קוואנטום מעכאניקס און ווי אלט די וועלט איז

ביבער

מעל"ע: ס'איז לעצטענס ערשינען א בוך ביי דר זעלענקא פון מאנרא וואו ער קומט אויף מיט א מאטמעטישן חשבון אז לויט די געזעצן פון קוואנטום פיזיקס שטימט די עידזש פון 13.5 ביליאן גענוי מיט די ששת ימי בראשית
<a class="postlink" href="https://www.amazon.com/Essence-Zev-Zelenko-MD/dp/0578609061">https://www.amazon.com/Essence-Zev-Zele ... 0578609061</a>

חתן בחור

למעשה האט מען דערווייל נישט אויסגעפונען ווייל סוכ״ס דארף א מענטש אייביג אנקוקען דעם סענסאר צו וויסן דעם ענטפער, און דעמאלטס איז עס מער נישט אבזערווירט געווארן בלויז דורכ׳ן סענסאר. פארשטייט זיך אז היינט איז עטיאיזם גאר פאפולער, און ממילא קענען רוב פיזיקער נישט אננעמען אז עס מוז זיין א קאנטשעס אבזערווירער, ווייל טאמער יא ווייזט דאס אז א מענטש איז ספעשל און נישט בלויז א פראסטע פיזיקעל ארגאניזם.

I think this [the Copenhagen Interpretation of Quantum Physics] actually implies the existence of God if you adopt this interpretation. Because, you see, the finite observer looking into the box can himself be given a quantum physical description. As a physical object, he can be described by quantum physics. That means he exists in an indeterminate superposition of states unless somebody else observes him. But then the same thing is true of that person, and you get a chain where nobody is collapsed! There is no reality, and yet classical reality obviously exists. Here we are! So what collapses the ultimate indeterminacy of the whole universe? Ultimately it leads to a kind of ultimate observer who collapses the indeterminacy in the universe and therefore is implied by the Copenhagen Interpretation. Otherwise it would never get collapsed and nothing would ever truly exist. So this Copenhagen Interpretation, I think, ultimately implies the existence of such a being which is necessary to collapse the indeterminacy of the universe and halt the infinite regress of measurers. That is the answer to the measurement problem – you halt it with a non-physical observer. Because the observer is non-physical he cannot be described by the equations of quantum mechanics. Therefore that is why the chain of observation stops with the ultimate observer who transcends the physical world and collapses the indeterminacy in the universe

So this is actually, I think, a good argument for the existence of God if you embrace this Copenhagen Interpretation of quantum physics

הרמב״ם סבור שהעולם מחודש. הבריאה התפתחה בזמן, יום אחד, יום שני וכו', ואף הזמן עצמו התחיל פעם, נברא. אריסטו ראה מסביבו את העולם החומרי. יש חומר. מתי התחיל להיות? שום דבר לא הוביל אותו לתשובה. אם כן, הניח שתמיד היה. תמיד היה זמן, ותמיד היה עולם. אבל אנחנו איננו אומרים כך. העולם התחדש, ואז גם התחדש הזמן.

אמנם ענין החידוש אינו פשוט כלל. מוסכם על הכל שהקב״ה הוא בעל השלמויות כולן, ואינו משתנה. לא נעמוד כאן על ההוכחות לכך, אבל גם אנשי התורה וגם הפילוסופים מודים בזה. אם כן, קיימת השאלה: אם העולם מחודש, מדוע הוא נברא כאשר נברא? האם עד אז לא רצה הבורא לברוא, ואז רצה? אם כן חל שינוי ברצונו, וזוהי סתירה לאומתו שהוא בלתי משתנה.

נתבונן בענין בריאת הזמן. ישנן שתי אפשרויות להבין זאת: האחת - הזמן הוא מציאות עצמאית. השניה - הזמן אינו אלא צורת חשיבה אנושית, האדם מסדר את המאורעות בסדר מסוים, והוא קורא לזה קודם ולזה מאוחר, אך אין מציאות ממשית של זמן. אותה השאלה קיימת גם לגבי החלל: האם הוא מציאות עצמאית, או שאינו אלא האופן שבו מסדר האדם במחשבתו את העצמים. היו חכמים חשובים שסברו כאפשרות השניה, ולפי שיטתם אין טעם לדבר על זמן לפני היות האדם. עם בריאת האדם התחדשה צורת החשיבה הזאת הנקראת זמן, ואי אפשר לדבר על זמן שעבר לפני בריאת האדם. לעומת זאת לפי האפשרות הראשונה - וכך סבר הרמב״ם - הזמן הוא מציאות כשלעצמה, שהיתה גם לפני היות האדם, והאדם יכול לשחזר אחורנית כמה זמן עבר בין מאורעות שונים לפני היותו, למשל, כמה זמן עבר מבריאת העשבים עד שנברא האדם. לפי שיטה זו הזמן הוא מציאות ממשית, ואף על פי שאיננו יכולים למשש אותה או לתפוס אותה בחוש, אנו תופסים אותה בחוש פנימי. מציאות זו נבראה כמו שנברא החומר, וכמו שנבראו השכלים הנבדלים, המלאכים, שגם אותם אין אנו משיגים בחושים. [באמת לכשנעמיק נוכל למצוא שגם מה שאנו משיגים בחושים אינו ממשי, אלא החושים יוצרים אצלינו את המחשבה אודות ממשות מוחשית. כל העולם המוחשי קיים רק במחשבה שלנו, ויש דרכים להוכיח זאת].

אולם, יש להבין כי לגבי הבורא, שברא את הזמן ואת החלל ואת החומר, לא תופסת השאלה מה היה לפני שברא. כי הוא וחכמתו ורצונו חד הם, ואין במציאותו בכח ובפועל, אלא הכל קיים בפועל. מבחינתו הבריאה היתה קיימת תמיד, כי חכמתו או רצונו שגזרו שתהא קיימים בפועל תמיד. הבורא ״אינו מצוי בזמן״ (הל׳ יסודי התורה א יא), וגם כשהזמן נוצר - מבחינתו אין עבר הווה ועתיד, אלא הכל הווה. גם בשאלת הידיעה והבחירה אנו אומרים כך, ״לא מחשבותי מחשבותיכם״, התפיסה של הקב״ה את המציאות אינה בתפיסתינו. אנו חושבים על העבר ומתכננים את העתיד, אנו מרגישים שיש לנו בחירה חופשית לעשות בעתיד כך או כך. ואילו הקב״ה יודע בבת אחת כל מה שהיה וכל מה שיהיה, אצלו גם העתיד הוא הווה. מבחינתו - הכל צפוי, מבחינתינו - הרשות נתונה. וכך נאמר: מבחינת הקב״ה - העולם קדמון, ומבחינתינו - העולם מחודש. התורה נכתבה בשבילינו, ובשבילינו ״בראשית״ היא גם ראשית הזמן, ומשם ואילך אפשר לדבר על עבר הווה ועתיד ומנין שנים, אבל מבחינתו ית׳ ״בראשית״ היא הסיבה. העולם קיים במחשבתו או ברצונו כביכול, והוא קיים בפועל, כולו בבת אחת.