שיהי' לי בנקל חינוך בני לגדלם על מי התורה והיראה וכן עלתה לי ב"ה עצת אדמו"ר בהצלחה כי בני ב"ה המה מופלגי תורה וי"א ומצוינים במידות טובות. שני בני הגדולים המה בגדר עילויים, אדמו"ר למד בעצמו עמהם כמה שנים וכל הימים היו בישיבה של אדמו"ר שליט"א, ועתה המה צעירי ימים כולם חזקים קודם שנת העשרים, וידוע אשר בפולין מצודה פרוסה על כל בני הצעירים. לזאת, זולת מה שהיא ארץ חמדה, חמדת כל ישראל, ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה, נחוץ לי כעת להעתיק דירתי ממדינה זו בשביל הצלת בני. לכן יגדל נא חסדו עמדי להודיעני איזה משרה הזמין ה' לרוכקת"ר לסיבת פרנסת ב"ב שיחיו, כי זה יהיה כח המשכה למשוך לב ב"ב לנסיעה להפיג צערם מה שמפחדים ממה שאניח מקום מנוחה המכלכלני בכבוד פן ח"ו אהיה מוכרח להיות... נודד ללחם. וכאשר אקבל מכתב מרוכקת"ר שיש לו עבורי איזה משרה לסיבת פרנסתי, ישאו רגליהם בשמחה לבוא לארצנו הקדושה.
עוד אקדם פני כקת"ר בבקשה באשר זה כחדש ימים אשר שלחתי לכק"ת את הקונטרס מסדר קרבן פסח מספרי חלק שני, לבקרו ולשום עינו עליו, ואם יפיק הקונטרס רצון מכקת"ר, ייטיב נא לשלוח אלי הסכמתו כי עומד הוא לדפוס. וגם על חלק שני יש לי ב"ה הסכמות מהגאון הצדיק ר' רפאל אב"ד דק"ק ולוז'ין זצ"ל ומהגאון וכו' ר' חיים עוזר ראב"ד דווילנא שליט"א אשר ראוהו ב"ה ושבחוהו ומאד הפיק גם חלק השני רצון מהם. לזאת צמאה נפשי לקבל גם מרוכקת"ר הסכמתו לזאת אם באפשר ימלא בקשתי בטובו כי גם ע"ז מחכה אנכי על תשובתו.
והשי"ת יברך את רוכקת"ר שעולמו יראה בחייו וירבה גבולו בתלמידים ויזכה לראות בנחמת ישראל בגאולה אמיתית ובהרמת קרן התורה, ויזכה לעבוד עבודתו במעשה להקריב תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם בבנין בית מקדשינו.
כחפצו וכחפץ המתכבד בידידותו, אהרן הכהן.'
מרן הגר"ש אלישוב (בעל ה"לשם [שבו ואחלמה]") זצוק"ל (תר"א-תרפ"ו) כתב בתרפ"ב מכתב שבו מברכו על מינויו לרבה הראשי האשכנזי של ירושלים:
'כבוד ידידי מאז, הרב הגאון, המאור הגדול, שמו נודע לתהילה ולתפארת, כש"ת מוהרא"י הכהן קוק שליט"א, רב הכולל בירושלים עיה"ק תוב"ב. אחדשה"ט כמשפט.
הגד הוגד לי כי רום מעלתו נתמנה לרב הכולל בירושלים ושמחתי מאוד על זה, והנני מתכבד לברך את כבוד רומ"ל כי יאריך ימים על כסא הרבנות הזאת, וינוב שמו הטוב למרחוק, ויעלה מעלה מעלה אכי"ר. [...]
ובזה אסיים בשים שלום, יתן ד' וירום קרנו בכבוד עד זקנה ושיבה, כאוות נפש ידידו ומכירו משכבר הימים. יתן ד' ויזכו גם אותנו לעלות לארה"ק בקרוב, לחון את עפר ארצנו, וגם לחדות בשמחה את פני רום מעלתו. מלב ונפש ידידו עוז באהבת עולם, שלמה עליאשוב, בעהמ"ח ספר "לשם שבו ואחלמה".'
וכן בתרפ"ב כשעוד היה בחו"ל בהומל, מקום רבנות חתנו, הגאון הרב אברהם אלישוב זצ"ל (אביו של הגרי"ש שליט"א - שם המשפחה המקורי היה לוינסון והרב אברהם שינה בעצת החפץ חיים כדי אשרת עלייה אחידה לכל בני המשפחה), כתב הגר"ש מכתב לרב קוק שבו מכנהו "הרב הכולל" חוץ מהתייחסותו אליו כ"פאר הדור, ידיד עליון ואהוב נפשי" (ראה סריקת המכתב ב-http://www.otzar.org/forums/viewtopi...be93dd1cb760):
'בעה"י עש"ק ס' אמור תרפ"ב האמעל. כבוד הרב הגאון, פאר הדור, ידיד עליון ואהוב נפשי, מהרא"י הכהן, הרב הכולל, המכונה קוק שליט"א ויאר נרו לעולמים. [...]
אמנם ידידי, הנה יש לי פה [...] חתני הר' הג' מהר"א שליט"א (ר' אברהם אלישוב), אשר הוא משתמש פה זה איזה שנים בכתר הרבנות בתוך שאר הרבנים המובהקים דפה, וזה ערך ט"ו שנה אשר כבוד גאונו שליט"א
היה מכיר לו היטיב ע"י שהיה עמו איזה פעמים בדובלין הסמוך לריגא על הרחצה בים, והוא מוסמך מכבודו. והנה קשה לי מאוד להפרד ממנו, ולזאת בבקשתי הוא לשלוח נא ונא היתר כניסה גם אליו, הוא עתה בן חמישים שנה, בתי היא בת מ"ח שנה, שמה הוא חיה מושא, ולהם בן יחיד שמו הוא יוסף שלום. ואני מבקש מכבודו היתר כניסה עבורם ג"כ [...]. ימחול נא ידידי על צורת המכתב הזה, שלא נכתב כהראוי לאיש רום המעלה כמוהו, כי ל"ע לוקיתי מאוד בחולי עינים, ה"י ירחם. ולזאת מוכרח אני ג"כ לקצר בדברי אהבה וכבוד ולמעט בדברים בכל האפשרי.
ידידו המברכו שיתברך ממעון הברכות כנפשו הטהורה, מלב ונפש. שלמה ב"ר חיים חייקיל המכונה אלייאשיאוו.' ('אגרות לראי"ה', אגרת קל"ב)
ישיבת "שער השמים" פרסמה כרוז לכבוד הגעתו של הרב קוק לירושלים וקבלתו את משרת הרבנות (בפועל הסכים לקבלה בטבת תר"פ, כארבעה חודשים לאחר הגיעו אליה) וכך נכתב בין הדברים:
ישיבה הקדושה שער השמים
בעיה"ק ירושלים תובב"א
'בשם הישיבה הקדושה שער השמים... נקדם בברכה את פני רבנו הגאון הצדיק אור ישראל וקדושו כקש"ת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א ליום עליתו ירושלימה עיה"ק תוב"א לשבת על כיסא כבוד התורה להיות אב ורועה את עמו בקודש. אנו מברכים את היום אשר זכינו לראות את רבנו מתבשר בבשורת ציון וככהן בבית ה' יהיה לנו רבנו משפיע אור תורה וקדושה בישראל ובישבתנו שער השמים המוקדשת ללימוד רזי התורה וחכמת האמת אשר רבנו מכהן כהונת ראש בהיכלה
ברגשי הכנעה יום התגלות אורו בקודש ב' רחמים עטר"ת
גבאי ומנהלי הישיבה שער השמים וסניפיה
נאם אהרן שלמה מהרי"ל מזאגר
נאם מנחם מענכין הלפרין
נאם חיים יהודה לייב אויירבך
נאם שמעון צבי הורוויץ לידער
מרן הגאון הרב יהודה ירוחם פישל פרלא זצוק"ל (תר"ו-תרצ"ד) - מכונה הגרי"פ. נולד בוורשה ולמד אצל "השרף מבריסק" בלומז'ה, בישיבת וולוז'ין ואצל מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל. עשיר גדול ובעל ספרייה פרטית מהגדולות בפולין. בתרע"ד-תרע"ז הוציא לאור את חיבורו המפורסם על "ספר המצוות" לרס"ג זיע"א. בכסלו תרפ"ז עלה לארץ לירושלים לאחר שקיבל אישור עלייה שהשיג עבורו לבקשתו ידידו מרן הגרצ"פ פרנק זצ"ל. היה מעורב בעסקי ציבור. חיבר גם ביאור מקיף בשם "פרחי ציון" ל"כפתור ופרח", אך נפטר לפני שהשלימו. רק הביאור לחמשת הפרקים הראשונים הודפס והשאר אבד בשואה. כן כתב הגהות והערות בספרים שלמד בהם. תלמידו הגרמ"מ כשר זצ"ל רכש מבנו את הספרים, ופרסם חלק מדברי הגרי"פ בקובצי "נועם". כמו כן נדפסו הגהותיו והערותיו למדרש "לקח טוב" ("פסיקתא רבתי"), ל"הלכות גדולות", לספר "זוהר הרקיע" לרשב"ץ זיע"א, ל'שו"ת הרשב"ש', לספר "התשב"ץ", לשו"ת "נודע ביהודה", ל"קצות החושן" ו"אבני מילואים", ל"ערוך לנר" (סדרת חידושים לש"ס), ל"מנחת חינוך" ולספר "שם הגדולים" של החיד"א במהדורות החדשות שלהם. חידושים נוספים הודפסו בקובצי "קול התורה" ובקבצים תורניים נוספים. ייתכן כי כתב ספר על הראב"ן באותה המתכונת כמו ספרו על הרס"ג, וכן חידושים על ראשונים נוספים, אך הם נעלמו.
שלח בג' באדר ב' תרפ"ז מכתב לרב קוק בעניין מכירת ספרו על "ספר המצוות" לרס"ג (שהוא בעצם פיוט ארוך) ומבקש לסייע לר"א קניג שמתעסק במכירתו, וכך כתב:
'כבוד הרב הגאון הגדול וכו' כש"ת מה"ר אברהם יצחק הגאב"ד דפה שליט"א
...והנני משתמש במקרה זה לסייע למעכ"ת... לסייע להר"א קעניג הנ"ל ע"י מכתב גלוי לאנשים ידועים פה אשר ידועים למעכ"ת כי ראוים הם לכך ויכולים לקנות ספר כזה ובזה ובזה יחזק את ידי ויטיב מצבי כי מכירת ספרי היא מחייתי כעת..
המכבדו כרם ערכו
ירוחם פישל פרלא
מרן הגאון הרב חזקיה יוסף מישקובסקי זצ"ל (תרמ"ד-תש"ז) כתב לרב קוק מכתב תודה על מכתב הברכה על מינויו למשרת הרבנות בקהילת קרינקי באזור ביאליסטוק בפולין, ובראשו כתב: 'להארז אשר בלבנון, תפארת ארץ הצבי, נזר ועטרה, הרב הגאון הגדול, נודע ביהודה ובישראל גדול שמו, אוצר כל יקר וסגולה, אבן פינה בציון המצוינת, הכהן הגדול מאחיו, מרן אברהם יצחק הכהן קוק הי"ו, ראש הרבנים ונשיא קרתא קדישא וארעא קדישא. אחדשת"ה. ('אגרות לראי"ה', מכתב פ' מהדורה הראשונה וקל"ג בשנייה)
מרן הגאון הרב זליג ראובן בנגיס זצוק"ל (תרכ"ד-תשי"ג) שהייתה היכרות בינו לרב קוק בישיבת וולוז'ין וכרבנים צעירים, היה ראב"ד העדה החרדית לאחר פטירת הרב קוק ובשנים מאוחרות יותר אף בתפקיד הבכיר יותר של גאב"ד שהוא בעתם משרת רבה של "העדה החרדית". ממכתבים שונים בהיות הרב קוק ראב"ד האשכנזים בירושלים, עולה הערצתו הגדולה לרב קוק והתייחסותו לרב קוק כרבה של ירושלים ולמשל:
'עמ"י עש"ו י"ד אחה"ש [אסרו חג השבועות] ותן ברכה תרפ"ג לפ"ק קלוויוריעא ליטא.
יאר ד' פניו אל כבוד ידי"ע וידיד נפשי, הרב הגאון האמיתי, תפארת ישורון, נודע לתהילה בקרב עם סגולה כו' כקש"ת מ' ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, האבד"ק ירושלים עיה"ק תובב"א.
אחרי תת לכתר"ה את ברכתי שלום ברגשי אהבה נאמנה, הנני להודיעו כי מכתבו נכון הגיעני במועדו, ורבת שבעה לה נפשי עונג בהתבשרי שלומו ושלום תורתו כי טוב, וכן אברכו גם לימים יבואו כי ישפות ד' שלומו ושלום משפחתו ושלו' תורתו לאושר ולתפארת עמו ועדתו ולשמחת כל מוקיריו דורשי אושרו והצלחתו, אשר בתוכם ימנה גם אני המתרפק באהבתו - וברך אברכנו בכל הני מילי דמיטב. יזכנו ד' לראותו עומד ועוסק בעבודה בבית מקדשנו אשר מהרה יבנה למראה עינינו בתוככי ירושלים עיה"ק, ישמח לבנו ותגל נפשנו אכי"ר.
כא"נ אוהבו המיחל לישועת ד' על עמנו ועל ארצנו, זעליג ראובן בענגיס.' ('אגרות לראי"ה' אגרת קמ"ג)
אף מרן הגאון הרב פינחס הלוי אפשטיין זצ"ל שהיה מרבני "העדה החרדית" ושימש כמה שנים כראב"ד העדה החרדית, כתב בה' בניסן תרפ"ג בראש מכתב שבו מציע לפני הרב קוק את הערתו ההלכתית לגבי איסורים התלויים בו ביום:
'לכבוד הרב הגאון המפורסם כש"ת מוהרא"י קוק שליט"א האב"ד דפעה"ק.'
רואים כאן שהרב פינחס אפשטיין שהיה מהעדה החרדית מכיר ברבנותו של הרב קוק בירושלים וזה עצמו מראה על הכבוד הרב שרחש לרב קוק, וכן מכך שר' פנחס אפשטיין הציע לפני הרב קוק את הערתו ההלכתית בלי שיהיה מוכרח לעשות זאת, מוכיחה שהעריך מאוד את הרב קוק.
מרן הגאון הרב מנחם מנדל ז'ק זצוק"ל (תרל"א-תש"ג) - התפרסם כרבה של ריגה והיה מועמד להיות הגאב"ד השני של העדה החרדית לאחר פטירת הרב זוננפלד (בסוף נבחר מרן הגרי"צ דושינסקי זצוק"ל).
במכתב מט' באלול תרפ"א המבקש מהרב קוק לעזור לרב ישיש (הגאון הרב אברהם צבי ברודנה זצ"ל מאפזין ואשקבה) ורעייתו, כתב בראשו כך:
'כתיבה וחתימה טוב להוד כבוד ידיד ה' וידיד חמדת ישראל וידיד נפשי עז עוד מאז ה"ה הגאון הגדול המובהק מעוז ומגדול בתורה חכמה ויראה, בגליא ורזיא, פאה"ד, מפורסם לתהלה וכו' כבקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן הגדול וגאב"ד דירושלים עיר קדשנו תבב"א...'
מרן הגאון הרב ברוך מרקוס זצוק"ל (תר"ל-תשכ"א) - התפרסם כרבה הראשי האשכנזי של חיפה וחיבר את "אמרי ברוך". היה שליח מרן הגאון "הסבא מקלם" זצוק"ל להקים את ישיבת המוסר "אור חדש" בירושלים. היה מהמשתתפים במסע המושבות בתרע"ד יחד עם הרב קוק, הרב זוננפלד, הרב חרל"פ, הרב קליערס מטבריה, ועוד.
בט' בניסן תר"פ כתב מכתב לרב קוק בעניין אספת הנבחרים שעמדה להיערך כמה ימים לאחר כתיבת המכתב. וכך כתב במכתבו:
'ברוך מרקוס רב ואב"ד
פעיה"ק חיפה תובב"א
ב"ה יום ט' חדש ניסן תר"פ
כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם, אור ישראל, נזר תפארתו כקש"ת מו"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, ראש הרבנים בעה"ק ירושלים תובב"א.
אחדשה"ט באהבה והדרת הכבוד והמשפט לגאון כמוהו!
בבקשה מהדר"ג ולהודיעני תשובה ברורה בהחוזר ללא שום איחור... עוד פעם בבקשה מהדר"ג להודיעני תיכף את דעתו הרמה בנידן זה.
לפני שבועות אחדים הייתי בירושלים עיה"ק ולמרות רצוני החזק לראות את פני ק', שמעתי אז כי נסע לפתח-תקוה.
אסיים דבריי בברכת שמחת החג. ידידו הנאמן המתכבד לדרוש שלומו ושלו' תורתו הק'
ברוך מרקוס
מרן הגאון הרב ברוך דב לייבוביץ (ה"ברכת שמואל") זצוק"ל (תר"ל-ת"ש) - במכתב אחר ששלח לרב קוק במחלתו הקשה כתב:
'ב"ה ז' מנ"א תרצ"ה.
החיים והשלום ורפואה שלימה מן השמים, אל כבוד הגאון האמיתי, פאר הדור והדרו, כקש"ת ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, נרו יאיר, שיחי' לאורך ימים ושנים טובים אמן, האב"ד בירושלים עיה"ק תובב"א.
העליון ית"ש יאריך ימיו ושנותיו על ממלכתו להאיר עין ישראל בתורתו הקדושה עד בוא משיחנו בב"א, ויחדש כנשר נעוריו ועצמותיו יחליץ, ויקויים בו וקווי הש"י יחליפו כח. ישלח לו רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל ולכל בשרו מרפא, ויחזקהו ויאמצהו בכל גופו הטהור, ויזכה לראות בגאולתן של ישראל ובבוא משיחנו אמן. והנני בתוך המעתירים להש"י על שלו' וטובו דכ"ג. ישמע הש"י בקשתם ועתירתם, וישמח לבב כ"ג בבריאות טובה וחזקה אמן. דברי המעתיר להש"י על שלו' וטובו דכ"ג, ישלח דברו וירפאהו במהרה.
ברוך דוב ליבאוויץ
ר"מ בישיבה ה' בית יצחק.'
בהשוואה למכתב שכתב הגרב"ד למרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל, וכידוע ר' ברוך דב היה בדעתו של הרב זוננפלד בהתנגדות לציונות, כותב ה"ברכת שמואל 'אב"ד בירושלים' ללא ה' הידיעה במכתב שבו ביקש מהרב זוננפלד עזרה בהשגת אישורי עלייה לכמה מתלמידיו בגלל שהם במצב פיקוח נפש.
מרן הגאון הרב נתן צבי פינקל ("הסבא מסלבודקה") זצוק"ל (תר"ט-תרפ"ז) כשביקש להעניק סמיכה לשניים מתלמידיו בשנת חייו האחרונה, הוא פנה לרב קוק בבקשה שיעניק "סמיכת חכמים", כלשונו, לתלמידיו ('אגרות לראי"ה', עמ' ש"י):
בעז"ה שבת 'להורת לששון' לפ"ק
כבוד ועונג רוחני וגשמי להו"כ הגאון הגדול, המפורסם בקצוי ארץ בגאון תורתו, חכמתו וצדקתו, ובנועם מדותיו העמוקות והנשגבות באור התורה, אוהב עם ישראל במסי"נ כו', כקש"ת מרנא הגרא"י הכהן שליט"א אב"ד ור"מ דירושלם עיה"ק.
אחד"ש הדר"ג בכבוד ויקר כמשפט. לא אוכל למנוע א"ע מבלי בוא בכתובים הפעם באשר הדבר נוגע לשני רבנן, הרב הג' הנעלה מר צבי נ"י פוכאוויץ והרה"ג החריף והשנון בכשרון ודעת מר ישראל מאיר נ"י גערוויש, אשר למדו זה כמה בישיבת סלאבאדקע וכעת פה חברון עיה"ק, ושניהם כאחד טובים כי פשטו צורה ולבשו צורה תורית מוסרית באופן נעלה. ויען כי נחוצים המה להשיג סמיכת חכמים, ובכן מצאתי חובה לנפשי גלות דעתי וחפצי כי המה ראוים וראוים לזה, ותקותי כי יתקדש ש"ש בכל מקום היותם.
וע"ז באתי עה"ח כגודל גאון ערכו הרם, העבד ללמודי ד' וחושבי שמו.
נתן צבי פינקעל
מרן הגאון הרב אברהם שמואל פינקל זצוק"ל - בן "הסבא מסלבודקה שהיה ראב"ד יזנה בליטא. ביקש מהרב קוק אישורי עלייה לו לאביו:
'אברהם שמואל בהגה"צ רנ"צ פינקעל
אב"ד דיעזנא דליטא
בעזהי"ת עש"ק לסדר יציאת מצרים יעזנא
להוד כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם החכם הכולל בכל קדשי ישראל כש"ת מוהר"ר הגרא"י קוק אב"ד דירושלים הקדושה שליט"א עכב"ב.
מרן הגאון הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל (תרמ"ו-תשל"ו) - במכתב לרב קוק ביום חמישי, כ"ט בניסן תרפ"ה, כותב הרב אברמסקי על הכתרתו כראב"ד פ"ת (איני יודע אם רבנותו שם התקיימה בפועל) לאחר פטירתו של הגאון הרב ישראל אבא ציטרון זצ"ל, כשהוא פונה לרב קוק בלשון זו:
'שלמא רבא ובריות גופא לכבוד ידיד ה' ועמו הגאון הגדול המפורסם איש האשכולות פאר הדור וכו' וכו' מוה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א הרב הראשי לא"י והגאב"ד עיר הקודש ירושלים תבב"א.'
מרן הגאון הרב סלימן מנחם מני זצוק"ל (תר"י-תרפ"ד) - מגדולי רבני הספרדים בדורו, ובנו של הגאון הרב אליהו סלימן מני (הרא"ם) זצוק"ל, כיהן כאביו כראב"ד הספרדים בחברון לאחר פטירת הגאון הרב חיים חזקיהו מדיני (ה"שדי חמד") זצוק"ל. הרב קוק פנה אליו בבקשה להתקין תקנה בענין חימום המקוה.
בתשובתו בי' בתמוז תר"פ מגלה הרב מני את עומק ההערצה שרחש לראי"ה זצ"ל ('אגרות לראי"ה', עמ' קע"ז):
'לכבוד מ"ע עטרת תפארת ישראל, ראש גולת אריאל, כתר תורה, הוא זיוה הוא הדרה, הרב הגאון המפורסם לשם טוב ולתהלה, ראשון לציון וראש רבני עיה"ק ירושלם ת"ו, כקש"ת כמוהר"ר אברהם יצחק קוק שליט"א, ויהי שמו לעולם, כירח יכון עולם, כי"ר...
התכבדתי בכתב ידי קדשו הנעלה למן י"א העבר, ואחר עד עתה להשיבו מפני חולשתי הרבה, ועד אשר עלה בידי לקבוע איש שיחמם הטבילה כנהוג, ונתנו מכיס אחינו ק"ק אשכנזים הי"ו לי"מ אחת, ומק"ק ספרדים הי"ו לי"מ אחת, ומכיסי חצי לי"מ לכל חדש, ונתקיימה גזירתו הטהורה בכל תוקף תלי"ת. אקוה כי יסלח לי על כל מכתביו הטהורים שהדר"ג שולח לי ואני מקיימם ולא שלחתי להודיעו, יען כי סופר אין לי, ואני רב ימי מוטל על דוי לא אליכם, בטחתי ביקרת לבו הטהור כי מלך מוחל וסולח הוא.
ובכן כסא כבוד הדר"ג שליט"א ירום ונשא להוד ולתפארת וללבי עטרת, כאות נפשו הטהורה וכעטרת המוקירו ומכבדו ברגשי כבוד ויקר, סאלימן מנחם מני הי"ו.'
מרן הגאון ר' שלמה גולדמן מזוויהל זצוק"ל (תרכ"ט-תש"ה) - היה בראשי חודשים מבקר את הרב קוק ויושב לפניו כדי ליהנות מזיו פניו של הרב קוק ולהאזין לדברי תורתו. וראה בהמשך בעניין גיליון ירחון "קול תורה".
כשביקר הרב קוק במקום אכסנייתו של מרן הגאון הרבי מגור זצוק"ל (תרכ"ו-תש"ח) בביקורו הראשון בארץ בתרפ"א, סיפר לו הרבי שעתה הוא עומד להפריש תרומות ומעשרות בפעם הראשונה. אמר לו הרב קוק, אם כן תזכה גם בברכת 'שהחיינו', כדברי רש"י (מנחות ע"ה, ב') ביחס לכהן המקריב בפעם הראשונה, וכפסק הרמ"א ביו"ד כ"ח. הרבי הקשה, הרי הש"ך והפר"ח חולקים. אולם מרן הרב חזר וביסס את דעתו, תוך כדי בירור שיטות החולקים ביסודיות ובהרחבה כדרכו. ואף הוסיף לומר לרבי, כי שמחת בואו לארץ ישראל אף היא מצטרפת לשמחת קיום המצווה בפעם הראשונה, והרי הוא יכול לברך בלא חשש. אחרי ששמע הרבי את דבריו המקיפים של הרב, קם ואמר: "אם מרא דאתרא, רבה של ירושלים, פוסק שיש לברך, מקבל אני את דעתו". וברך 'שהחיינו' בשמחה.
מכתב מרנן האדמו"רים הגאונים הרבי מגור, הרבי מאוסטרובצה הי"ד (תרמ"ז-תש"ג), הרבי מראדזין (תרל"ג-תרפ"ט) והרבי מנובומינסק, ר' אלטר אלעזר שמעון פרלוב (בנו הבכור של מייסד חסידות נובומינסק שהוא מרן הגאון ר' יעקב פרלוב זצוק"ל - תרל"ד-תרצ"ג), זצוק"ל, שבו מביאים את השקפתם כנגד השקפתו אך עדיין מעניקים לו כבוד רב:
בעזה"י חודש מ"ח ובחרת בחיים [תרפ"ו] לפ"ק ווארשא
כבוד ידידינו הרב הגאון המפורסם איש האשכולות וכו' כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א רב ראשי בירושלים עה"ק תובב"א
כאשר שמענו כי כ"ג שיחי' מתרעם על עמידתינו מנגד לסייע לקופת הקק"ל וקרן היסוד ואדרבה הנני מזהירים שלא ליתן לקופות הללו, הננו בזה להודיע לכ"ג שיחי' כי לדעתינו מאחר שחובתנו ליישב ישראל בארצינו הקדושה על יסוד התורה"ק והדת, והכספים הנאספים לקופות הללו דעת הנותנים רובם ככולם אף החפשים עכ"פ רוצים שהישוב הקדוש באה"ק יעמד על יסוד התורה"ק ובניית הדת על תלה, ולאשר בהתמיכה מהכספים הנאספים לקופות הללו הוא מסייע ידי עוברי עבירה ומחללי הדת בפומבי כנודע ואין מי מהחרדים לדבר ה' בראש המוסדות שישגיח שיהיה הסיוע רק למשפחות אחב"י שומרי הדת בעלי אומנות ועבודה משומרי התורה לזאת מלבד כי זה גזל הרבים אין באפשריות להחזיק בידי המחללים כל קדשי בני ישראל, ולכן מבקשים אנחנו גם את כ"ג שיחי' כי גם הוא יעמוד בפרץ לתקן גדרו של עולם ולעורר על דברינו הנאמרים באמת מקרב לב כי יסייעו אך ורק בידי המתיישבים באה"ק שומרי התורה והדת להרבות כבוד שמים וכבוד ישראל ובטוחים אנו כי בעזה"י יעמוד לנו זכות התורה והמצוה ושבו בנים לגבולם ונזכה לראות בהמ"ק בבניינו וירושלים עיר קדשינו בתפארתה בב"א
ונאום אברהם מרדכי אלטר
הק' מאיר יחיאל הלוי מאוסטראווצא
מרדכי יוסף אלעזר ליינער
אלטר ישראל שמעון
ראיתי טענה של אנטי-ציוני קיצוני שהאדמו"רים נקטו בכבוד מזערי ולא יותר מצד הנימוס וכן כתבו "רב ראשי" ולא "הרב הראשי", ו"איש אשכולות" זה כלל לא תואר כבוד לרב. ראשית, רואים שהאדמו"רים ראו ברב קוק את ידידם, ואם היו מתייחסים אליו בשלילה, לא היו רואים בו ידיד, ולא בכל מכתב שגרתי לרב מקובל לכתוב "ידידי"/"ידידנו", אא"כ מדובר באמת בידידים. שנית, "רב ראשי בירושלים" או "הרב הראשי בירושלים" זה אותו הדבר כמו ב"רב עיר"/"רב העיר" וכן "רב אזורי"/"הרב האזורי" (ההבדל היחיד הוא שכשמדובר ביידוע מתכוונים דווקא לרב של של עיר מסוימת שמדובר עליה או של אזור מסוים שמדובר עליו וללא יידוע הביטוי בפני עצמו שייך לכל עיר או אזור ולפי ההקשר במשפט יודעים לאיזו עיר או לאיזה אזור הכוונה). שלישית, "איש האשכולות" הוא בהחלט תואר לרב ותואר מיוחד ולא שגרתי. רביעית, בנוסף הם חוזרים כמה פעמים על "כ"ג שיחי' "="כבוד גאונו שיחיה" המראה על כבוד רב שרחשו לו.
האדמו"ר מסוכצ'וב השלישי, שלח לרב קוק מכתב ידידות לקראת ראש השנה תרפ"ו בו חוץ מאיחולי שנה טוב וכתיבה וחתימה טובה כותב לו איך התענג לפגושו כאשר זכה להיות בירושלים:
'דוד בארנשטיין
אבדק"ק טאמשוב
ב"ה יום ג' דסליחות תפר"ה לפ"ק, טאמשוב
השוכן בציון ובוחר בירושלים יחון בספר החיים את כבוד ידידנו ידיד ישראל והרב הגאון הנפלא, הצדיק המפורסם, חכם חרשים ונבון לחשים, דורש טוב לעמו, כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן שליט"א, רב הראשי לעה"ק ירושלים תובב"א ולארץ ישראל.
אחדשכגת"ה כמשפט ליראי ה' ולחושבי שמו. כאשר בחסדי ה' זכיתי להיות בתוככי ירושלים והתענגתי להתודע כ"ג שליט"א וחיבתו חיבת הקודש נתקעה בלבי וכמו כן נתכבדתי ממעכ"ג באות אהבה וידידות, והנני ממקום מרחוק להרגיש רחשי תודה ולהגיש ברכתי אל הכהן הגדול מאחיו בברכת השנים שיכתב ויחתם בספשצ"ג לחיים טובים ארוכים ומתוקנים ועד מהרה תחזינה עיניו ועינינו ירושלים נוה שאנן בנוי' על תלה וארמון על משפטו ישב ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברינה ולירושלים בשמחת עולם.
כתקות ועתירת ידידו הדושכגת"ה מוקירו ומכבדו כערכו הקודש, המצפה לישועת ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו.
דוד בהגר"ש שליט"א מסוכטשאב האבק"ק טאמשוב'
ועד כולל גאליציה שלח בתרפ"ב מכתב לרב קוק שבו שאלוהו על חצר שלהם בעיר העתיקה שבה דירות לעניים ונותרה ריקה ועזובה בגלל הסכנות מהערבים הגרים סביבה וישנו מוסלמי הרוצה לקנותה, האם אפשר למכור אותה לו כשבכסף שיתקבל מהמכירה יקנו שטח בעיר החדשה שעליו יבנו בתים לעניים שלהם:
'ועד כוללות גליציען חבת ירושלים
דכל ערי הקודש ת"ו ואהבת ציון את תשכח לנצח
בעה"ק ירושלים תו"ב
ב"ה ירושלים כ"ה בסיון תרפ"ב
כבוד הרב הגדול הגדול המפורסם סוע"ה וכו' מרן הרא"י הכהן קוק שליט"א ראש רבני א"י בירושלים ת"ו
... ובהיות שנזדמן לנו נכרי מושלמי לקנותו שואלים אנו מכבוד הדר"ג שליט"א אם מותר לנו למכור החצר הזו לנכרי עמ"נ שבדמיו נקנה תכף מגרש מחוץ לעיר ע"ש הנדיבה בעלת החצר הנז' לבנות עליו בתים, בהזדמנות הראשונה עבור עניי כוללנו.
נבקש מהדר"ג שליט"א תשובה מידית בכתב כדי שלא נאחר את ההזדמנות הטובה.
בכבוד רב, בשם הנהלת כולל גאליציען:
שלמה פרלמן
אליעזר סג"ל לנדא
דוד בריזל
מכך שהם פנו לרב קוק בשאלה שהטרידה אותם לגבי החצר שלהם שבעיר העתיקה, ולא פנו לרב זוננפלד שגר בבתי מחסה שבעיר העתיקה, מרא שהתייחסו לרב קוק כמרא דאתרא ולא לרב זוננפלד.
מרן הגאון הרב דוב בריש איינהורן מאמסטוב זצ"ל הי"ד - בן הגאון הרב אפרים צבי איינהורן זצוק"ל ובעצמו מגדולי דורו. שלח לרב מכתב על קבלת תלמידו הרב יעקב שטיין לישיבת "מרכז הרב", וכותב בראש מכתבו 'לכבוד הרב הגאון הגדול פ"ה פה"ד החכם הכולל חוקר אלקי דמטמרין גלין ליה מרא דארעא דישראל כקש"ת אברהם יצחק שליט"א כהן לאל עליון ורב והגאון אב"ד דעה"ק ירושלים תובב"א.'
מרן הגרנ"ט זצוק"ל (תרל"א-תרפ"ט) – ראש ישיבת ראדין. מבקש במכתבו לקבל את תלמידו ישראל ביארסקי ל"מרכז הרב" וכותב במכתבו:
'מתיבתא רבא "חפץ חיים"
בראדון פלך ווילנא
ב"ה יום ה' לחודש שבט תרפ"ה
כבוד הגאון האמתי, סוע"ה, מדברנא דאומתי', כקש"ת מוהר"ר אברהם יצחק שליט"א קוק, הרב הראשי לעדת ישראל בירושלים...
הכותב למען קיום התורה ולומדיה
נפתלי צבי טראפ ר"מ בהישיבה
מרן הגאון הרב יעקב שפירא זצוק"ל (תרל"ג-תרצ"ו), ראש ישיבת וולוז'ין המחודשת, שלח מכתב לרב קוק שבו הוא מודה לו על פעלו למען מוסדות התורה וכן כותב שהוא מבקש להעביר חלק מישיבתו לארץ ומבקש מהרב קוק שינהל את ענייניה אם המעבר יתבצע וכאמור גם מבקש לקבל ל"מרכז הרב" תלמידים לישיבתו שמאוד רוצים בכך:
'לכבוד הוד כבוד ידיד נפשי הגאון הגדול המפורסם פאר הדור, נרו יאיר, עומד בפרץ עמו, כקש"ת מה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א רב הכולל דעיה"ק ירושלים תובב"א
הנני מוצא חובה לנפשי להביע לפני הדר"ג שי' את את רחשי ברכותינו ותודתנו מעומקא דליבא, בשם הישיבה הק' 'עץ חיים' דוואלזין יצ"ו, עבור פעולותיו הכבירות והתועלתיות, אשר פעל ועשה בס"ד בין אחינו בני ישראל אשר במדינת ארצות הברית, לקיום מוסדות התורה בכל ארצות פזורינו - ובתוכם גם לטובת מוסדנו אנו. חיבה יתירה נודעת לנו מאת הדר"ג שי' המתיחס אל בית האולפנא רבתא דמחננו בתור אחד בניה בוניה, אשר זכה ליהנות מזיו הודה והדרה בתקופת אא"ז הגאון רשכבה"ג מרן הנצי"ב זצוק"ל, והאציל [שהאציל] מרוחו על אלו יקירי האומה העומדים בראש היהדות החרדית העולמית... כי מעכתר"ה שי' מתייחס אל מקום מקדשנו זה, מקור מחצבתו, בחבה וכבוד מיוחד...
אגלה את אזנו דמר הדר"ג שי', כי עלה בדעתנו להתחיל ולהתעסק בדבר העברת חלק הישיבה הק' לארצנו הקדושה... מה טוב ומה נעים היה לנו אילו כבוד תורתו שי' היה מנהל אותנו בעצתו והוראתו בנידון זה. דעתו דמר תהיה נחשבת בעינינו כיתד בל ימוט, אשר ממנו לא נזוז ימין ושמאל!
...הנה שמענו את שמע ישיבתו הק' אשר מעכתר"ה יסד ושכלל בעיה"ק תובב"א בשם 'מרכז הרב'... ישמש היכלו דמר למקום מסוגל בעד יקירינו מיטב צעירינו... בחורי חמד... בעלי כשרון מצוין, ישרים ונכוחים... אוותה נפשם לפנות אל רומעכת"ר שי' בבקשתם לקבלם אל ישיבתו הק', ולשלוח להם ע"י עו"ר כל התעודות הנחוצות, וכל הצריך אל ענייני הנסיעה... ומבקש אני לקבלם ולהכניסם תחת כנפיו... ורום מעלת כבו תורתו יזכה לבנות כמו רמים מקדשו, להגדיל תורה ולהאדירה...'
מרן הגרי"ז זצוק"ל (תרמ"ו-תש"ך) - במכתב השני שבו פונה הגר"יז לרב קוק והראשון שכתב הוא עצמו אליו והיה בתרצ"ד (ישנו מכתב מתרפ"ג שבו מצטרף הגרי"ז למכתב דייני ביה"ד בבריסק לרב קוק) ביקש הגרי"ז להוציא אישור כניסה לא"י עבור בחור מישיבתו וכך כתב:
"ברכה מרובה לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסם, תפארת ישראל וכו' וכו' כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, רב דעה"ק ירושלים תובב"א. נעימות בימינו נצח.
אחרי הברכה להדר"ג הרמה כיאות, הנני פונה בזה להדר"ג בבקשה אחת... ובטח הדר"ג הרמה לא ימנע טוב מבעליו בכל היכולת לעשות בענין זה...
ואסיים בברכת כל טוב להדר"ג הרמה שליט"א, הנני החותם בכל רגשי כבוד ויקר הראויים."
ישנן טענות שכל הכבוד הרב הזה הוא בגלל שמדובר בפיקוח נפש. אך מבין המכתבים שבהם פונה הגרי"ז לרב קוק הגרי"ז לרב קוק, רק שניים קשורים לפיקוח נפש (השני הוא מכתב שבו ביקש הגרי"ז לפעול למען הצלת בחור מהגיוס לצבא).
רוב המכתבים לא קשורים לפיקוח נפש כלשהו כמו למשל במכתב הראשון מתרפ"ג כלל אינו קשור לפיקוח נפש, אלא עוסק בקיום צוואה של בת בריסק שאביה נפטר ברחובות, ורק שני מכתבים בלבד עוסקים במקרים הקשור לפיקוח נפש, המכתב של הצלת בחור שגוייס לעבודת הצבא ובקשת אישור עלייה לארץ לאחר מתלמידיו כדי שיוכל ללמוד תורה כי בחו"ל הוא עלול להיות אבוד לעולם התורה, וגם במכתבים הארים ישנם תארים מופלגים, כך שהגרי"ז כתב תארים מופלגים לרב קוק גם ללא קשר לפיקוח נפש. וגם אם מדובר בפיקוח נפש, אין זה מכריח לחזור כמה פעמים באותו מכתב על 'הדר"ג [הרמה]' , ולא מכריח לכתוב 'רב דעה"ק ירושלים תובב"א' או 'רב ראשי בירושלים עה"ק תובב"א' (במכתב להצלת בחור ישיבה מגיוס לצבא בתרצ"ה), כשההכרה ברבנותו של הרב קוק בירושלים, היא עצמה מראה על הערכה רבה ביותר.
אמנם, גם במכתב למרן הגרי"צ דושינסקי זצוק"ל הוא כותב 'רב ואב"ד למקהלות האשכנזים', כשכמובן ביחס לרב קוק גם מדובר ברב לאשכנזים. אלא שהגרי"ז לא רצה להתערב במחלוקת והתייחס לשניהם כרבני הקהילה האשכנזית. בכל מקרה, מכך שהתייחס כך גם לרב קוק בנוסף לאיך שכותב לרב קוק במהלך המכתב, רואים את הערכתו הרבה אליו כפי שהעריך את הרב דושינסקי.
הגאון הרב ישראל חיים דייכס מלידס זצוק"ל - מגדולי הדור באותה תקופה. היה מעריץ נלהב של הראי"ה. למשל, בפתחו של אחד מספריו הרבים של הגרי"ח דייכס, מובאת הסכמה מרגשת של הראי"ה, והרב דייכס מכנהו:
'ידיד נפשי הגאון הגדול האמיתי, תפארת ישראל, אוצר תורה יראה ותבונה, חוקר ומקובל, כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, רב הכולל בעה"ק ירושלים תובב"א'.
הקנאים שלחו מכתב לגרי"ח דייכס, וציפו כי הוא יענה לבקשתם להחרים את הראי"ה וספרו, הם לא ידעו שהרב דייכס הוא מעריץ של הרב קוק, ולא היה סיכוי שיחרים את הרב קוק. אדרבא, הוא הזדעזע ממעשיהם המגונים, ומחה על כך בחריפות.
הגאון הרב צבי אריה יעקב מייזלש זצוק"ל - התפרסם כרבה של לאסק הסמוכה לפיוטרקוב ומחבר שו"ת "חדוות יעקב".
כתב בתרפ"ה מכתב לרב קוק שבו מודיע לו על שליחת ספרו ומבקש לשלוח לו את הערותיו, וכך כתב בפתיחה:
'צבי אריה יעקב מייזלש
בן הגאון מו"ה דוד זצל"ה
אבד"ק לאסק והגליל כ"ה יום א' ויקרא תרפ"ה
כבוד גאון הגאונים, רב רבנים, שר התורה, כל רז לא אניס ליה, מופת הדור, איש אשכולות הצדיק וכו' כקש"ת מו"ה אברהם יצחק שליט"א קוק, ראש הרבנים בירושלים עה"ק דארעא דישראל...'
הנה מחאה של גדולי ישראל ומנהיגי הישוב הישן בירושלים שהתפרסמה בטבת תרצ"ג, בעקבות ביזוי הרב קוק:
'מחאה גלויה מאת ראשי ומנהלי מוסדות התורה והחסד של הישוב הישן והיהדות החרדית בירושלים ת"ו.
בהתאסף יחד ראשי מוסדות הקודש של היהדות החרדית בירושלים, עמוד התווך של הישוב הישן בארה"ק, למראה הסכנה הצפויה ח"ו לקיומה של תורה ושלטונה בחיים, ע"י מעשיהם של כנופיית צעירים מחוסרי כל מצפון ורגש אחריות, ונעדרי כל זיק של כבוד התורה, שבשנאתם וקנאתם בגדולי התורה ועמליה בטהרה הרעישו מלחמת פלסתר על רבני ירושלים גאוניה וצדיקיה בכלל, ועל רבנו הגאון הצדיק מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, ראש רבני אה"ק והגאב"ד דפעיה"ק ירושלים ת"ו בפרט, ואחרי שנוכחו לדעת כי כנופיה זו של כותבי הפלסתר הם הם בעלי העתון 'קול ישראל' והם הם התופסים את בית ישראל בליבותם בתור סניפה של "אגודת ישראל" בירושלים, וגדולה החרפה ורבה הכלימה כי הרס זה לבית ישראל בא לנו בעווה"ר תחת השם המזוייף של "יהדות חרדית" והגנת הישוב הישן שמחרפיו אלה מתיימרים ומתחצפים עוד להשתמש בו.
לכן מצאנו חוב קדוש בנפשנו להוקיע את עושי הרשעה האלה לעיני השמש ולהסיר מעל הישוב החרדי את קלון מעשיהם של מחריבי קרתא קדישא אלה. והננו מבקשים את פני רועי ישראל[...] לכלות הקוצים מכרם ד' צבאות.
[...] חלילה להכניס שום רפיון בלב, מפני מעשיהם המקולקלים של איזה כנופיה בעלי ריב ומדון השקועים בפוליטיקה של פירוד לטובת עצמם, והם הקימו והרחיבו מספר נערים קלי עולם רודפי שקר ותוהו להעיז פניהם ברבותינו בדברי דופי, ובמה נחשבו הם, ואין כוחם אלא בכתבי פלסתר שהם מפיצים ברשעתם. אבל
ת"ל, כל העדה כולם קדושים, יראי ד' ושומרי תורה ומצוות מכבדי התורה וגדוליה ומגינים במסי"נ על כל קנייניה הקדושים של היהדות החרדית.' (מובא בספר "בתוך החומות" עמ' 330)
בירחון קול תורה תמוז-אב תרצ"ה (עמ' כ"א-כ"ה) מופיעה הכרזה על יום תפילה לרפואת הרב קוק שבו הוא מוגדר "רבנו גאון ישראל וקדושו מרן..", 'רבנו גאון עוזנו הגאון הגראי"ה קוק שליט"א', 'גאון הדור שבית ישראל נשען עליו, עמוד התווך של התורה והיהדות באה"ק', ועל ההכרזה הזו חתומים מרנן הגאונים מגדולי ירושלים ובהם מגדולי הדור זצוק"ל: רא"ז מלצר (תר"ל-תשי"ד), רש"א פולונסקי ("הרב מטפליק" - תר"ל-תש"ח), רצ"פ פרנק זצ"ל (תרל"ז תשכ"א, הרבי מזוויהל, ר' שאול ידידיה אלעזר טאוב ממודז'יץ (תרמ"ח-תש"ח), ר' מנחם נחום טברסקי מרחמסטריבקה (ת"ר/תר"ג-תרצ"ו), מרן הגאון ר' זאב טברסקי מרחמסטריבקה (תר"י-תרצ"ז), רי"ג הורוויץ (ר"י "מאה שערים" ורב השכונה - תרכ"ט-תשי"א), הרב משה חסקין ("הרב מפרילוקי" - תרל"ב-תש"י), הרב מאיר סטלביץ ("הרב מחסלביץ'" שהיה רב שכונת "זכרון משה"), ר"א אליישיב ("הרב מהומל"), הרב משה פריצקר ("הרב מברדיצ'וב"), הרב שלום מלמד ("הרב מאומן"), הרב מרדכי סנדר הלוי קופשטיין ("הרב מראדין"), רש"ז זלזניק (ר"י "עץ חיים" לצד הגרא"ז), רי"י וכטפויגל (ר"י "מאה שערים" וחתן ראש הישיבה הקודם מרן הגרז"ר ברוורמן זצוק"ל [נפטר בתרפ"ט] - תרמ"ז-תשל"ח), הרבנים שמחה ושמעון וינוגרד (ראשי ישיבת "תורת חיים"), ר"י סרנא (מראשי ישיבת "חברון" - תר"ן-תשכ"ט), ראשי ישיבת המקובלים האשכנזית "שער השמים" - רחי"ל אויירבך (תרמ"ז-תשי"ד) והרב שמעון צבי [לידר-]הורוויץ (תר"ל-תש"ז), הרב יחיאל מיכל הורוויץ ("ר' מיכל דיין" שהיה דיין ביפו אצל מרן הגרנ"ה הלוי וידנבוים זצוק"ל ואח"כ רב שכונות "כנסת ישראל" ובתי ברוידא והסביבה בירושלים ומקורב לרב קוק והרב זוננפלד), הגאון הרב חיים קלידצקי זצ"ל (כ-30 שנים רב בארה"ב ועלה בתרפ"ח לירושלים - נפטר בתשי"ד), הרב יעקב הניך סנקביץ והרב חיים אלעזר אלתר (ראשי ישיבת "שפת אמת" הראשונים), הרב משה אריה לייב שפירא (ראש ישיבת "תורת אמת" החב"דית ומחשובי רבני חב"ד) ועוד.
וכן נשלחו מכתבים שונים מרבנים גדולים שבהם איחולי החלמה חמים לרב קוק ובהם הוא מוגדר 'הגאון מוהרא"י קוק שליט"א' (הגרח"ע גרודזינסקי), 'כבוד הגאון האמתי פאר הדור והדרו הצדיק כקש"ת... האב"ד בירושלים...' (מכתב הגרב"ד לייבוביץ מקמניץ המוזכר לעיל), 'כבוד ידידי הרב הגאון הנודע לשם תהילה ותפארת בתוך גאוני יעקב, עה"י (עמוד הימיני), פטה"ח (פטיש החזק) בעל מידות תרומיות כש"ת מוהר"ר' (הגאון ריי"צ מלובביץ' זצוק"ל), 'הרב הגאון המפורסם פאר הדור רב פעלים וכו' כקש"ת הר"ר... רב הכולל בעיה"ק ירושלים תובב"א' (הגאון ר' יחזקאל הלוי הולשטוק מאוסטרובצה זצוק"ל הי"ד - תרמ"ז-תש"ג). עם חתימת החוברת הרב קוק נפטר. קישור:
<a class="postlink" href="http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?61714&+%F7%E5%EC%20%FA%E5%F8%E4">http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?6 ... A%E5%F8%E4</a>
לאחר פטירת הרב קוק פרסמו גורמים שונים מודעות אבל ובהם מוסדות שאינם ציוניים אך ראו ברב קוק את גדול הדור שנלקח לבית עולמו, וביניהם ישיבות "עץ חיים", ו"כנסת ישראל - חברון" ו"ועד השחיטה האשכנזית" שיש לציין שהוקם כוועד שחיטה נפרד מהשגחת השחיטה של הרב קוק.
ישיבת "עץ חיים" פרסמה את הדברים הבאים:
' "הצור תמים פעלו".
מוסד התורה הראשון באה"ק אשר לפני 16 שנה בשנת התרע"ט באותה עונה ג' אלול, היה ממביאי ומכתירי רבן של ישראל בשערי ירושלים, מבכה עתה יחד עם היישוב הארצישראלי את האבדה הגדולה שאינה חוזרת בהילקח מאתנו פאר דורנו גאון עוזנו, מרן רבנו אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל, ינחם הית"ש את משפחתו הגדולה ואת כל בית ישראל וירפא שבר בת עמו.'
וכן ראו בקישור הבא את מינויו של הרב פרנק לרבה האשכנזי הראשי של ירושלים כיורש לרב קוק:
<a class="postlink" href="http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23540&st=&pgnum=19">http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... =&pgnum=19</a>.
כאן רואים בבירור שכלל הקהילה האשכנזית על רבניה תמכה ברב קוק כרבה ואחריו ברב פרנק.
באשכול אחר כאן ראיתי התייחסות למרן הגרי"צ דושינסקי זצוק"ל כרבה של ירושלים כשבפועל הוא היה רבה של "העדה החרדית" ולא של כלל האשכנזים בירושלים ויורשו של הרב זוננפלד בתפקיד זה. מי שמונה כרבה של ירושלים בתר"ף כיורש של מרן הגר"ש סלנט זצוק"ל (תקע"ה-תרס"ט) הוא מרן הגאון הראי"ה קוק זצוק"ל (תרכ"ה-תרצ"ה), והוא זה שמרן הגרצ"פ פרנק זצ"ל (תרל"ג-תשכ"א) ירש אותו. "העדה החרדית" הוקמה כי אלו שהקימו והיו בה לא הסכימו לרבנות הרב קוק בירושלים כי לא ראו בדרכו, דרך המתאימה לקהילת ירושלים כי היא מודרנית מדי בשבילה בראייתם. הרב זוננפלד מונה כרבה של "העדה החרדית" בירושלים, ובהגדרה רשמית היה גאב"ד "העדה החרדית", ומבחינת "העדה החרדית" בלבד זה היה גם מינוי כ'גאב"ד ירושלים'. אך כפי שנראה להלן כלל יהודי ירושלים ורבניה התייחסו לרב קוק כרבם (כך למשל גם משפחות אויירבך ואליישיב), וכן גדולי ישראל מהעולם היהודי ראו ברב קוק את רבה של ירושלים ולא ברב זוננפלד. אמנם היו כאלו שהתייחסו לשניהם כרבה של ירושלים כדי לא להתערב במחלוקת אך מכל מקום זה אומר שראו גם הרב קוק ראוי למשרה זו, ויש לציין כמובן שאלו שהתנגדו לדעותיו הם בוודאי שראו בעיקרון את הרב זוננפלד כראב"ד ירושלים אך רבים מהם התייחסו גם לרב קוק כך ומהסיבה הנ"ל , אך מכל מקום זה מראה שהתייחסו לרב קוק מבחינת גדלותו האישית כפי שהתייחסו לרב זוננפלד.
במכתב למשלחת הרבנים שיצאה לארה"ב בתרפ"ד מטעם מוסדות התורה בירושלים וליטא כדי להתרים בעבורם כתב מרן הגאון הרב ישראל מאיר הכהן קגן (הח"ח) מראדין זצוק"ל (תקפ"ט/תקצ"ט-תרצ"ג) בראשו:
'לכבוד הרבנים הגאונים הגדולים
מהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק נ"י אב"ד דעיה"ק ירושלים,
מו"ה אברהם דוב שפירא נ"י אב"ד דקאוונא,
ומו"ה משה מרדכי אפשטיין אב"ד דסלאבאדקה.'
רואים ממכתב זה שהח"ח מתייחס לרבנות הרב קוק בירושלים כמו רבנותם של הרב שפירא בקובנה והרב אפשטיין בסלבודקה. וכן מזה שהרב קוק עמד בראש המשלחת הרבנית הזאת שיצאה מטעם מוסדות התורה בירושלים, מוכח שרוב ככל רבני ירושלים וראשי הישיבות בה תומכים ברב קוק ורואים בו את רבם ומנהיגם, וכן יש לציין שבפרידה לפני צאת הרב קוק לארה"ב השתתפו בין השאר מרנן הגאונים זצוק"ל נציגי הישיבות "עץ חיים" (הרי"מ טיקוצ'ינסקי), "תורת חיים" (הרב זרח אפרים אפשטיין), "מאה שערים" (הרי"ג הורוביץ שכיהן גם כרב השכונה), "חיי עולם" (הרב אלימלך רובינשטיין) ו"שער השמיים" (הרחי"ל אויירבך), הגר"א פילוסוף זצ"ל כנציג הרבנים הספרדיים, הרב חיים מן זצ"ל כנציג ועד המלמדים ונציגי "הועד הכללי - כנסת ישראל". בעתון החרדי "קול יעקב" כתבו בראשית דבריהם על הפרידה:
"היהדות החרדית כולה על רבניה, ומלמדיה ולומדיה, עסקניה וראשי ישיבותיה, היתה עסוקה בנסיעתו של ראש הרבנים לארץ ישראל, הגאון רבנו אברהם יצחק הכהן קוק, לאמריקא, לשם החזקת הישוב הקדוש בארץ ישראל ומוסדותיה הדתיים. כולם התחרו להנעים לרבנו הגדול את פרידתו מארצנו הקדושה חביבת-נפשו ודאגו להכשיר לו את הנסיעה בכל האפשר."
להשלמה אביא כי לאחר חזרת הרב קוק מארה"ב נערכה אספת רבנים וראשי מוסדות תורה בבית "הועד הכללי - כנסת ישראל" ובין הדברים הכרוז שפורסם בעקבות האספה הייתה התייחסות לעניין זה:
'האספה כלה מביעה את רגשי תודתה והערצתה לכבוד מרן ראש רבני א"י הגאון רא"י קוק שליט"א על מס"נ לטובת מוסדות התורה והדת באה"ק וכתותו את רגליו בארצות אמריקא לקיומה של תורה בארץ ובגולה ומכירה את פעולותיו הכבירות לחזוקם של מוסדות התורה.'
על הדברים חתומים 24 מרבני ירושלים ומנהלי מוסדותיה.
כמו כן חתנו של הח"ח, הגאון הרב אהרן הכהן זצ"ל בעל "עבודת הקורבנות", במכתב שבו הודה לרב קוק בתרפ"ג על שסידר לו ולמשפחתו אשרת עלייה לארץ וכן שאל אם גם השיג משרה בשבילו לפרנסת משפחתו ובירר האם הקים את ישיבת "תורת כהנים" שרצה להקים שתעסוק בעבודת הכהנים במקדש, וכן מבקש מהרב קוק הסכמה על קונטרס על סדר קרבן פסח שחיבר כחלק שני מספרו "עבודת הקרבנות" ששלח לו כחודש לפני כתיבת המכתב הזה, מתייחס אליו כרבה של ירושלים:
אהרן הכהן
אב"ד דק"ק גאוואשווענצא פלך ווילנא
בע"ה יום ב' ה' ויגש שנת תרפ"ג
כל טוב סלה אל כבוד ידיד ה' וידיד נפש כל חי, הרב הגאון הגדול, נר ישראל, נזר תפארת עדת ישורון, גודר גדר ועומד בפרץ, רב פעלים לתורה כו', כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן, ראב"ד דק"ק ירושלים קדישא, שליט"א
שלום לו ולכל הנלוים אליו והחוסים בצל תורתו שלום לעד. אדשה"ט כיאות.
ברגש קודש הנני נותן לרוקת"ר תודה על אשר הגדיל חסדו עמדי ומילא הבטחתו אלי, כי הגיעני מכתב מהמשרד הארץ הישראלי המרכזי אשר בווארשא כי בא עבורי ועבור ב"ב וויזא לכניסת ארץ ישראל. הבשורה באה וביתי מלא אורה ושמחה, אך אחת צמאה נפשי לדעת אם כינן השי"ת מחשבתו דכקת"ר דבר התיסדות הישיבה הק' של תורת כהנים אשר כתב לי רופקת"ר מזה במכתבו הראשון אלי רק ראשי פרקים, אשר הבטיח ליחן לי משרה בקודש או אולי בדעתו להמציא לי איזה משרה אחרת שיהיה מזה סיבה לכלכל את ב"ב. וידע כקת"ר אשר אין אנכי הולך תמיד בגדולות בשולחן מרוח כי אם במידה ממוצעת וחלק גדול ממדת הסתפקות כי אין דרכי להעמיס ולהכביד על זולתי בכבירות, ולזאת הנני בעיר קטן אף כי כמה פעמים נזדמן לפני עירות גדולות כמו בהוראדנא ובמאראמפאל פלך סוואלק אשר שלחו אל אדמו"ר ובקשו לקבלני עליהם לרב. הלכתי בעצת אדמו"ר למאן בעיר גדולה כדי שיהי' לי בנקל חינוך בני לגדלם על מי התורה והיראה וכן עלתה לי ב"ה עצת אדמו"ר בהצלחה כי בני ב"ה המה מופלגי תורה וי"א ומצוינים במידות טובות. שני בני הגדולים המה בגדר עילויים, אדמו"ר למד בעצמו עמהם כמה שנים וכל הימים היו בישיבה של אדמו"ר שליט"א, ועתה המה צעירי ימים כולם חזקים קודם שנת העשרים, וידוע אשר בפולין מצודה פרוסה על כל בני הצעירים. לזאת, זולת מה שהיא ארץ חמדה, חמדת כל ישראל, ארץ אשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה, נחוץ לי כעת להעתיק דירתי ממדינה זו בשביל הצלת בני. לכן יגדל נא חסדו עמדי להודיעני איזה משרה הזמין ה' לרוכקת"ר לסיבת פרנסת ב"ב שיחיו, כי זה יהיה כח המשכה למשוך לב ב"ב לנסיעה להפיג צערם מה שמפחדים ממה שאניח מקום מנוחה המכלכלני בכבוד פן ח"ו אהיה מוכרח להיות... נודד ללחם. וכאשר אקבל מכתב מרוכקת"ר שיש לו עבורי איזה משרה לסיבת פרנסתי, ישאו רגליהם בשמחה לבוא לארצנו הקדושה.
עוד אקדם פני כקת"ר בבקשה באשר זה כחדש ימים אשר שלחתי לכק"ת את הקונטרס מסדר קרבן פסח מספרי חלק שני, לבקרו ולשום עינו עליו, ואם יפיק הקונטרס רצון מכקת"ר, ייטיב נא לשלוח אלי הסכמתו כי עומד הוא לדפוס. וגם על חלק שני יש לי ב"ה הסכמות מהגאון הצדיק ר' רפאל אב"ד דק"ק ולוז'ין זצ"ל ומהגאון וכו' ר' חיים עוזר ראב"ד דווילנא שליט"א אשר ראוהו ב"ה ושבחוהו ומאד הפיק גם חלק השני רצון מהם. לזאת צמאה נפשי לקבל גם מרוכקת"ר הסכמתו לזאת אם באפשר ימלא בקשתי בטובו כי גם ע"ז מחכה אנכי על תשובתו.
והשי"ת יברך את רוכקת"ר שעולמו יראה בחייו וירבה גבולו בתלמידים ויזכה לראות בנחמת ישראל בגאולה אמיתית ובהרמת קרן התורה, ויזכה לעבוד עבודתו במעשה להקריב תמידין כסדרן ומוספין כהלכתם בבנין בית מקדשינו.
כחפצו וכחפץ המתכבד בידידותו, אהרן הכהן.'
מרן הגר"ש אלישוב (בעל ה"לשם [שבו ואחלמה]") זצוק"ל (תר"א-תרפ"ו) כתב בתרפ"ב מכתב שבו מברכו על מינויו לרבה הראשי האשכנזי של ירושלים:
'כבוד ידידי מאז, הרב הגאון, המאור הגדול, שמו נודע לתהילה ולתפארת, כש"ת מוהרא"י הכהן קוק שליט"א, רב הכולל בירושלים עיה"ק תוב"ב. אחדשה"ט כמשפט.
הגד הוגד לי כי רום מעלתו נתמנה לרב הכולל בירושלים ושמחתי מאוד על זה, והנני מתכבד לברך את כבוד רומ"ל כי יאריך ימים על כסא הרבנות הזאת, וינוב שמו הטוב למרחוק, ויעלה מעלה מעלה אכי"ר. [...]
ובזה אסיים בשים שלום, יתן ד' וירום קרנו בכבוד עד זקנה ושיבה, כאוות נפש ידידו ומכירו משכבר הימים. יתן ד' ויזכו גם אותנו לעלות לארה"ק בקרוב, לחון את עפר ארצנו, וגם לחדות בשמחה את פני רום מעלתו. מלב ונפש ידידו עוז באהבת עולם, שלמה עליאשוב, בעהמ"ח ספר "לשם שבו ואחלמה".'
וכן בתרפ"ב כשעוד היה בחו"ל בהומל, מקום רבנות חתנו, הגאון הרב אברהם אלישוב זצ"ל (אביו של הגרי"ש שליט"א - שם המשפחה המקורי היה לוינסון והרב אברהם שינה בעצת החפץ חיים כדי אשרת עלייה אחידה לכל בני המשפחה), כתב הגר"ש מכתב לרב קוק שבו מכנהו "הרב הכולל" חוץ מהתייחסותו אליו כ"פאר הדור, ידיד עליון ואהוב נפשי" (ראה סריקת המכתב ב-http://www.otzar.org/forums/viewtopi...be93dd1cb760):
'בעה"י עש"ק ס' אמור תרפ"ב האמעל. כבוד הרב הגאון, פאר הדור, ידיד עליון ואהוב נפשי, מהרא"י הכהן, הרב הכולל, המכונה קוק שליט"א ויאר נרו לעולמים. [...]
אמנם ידידי, הנה יש לי פה [...] חתני הר' הג' מהר"א שליט"א (ר' אברהם אלישוב), אשר הוא משתמש פה זה איזה שנים בכתר הרבנות בתוך שאר הרבנים המובהקים דפה, וזה ערך ט"ו שנה אשר כבוד גאונו שליט"א
היה מכיר לו היטיב ע"י שהיה עמו איזה פעמים בדובלין הסמוך לריגא על הרחצה בים, והוא מוסמך מכבודו. והנה קשה לי מאוד להפרד ממנו, ולזאת בבקשתי הוא לשלוח נא ונא היתר כניסה גם אליו, הוא עתה בן חמישים שנה, בתי היא בת מ"ח שנה, שמה הוא חיה מושא, ולהם בן יחיד שמו הוא יוסף שלום. ואני מבקש מכבודו היתר כניסה עבורם ג"כ [...]. ימחול נא ידידי על צורת המכתב הזה, שלא נכתב כהראוי לאיש רום המעלה כמוהו, כי ל"ע לוקיתי מאוד בחולי עינים, ה"י ירחם. ולזאת מוכרח אני ג"כ לקצר בדברי אהבה וכבוד ולמעט בדברים בכל האפשרי.
ידידו המברכו שיתברך ממעון הברכות כנפשו הטהורה, מלב ונפש. שלמה ב"ר חיים חייקיל המכונה אלייאשיאוו.' ('אגרות לראי"ה', אגרת קל"ב)
ישיבת "שער השמים" פרסמה כרוז לכבוד הגעתו של הרב קוק לירושלים וקבלתו את משרת הרבנות (בפועל הסכים לקבלה בטבת תר"פ, כארבעה חודשים לאחר הגיעו אליה) וכך נכתב בין הדברים:
ישיבה הקדושה שער השמים
בעיה"ק ירושלים תובב"א
'בשם הישיבה הקדושה שער השמים... נקדם בברכה את פני רבנו הגאון הצדיק אור ישראל וקדושו כקש"ת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א ליום עליתו ירושלימה עיה"ק תוב"א לשבת על כיסא כבוד התורה להיות אב ורועה את עמו בקודש. אנו מברכים את היום אשר זכינו לראות את רבנו מתבשר בבשורת ציון וככהן בבית ה' יהיה לנו רבנו משפיע אור תורה וקדושה בישראל ובישבתנו שער השמים המוקדשת ללימוד רזי התורה וחכמת האמת אשר רבנו מכהן כהונת ראש בהיכלה
ברגשי הכנעה יום התגלות אורו בקודש ב' רחמים עטר"ת
גבאי ומנהלי הישיבה שער השמים וסניפיה
נאם אהרן שלמה מהרי"ל מזאגר
נאם מנחם מענכין הלפרין
נאם חיים יהודה לייב אויירבך
נאם שמעון צבי הורוויץ לידער
מרן הגאון הרב יהודה ירוחם פישל פרלא זצוק"ל (תר"ו-תרצ"ד) - מכונה הגרי"פ. נולד בוורשה ולמד אצל "השרף מבריסק" בלומז'ה, בישיבת וולוז'ין ואצל מרן הגר"ח מבריסק זצוק"ל. עשיר גדול ובעל ספרייה פרטית מהגדולות בפולין. בתרע"ד-תרע"ז הוציא לאור את חיבורו המפורסם על "ספר המצוות" לרס"ג זיע"א. בכסלו תרפ"ז עלה לארץ לירושלים לאחר שקיבל אישור עלייה שהשיג עבורו לבקשתו ידידו מרן הגרצ"פ פרנק זצ"ל. היה מעורב בעסקי ציבור. חיבר גם ביאור מקיף בשם "פרחי ציון" ל"כפתור ופרח", אך נפטר לפני שהשלימו. רק הביאור לחמשת הפרקים הראשונים הודפס והשאר אבד בשואה. כן כתב הגהות והערות בספרים שלמד בהם. תלמידו הגרמ"מ כשר זצ"ל רכש מבנו את הספרים, ופרסם חלק מדברי הגרי"פ בקובצי "נועם". כמו כן נדפסו הגהותיו והערותיו למדרש "לקח טוב" ("פסיקתא רבתי"), ל"הלכות גדולות", לספר "זוהר הרקיע" לרשב"ץ זיע"א, ל'שו"ת הרשב"ש', לספר "התשב"ץ", לשו"ת "נודע ביהודה", ל"קצות החושן" ו"אבני מילואים", ל"ערוך לנר" (סדרת חידושים לש"ס), ל"מנחת חינוך" ולספר "שם הגדולים" של החיד"א במהדורות החדשות שלהם. חידושים נוספים הודפסו בקובצי "קול התורה" ובקבצים תורניים נוספים. ייתכן כי כתב ספר על הראב"ן באותה המתכונת כמו ספרו על הרס"ג, וכן חידושים על ראשונים נוספים, אך הם נעלמו.
שלח בג' באדר ב' תרפ"ז מכתב לרב קוק בעניין מכירת ספרו על "ספר המצוות" לרס"ג (שהוא בעצם פיוט ארוך) ומבקש לסייע לר"א קניג שמתעסק במכירתו, וכך כתב:
'כבוד הרב הגאון הגדול וכו' כש"ת מה"ר אברהם יצחק הגאב"ד דפה שליט"א
...והנני משתמש במקרה זה לסייע למעכ"ת... לסייע להר"א קעניג הנ"ל ע"י מכתב גלוי לאנשים ידועים פה אשר ידועים למעכ"ת כי ראוים הם לכך ויכולים לקנות ספר כזה ובזה ובזה יחזק את ידי ויטיב מצבי כי מכירת ספרי היא מחייתי כעת..
המכבדו כרם ערכו
ירוחם פישל פרלא
מרן הגאון הרב חזקיה יוסף מישקובסקי זצ"ל (תרמ"ד-תש"ז) כתב לרב קוק מכתב תודה על מכתב הברכה על מינויו למשרת הרבנות בקהילת קרינקי באזור ביאליסטוק בפולין, ובראשו כתב: 'להארז אשר בלבנון, תפארת ארץ הצבי, נזר ועטרה, הרב הגאון הגדול, נודע ביהודה ובישראל גדול שמו, אוצר כל יקר וסגולה, אבן פינה בציון המצוינת, הכהן הגדול מאחיו, מרן אברהם יצחק הכהן קוק הי"ו, ראש הרבנים ונשיא קרתא קדישא וארעא קדישא. אחדשת"ה. ('אגרות לראי"ה', מכתב פ' מהדורה הראשונה וקל"ג בשנייה)
מרן הגאון הרב זליג ראובן בנגיס זצוק"ל (תרכ"ד-תשי"ג) שהייתה היכרות בינו לרב קוק בישיבת וולוז'ין וכרבנים צעירים, היה ראב"ד העדה החרדית לאחר פטירת הרב קוק ובשנים מאוחרות יותר אף בתפקיד הבכיר יותר של גאב"ד שהוא בעתם משרת רבה של "העדה החרדית". ממכתבים שונים בהיות הרב קוק ראב"ד האשכנזים בירושלים, עולה הערצתו הגדולה לרב קוק והתייחסותו לרב קוק כרבה של ירושלים ולמשל:
'עמ"י עש"ו י"ד אחה"ש [אסרו חג השבועות] ותן ברכה תרפ"ג לפ"ק קלוויוריעא ליטא.
יאר ד' פניו אל כבוד ידי"ע וידיד נפשי, הרב הגאון האמיתי, תפארת ישורון, נודע לתהילה בקרב עם סגולה כו' כקש"ת מ' ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, האבד"ק ירושלים עיה"ק תובב"א.
אחרי תת לכתר"ה את ברכתי שלום ברגשי אהבה נאמנה, הנני להודיעו כי מכתבו נכון הגיעני במועדו, ורבת שבעה לה נפשי עונג בהתבשרי שלומו ושלום תורתו כי טוב, וכן אברכו גם לימים יבואו כי ישפות ד' שלומו ושלום משפחתו ושלו' תורתו לאושר ולתפארת עמו ועדתו ולשמחת כל מוקיריו דורשי אושרו והצלחתו, אשר בתוכם ימנה גם אני המתרפק באהבתו - וברך אברכנו בכל הני מילי דמיטב. יזכנו ד' לראותו עומד ועוסק בעבודה בבית מקדשנו אשר מהרה יבנה למראה עינינו בתוככי ירושלים עיה"ק, ישמח לבנו ותגל נפשנו אכי"ר.
כא"נ אוהבו המיחל לישועת ד' על עמנו ועל ארצנו, זעליג ראובן בענגיס.' ('אגרות לראי"ה' אגרת קמ"ג)
אף מרן הגאון הרב פינחס הלוי אפשטיין זצ"ל שהיה מרבני "העדה החרדית" ושימש כמה שנים כראב"ד העדה החרדית, כתב בה' בניסן תרפ"ג בראש מכתב שבו מציע לפני הרב קוק את הערתו ההלכתית לגבי איסורים התלויים בו ביום:
'לכבוד הרב הגאון המפורסם כש"ת מוהרא"י קוק שליט"א האב"ד דפעה"ק.'
רואים כאן שהרב פינחס אפשטיין שהיה מהעדה החרדית מכיר ברבנותו של הרב קוק בירושלים וזה עצמו מראה על הכבוד הרב שרחש לרב קוק, וכן מכך שר' פנחס אפשטיין הציע לפני הרב קוק את הערתו ההלכתית בלי שיהיה מוכרח לעשות זאת, מוכיחה שהעריך מאוד את הרב קוק.
מרן הגאון הרב מנחם מנדל ז'ק זצוק"ל (תרל"א-תש"ג) - התפרסם כרבה של ריגה והיה מועמד להיות הגאב"ד השני של העדה החרדית לאחר פטירת הרב זוננפלד (בסוף נבחר מרן הגרי"צ דושינסקי זצוק"ל).
במכתב מט' באלול תרפ"א המבקש מהרב קוק לעזור לרב ישיש (הגאון הרב אברהם צבי ברודנה זצ"ל מאפזין ואשקבה) ורעייתו, כתב בראשו כך:
'כתיבה וחתימה טוב להוד כבוד ידיד ה' וידיד חמדת ישראל וידיד נפשי עז עוד מאז ה"ה הגאון הגדול המובהק מעוז ומגדול בתורה חכמה ויראה, בגליא ורזיא, פאה"ד, מפורסם לתהלה וכו' כבקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן הגדול וגאב"ד דירושלים עיר קדשנו תבב"א...'
מרן הגאון הרב ברוך מרקוס זצוק"ל (תר"ל-תשכ"א) - התפרסם כרבה הראשי האשכנזי של חיפה וחיבר את "אמרי ברוך". היה שליח מרן הגאון "הסבא מקלם" זצוק"ל להקים את ישיבת המוסר "אור חדש" בירושלים. היה מהמשתתפים במסע המושבות בתרע"ד יחד עם הרב קוק, הרב זוננפלד, הרב חרל"פ, הרב קליערס מטבריה, ועוד.
בט' בניסן תר"פ כתב מכתב לרב קוק בעניין אספת הנבחרים שעמדה להיערך כמה ימים לאחר כתיבת המכתב. וכך כתב במכתבו:
'ברוך מרקוס רב ואב"ד
פעיה"ק חיפה תובב"א
ב"ה יום ט' חדש ניסן תר"פ
כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם, אור ישראל, נזר תפארתו כקש"ת מו"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, ראש הרבנים בעה"ק ירושלים תובב"א.
אחדשה"ט באהבה והדרת הכבוד והמשפט לגאון כמוהו!
בבקשה מהדר"ג ולהודיעני תשובה ברורה בהחוזר ללא שום איחור... עוד פעם בבקשה מהדר"ג להודיעני תיכף את דעתו הרמה בנידן זה.
לפני שבועות אחדים הייתי בירושלים עיה"ק ולמרות רצוני החזק לראות את פני ק', שמעתי אז כי נסע לפתח-תקוה.
אסיים דבריי בברכת שמחת החג. ידידו הנאמן המתכבד לדרוש שלומו ושלו' תורתו הק'
ברוך מרקוס
מרן הגאון הרב ברוך דב לייבוביץ (ה"ברכת שמואל") זצוק"ל (תר"ל-ת"ש) - במכתב אחר ששלח לרב קוק במחלתו הקשה כתב:
'ב"ה ז' מנ"א תרצ"ה.
החיים והשלום ורפואה שלימה מן השמים, אל כבוד הגאון האמיתי, פאר הדור והדרו, כקש"ת ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, נרו יאיר, שיחי' לאורך ימים ושנים טובים אמן, האב"ד בירושלים עיה"ק תובב"א.
העליון ית"ש יאריך ימיו ושנותיו על ממלכתו להאיר עין ישראל בתורתו הקדושה עד בוא משיחנו בב"א, ויחדש כנשר נעוריו ועצמותיו יחליץ, ויקויים בו וקווי הש"י יחליפו כח. ישלח לו רפואה שלימה בתוך שאר חולי ישראל ולכל בשרו מרפא, ויחזקהו ויאמצהו בכל גופו הטהור, ויזכה לראות בגאולתן של ישראל ובבוא משיחנו אמן. והנני בתוך המעתירים להש"י על שלו' וטובו דכ"ג. ישמע הש"י בקשתם ועתירתם, וישמח לבב כ"ג בבריאות טובה וחזקה אמן. דברי המעתיר להש"י על שלו' וטובו דכ"ג, ישלח דברו וירפאהו במהרה.
ברוך דוב ליבאוויץ
ר"מ בישיבה ה' בית יצחק.'
בהשוואה למכתב שכתב הגרב"ד למרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל, וכידוע ר' ברוך דב היה בדעתו של הרב זוננפלד בהתנגדות לציונות, כותב ה"ברכת שמואל 'אב"ד בירושלים' ללא ה' הידיעה במכתב שבו ביקש מהרב זוננפלד עזרה בהשגת אישורי עלייה לכמה מתלמידיו בגלל שהם במצב פיקוח נפש.
מרן הגאון הרב נתן צבי פינקל ("הסבא מסלבודקה") זצוק"ל (תר"ט-תרפ"ז) כשביקש להעניק סמיכה לשניים מתלמידיו בשנת חייו האחרונה, הוא פנה לרב קוק בבקשה שיעניק "סמיכת חכמים", כלשונו, לתלמידיו ('אגרות לראי"ה', עמ' ש"י):
בעז"ה שבת 'להורת לששון' לפ"ק
כבוד ועונג רוחני וגשמי להו"כ הגאון הגדול, המפורסם בקצוי ארץ בגאון תורתו, חכמתו וצדקתו, ובנועם מדותיו העמוקות והנשגבות באור התורה, אוהב עם ישראל במסי"נ כו', כקש"ת מרנא הגרא"י הכהן שליט"א אב"ד ור"מ דירושלם עיה"ק.
אחד"ש הדר"ג בכבוד ויקר כמשפט. לא אוכל למנוע א"ע מבלי בוא בכתובים הפעם באשר הדבר נוגע לשני רבנן, הרב הג' הנעלה מר צבי נ"י פוכאוויץ והרה"ג החריף והשנון בכשרון ודעת מר ישראל מאיר נ"י גערוויש, אשר למדו זה כמה בישיבת סלאבאדקע וכעת פה חברון עיה"ק, ושניהם כאחד טובים כי פשטו צורה ולבשו צורה תורית מוסרית באופן נעלה. ויען כי נחוצים המה להשיג סמיכת חכמים, ובכן מצאתי חובה לנפשי גלות דעתי וחפצי כי המה ראוים וראוים לזה, ותקותי כי יתקדש ש"ש בכל מקום היותם.
וע"ז באתי עה"ח כגודל גאון ערכו הרם, העבד ללמודי ד' וחושבי שמו.
נתן צבי פינקעל
מרן הגאון הרב אברהם שמואל פינקל זצוק"ל - בן "הסבא מסלבודקה שהיה ראב"ד יזנה בליטא. ביקש מהרב קוק אישורי עלייה לו לאביו:
'אברהם שמואל בהגה"צ רנ"צ פינקעל
אב"ד דיעזנא דליטא
בעזהי"ת עש"ק לסדר יציאת מצרים יעזנא
להוד כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם החכם הכולל בכל קדשי ישראל כש"ת מוהר"ר הגרא"י קוק אב"ד דירושלים הקדושה שליט"א עכב"ב.
מרן הגאון הרב יחזקאל אברמסקי זצ"ל (תרמ"ו-תשל"ו) - במכתב לרב קוק ביום חמישי, כ"ט בניסן תרפ"ה, כותב הרב אברמסקי על הכתרתו כראב"ד פ"ת (איני יודע אם רבנותו שם התקיימה בפועל) לאחר פטירתו של הגאון הרב ישראל אבא ציטרון זצ"ל, כשהוא פונה לרב קוק בלשון זו:
'שלמא רבא ובריות גופא לכבוד ידיד ה' ועמו הגאון הגדול המפורסם איש האשכולות פאר הדור וכו' וכו' מוה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א הרב הראשי לא"י והגאב"ד עיר הקודש ירושלים תבב"א.'
מרן הגאון הרב סלימן מנחם מני זצוק"ל (תר"י-תרפ"ד) - מגדולי רבני הספרדים בדורו, ובנו של הגאון הרב אליהו סלימן מני (הרא"ם) זצוק"ל, כיהן כאביו כראב"ד הספרדים בחברון לאחר פטירת הגאון הרב חיים חזקיהו מדיני (ה"שדי חמד") זצוק"ל. הרב קוק פנה אליו בבקשה להתקין תקנה בענין חימום המקוה.
בתשובתו בי' בתמוז תר"פ מגלה הרב מני את עומק ההערצה שרחש לראי"ה זצ"ל ('אגרות לראי"ה', עמ' קע"ז):
'לכבוד מ"ע עטרת תפארת ישראל, ראש גולת אריאל, כתר תורה, הוא זיוה הוא הדרה, הרב הגאון המפורסם לשם טוב ולתהלה, ראשון לציון וראש רבני עיה"ק ירושלם ת"ו, כקש"ת כמוהר"ר אברהם יצחק קוק שליט"א, ויהי שמו לעולם, כירח יכון עולם, כי"ר...
התכבדתי בכתב ידי קדשו הנעלה למן י"א העבר, ואחר עד עתה להשיבו מפני חולשתי הרבה, ועד אשר עלה בידי לקבוע איש שיחמם הטבילה כנהוג, ונתנו מכיס אחינו ק"ק אשכנזים הי"ו לי"מ אחת, ומק"ק ספרדים הי"ו לי"מ אחת, ומכיסי חצי לי"מ לכל חדש, ונתקיימה גזירתו הטהורה בכל תוקף תלי"ת. אקוה כי יסלח לי על כל מכתביו הטהורים שהדר"ג שולח לי ואני מקיימם ולא שלחתי להודיעו, יען כי סופר אין לי, ואני רב ימי מוטל על דוי לא אליכם, בטחתי ביקרת לבו הטהור כי מלך מוחל וסולח הוא.
ובכן כסא כבוד הדר"ג שליט"א ירום ונשא להוד ולתפארת וללבי עטרת, כאות נפשו הטהורה וכעטרת המוקירו ומכבדו ברגשי כבוד ויקר, סאלימן מנחם מני הי"ו.'
מרן הגאון ר' שלמה גולדמן מזוויהל זצוק"ל (תרכ"ט-תש"ה) - היה בראשי חודשים מבקר את הרב קוק ויושב לפניו כדי ליהנות מזיו פניו של הרב קוק ולהאזין לדברי תורתו. וראה בהמשך בעניין גיליון ירחון "קול תורה".
כשביקר הרב קוק במקום אכסנייתו של מרן הגאון הרבי מגור זצוק"ל (תרכ"ו-תש"ח) בביקורו הראשון בארץ בתרפ"א, סיפר לו הרבי שעתה הוא עומד להפריש תרומות ומעשרות בפעם הראשונה. אמר לו הרב קוק, אם כן תזכה גם בברכת 'שהחיינו', כדברי רש"י (מנחות ע"ה, ב') ביחס לכהן המקריב בפעם הראשונה, וכפסק הרמ"א ביו"ד כ"ח. הרבי הקשה, הרי הש"ך והפר"ח חולקים. אולם מרן הרב חזר וביסס את דעתו, תוך כדי בירור שיטות החולקים ביסודיות ובהרחבה כדרכו. ואף הוסיף לומר לרבי, כי שמחת בואו לארץ ישראל אף היא מצטרפת לשמחת קיום המצווה בפעם הראשונה, והרי הוא יכול לברך בלא חשש. אחרי ששמע הרבי את דבריו המקיפים של הרב, קם ואמר: "אם מרא דאתרא, רבה של ירושלים, פוסק שיש לברך, מקבל אני את דעתו". וברך 'שהחיינו' בשמחה.
מכתב מרנן האדמו"רים הגאונים הרבי מגור, הרבי מאוסטרובצה הי"ד (תרמ"ז-תש"ג), הרבי מראדזין (תרל"ג-תרפ"ט) והרבי מנובומינסק, ר' אלטר אלעזר שמעון פרלוב (בנו הבכור של מייסד חסידות נובומינסק שהוא מרן הגאון ר' יעקב פרלוב זצוק"ל - תרל"ד-תרצ"ג), זצוק"ל, שבו מביאים את השקפתם כנגד השקפתו אך עדיין מעניקים לו כבוד רב:
בעזה"י חודש מ"ח ובחרת בחיים [תרפ"ו] לפ"ק ווארשא
כבוד ידידינו הרב הגאון המפורסם איש האשכולות וכו' כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א רב ראשי בירושלים עה"ק תובב"א
כאשר שמענו כי כ"ג שיחי' מתרעם על עמידתינו מנגד לסייע לקופת הקק"ל וקרן היסוד ואדרבה הנני מזהירים שלא ליתן לקופות הללו, הננו בזה להודיע לכ"ג שיחי' כי לדעתינו מאחר שחובתנו ליישב ישראל בארצינו הקדושה על יסוד התורה"ק והדת, והכספים הנאספים לקופות הללו דעת הנותנים רובם ככולם אף החפשים עכ"פ רוצים שהישוב הקדוש באה"ק יעמד על יסוד התורה"ק ובניית הדת על תלה, ולאשר בהתמיכה מהכספים הנאספים לקופות הללו הוא מסייע ידי עוברי עבירה ומחללי הדת בפומבי כנודע ואין מי מהחרדים לדבר ה' בראש המוסדות שישגיח שיהיה הסיוע רק למשפחות אחב"י שומרי הדת בעלי אומנות ועבודה משומרי התורה לזאת מלבד כי זה גזל הרבים אין באפשריות להחזיק בידי המחללים כל קדשי בני ישראל, ולכן מבקשים אנחנו גם את כ"ג שיחי' כי גם הוא יעמוד בפרץ לתקן גדרו של עולם ולעורר על דברינו הנאמרים באמת מקרב לב כי יסייעו אך ורק בידי המתיישבים באה"ק שומרי התורה והדת להרבות כבוד שמים וכבוד ישראל ובטוחים אנו כי בעזה"י יעמוד לנו זכות התורה והמצוה ושבו בנים לגבולם ונזכה לראות בהמ"ק בבניינו וירושלים עיר קדשינו בתפארתה בב"א
ונאום אברהם מרדכי אלטר
הק' מאיר יחיאל הלוי מאוסטראווצא
מרדכי יוסף אלעזר ליינער
אלטר ישראל שמעון
ראיתי טענה של אנטי-ציוני קיצוני שהאדמו"רים נקטו בכבוד מזערי ולא יותר מצד הנימוס וכן כתבו "רב ראשי" ולא "הרב הראשי", ו"איש אשכולות" זה כלל לא תואר כבוד לרב. ראשית, רואים שהאדמו"רים ראו ברב קוק את ידידם, ואם היו מתייחסים אליו בשלילה, לא היו רואים בו ידיד, ולא בכל מכתב שגרתי לרב מקובל לכתוב "ידידי"/"ידידנו", אא"כ מדובר באמת בידידים. שנית, "רב ראשי בירושלים" או "הרב הראשי בירושלים" זה אותו הדבר כמו ב"רב עיר"/"רב העיר" וכן "רב אזורי"/"הרב האזורי" (ההבדל היחיד הוא שכשמדובר ביידוע מתכוונים דווקא לרב של של עיר מסוימת שמדובר עליה או של אזור מסוים שמדובר עליו וללא יידוע הביטוי בפני עצמו שייך לכל עיר או אזור ולפי ההקשר במשפט יודעים לאיזו עיר או לאיזה אזור הכוונה). שלישית, "איש האשכולות" הוא בהחלט תואר לרב ותואר מיוחד ולא שגרתי. רביעית, בנוסף הם חוזרים כמה פעמים על "כ"ג שיחי' "="כבוד גאונו שיחיה" המראה על כבוד רב שרחשו לו.
האדמו"ר מסוכצ'וב השלישי, שלח לרב קוק מכתב ידידות לקראת ראש השנה תרפ"ו בו חוץ מאיחולי שנה טוב וכתיבה וחתימה טובה כותב לו איך התענג לפגושו כאשר זכה להיות בירושלים:
'דוד בארנשטיין
אבדק"ק טאמשוב
ב"ה יום ג' דסליחות תפר"ה לפ"ק, טאמשוב
השוכן בציון ובוחר בירושלים יחון בספר החיים את כבוד ידידנו ידיד ישראל והרב הגאון הנפלא, הצדיק המפורסם, חכם חרשים ונבון לחשים, דורש טוב לעמו, כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן שליט"א, רב הראשי לעה"ק ירושלים תובב"א ולארץ ישראל.
אחדשכגת"ה כמשפט ליראי ה' ולחושבי שמו. כאשר בחסדי ה' זכיתי להיות בתוככי ירושלים והתענגתי להתודע כ"ג שליט"א וחיבתו חיבת הקודש נתקעה בלבי וכמו כן נתכבדתי ממעכ"ג באות אהבה וידידות, והנני ממקום מרחוק להרגיש רחשי תודה ולהגיש ברכתי אל הכהן הגדול מאחיו בברכת השנים שיכתב ויחתם בספשצ"ג לחיים טובים ארוכים ומתוקנים ועד מהרה תחזינה עיניו ועינינו ירושלים נוה שאנן בנוי' על תלה וארמון על משפטו ישב ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברינה ולירושלים בשמחת עולם.
כתקות ועתירת ידידו הדושכגת"ה מוקירו ומכבדו כערכו הקודש, המצפה לישועת ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו.
דוד בהגר"ש שליט"א מסוכטשאב האבק"ק טאמשוב'
ועד כולל גאליציה שלח בתרפ"ב מכתב לרב קוק שבו שאלוהו על חצר שלהם בעיר העתיקה שבה דירות לעניים ונותרה ריקה ועזובה בגלל הסכנות מהערבים הגרים סביבה וישנו מוסלמי הרוצה לקנותה, האם אפשר למכור אותה לו כשבכסף שיתקבל מהמכירה יקנו שטח בעיר החדשה שעליו יבנו בתים לעניים שלהם:
'ועד כוללות גליציען חבת ירושלים
דכל ערי הקודש ת"ו ואהבת ציון את תשכח לנצח
בעה"ק ירושלים תו"ב
ב"ה ירושלים כ"ה בסיון תרפ"ב
כבוד הרב הגדול הגדול המפורסם סוע"ה וכו' מרן הרא"י הכהן קוק שליט"א ראש רבני א"י בירושלים ת"ו
... ובהיות שנזדמן לנו נכרי מושלמי לקנותו שואלים אנו מכבוד הדר"ג שליט"א אם מותר לנו למכור החצר הזו לנכרי עמ"נ שבדמיו נקנה תכף מגרש מחוץ לעיר ע"ש הנדיבה בעלת החצר הנז' לבנות עליו בתים, בהזדמנות הראשונה עבור עניי כוללנו.
נבקש מהדר"ג שליט"א תשובה מידית בכתב כדי שלא נאחר את ההזדמנות הטובה.
בכבוד רב, בשם הנהלת כולל גאליציען:
שלמה פרלמן
אליעזר סג"ל לנדא
דוד בריזל
מכך שהם פנו לרב קוק בשאלה שהטרידה אותם לגבי החצר שלהם שבעיר העתיקה, ולא פנו לרב זוננפלד שגר בבתי מחסה שבעיר העתיקה, מרא שהתייחסו לרב קוק כמרא דאתרא ולא לרב זוננפלד.
מרן הגאון הרב דוב בריש איינהורן מאמסטוב זצ"ל הי"ד - בן הגאון הרב אפרים צבי איינהורן זצוק"ל ובעצמו מגדולי דורו. שלח לרב מכתב על קבלת תלמידו הרב יעקב שטיין לישיבת "מרכז הרב", וכותב בראש מכתבו 'לכבוד הרב הגאון הגדול פ"ה פה"ד החכם הכולל חוקר אלקי דמטמרין גלין ליה מרא דארעא דישראל כקש"ת אברהם יצחק שליט"א כהן לאל עליון ורב והגאון אב"ד דעה"ק ירושלים תובב"א.'
מרן הגרנ"ט זצוק"ל (תרל"א-תרפ"ט) – ראש ישיבת ראדין. מבקש במכתבו לקבל את תלמידו ישראל ביארסקי ל"מרכז הרב" וכותב במכתבו:
'מתיבתא רבא "חפץ חיים"
בראדון פלך ווילנא
ב"ה יום ה' לחודש שבט תרפ"ה
כבוד הגאון האמתי, סוע"ה, מדברנא דאומתי', כקש"ת מוהר"ר אברהם יצחק שליט"א קוק, הרב הראשי לעדת ישראל בירושלים...
הכותב למען קיום התורה ולומדיה
נפתלי צבי טראפ ר"מ בהישיבה
מרן הגאון הרב יעקב שפירא זצוק"ל (תרל"ג-תרצ"ו), ראש ישיבת וולוז'ין המחודשת, שלח מכתב לרב קוק שבו הוא מודה לו על פעלו למען מוסדות התורה וכן כותב שהוא מבקש להעביר חלק מישיבתו לארץ ומבקש מהרב קוק שינהל את ענייניה אם המעבר יתבצע וכאמור גם מבקש לקבל ל"מרכז הרב" תלמידים לישיבתו שמאוד רוצים בכך:
'לכבוד הוד כבוד ידיד נפשי הגאון הגדול המפורסם פאר הדור, נרו יאיר, עומד בפרץ עמו, כקש"ת מה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א רב הכולל דעיה"ק ירושלים תובב"א
הנני מוצא חובה לנפשי להביע לפני הדר"ג שי' את את רחשי ברכותינו ותודתנו מעומקא דליבא, בשם הישיבה הק' 'עץ חיים' דוואלזין יצ"ו, עבור פעולותיו הכבירות והתועלתיות, אשר פעל ועשה בס"ד בין אחינו בני ישראל אשר במדינת ארצות הברית, לקיום מוסדות התורה בכל ארצות פזורינו - ובתוכם גם לטובת מוסדנו אנו. חיבה יתירה נודעת לנו מאת הדר"ג שי' המתיחס אל בית האולפנא רבתא דמחננו בתור אחד בניה בוניה, אשר זכה ליהנות מזיו הודה והדרה בתקופת אא"ז הגאון רשכבה"ג מרן הנצי"ב זצוק"ל, והאציל [שהאציל] מרוחו על אלו יקירי האומה העומדים בראש היהדות החרדית העולמית... כי מעכתר"ה שי' מתייחס אל מקום מקדשנו זה, מקור מחצבתו, בחבה וכבוד מיוחד...
אגלה את אזנו דמר הדר"ג שי', כי עלה בדעתנו להתחיל ולהתעסק בדבר העברת חלק הישיבה הק' לארצנו הקדושה... מה טוב ומה נעים היה לנו אילו כבוד תורתו שי' היה מנהל אותנו בעצתו והוראתו בנידון זה. דעתו דמר תהיה נחשבת בעינינו כיתד בל ימוט, אשר ממנו לא נזוז ימין ושמאל!
...הנה שמענו את שמע ישיבתו הק' אשר מעכתר"ה יסד ושכלל בעיה"ק תובב"א בשם 'מרכז הרב'... ישמש היכלו דמר למקום מסוגל בעד יקירינו מיטב צעירינו... בחורי חמד... בעלי כשרון מצוין, ישרים ונכוחים... אוותה נפשם לפנות אל רומעכת"ר שי' בבקשתם לקבלם אל ישיבתו הק', ולשלוח להם ע"י עו"ר כל התעודות הנחוצות, וכל הצריך אל ענייני הנסיעה... ומבקש אני לקבלם ולהכניסם תחת כנפיו... ורום מעלת כבו תורתו יזכה לבנות כמו רמים מקדשו, להגדיל תורה ולהאדירה...'
מרן הגרי"ז זצוק"ל (תרמ"ו-תש"ך) - במכתב השני שבו פונה הגר"יז לרב קוק והראשון שכתב הוא עצמו אליו והיה בתרצ"ד (ישנו מכתב מתרפ"ג שבו מצטרף הגרי"ז למכתב דייני ביה"ד בבריסק לרב קוק) ביקש הגרי"ז להוציא אישור כניסה לא"י עבור בחור מישיבתו וכך כתב:
"ברכה מרובה לכבוד הרב הגאון הגדול המפורסם, תפארת ישראל וכו' וכו' כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, רב דעה"ק ירושלים תובב"א. נעימות בימינו נצח.
אחרי הברכה להדר"ג הרמה כיאות, הנני פונה בזה להדר"ג בבקשה אחת... ובטח הדר"ג הרמה לא ימנע טוב מבעליו בכל היכולת לעשות בענין זה...
ואסיים בברכת כל טוב להדר"ג הרמה שליט"א, הנני החותם בכל רגשי כבוד ויקר הראויים."
ישנן טענות שכל הכבוד הרב הזה הוא בגלל שמדובר בפיקוח נפש. אך מבין המכתבים שבהם פונה הגרי"ז לרב קוק הגרי"ז לרב קוק, רק שניים קשורים לפיקוח נפש (השני הוא מכתב שבו ביקש הגרי"ז לפעול למען הצלת בחור מהגיוס לצבא).
רוב המכתבים לא קשורים לפיקוח נפש כלשהו כמו למשל במכתב הראשון מתרפ"ג כלל אינו קשור לפיקוח נפש, אלא עוסק בקיום צוואה של בת בריסק שאביה נפטר ברחובות, ורק שני מכתבים בלבד עוסקים במקרים הקשור לפיקוח נפש, המכתב של הצלת בחור שגוייס לעבודת הצבא ובקשת אישור עלייה לארץ לאחר מתלמידיו כדי שיוכל ללמוד תורה כי בחו"ל הוא עלול להיות אבוד לעולם התורה, וגם במכתבים הארים ישנם תארים מופלגים, כך שהגרי"ז כתב תארים מופלגים לרב קוק גם ללא קשר לפיקוח נפש. וגם אם מדובר בפיקוח נפש, אין זה מכריח לחזור כמה פעמים באותו מכתב על 'הדר"ג [הרמה]' , ולא מכריח לכתוב 'רב דעה"ק ירושלים תובב"א' או 'רב ראשי בירושלים עה"ק תובב"א' (במכתב להצלת בחור ישיבה מגיוס לצבא בתרצ"ה), כשההכרה ברבנותו של הרב קוק בירושלים, היא עצמה מראה על הערכה רבה ביותר.
אמנם, גם במכתב למרן הגרי"צ דושינסקי זצוק"ל הוא כותב 'רב ואב"ד למקהלות האשכנזים', כשכמובן ביחס לרב קוק גם מדובר ברב לאשכנזים. אלא שהגרי"ז לא רצה להתערב במחלוקת והתייחס לשניהם כרבני הקהילה האשכנזית. בכל מקרה, מכך שהתייחס כך גם לרב קוק בנוסף לאיך שכותב לרב קוק במהלך המכתב, רואים את הערכתו הרבה אליו כפי שהעריך את הרב דושינסקי.
הגאון הרב ישראל חיים דייכס מלידס זצוק"ל - מגדולי הדור באותה תקופה. היה מעריץ נלהב של הראי"ה. למשל, בפתחו של אחד מספריו הרבים של הגרי"ח דייכס, מובאת הסכמה מרגשת של הראי"ה, והרב דייכס מכנהו:
'ידיד נפשי הגאון הגדול האמיתי, תפארת ישראל, אוצר תורה יראה ותבונה, חוקר ומקובל, כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, רב הכולל בעה"ק ירושלים תובב"א'.
הקנאים שלחו מכתב לגרי"ח דייכס, וציפו כי הוא יענה לבקשתם להחרים את הראי"ה וספרו, הם לא ידעו שהרב דייכס הוא מעריץ של הרב קוק, ולא היה סיכוי שיחרים את הרב קוק. אדרבא, הוא הזדעזע ממעשיהם המגונים, ומחה על כך בחריפות.
הגאון הרב צבי אריה יעקב מייזלש זצוק"ל - התפרסם כרבה של לאסק הסמוכה לפיוטרקוב ומחבר שו"ת "חדוות יעקב".
כתב בתרפ"ה מכתב לרב קוק שבו מודיע לו על שליחת ספרו ומבקש לשלוח לו את הערותיו, וכך כתב בפתיחה:
'צבי אריה יעקב מייזלש
בן הגאון מו"ה דוד זצל"ה
אבד"ק לאסק והגליל כ"ה יום א' ויקרא תרפ"ה
כבוד גאון הגאונים, רב רבנים, שר התורה, כל רז לא אניס ליה, מופת הדור, איש אשכולות הצדיק וכו' כקש"ת מו"ה אברהם יצחק שליט"א קוק, ראש הרבנים בירושלים עה"ק דארעא דישראל...'
הנה מחאה של גדולי ישראל ומנהיגי הישוב הישן בירושלים שהתפרסמה בטבת תרצ"ג, בעקבות ביזוי הרב קוק:
'מחאה גלויה מאת ראשי ומנהלי מוסדות התורה והחסד של הישוב הישן והיהדות החרדית בירושלים ת"ו.
בהתאסף יחד ראשי מוסדות הקודש של היהדות החרדית בירושלים, עמוד התווך של הישוב הישן בארה"ק, למראה הסכנה הצפויה ח"ו לקיומה של תורה ושלטונה בחיים, ע"י מעשיהם של כנופיית צעירים מחוסרי כל מצפון ורגש אחריות, ונעדרי כל זיק של כבוד התורה, שבשנאתם וקנאתם בגדולי התורה ועמליה בטהרה הרעישו מלחמת פלסתר על רבני ירושלים גאוניה וצדיקיה בכלל, ועל רבנו הגאון הצדיק מרן אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, ראש רבני אה"ק והגאב"ד דפעיה"ק ירושלים ת"ו בפרט, ואחרי שנוכחו לדעת כי כנופיה זו של כותבי הפלסתר הם הם בעלי העתון 'קול ישראל' והם הם התופסים את בית ישראל בליבותם בתור סניפה של "אגודת ישראל" בירושלים, וגדולה החרפה ורבה הכלימה כי הרס זה לבית ישראל בא לנו בעווה"ר תחת השם המזוייף של "יהדות חרדית" והגנת הישוב הישן שמחרפיו אלה מתיימרים ומתחצפים עוד להשתמש בו.
לכן מצאנו חוב קדוש בנפשנו להוקיע את עושי הרשעה האלה לעיני השמש ולהסיר מעל הישוב החרדי את קלון מעשיהם של מחריבי קרתא קדישא אלה. והננו מבקשים את פני רועי ישראל[...] לכלות הקוצים מכרם ד' צבאות.
[...] חלילה להכניס שום רפיון בלב, מפני מעשיהם המקולקלים של איזה כנופיה בעלי ריב ומדון השקועים בפוליטיקה של פירוד לטובת עצמם, והם הקימו והרחיבו מספר נערים קלי עולם רודפי שקר ותוהו להעיז פניהם ברבותינו בדברי דופי, ובמה נחשבו הם, ואין כוחם אלא בכתבי פלסתר שהם מפיצים ברשעתם. אבל
ת"ל, כל העדה כולם קדושים, יראי ד' ושומרי תורה ומצוות מכבדי התורה וגדוליה ומגינים במסי"נ על כל קנייניה הקדושים של היהדות החרדית.' (מובא בספר "בתוך החומות" עמ' 330)
בירחון קול תורה תמוז-אב תרצ"ה (עמ' כ"א-כ"ה) מופיעה הכרזה על יום תפילה לרפואת הרב קוק שבו הוא מוגדר "רבנו גאון ישראל וקדושו מרן..", 'רבנו גאון עוזנו הגאון הגראי"ה קוק שליט"א', 'גאון הדור שבית ישראל נשען עליו, עמוד התווך של התורה והיהדות באה"ק', ועל ההכרזה הזו חתומים מרנן הגאונים מגדולי ירושלים ובהם מגדולי הדור זצוק"ל: רא"ז מלצר (תר"ל-תשי"ד), רש"א פולונסקי ("הרב מטפליק" - תר"ל-תש"ח), רצ"פ פרנק זצ"ל (תרל"ז תשכ"א, הרבי מזוויהל, ר' שאול ידידיה אלעזר טאוב ממודז'יץ (תרמ"ח-תש"ח), ר' מנחם נחום טברסקי מרחמסטריבקה (ת"ר/תר"ג-תרצ"ו), מרן הגאון ר' זאב טברסקי מרחמסטריבקה (תר"י-תרצ"ז), רי"ג הורוויץ (ר"י "מאה שערים" ורב השכונה - תרכ"ט-תשי"א), הרב משה חסקין ("הרב מפרילוקי" - תרל"ב-תש"י), הרב מאיר סטלביץ ("הרב מחסלביץ'" שהיה רב שכונת "זכרון משה"), ר"א אליישיב ("הרב מהומל"), הרב משה פריצקר ("הרב מברדיצ'וב"), הרב שלום מלמד ("הרב מאומן"), הרב מרדכי סנדר הלוי קופשטיין ("הרב מראדין"), רש"ז זלזניק (ר"י "עץ חיים" לצד הגרא"ז), רי"י וכטפויגל (ר"י "מאה שערים" וחתן ראש הישיבה הקודם מרן הגרז"ר ברוורמן זצוק"ל [נפטר בתרפ"ט] - תרמ"ז-תשל"ח), הרבנים שמחה ושמעון וינוגרד (ראשי ישיבת "תורת חיים"), ר"י סרנא (מראשי ישיבת "חברון" - תר"ן-תשכ"ט), ראשי ישיבת המקובלים האשכנזית "שער השמים" - רחי"ל אויירבך (תרמ"ז-תשי"ד) והרב שמעון צבי [לידר-]הורוויץ (תר"ל-תש"ז), הרב יחיאל מיכל הורוויץ ("ר' מיכל דיין" שהיה דיין ביפו אצל מרן הגרנ"ה הלוי וידנבוים זצוק"ל ואח"כ רב שכונות "כנסת ישראל" ובתי ברוידא והסביבה בירושלים ומקורב לרב קוק והרב זוננפלד), הגאון הרב חיים קלידצקי זצ"ל (כ-30 שנים רב בארה"ב ועלה בתרפ"ח לירושלים - נפטר בתשי"ד), הרב יעקב הניך סנקביץ והרב חיים אלעזר אלתר (ראשי ישיבת "שפת אמת" הראשונים), הרב משה אריה לייב שפירא (ראש ישיבת "תורת אמת" החב"דית ומחשובי רבני חב"ד) ועוד.
וכן נשלחו מכתבים שונים מרבנים גדולים שבהם איחולי החלמה חמים לרב קוק ובהם הוא מוגדר 'הגאון מוהרא"י קוק שליט"א' (הגרח"ע גרודזינסקי), 'כבוד הגאון האמתי פאר הדור והדרו הצדיק כקש"ת... האב"ד בירושלים...' (מכתב הגרב"ד לייבוביץ מקמניץ המוזכר לעיל), 'כבוד ידידי הרב הגאון הנודע לשם תהילה ותפארת בתוך גאוני יעקב, עה"י (עמוד הימיני), פטה"ח (פטיש החזק) בעל מידות תרומיות כש"ת מוהר"ר' (הגאון ריי"צ מלובביץ' זצוק"ל), 'הרב הגאון המפורסם פאר הדור רב פעלים וכו' כקש"ת הר"ר... רב הכולל בעיה"ק ירושלים תובב"א' (הגאון ר' יחזקאל הלוי הולשטוק מאוסטרובצה זצוק"ל הי"ד - תרמ"ז-תש"ג). עם חתימת החוברת הרב קוק נפטר. קישור:
<a class="postlink" href="http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?61714&+%F7%E5%EC%20%FA%E5%F8%E4">http://www.otzar.org/wotzar/book.aspx?6 ... A%E5%F8%E4</a>
לאחר פטירת הרב קוק פרסמו גורמים שונים מודעות אבל ובהם מוסדות שאינם ציוניים אך ראו ברב קוק את גדול הדור שנלקח לבית עולמו, וביניהם ישיבות "עץ חיים", ו"כנסת ישראל - חברון" ו"ועד השחיטה האשכנזית" שיש לציין שהוקם כוועד שחיטה נפרד מהשגחת השחיטה של הרב קוק.
ישיבת "עץ חיים" פרסמה את הדברים הבאים:
' "הצור תמים פעלו".
מוסד התורה הראשון באה"ק אשר לפני 16 שנה בשנת התרע"ט באותה עונה ג' אלול, היה ממביאי ומכתירי רבן של ישראל בשערי ירושלים, מבכה עתה יחד עם היישוב הארצישראלי את האבדה הגדולה שאינה חוזרת בהילקח מאתנו פאר דורנו גאון עוזנו, מרן רבנו אברהם יצחק הכהן קוק זצוק"ל, ינחם הית"ש את משפחתו הגדולה ואת כל בית ישראל וירפא שבר בת עמו.'
וכן ראו בקישור הבא את מינויו של הרב פרנק לרבה האשכנזי הראשי של ירושלים כיורש לרב קוק:
<a class="postlink" href="http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23540&st=&pgnum=19">http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.asp ... =&pgnum=19</a>.
כאן רואים בבירור שכלל הקהילה האשכנזית על רבניה תמכה ברב קוק כרבה ואחריו ברב פרנק.
איך אויךאני רואה שכ' לא מבין עברית ,פולנית כן?
Ghafar myślę co pan do tej pory więcej niż wystarczająco, proszę nie być obsesją
לא בחינם חסמו אותך בכל הפורומים אני מבין לליבך אבל אנחנו לא אשמים
תודה.
ב"לדעת" חסמו אותי רק פעם אחת ומאז המשכתי לדון בעניינו של הרב קוק לא מעט ולא נחסמתי כמו שלא נחסתי לפני אותו פעם כשבמערכת הפורומים הישנה של "לדעת" לא נחסמתי ולו פעם אחת למרות שכתבתי שם על הרב קוק יותר ממה שכתבתי כאן או בפורומים האחרים.
גם באוצר החכמה (שנחשב יחסית ליבראלי מכל הפורומים החרדיים) אמרו לך פעם אחר פעם לחדול מהאובססיות שלך. רפו"ש בתושח"י.
פאר הדור: כנראה יש לך איזה back-fire (איך אומרים את זה בעברית?) בענין הזה.
כולנו מסכימים (או לא מסכימים) עמך שרב קוק היה גדול הדור וצדיק יסוד עולם וכו' וכו' אבל התגובות הארוכות יותר מדי לא מתאימים להקאווע שטיבל, ומשום טירחא דציבורא יותר טוב היה אם היית מביא בקוצר אמרים נקודות קטנות מגדלותו גאונותו וצדקתו.
כולנו מסכימים (או לא מסכימים) עמך שרב קוק היה גדול הדור וצדיק יסוד עולם וכו' וכו' אבל התגובות הארוכות יותר מדי לא מתאימים להקאווע שטיבל, ומשום טירחא דציבורא יותר טוב היה אם היית מביא בקוצר אמרים נקודות קטנות מגדלותו גאונותו וצדקתו.
איך אויךגם באוצר החכמה (שנחשב יחסית ליבראלי מכל הפורומים החרדיים) אמרו לך פעם אחר פעם לחדול מהאובססיות שלך. רפו"ש בתושח"י.
עובדה שבאוצר החכמה חסמו אותי הרבה יותר מאשר ב"לדעת", ושם גןם חסמו אותי על תגובות ראויות שלא קשורות כלל לנושא זה, כך שבאוצר החכמה הם לא ממש ליברליים, לפחות לא מישהו מסוים מהבכירים שהוא בעיקר, אם לא רק, זה שחסם.
ברסלבערפאר הדור: כנראה יש לך איזה back-fire (איך אומרים את זה בעברית?) בענין הזה.
כולנו מסכימים (או לא מסכימים) עמך שרב קוק היה גדול הדור וצדיק יסוד עולם וכו' וכו' אבל התגובות הארוכות יותר מדי לא מתאימים להקאווע שטיבל, ומשום טירחא דציבורא יותר טוב היה אם היית מביא בקוצר אמרים נקודות קטנות מגדלותו גאונותו וצדקתו.
אני מבין את העניין, אך העתקתי את הדברים על דמותו ורבנות ירושלים מקבצים שאספתי ולהתחיל ללבחור דברים מסוימים מזה זה הרבה זמן. בכל מקרה לא חייבים לקרוא הכל בבת אחת מי שמעוניים לקרוא דברים אלו.
לגבי רבנות ירושלים, כדי להבהיר ולהוכיח את טענתי, לא מספיק להביא תגובה קצרה.
אז חסמו אותך באידישע וועלט, חסמו אותך ב"לדעת", חסמו אותך באוצר החכמה (לא כל כך הרבה כמו ב"לדעת" רק פחות...וכו' וכו'). יפה מאוד! אולי תעשה לעצמך ניק חדש "חסם סופר"...
זה הזמן לכולנו להגיד לכבוד "פאר הדור" מספיק!!!! אין לנו כח לזה!
שלום וברכה!!!
שלום וברכה!!!
בן מלךאז חסמו אותך באידישע וועלט, חסמו אותך ב"לדעת", חסמו אותך באוצר החכמה (לא כל כך הרבה כמו ב"לדעת" רק פחות...וכו' וכו'). יפה מאוד! אולי תעשה לעצמך ניק חדש "חסם סופר"...
ב"לדעת" חסמו אותי פעם אחת בלבד, שזה הרבה מאוד פחות מב"אוצר החכמה"!
פורומי אידישע וועלט אינם דוגמה כיוון שהם פורומים של אנטי ציוניים קיצוניים.
טעפלזה הזמן לכולנו להגיד לכבוד "פאר הדור" מספיק!!!! אין לנו כח לזה!
שלום וברכה!!!
אני כתבתי כבר שעניין רבנות ירושלים הוא האחרון שאביא.
תגובות נוספות שלי יכולות להיות אם יש איזה שהוא פרט חדש או דבר מסויים בענייני חג כזה או מאורע אחר או הקשור ישירות לרב קוק, וכדומה.
יש לי הספר "האיש נגד הזרם".
אולי נדפיס "הזרם נגד האיש"..?
אולי נדפיס "הזרם נגד האיש"..?
קאווע טרינקעריש לי הספר "האיש נגד הזרם".
אולי נדפיס "הזרם נגד האיש"..?
מה שייך לענייינינו?
אני הבאתי תגובות שכל כולן התייחסות ישירה לרב קוק ודמותו ולא דברים צדדיים.
בתגובה ראשונה התייחסתי לכך (עם קישורים בעניינים אלו) שגם כלל גדולי היהדות החרדית התייחסו בהערצה אישית לרב קוק ושהיו גם גדולי עולם רבים שתמכו בדרכו.
אח"כ הבאתי תגובות על תולדותיו, כתביו, יצירתו והגותו, ציטוטים ממשנתו וציטוטים עליו, מעשים והנהגות ממנו ויחס קהילת ירושלים, דברי הספד ושבח עליו מרבנים ואחרים, ויחס גדולי ישראל אליו כרבה של ירושלים.
כל עניינים אלו קשורים ישירות לאשכול על הרב קוק. הדבר היחיד שיכול להפריע לכאלו ואחרים הוא אורך התגובות, אך עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה וגם מתגובות ארוכות לא צריך לפחד. שנית בעניין זה, חוץ מעניין המעשים וההנהגות, כל שאר הענייניםנכנסו בכמות התווים האפשרית בתגובה אחת. כך שגם לפי תגצוגת הפורום יש מקום לתגובות לא קצרות בכלל.
חבל על הרוגז.
לא דברתי עליך/אליך. - רק זאת שיש לי ספר זה בספריה שלי. כשקראתי זאת בשעתו, חשבתי על הלצה זו, ספר על הרב הרוא"ה בשם "הזרם נגד האיש".
טעיק - איט - איזי.... תרגום: קח זאת קל...
לא דברתי עליך/אליך. - רק זאת שיש לי ספר זה בספריה שלי. כשקראתי זאת בשעתו, חשבתי על הלצה זו, ספר על הרב הרוא"ה בשם "הזרם נגד האיש".
טעיק - איט - איזי.... תרגום: קח זאת קל...
קאווע טרינקערחבל על הרוגז.
לא דברתי עליך/אליך. - רק זאת שיש לי ספר זה בספריה שלי. כשקראתי זאת בשעתו, חשבתי על הלצה זו, ספר על הרב הרוא"ה בשם "הזרם נגד האיש".
טעיק - איט - איזי.... תרגום: קח זאת קל...
מתאים באותה מידה לכתוב ספר עליו בשם "הזרם בעד האיש" כי היו גם גדולי עולם רבים שתמכו בדעותיו כפי שכתב הבאתי קישור בעניין וזה כולל גדולי עולם שתמכו בציונות כלומר שעצם התמיכה בציונות היא תמיכה בדעותיו של הרב קוק כמו שב"אורות" וכמובן שזה כולל גדולים שהתבטאו במפורש בעד דבריו של הרב קוק ב"אורות" וספרי מחשבה אחרים שלו וכמובן רובם ככולם היו תומכי הרעיון הציוני, היו היו גם מתנגדי הציונות שתמכו בדעותיו של הרב קוק כמו מרן הגאון ה"פחד יצחק" זצ"ל שאמר על דברי המחשבה של הרב קוק שהם "תורת ארץ ישראל" (ועל הרב קוק עצמו אמר שהוא היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות מכל אשר חלקו עליו) ומרן הגאון הרב מטפליק זצוק"ל שאמר על דברי התור של הרב קוק שהם "תורת כנסת ישראל" (הוא היה שואל את הרב נפתלי שטרן שהיה הולך לסעודה השלישית של הרב קוק והתפלל בבית מדרשו של הרב מטפליק בשכונת "בית ישראל": "נפתלי, זוג שוין איבער כנסת ישראל תורה!") ובנוסף, גם הגאון הרב נחמן שלמה גרישפן זצ"ל שהיה מתחילה תלמיד מובהק למרן הגאון הרידב"ז זצוק"ל נעשה למעריץ של הרב קוק ותוצך נלהב במשנתו שכתב מאמר מאלף של תמיכה ב"אורות". ראה כאן על כך: <a class="postlink" href="http://www.shoresh.org.il/spages/articles/article1778.htm">http://www.shoresh.org.il/spages/articl ... le1778.htm</a>
קאווע טרינקערחבל על הרוגז.
לא דברתי עליך/אליך. - רק זאת שיש לי ספר זה בספריה שלי. כשקראתי זאת בשעתו, חשבתי על הלצה זו, ספר על הרב הרוא"ה בשם "הזרם נגד האיש".
טעיק - איט - איזי.... תרגום: קח זאת קל...
אויף העברעאיש זאגט מען "תזרום", אבער זאלסט וויסען אז דו האסט יעצט אנגעהויבען...פאר הדור גייט דא שרייבען יעצט א גאנצע ספר "הזרם בעד האיש". 😈