לערנענדיג האב איך אויפגעפאסט...

כי באם אתה בדורך בעצמך תשפוט הכל מהיכן יוכלו המנהיגים הבאים אחריך להנהיג את דורם כי יהי׳ ח"ו איזה מקום לקטרג ע״ז כי מי יכול להנהיג את ישראל אחר משרע׳׳ה רעי״א מהימנ׳׳א קדיש״א, ואך כאשר עתה בעצמך תמנה מנהיגים יהי׳ כח בהמנהיגים הבאים אחריך להתקיים כ׳ נסתם פ׳ המקטרג שהוא אפילו בדורו של משה היו ג״כ אנשים שהיו נמוכים הרבה ממנו שרי אלפים שרי מאות וכו'

ובדרך הלציי אמרתי כי נתטפשו בעו"ה המון העם ולא יאמינו בהדיין שידין דין אמת כפי התורה ולא יטה ימין ושמאל אפילו בעד כל הון, וחושבים בדעתם שהדיין כאשר חפץ עשה יעשה, ובראותם שהדיין אינו מקבל שוחד עדיין הם חושבים שהדיין יחנן וירחם את אשר ירחם ומי שיעלה רחמיו בלב הדיין זוכה בדין או מי שהוא בעל דברים למען תפוס את הדיין בלבו עליו ירחם.

ולזאת ככה הם עושים, כששני אנשים צריכין להתדיין מקדים א' מהן ובא לדיין לבדו ורוצה לספר לו כל המאורע בכדי להטעים דבריו אליו ולהעלות רחמים בלבו עליו, אך יודע הוא שאין הדיין רוצה לשמוע טענת בעל דין א' בלי חבירו לזאת יושב אצל הדיין כל היום ומסבבו בסיפורים ודברים ומבטלו מעבודתו ולימודו ומסבב עד שהגיע לצרתו ומספר המעשה לפניו מבלי משים הדיין אל לבו כלל שזה רוצה להתדיין עמו ואח"כ בערב בא לביתו ובבוקר הוא שב אל הדיין שנית ומספר לו צרתו ומגיד לו אמת יודע אני כי אי אפשר לך שתעזור לי בזה אך דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים ואותך ראיתי צדיק לפני מכל אנשי עירי לפניך אשיחה מר נפשי וככה עושה כמה ימים לישב כל היום אצל הדיין להרבות דבריו אליו:

ויהי כי ארכו לו הימים וישקף השוטה ההוא בפניו של הדיין ונדמה לו שכבר נתמלא הדיין רחמים עליו אח"כ בא אליו ואמר לו אדוני דע לך שבני אדם מפתים אותי שאתבענו לדין לפניך כי צדיק אתה ולא תשא פני כל כופר ודאי תעשה לי משפט, והגם שלא אתבענו מיד מ"מ אחר איזה זמן לכשאפנה אתבענו לדין לפניך ואין הדור יתום שאתה שרוי בתוכו ובידך מקל ורצועה להציל עשוק למה לי לוותר לרשע כזה:

וכשמוע הדיין דבר זה מר לבו בקרבו איך זה סידר טענותיו לפניו הרי פסול ליה לדיניה, ואמנם יודע כאשר לא יזדקק לדינם ילך זה במקום אשר לא כדת כי לא יבוש בזה כי ימצא מענה שהוכרח לזה לפי שהדיין הקבוע לא רצה להזדקק לו ולכן אי אפשר להדיין לומר אליו פסילנא לך לדינא, ואף על פי כן רצונו שלא יבואו כלל לדין, ומהו עושה מתחיל לטעון עמו ואמר לו וותר נגדו כי גם לפי דבריך בסיפור המעשה שספרת לי יש ג"כ לשכנגדך זכות כך וכך ומי יודע עוד מה יטעון הוא ומיד מתחיל זה לפלפל עם הדיין לסתור הזכותים שאמר ואומר לו מה שאמר אדוני מי יודע מה יטעון הוא דע אדוני שאי אפשר בעולם שיכחשני אפילו דיבור א' ואם יכחיש ודאי הוא פושע ישראל ופסול לעדות ושבועה והדיין שותק ומה לו לעשות ונדמה בעיני הסכל ההוא שכבר הדיין הוא שלו ומיד הולך לבעל דינו ואומר לו נרד לדין:

אכן הבעל דין הוא ג"כ סכל כמוהו ואומר איך ארד לדין ופני הדיין לא פללתי ומתחיל להשמט מהתובעו לומר אין פנאי עתה ואחת שאלתי תמתין לי ימים אחדים עד אקח מועד ודאי לא אברח מדין תורתנו
הקדושה ואומר בלבו ביני ביני אקנה לי הדיין שיתמלא רחמים עלי, ומיד הולך הוא אל הדיין ומתחיל לסבבו בסיפורים, אכן הדיין בראותו משכים לפתחו יודע הוא על מה רץ אליו ואומר בלבו למה יטריחני זה בסיבובים כמה ימים קודם שיספר לי ויבטלני מלימודי ומיד אומר לו הדיין ודאי באת אודות התביעה שיש לפלוני עליך וזה משיבו ידע אדוני מזה כבר דע לך אדוני שהוא פושע ישראל ועשה לי כרשע ואני היה בלבי לתבעו וקדם הוא ותבעני ואם ירצה אדוני אספר לו גופא דעובדא והדיין חושב כיון שכבר הטעים לי התובע טענתו מותר לי לשמוע גם את זה ויאמר לו ספרה נא לי ויספר לו:

ואמנם הדיין חפץ שלא ידונו כלל, ומתחיל לטעון עם זה הנתבע ואומר לו אפילו לפי דבריך יש לך חוב כך וכך ומכל שכן כשיספר הוא ודאי יהיה לך חובה יותר ויותר לזאת טוב שתתפשרו יחד ומתחיל זה לטעון עמו ולחנפו בדברים וכך עושה כמה ימים, ובהגיע יום מועד באים שניהם לדין והדיין אינו יכול להסתלק מהם פן ילכו באלמות אשר לא כדין תורה, וטוענים שניהם לפניו והוא שומע ופוסק דינם כפי התורה ולא יבינו פתאים אלו כי אם מתחלה היו באים שניהם יחד לפניו היה פוסקו ג"כ כך והיה קץ למשפט ההוא בשעה א' ולרוב פתיותם אותו המשפט יומשך חודש או חדשים והטריחו הדיין בדברים בטלים ובטלוהו מלימודו ועבור פתיות הזה של ההמון אין לדיין מנוחה כל ימיו אפילו רגע כי משפט ועסק אשר די לגומרו בשעה אחת יומשך כל כך זמן ארוך:

ואמרתי בזה להלציי, ששאל מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב, ר"ל מדוע אין לך מנוחה כל היום כולו הלא ידעתיך בקי בכל התורה ומה שיטענו הבעלי דין תגיד להם משפטם ואם כן מה זה הטורח כל כך, ובשלמא אם ישבו דיינים עמך הייתי חושב כי טורח הזה בהטעימך דבר המשפט להדיינים שאינם מבינים מיד מה אתה אומר, משא"כ כיון שאתה יושב לבדך מדוע נצב העם עליך כל היום:

והשיב לחותנו, באמת אילו היו באים מיד למשפט שני הבעלי דין לא היה להם טורח זה, אבל מה אגיד לך שככה נוהגים כי יבוא אלי העם, ר"ל כשתראה שבאים אלי כל העם יחד הוא רק לדרוש אלהים לשמוע הדרשה מאתי, משא"כ כי יהיה להם דבר היינו דיני ממונות (כשארז"ל סוטה ב ע"ב) ילפינן דבר דבר ממון בא אלי אין בא רק בעל דין אחד, ואח"כ חבירו, ושפטתי בין איש ובין רעהו, ר"ל שאני מוכרח להגיד דבר המשפט והודעתי להם את חוקי כו', ר"ל שאני מוכרח לפלפל ולטעון עם כל אחד ואחד והיינו בין איש ובין רעהו ולא אמר ושפטתי ביניהם כי ר"ל שמוכרח לפלפל במשפט עם איש לבד ועם רעהו לבד או בין איש ובין רעהו ר"ל ביני לביני בין ביאת האיש ובין ביאת רעהו מוכרח אני לאשתעי בדינא עמהם עם כל אחד ואחד לבדו טרם בואם גם יחד לדין, כ"ז אמרתי בהלציי:

מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, מצאתי כתוב מפי המשמועה והוא דיש בני אדם כששומעין תורה מפי חברו וכבר שמע ואתה מפי אחרים או שכבר יודעה אותה הופך פניו אחור ואומר כבר שמענו אותו מאה פעמים, והקב"ה עושה עמהם כן כשמתפלל בכל יום ויום, זהו אומרו מסיר אזנו משמוע תורה מה שאמרנו, גם תפילתו תועבה נעשה לו תועבה לפני הקב"ה יתברך שמו לעד

המנק, כלי שיש בו ב' ראשים כגון המזלג שיש לו ג' שינים ודרך בני יון להחזיק חתיכת הבשר ולחתוך עם הסכין ולאכול, ונוטל זה שחתך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמה

קל וחומר

אין צוואת הריב"ש שטייט וז"ל: התפלה הוא זיווג עם השכינה וכמו שבתחילת הזיווג ניענוע כן צריך לנענע עצמו בתפילה בתחילה. ואחר כך יכול לעמוד כך בלי ניענוע ויהיה דבוק להשכינה בדבקות גדול.

זאל א היינטיגע רבי זיך ווייגן צו זאגן אזאנס ביים טיש...

קל וחומר

ווי ווייט איך ווייס, איז צוואת הריב"ש נישט קיין צוואה, נאר פשוטע צוויים והנהגות וואס ער פלעג זאגן.

להבין אמרי בינה מ"ש בספר הנק' צוואת ריב"ש הגם שבאמת אינה צוואתו ולא ציוה כלל לפני פטירתו רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו. אך המכוון הוא אמת לאמיתו.

געוואלדיג

ספר כתית למאור

מסיר אזנו משמוע תורה גם תפילתו תועבה, מצאתי כתוב מפי המשמועה והוא דיש בני אדם כששומעין תורה מפי חברו וכבר שמע ואתה מפי אחרים או שכבר יודעה אותה הופך פניו אחור ואומר כבר שמענו אותו מאה פעמים, והקב"ה עושה עמהם כן כשמתפלל בכל יום ויום, זהו אומרו מסיר אזנו משמוע תורה מה שאמרנו, גם תפילתו תועבה נעשה לו תועבה לפני הקב"ה יתברך שמו לעד

ודפח"ח.

בן אדם

דאס איז די מצוות התורה פאר די פרוי בכלל, און נישט נאר ווען זי איז פאקטיש חתונה געהאט. זי קען דאך נאכאמאל חתונה האבן.

אמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי דכתיב {מלכים א כא-י} והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר ברכת אלהים ומלך

יעקב מענטש

קל וחומר

אין צוואת הריב"ש שטייט וז"ל: התפלה הוא זיווג עם השכינה וכמו שבתחילת הזיווג ניענוע כן צריך לנענע עצמו בתפילה בתחילה. ואחר כך יכול לעמוד כך בלי ניענוע ויהיה דבוק להשכינה בדבקות גדול.

זאל א היינטיגע רבי זיך ווייגן צו זאגן אזאנס ביים טיש...

דער ריב"ש האט עס דאך אויך נאר געזאגט אין זיין צוואה (בפשטות סמוך למיתתו) ווייל אם לא עכשיו אימתי... איז דאך געדרינגן אז ס'באלאנגט נישט ביים טיש!

אברך משי

צדקו דבריו של וואלווי.

כל האומר תהלה לדוד בכל יום [שלוש פעמים] מובטח לו שהוא בן עולם הבא

לא שמפני מצוה זו יזכה לעולם הבא, אלא דאם היה מצוה זו יתירה על מחצה זכויותיו מכרעת, וקמ"ל דמצוה היא

כדי להודיע שנגמרו המזמורים של סוף תילים, וכו' וכן בשירת הים כופלין פסוק ה' ימלוך לעולם ועד מפני שהוא סוף השירה ואם לא היו כופלין אותו לא היה נראה שהוא סוף השירה

געוואלדיג

פארוואס ווערט די קידוש שבת צופרי אנגערופן "קידושא רבה"

פסחים קו.

רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדיש לן מר קידושא רבה.
רש"י:בורא פרי הגפן ואהכי קרי ליה קידושא רבה דאכולהו קידושי אמרי לה:

א איד

כהאב אמאל געזעהן א צעטיל, ווי וואלוויש ווייסהויז פון וויליאמסבורג רופט דעם עולם צ׳ו א קידוש פון א אייניקל, שרייבט ער אזוי.
קידושא רבא אחר התפילה, קידושא זוטא (קאווע) לפני התפילה, ודפח״ח
דאס איז זיכער געווען נאך פאר קאווע שטיבלס צייטן, ווייל היינט איז שוין קאווע א קידושא מרובא.

ביליג

אלץ חלק נדה מעג מען שלאגן נאר מיט א שטעקן נישט מיד די הענט.
סתם אזוי טאר מען נישט שלאגן

אינטערסאנטער

די אמת'ע תירוץ איז זייער פשוט, די תלמידים פון די בעש"ט פארוועם ער האט געזאגט די ווערטער זענען געווען מופשט פון גשמיות אינגאנצן (א מושג וואס אויב מען דרייט זיך צופיל אויף די וועב פארשטייט מען דאס נישט בכלל...) און ממילא איז די שפראך געווען פאר זיי אן אנדערע סארט דערהער ווי באנונז ואכמ"ל.

פרייוויליג

די משנה ברורה שרייבט אויף וואס די מחבר זאגט: הכל חייבים להתענות ארבה צומות הללו ״ואסור לפרוץ גדר״, שרייבט ער: (א) ואסור לפרוץ גדר. ר"ל אע"ג דמסקינן בגמרא דבזמן דאין מצוי גזירות עובדי כוכבים על ישראל תלוי הדבר ברצון ישראל דהיינו אם רצו רוב ישראל והסכימו שלא להתענות בהג' צומות הרשות בידן כתבו הפוסקים דעכשיו כבר רצו וקבלו עליהן כלל ישראל מדור דור ואסור לפרוץ גדר.

דער משנה ברורה האט מיך גאר שווערער געמאכט מיט דעם וואס ער ציטירט די גמרא. לויט ווי דער משנה ברורה ברענגט נאך, איז די גדר בעיקר ווייל קבלו עליהן ישראל מדור ודור. יעצט, אפשר קבלו עליהם וועגן די גזירות עובדי כוכבים, און יעצט ווען עס איז נישט מצוי וואלטן זיי זיך אנדערש מקבל געווען? און פארוואס זאל נישט די רצון תלוי זיין פון די ״היינטיגע רוב ישראל״ וואס וועלן אפשר דאס מבטל זיין? פארוואס איז א קבלה (מחמת סיבות) מדור ודור שטערקער פוו די רצון רוב כלל ישראל, אזוי ווי די גמרא איז מברר?

איש חזון

שאלות ותשובות אגרוה באהלך חלק ג' לר' יעקב יצחק ניימן אב"ד פאפא בעלזא מאנטריאל, סימן כ"ג.
ר' גבריאל ציננער פרעגט אים דארט אהן איבער א קינד וואס ווערט געוואויר אז ער איז אדאפטעט און ס'ווערט נתעורר א ספק אויב ער איז בכלל א יוד וכו', בקיצור א פארצווייגטע שאלה. שרייבט אים רי"י בתוך הדברים "ואספר מעשה שהיה פה בעירנו שבא אלי אברך אחד שכבר הי' לו כמה בנים ובנות ואז נודע לו שאשתו מאומצת, והי' כמה שאלות וספקות בדבר, והצעתי הענין לפני הגאון בעל שבט הלוי שליט"א, כי איני מרשה עצמי להורות בכזה, ואם כב' יקבל עצתי גם הוא ימשוך ידו מכל הענין, ויש ע"ז רבנים אחרים".

berlbalaguleh

מ'האט געשמועסט אז דאס איז געווען ווייל צוליעב זיינע קענטענישן אין מילי דעלמא (ר'איז געווען א קאלעדזש גראדואנט, ווען ר'איז געקומען צום ויגד יעקב, לערנען אין ישיבה.) איז ער געווען א שותף/יועץ אין א קעמיקל מענופעקטשורינג פלענט.