איך האב זיך אנגעטראפן אין א ערבי נחל אויף פרשת וישלח וואס איז מבאר די היינטיגע דור בטוט"ד ולחיבת הקודש בין איך דאס מעתיק כאטש עס איז א אריכות, טעמו וראו כי טוב.
וטרם שיבואר זה נבאר משארז"ל (סוטה מט:) בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגי כו' והמלכות תהפך למינות. וצריך ביאור, לאיזה טעם יהיה כן. גם יבואר מאמר רז"ל (יומא פו:) העובר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, וצריך הבנה על מה הטביע הקב"ה כך בטבע האדם שאחר עוברו ב' פעמים נעשה בעיניו כהיתר, הרי עי"ז נתבטל כמעט הבחירה ממנו, שאחר שאינו רואה איסור בדבר ודאי לא יפרוש מהעבירה, טוב היה שיעשה הקב"ה הטבע בהיפוך, שיהיה הדבר חמור בעיניו, אולי עי"ז יפרוש...
...ולסיבת כל האמור, ארז"ל (קידושין ל:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש עליו בכל יום, והוא עבור שאין האדם שומר פיו ולשונו כמאמרם ז"ל (ב"ב קפה.) וכולן באבק לשון הרע, ועי"ז נמשך חיות ממקום הרע ח"ו וכאמור. והנה הש"י לבלתי ידח ממנו נדח הטביע באדם שיהיה מצד טבעו כשעובר עבירה ושנה בה נעשה לו כהיתר, והוא, כי להיות עבירה גוררת עבירה, לכן בעשותו פעם ראשון עבירה צריך הוא להתגבר נגד היצר הרע בל יעשהו פעם ב', ואומר הש"י אולי יתגבר ושכרו גדול, משא"כ בעשותו פעם ב' אזי כבר המשיך על עצמו חיות מאותו המקום ומושכו החיות ההוא עוד לאותה עבירה, וגלוי הדבר כי בל יוכל להתגבר על יצרו, לכן עשה לו הש"י תקנה בהעשות לו הדבר ההוא כהיתר.
וענין תקנה זו הוא על דרך שפירשתי פסוק ויהי כדברה כו' שהבאתי לעיל עיי"ש, והוא עם מה שארז"ל (יומא סז.) כי המשלח השעיר לעזאזל היו אומרים לו בכל מקום הרי לחם והרי מים, וכן בכל מקום מצינו כך, כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, כי כך טבע תאות האדם, כי בדבר אשר האדם קרוב להשיגו ולמלא תאותו לא תבער בו התאוה כ"כ, משא"כ בדבר אשר הוא רחוק מהשגתו. ולטעם זה ארז"ל (ב"ק לח.) גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה, כמו שפירש התוס' כי מתגבר בו היצר הרע כיון שהוא אסור באותו דבר ואין לו פת בסלו, וכל זה פשוט...
...וזה מה שרצינו לפרש במאמר נעשה לו כהיתר, והוא בראות השי"ת כי עבר ושנה בה אין תוחלת עוד שיתגבר על יצרו כי כבר בערה בו אש התאוה לדבר ההוא, אז הטביע הש"י בו שיהיה נעשה לו הדבר כהיתר ואינו רחוק מהדבר ההוא, כאילו אינו מצווה כלל ויש לו פת בסלו, ועי"ז אולי לא יתגבר בו התאוה כ"כ ויהיה באפשרי שלא יוכשל עוד בדבר ההוא וק"ל. ובזה מבואר ג"כ מאמר בעקבא דמשיחא כו', כי נודע ענין עקבא דמשיחא שאז הנשמות הם מסוד עקביים דאדם הראשון הן נשמות שפלות, והנה באמת דורות הראשונים שהיו נשמותיהן גבוהות היה יכולת בידם להלחם נגד יצרם לינצל מן החטא, משא"כ נשמות של עיקבא אין ביכולתם כלל להלחם עם תאוותם אם יהיה היצר הרע מתגבר אצלם בהיות רחוקים בדעתם מעשיית החטא, הן מצד שישראל מצווים ועושים הן מחמת הבושה מבני אדם, כמשארז"ל (נדרים כ.) כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא, כי הבושת מבני אדם אין מניחו לחטוא, וממילא עי"ז אין לו פת בסלו ויתגבר היצר הרע בקרבו ומצד קדושת נשמתו אין כח להלחם נגדו כי הם נשמות תחתונות מאוד, כאמור. לכן מה עשה השי"ת, הטביע בהם שיהיה חוצפא יסגא ואין בושת לא מהשי"ת ולא מבני אדם, והמלכות תהפך למינות, וכל העבירות נעשו כהיתר בעוה"ר כאשר אנו רואין בעינינו היום, ועי"ז יש לבני אדם פת בסלו ואינם עושים כ"כ העבירות, וזה חסד מהשי"ת והבן.
הנה כי כן יצא לנו שקלות ההשגה לעשיית העבירה הוא סיבה לשלא יעשנה כי יש לו פת בסלו. ואמנם מצינו ג"כ להיפוך, כי קלות ההשגה הוא סיבה לשיעשה העבירה, והוא אומרם ז"ל כל המתבייש לא במהרה הוא חוטא, ושאם לא היה הבושת היה עושהו, וכן הוא דבר נראה בחוש כי אם ישיג האדם בקל עשיית העבירה יעשנה, וזה סותר לכאורה מאמר פת בסלו שארז"ל. אכן, שניהם אמת, כי האדם אשר ירא מהש"י וחפץ שלא לעשות רע רק יצריה אנסיה ותקפיה שכבד עליו לעמוד נגדו, אזי זה האיש כשלא יהיה קל להשיג התאוה ההיא לא יפרוש ממנה דהא מצד רצונו לא יחטא רק שהתאוה מתגברת בו מאד, משא"כ כשיהיה לו פת בסלו ויחליש התאוה יעמוד נגד רצונו. משא"כ האיש אשר אין פחד אלקים לנגד עיניו כלל, וברצון גמור הוא חפץ למלא כל תאותיו לא מצד יצריה אנסיה, הנה זה האיש הוא בהפוך שכאשר הוא רחוק מהשגת תאותו יצוייר שלא יחטא, כי אף שעי"ז תתגבר בו התאוה יותר מ"מ כאשר לא ישיגנו לא יעשנו, משא"כ כאשר יהיה קל להשיגו ודאי יעשהו, אף שאז נחלשה התאוה מ"מ למה ידחה אפילו התאוה הקלה, כיון שברצון נפשו רוצה בה איך ילחם אפילו נגד רצון קטן, וק"ל באופן ששני המאמרים צודקים יחד.
