קדמות ספר הזוהר

הקטן #

תוהו ובוהו

און איז אויך א קלארע ראיה אויפן קדמות ירושלמי פרידלנדר..

ס'איז א ראיה אויף א קדמות ירשלמי אויף קדשים


וואלט געווען ראשונים וואס איז נישט געווען באקאנט פאר פרידלנדר, געברענגט די זעלבע לשון פין "ירושלמי פרידלנדר" וואלט דאס זיכער געשפילט א ראלע און דן זיין די אטענטישקייט פין "ירושלמי פרידלנדר"

ס'איז דאך אבער נישט דא. בלייבט אלעס ביים אלטן. סדר קדשים פריעדלאנדער איז (כמעט) אויטענטיש. ס'קלינגט אויטענטיש. נאר ס'איז נישט.

די זעלבע איז מיט'ן "ספר" דובב שפתי ישנים. געשריבן דורך "הרב" בלאך. א באוויסטער פלאגיאטאר. אלע עקספערטן זאגן פה אחד אז ס'איז א "פעיק". די בריוון זענען געפעלשט.

נאר איך האלט (נאכ'ן אדורכליינען כמעט דעם גאנן קאלעקשן פון בריוון) אז ס'זענען יא דא א פאר אויטענטישע בריוון פון רבנים. דער ספר איז נישט אינגאנצן "פעיק". מאר די מערסטע זענען אויפגעמאכט דורך בלאך אליין.

כרם זית #

אויף די פסוק (ויקרא ז, לז) זֹ֣את הַתּוֹרָ֗ה לָֽעֹלָה֙ לַמִּנְחָ֔ה וְלַֽחַטָּ֖את וְלָאָשָׁ֑ם וְלַ֨מִּלּוּאִ֔ים וּלְזֶ֖בַח הַשְּׁלָמִֽים זאגט רבא (מנחות קי.) האי לעולה למנחה? עולה ומנחה מיבעי ליה! אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה (ולא חטאת) ולא מנחה ולא אשם. דהיינו אז די למ"ד פון לעולה וגו' ווערט געדרשנט כאילו עס וואלט געשטאנען "לא".

האב איך געטראכט אז דאס טאקע האבן די מדפיסים געמיינט ווען זיי האבן געשריבן "ספר הזוהר להרשב"י", וק"ל.

ס'איז למ"ד הדמיון. על משקל כ"ף הדמיון וואס רש"י זאגט אין פ' חיי שרה.

די כלל אויף בלאך'ס בריוו'ן איז אז אויב עפעס ווערט עס נישט געברענגט אין א פריערדיגע מקור, איז עס 99 פראצענט פאלטש.

כרם זית #

די כלל אויף בלאך'ס בריוו'ן איז אז אויב עפעס ווערט עס נישט געברענגט אין א פריערדיגע מקור, איז עס 99 פראצענט פאלטש.

נאך א סימן: אז ווען ער ברענגט די פארשידענע בריוון בשם די רבנים נוצט ער זייער א סאך מאל די זעלבע לשונות ווארט פאר ווארט. ס'איז דאך אוממעגליך אז פארשידענע רבנים אין פארשידענע אנדערע צייטן זאללן שרייבן ממש דאס זעלבע לשון.

berlbalaguleh #

כרם זית #

די כלל אויף בלאך'ס בריוו'ן איז אז אויב עפעס ווערט עס נישט געברענגט אין א פריערדיגע מקור, איז עס 99 פראצענט פאלטש.

נאך א סימן: אז ווען ער ברענגט די פארשידענע בריוון בשם די רבנים נוצט ער זייער א סאך מאל די זעלבע לשונות ווארט פאר ווארט. ס'איז דאך אוממעגליך אז פארשידענע רבנים אין פארשידענע אנדערע צייטן זאללן שרייבן ממש דאס זעלבע לשון.

למשל??

הקאמארנער כותב שהזוהר התחבר ע"י תלמידי רשבי, ואחד מהגאונים סידרם וחיבר התיקונים ע"י גילוי נשמות התנאים וכו'. היעב"ץ מאחר את זמן כתיבת התיקונים לחכם ספרדי מזמן ר' משה ליאון, והזוהר עיקר חכמתו מסיני והתחבר ע"י חכם אחד מזמן רשב"י או מאוחר לו, ובזה מיישב הסתירה בעדותו של ר' יצחק מעכו שמצד אחד אשתו נשבעה לו שר' משה כתבם ע"י שם הכותב, מצד שני לבסוף האמין ר"י מן עכו לשבועת הרמד"ל ועוד חכם שהעתיקו ולא בדאם מליבו.

ולכא' הוא מפורש בתיקונים שחכם מאוחר בשם "משה" כתבם ב"שם הכותב
תיקוני הזוהר:

דף מ"ג

בגין

דא אתמר עד כי יבא שיל"ה, שיל"ה מש"ה, דאיהי מורשה דיליה, ובגין דא בגיניה אתמר ביה עד כי יבא שיל"ה, דיליה (נ"א דילה) ודאי, איהו קטיל לחוייא:

בקדמיתא בימא בההוא חמר, בפורקנא בתרייתא כלא בימא דאורייתא, מטה דיליה דקרע ביה ימא דא קולמוס, בגין דעליה אתגליא זרוע ה', דאתמר ביה וזרוע ה' על מי נגלתה:

דף פ"ט

תלת אצבעין מתייחדין בקולמוס לכתיבה…. וכד איהו חתים בטבעת המלך דאיהו ו' (נ"א י') אין להשיב, חותם איהו ו' חותם אמת, יד כותב ויד חותם ה' תתאה כותב ה' עלאה חותם, דאינון ה' אצבעאן דיד ימינא וה' אצבעאן דיד שמאלא, ה' תתאה כותב באת ו' דאיהו קולמוס, קנה דדרועא ה' עלאה חותם באת י' דאיהו כף היד: ש"ם הדורש איהו צדיק, עליה אתמר ה' אלקי"ם נתן לי לשון למודים, ודא (ז') י"ו זעירא, לדעת לעות את יעף דבר, אינון ה"ה, דבהון ועוף יעופף על הארץ, <llc> ונקודה דשם הכותב, והמכתב מכתב אלקי"ם הוא דא יהוה,

ספר הרימון של רמד"ל:

'ותופסי התורה היו מתחבאים בדבריהם… ועל סיבה זו נשתכחה התורה הרבה מישראל, עד אשר העיר השם ית' רוח אחרת ולקחו בני האדם עצה טובה לשוב אחר דעת הבורא ית' האמתי והבינו דברים בדברי רז"ל בהתעוררות מעט שהתעוררו'

ר' יצחק מן עכו

וכשמעי הבשורה היטב חרה לי עד מוות. ואצא ואשים לדרך פעמי ואבוא אל אוילה ומצאתי שם חכם גדול וזקן ושמו ר' דוד די פאנקורבו, ואמצאה חן בעיניו ואשביעהו לאמור: הנתבררו לו סודות ספר הזוהר, שבני אדם נחלקים: זה אומר בכה וזה אומר בכה, ור' משה עצמו נדר לי ולא הספיק עד שמת ואיני יודע על מי אסמוך ולדברי מי אאמין.

ויאמר:

דע באמת כי נתברר לי בלא ספק שמעולם לא בא לידו של ר' משה זה, ואין בעולם ספר זוהר זה, רק היה ר' משה בעל שם הכותב, ובכוחו כתב כל מה שכתב בספר הזה, ועתה שמע נא באיז דרך נתברר לי:

ותען אשת ר' משה ותישבע לאשת ר' יוסף לאמור: כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף, אם מעולם ספר זה היה עם אישי, אבל מראשו ולבו, מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר

פרופסור גוטליב ז"ל.גילה שמחבר ספר התיקונין חיבר ספר בעברית.זוהי היתה ידיעה מרעישה בזמנו ורבים קיוו לפענח דרכה הרבה מתעלומות חיבור הזוהר.אך למצער נכזבה תוחלתם ולא נמצאו כל עניינים מהותיים.החיבור בעברית מובלט בכך שאין הוא עשוי בצורה פסאודואפיגראפית.בעיקרו החיבור הוא "פירוש למרכבת יחזקאל"(כתב יד ששון 919)המחבר ההדירו והוציאו לאור.(כנראה)

המחבר מעיר כי נמצא שם בחיבור"פירוש מרכבת יחזקאל" קטע מאד מעניין,שהוא מפתח להבנת חיבור ספר התיקונין.המבאר את כל העניין האישי של מחבר ספר התיקונין.וזה לשון הקטע:

"יהי רצון מלפניך השם. שניקודך מלך מלך ימלוך.שתצוה לשמועיא"ל מטטרון יהוא"ל.**לגלות לי סתרי תורתךעל פי הקולמוס וכל רז לא אנס לי ולא פסוק ולא משנה ותלמוד.ויהיו שמותיך ומלאכיך פועלים בנפשי ורוחי ונשמתי** אמן סלה"

המחבר עמד מייד על החשיבות העצומה שיש לקטע זה.ומעיר כי שלושת המלאכים הנזכרים כאן ידועים לנו ברצף שלהם.מתוך ספר ברית מנוחה.בכל ספר התיקונין המלאכים הנ"ל אינם נזכרים כי אם פעם אחת,וזה בהקשר מאד מאד מעניין(בתיקון נט)"תלת אצבעין מתייחדין בקולמוס לכתיבה" ומייד נזכרים שם "שם הדורש" ו.."שם הכותב" !!! קטע זה נזכר גם בספר לבנת הספיר.

גם מתוך ספר המלכות(דף כא) שמיוחס לבעל התיקונין.ישנה תפילה דומה המבקשת דיבוק והתעוררות נפשית לגילוי רזין עילאין. *לצורך הגאולה והקמת התורה*

להלן רשימת עובדות:

***בכל מקום בו מוזכר קולמוס בתיקונין הוא מופיע כמטהו של משה.

***ב"פעולת שם הכותב"(כת"י ששון 290) היא מתוארת כך: "כתיבה במהירות רב בלי שום עיכוב..במהירות ולא ביגיעה בכל עת ובכל שעה"

***התיקונין מדמה את בקיעת הפשט "טיפין טיפין" לעומת זרימת העץ חיים.

***על הפסוק "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות"-פירשו מקובלים אותות=אותיות.

***בתיקונין כתוב כי משה בקע את ים התורה בקולמוסו (תקון כא.תקוני זוהר חדש דף צט.ובספר המלכות דף מז)

***הרמ"ק כותב(פירוש התיקונים תיקון א דף רכב)כי משה הראשון בקע את הים הגשמי במטהו וניצח את פרעה הגשמי והאחרון ילחם רוחנית בפרעה הרוחני להשבית ה"חיצונים" ע"י הקולמוס ותיקון סודות התורה.

***הילקוט שמעוני(במדבר)כתוב כי מטה משה עבר דרך צדיקים..עד שנגנז כשחרב הבית.ועתיד לחזור למלך המשיח.שנאמר "מטה עזך ישלח ה' מציון"

***בזוהר(פנחס)עה"פ הנה ישכיל עבדי…ובחבורתו נרפא לנו" הנדרש על המשיח(ראה חז"ל ורמב"ן בכתביו) אומר הזוהר"ובההוא חבורא נרפא לנו"

***מצינו דימויים של מטה=חרב=קולמוס (גם בשירת ספרד)

***הרעיא מהימנא (משפטים קיד)מתאר לנו איך בניהו בן יהוידע גזל את החנית מיד "איש מצרי" שהוא משה .

***בחיבור אחר קבלי קדום מובא כי משה עמד על הסלע לא יכל להכניע במטהו את קצה הנחש.וכולם דנו ק"ו בעצמם להימנע מלנסות.

***בספר נצוצי זוהר חלק א(דף ו)מבואר כי בניהו בן יהוידע הוא רב המנונא סבא או בנו.לדעת הזוהר.

*** בניהו הוא נלחם עם כוחות הערב רב והרוע בעולם(תקון יג ותקון כא ובתקוני זו"ח דף צט)

***בניהו יושב על מגדל.(שם ברעיא מהימנא)רב המנונא סבא מקומו ב"מגדל הפורח באויר"(הקדמת הזוהר)

***מבואר כי הם לא ניצחו את כוחות הרוע.אבל רעיא מהימנא ינצח אותם ויפתח דרך לקראת שתי כנפיו.משיח בן יוסף ומשיח בן דויד.(יתר פירוט המקורות שם במאמר)

אין צורך להאריך במארג שנוצר אומר בקיצור.מחבר התיקונין הוא מחבר הרעיא מהימנא .הוא עצמו הרעיא מהימנא האחרון, שבכח מטהו=קולמוסו בקע את צפונות התורה והזרים את עץ החיים בשפע אלוהי על טיבעי לעולם ובכח קולמוסו=חרבו יבער את הערב רב מישראל שלא יעצרוהו כבתחילה..ועל מימי העץ חיים הללו יגדלו המשיחים המקווים לגאולתינו.ולא תצא התורה כהכאת מטה על הסלע טיפין טיפין.אלא בזרם עצום.

א. דאכצעכמער אז דער קאמארנער שרייבט אז די רעיא מהימנא האט געשריבן איינער מיט'ן נאמען שמעון.

ב. ווער איז דער שרייבער? דער ווייסט וויאזוי אפצולערנען א שטיקל זוהר.

הכנה דרבה #

א. דאכצעכמער אז דער קאמארנער שרייבט אז די רעיא מהימנא האט געשריבן איינער מיט'ן נאמען שמעון.

ב. ווער איז דער שרייבער? דער ווייסט וויאזוי אפצולערנען א שטיקל זוהר.

איך האב עס נישט איבערגעקוקט יעצט אבער כפי המונח בזכרוני שרייבט נישט דער קאמארנער א נאמען פון דער שרייבער פון רעיא מהימנא, ער שרייבט אז ער איז געווען אין די צייטן פון די גאונים און אז נשמת רשב"י האט זיך מתלבש געווען אין אים און די תנאים האבן זיך מתגלה געווען צו אים און געלערנט תורה.

סיכום:

מרבינו האר"י והרמ"ק משמע שכל הזוהר נכתב ע"י תלמידי רשב"י וכלו הם מתורתו. ומשה רבינו הוא עצמו גילה לרשב"י את התיקונים וכו'. והמרח"ו מסביר את תופעת האיחורים בזוהר כאמוראים וכו' שרשב"י גילה ברוח הקודש מה עתידים האמוראים לומר.

לעומת כן הקאמארנער זצ"ל שהיה מהבקיאים ביותר בתורת הקבלה כותב שהזוהר התחבר ע"י תלמידי רשב"י, ואחד מהגאונים סידרם וחיבר התיקונים ע"י גילוי נשמות התנאים וכו'. והוסיף על דבריהם.

היעב"ץ מאחר את זמן כתיבת התיקונים לחכם ספרדי מזמן ר' משה ליאון שנתגלה לו רזין עילאין, והזוהר עיקר חכמתו מסיני והתחבר ע"י חכם אחד מזמן רשב"י או מאוחר לו, ובזה מיישב הסתירה בעדותו של ר' יצחק מעכו שמצד אחד אשתו נשבעה לו שר' משה כתבם ע"י שם הכותב, מצד שני לבסוף האמין ר"י מן עכו לשבועת הרמד"ל ועוד חכם שהעתיקו ולא בדאם מליבו.

החתם סופר כתב שרק דפים מועטים נכתבו בזמן רשב"י (נראה שכוונתו אולי על ה"אידרות" והספרא דצניעותא) והשאר תוספות מאוחרות וכן נראה דעת הנודע ביהודה.

דעת בעל הסולם:

ואני כשאני לעצמי, הרי מיום שזכיתי באור השי"ת להתבונן מעט בספר הקדוש הזה, לא עלה על לבי לחקור ביחוסו. והוא מטעם פשוט, כי לפי תוכנו של הספר, עלה בלבי מעלת יקר התנא רשב"י, לאין ערך יותר על כל התנאים הקדושים. ואם היה מתברר לי בבירור גמור, שמחברו הוא שם אחר, כגון רבי משה די ליאון ז"ל וכדומה, הרי אז היה גדל אצלי מעלת האיש רבי משה די ליאון ז"ל יותר מכל התנאים הקדושים, וגם רשב"י בכללם. עכ"ל.

"חבורת המסתורין של הרמד"ל - תבץ"

דער באקאנטער פארשער "אבישי בר אשר" האט געפונען אין אלטע שריפטן וואס ר' משה ליאון האט געשריבן וועלכע האבן פאראלעלן אין דעם זוהר וואו ער ערפינדט מיסטעריעזע נעמען און גרופעס וואס אנטפלעקט די סודות התורה "אנשי תבץ" "סנהדרין גדולה" "רבי חסדאי גאון" -שמות וואס זענען אוודאי נישט געווען און זענען נישט באשאפן געווארן-, דעמאלט האט ער דאס געשריבן אין זוהר אונטערן נאמען פון תנאים...

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=17957&p=835310#p835310

פרישע אנטפלעקונגען וועגן אומגעהויערע פארגלייכונגען צווישן די ר' משה ליאון שריפטן וואס זענען נאך נישט געדרוקט געווארן און די פאלשע "תשובות הגאונים" והשוואות לספר הזוהר":

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=56002#p706155

...

מאות ראיות שרשב"י לא כתב הזוהר בימיו:

https://kaveshtiebel.com/viewtopic.php?p=563555#p563555

מ"מ חכמת הקבלה קדומה היא מזמן ההיכלות שבחז"ל וקבלת הרוקח והרמב"ן.

יש ראיות לכאן ולכאן: כמו שכתבתי באשכול אחר בעניין זה..!

ווען ר' משה די ליאון וואלט ארויסגעגעבן א ספר ליקוטים מיט הארציגע תפילות און "פרעדיקשנס" וואס ער האט געזעהן אין ספרי מקובלים וואלט עס אויך געווען א שיינער חיבור. נאר ער האט געזוכט אן אילנא רברבא זיך אן צו לאנען אויף איהם. אויך האט ער זיך געוואלט באווארענען אז וואס ער שרייבט אין זיין ספר איז בעירבון מוגבל. ער זאגט דאס נאך בשם ר' שמעון בר יוחאי. ווייל א סאך פון די "פרעדיקשנס" פון זוהר זענען שוין מקויים געווארן. אזוי ווי די פאראויסזאגונג פון טעכנאלאגישע אנטוויקלונג נאך דעם יאר ת"ר. אויך די גרויסע עשירות פון די בני ישמעאל פאר ביאת המשיח. דאס איז דאך אויך א גמרא (מס' עבודה זרה).

סיכום כל הראיות לזמן חיבור הזוהר ומחברו, עם גילויים מכת"י חדשים.

https://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=17957&start=480#p835866

זוהר פנחס ר"ו ע"א: אָמַר אוֹתוֹ תִּינוֹק, חָזַרְנוּ לַדְּבָרִים הָרִאשׁוֹנִים. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר. אָבִינוּ, הַטַּעַם דּוֹמֶה לְנָחָשׁ שֶׁתָּלוּי עַל עָרְפּוֹ, וּמוֹשֵׁךְ זְנָבוֹ בְּפִיו בְּטַעַם שֶׁאתוֹ שֶׁנִּמְשָׁךְ עָלָיו לְמַעְלָה. מֵת בַּמִּדְבָּר, בְּדִבּוּר פִּיו. הִתְבַּהֵל אוֹתוֹ תִּינוֹק בְּבֶהָלָה וְתָפַס בְּעֹרֶף אָבִיו, וּבָכָה וְאָמַר, צְלָפְחָד זֶה מֵת בְּדִבּוּר, וְאַתָּה אַבָּא, בְּדִבּוּר חָזַרְתָּ לָעוֹלָם הַזֶּה. חָזַר אָבִיו וּנְשָׁקוֹ וְחִבְּקוֹ. בָּכוּ רַבִּי אֶלְעָזָר וְכָל הַחֲבֵרִים, וְאָבִיו בָּכָה אִתָּם. לְקָחוּהוּ כֻלָּם וּנְשָׁקוּהוּ בְּפִיו, עַל רֹאשׁוֹ, וְעַל עֵינָיו, וְאָבִיו הָיָה בּוֹכֶה עִמּוֹ.

וכוונתו לטעם ה"זרקא" שמעל מילת אבינו שבטעמים שבזמן הראשונים בספרד דמה לנחש וזנבו מתעגל. כזה: 📎 11.png תקופה קודם היתה צורת הזרקא נפוצה רק כמקל אגמון כזה: 📎 2.png. ולא היה צריך כלל להתבהל, ורק כמאה שנה לפני הדפסת הזוהר החלה להופיע ולהתפשט אט אט צורת הזרקא כנחש. וכן בתיקונים כ"ב כתב שהזרקא בצורת חבל שכרוך על הצוואר. ועל אף העובדה שבזמן חז"ל כבר מוזכר טעמי מקרא, אך לא ניתנו להם שמות ולא הצורות שלנו לפני הבעלי מסורה בטבריה, והזוהר גם נקט בשמות הטעמים שבספרד והרי כל זה מוכיח שדוקא בדורו של הרמד"ל נכתב הזוהר.

בספר הזוהר וארא רומז ש"משה" חיבר הזוהר: כָּתוּב (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ, מִי הֵם הַמַּשְׂכִּילִים? אֶלָּא זֶהוּ אוֹתוֹ חָכָם שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל דְּבָרִים מֵעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יְכוֹלִים בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר בַּפֶּה, וּלְאֵלֶּה קוֹרְאִים מַשְׂכִּילִים. יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. מִי [הזהר] הוּא הָרָקִיעַ? זֶהוּ הָרָקִיעַ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁעוֹמֶדֶת בָּאֶמְצַע, וְהַזֹּהַר שֶׁלּוֹ הוּא נִסְתָּר וְלֹא הִתְגַּלָּה מֵהַגָּוֶן שֶׁלּוֹ.

פתחו תָּנָאִין וַאֲמוֹרָאִין וְאָמְרוּ, רַעְיָא מְהֵימָנָא, אַנְתְּ הֲוִית יְדַע כָּל דָּא, "וְעַל יְדָךְ הִיא אִתְגַּלְיָיא", אֲבָל בַּעֲנָוָה דִּילָךְ, דְּאִתְּמַר בָּךְ (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד.

וכבר רמז כן הרמד"ל בספרו משכן העדות בשנת ה' נ"ג דהוא האי משה רע"מ שמגלה סודות למשכילים:

בראותי אני ענייני בני העולם במחשבות זרות ודעות נפסדות חיצונות בעניינים הללו, ודור הולך ודור בא, והדעת הנפסדת לעולם עומדת, ואין רואה ואין שומע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת יי' נפלה עליהם לא לשאול ולא לקרוא ולא לדקדק, הוצרכתי לכתוב ולגנוז ולעיין כדי לגלותי [!] לכל משכיל ולהודיע כל הדברים האלה אשר החכמים הקדושים הקדמונים עמלו בהם כל ימותיהם שהם מפוזרים בתלמוד ובדבריהם ובמצפוניהם יקרים וצפונים וטמונים מפנינים והשער סגרו עליהם והעלימו כל ספריהם העמוקים וראו שאין ראוי לגלותם ולפרסם אותם.

וחי בהם #

בספר הזוהר נשא רומז ש"משה" חיבר הזוהר: כָּתוּב (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ, מִי הֵם הַמַּשְׂכִּילִים? אֶלָּא זֶהוּ אוֹתוֹ חָכָם שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל דְּבָרִים מֵעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יְכוֹלִים בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר בַּפֶּה, וּלְאֵלֶּה קוֹרְאִים מַשְׂכִּילִים. יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. מִי [הזהר] הוּא הָרָקִיעַ? זֶהוּ הָרָקִיעַ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁעוֹמֶדֶת בָּאֶמְצַע, וְהַזֹּהַר שֶׁלּוֹ הוּא נִסְתָּר וְלֹא הִתְגַּלָּה מֵהַגָּוֶן שֶׁלּוֹ.

פתחו תָּנָאִין וַאֲמוֹרָאִין וְאָמְרוּ, רַעְיָא מְהֵימָנָא, אַנְתְּ הֲוִית יְדַע כָּל דָּא, "וְעַל יְדָךְ הִיא אִתְגַּלְיָיא", אֲבָל בַּעֲנָוָה דִּילָךְ, דְּאִתְּמַר בָּךְ (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד.

וכבר רמז כן הרמד"ל בספרו משכן העדות בשנת ה' נ"ג דהוא האי משה רע"מ שמגלה סודות למשכילים:

בראותי אני ענייני בני העולם במחשבות זרות ודעות נפסדות חיצונות בעניינים הללו, ודור הולך ודור בא, והדעת הנפסדת לעולם עומדת, ואין רואה ואין שומע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת יי' נפלה עליהם לא לשאול ולא לקרוא ולא לדקדק, הוצרכתי לכתוב ולגנוז ולעיין כדי לגלותי [!] לכל משכיל ולהודיע כל הדברים האלה אשר החכמים הקדושים הקדמונים עמלו בהם כל ימותיהם שהם מפוזרים בתלמוד ובדבריהם ובמצפוניהם יקרים וצפונים וטמונים מפנינים והשער סגרו עליהם והעלימו כל ספריהם העמוקים וראו שאין ראוי לגלותם ולפרסם אותם.

ניש אין זוהר נאר אין רע"מ ( דאס איז יעדער מודה אז עס איז שפעטער.)
נישט אין נשא נאר אין בהלותך.

סוף טוב הכל טוב #

וחי בהם #

בספר הזוהר נשא רומז ש"משה" חיבר הזוהר: כָּתוּב (דניאל יב) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ, מִי הֵם הַמַּשְׂכִּילִים? אֶלָּא זֶהוּ אוֹתוֹ חָכָם שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל דְּבָרִים מֵעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יְכוֹלִים בְּנֵי אָדָם לְדַבֵּר בַּפֶּה, וּלְאֵלֶּה קוֹרְאִים מַשְׂכִּילִים. יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ. מִי [הזהר] הוּא הָרָקִיעַ? זֶהוּ הָרָקִיעַ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁעוֹמֶדֶת בָּאֶמְצַע, וְהַזֹּהַר שֶׁלּוֹ הוּא נִסְתָּר וְלֹא הִתְגַּלָּה מֵהַגָּוֶן שֶׁלּוֹ.

פתחו תָּנָאִין וַאֲמוֹרָאִין וְאָמְרוּ, רַעְיָא מְהֵימָנָא, אַנְתְּ הֲוִית יְדַע כָּל דָּא, "וְעַל יְדָךְ הִיא אִתְגַּלְיָיא", אֲבָל בַּעֲנָוָה דִּילָךְ, דְּאִתְּמַר בָּךְ (במדבר יב) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד.

וכבר רמז כן הרמד"ל בספרו משכן העדות בשנת ה' נ"ג דהוא האי משה רע"מ שמגלה סודות למשכילים:

בראותי אני ענייני בני העולם במחשבות זרות ודעות נפסדות חיצונות בעניינים הללו, ודור הולך ודור בא, והדעת הנפסדת לעולם עומדת, ואין רואה ואין שומע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת יי' נפלה עליהם לא לשאול ולא לקרוא ולא לדקדק, הוצרכתי לכתוב ולגנוז ולעיין כדי לגלותי [!] לכל משכיל ולהודיע כל הדברים האלה אשר החכמים הקדושים הקדמונים עמלו בהם כל ימותיהם שהם מפוזרים בתלמוד ובדבריהם ובמצפוניהם יקרים וצפונים וטמונים מפנינים והשער סגרו עליהם והעלימו כל ספריהם העמוקים וראו שאין ראוי לגלותם ולפרסם אותם.

ניש אין זוהר נאר אין רע"מ ( דאס איז יעדער מודה אז עס איז שפעטער.)
נישט אין נשא נאר אין בהלותך.

טעיתי
ספר הזוהר עצמו פרשת וארא כ"ג ע"א

ועוד ברע"מ:

"אָתוּ כֻּלְּהוּ (רשב"י וחבורא דיליה.) וּבָרִיכוּ לֵיה, וְאָמְרוּ לֵיה (לרע"מ) סִינַ''י סִינַ''י, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיה מַלִּיל בְּפוּמוֹי, מַאן יָכִיל לְקַיְּימָא קַמֵּיה בְּכֹלָּא. זַכָּאָה חוּלָקָנָא, דְּזָכֵינָא לְחַדְּשָׁא חִבּוּרָא קַדְמָאָה דָּא בָּךְ, לְאַנְהרָא שְׁכִינְתָּא בְּגָלוּתָא".

ברע"מ קכ"ו ע"א : "וְהמַשְׂכִּילִים יַזְהירוּ כְּזוֹהר הרָקִיעַ בְּהאי חִבּוּרָא דִּילָךְ דְּאִיהוּ סֵפֶר הזֹּה"ר, וכן ברע"מ פרשת בהעלותך: וְהמַשְׂכִּילִים יַזְהירוּ כְּזֹהר הרָקִיעַ. אִלֵּין אִינּוּן דְּקָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּזֹהר דָּא, פָּתְחוּ תָּנָאִין וַאֲמוֹרָאִין וְאָמְרוּ, רַעְיָא מְהימָנָא, אַנְתְּ הוִית יְדַע כָּל דָּא, "וְעַל יְדָךְ היא אִתְגַּלְיָיא", אֲבָל בַּעֲנָוָה דִּילָךְ, דְּאִתְּמַר בָּךְ (במדבר יב) וְהאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד, בְּאִלֵּין אַתְרִין דְּאַנְתְּ מִתְבַּיִּישׁ לְאַחְזְקָא טִיבוּ לְגַבָּךְ, מַנִּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לָן, וּלְבוּצִּינָא קַדִּישָׁא (רשב"י), לְמֶהוִי בִּידָךְ וּבְפוּמָךְ בְּאִלֵּין אַתְרִין

• פרשת בהעלותך קנ"ג: וְאִלֵּין דְּאִית לוֹן, טָמִיר וְגָנִיז מָמוֹנָא מִלְּגוֹ, דְּאִיהוּ תּוֹכֶן, כְּגוֹן תּוֹךְ האוֹצָּר וְתֵיבָה, אִתְקַיָּים בְּהוּ וְתוֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. וְדָא כְּסָפִים לְבָנִים, דִּיהוֹן בְּההוּא דָּרָא.

• השם 'לבנים' היה השם הרגיל בין היהודים למטבעות הכסף הקטנים שהנפיק השלטון העות'מאני (בתורכית נקרא המטבע אקצ'ה, שפירושו לבן, כשם שנקראו מטבעות אחרים בשמות צבעים: זהובים, אדומים, וכיום: ירוקים). כך למשל ניתן למצוא בתשובה מאת רבי אליהו מזרחי, ששימש רבה הראשי של קושטא בזמן גירוש ספרד: "נשאלתי מהקהל פורטוגאל, יורנו רבנו - אנשי בית הכנסת אחת הסכימו ולקחו להם איש אחד בעל תורה ללמוד עם בניהם... ויתן כל אחד מאבי הבנים שכרו כפי ערכו ועוד הסכימו לתת לנזכר מאה לבנים בחדש כדי שישרת הקהל וכו'".

ברע"מ (בהעלותך קנ"ג.) שהיה "משה" אחר (לא די להון..) שנכשל בתפקידו להחזיר בתשובה את הרשעים כי רצה את הממון שלהם. "וּמַאן גָּרִים דָּא. עוֹרֵב דְּאַנְתְּ תְּהא בְּההוּא זִמְנָא, כַּיּוֹנָה. דְּשָׁלִיחַ אַחֲרָא "דְּאִקְרֵי בִּשְׁמָךְ", כָּעוֹרֵב דְּאִשְׁתְּלַח בְּקַדְמִיתָא, וְלָא אִתְהדָר בִּשְׁלִיחוּתָא, דְּאִשְׁתְּדַּל בַּשְּׁקָצִּים, דְּאִתְּמַר בְּהוֹן, עַמֵּי האָרֶץ שֶׁקֶץ. בְּגִין מָמוֹנָא דִּלְהוֹן, וְלָא אִשְׁתָּדַּל בִּשְׁלִיחוּתֵיה לְאָהדְרָא לְצַּדִיקַיָּיא בְּתִיוּבְתָא. כְּאִילּוּ לָא עָבִיד שְׁלִיחוּתָא דְּמָארֵיה.

כאן רמז שמשה רבינו ע"ה חטא כשקירב הערב רב בגלל ממונם, והוא נגד פסוק מפורש "לא חמור אחד מהם נשאתי", וכבר חזר על דברים קשים אלו שקשה להולמם ברע"מ פרשת משפטים שמשה רבינו בגלגול הראשון קודם שנתעבר ברמד"ל היה בבחי' עץ הדעת והרע דבק בו ועכשיו חוזר בתשובה, דְּקֹדֶם דְּחָזַרְתְּ בְּתִיוּבְתָּא (דף קט''ו ע''א) לָא הֲוֵית, אֶלָּא בְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע, (כי ידע רק נגלה ולא קבלה) עֶבֶד וְנַעַר הֲוָה שְׁמָךְ בְּקַדְמִיתָא, (שמות ב) וְהִנֵּה נַעַר בּוֹכֶה, עֶבֶד נֶאֱמָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר יב) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. וְהַהוּא רַע, שׁוּתָּפָא דְּעֶבֶד, גָּרַם לָךְ לְמֶחטֵי בַּסֶּלַע, בְּגִין דְּמַטֶּה דְּאִתְּמְסַר לָךְהֲוָה דְּאִילָנָא דְּטוֹב וָרָע. וכן כתב בבראשית וְעִם כָּל זֶה, מֹשֶׁה, כְּדֵי לְכַסּוֹת עַל עֶרְוַת אָבִיו, לָקַח אֶת בַּת יִתְרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (שופטים א) וּבְנֵי קֵינִי חֹתֵן מֹשֶׁה. וַהֲרֵי פֵּרְשׁוּהָ, לָמָּה נִקְרָא קֵינִי? שֶׁנִּפְרַד מִקַּיִן, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שם ד) וְחֶבֶר הַקֵּינִי נִפְרָד מִקַּיִן. אַחַר כָּךְ רָצָה לְהַחֲזִיר עֵרֶב רַב בִּתְשׁוּבָה לְכַסּוֹת אֶת עֶרְוַת אָבִיו, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרֵף מַחֲשָׁבָה טוֹבָה לְמַעֲשֶׂה, וְאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הֵם מִגֶּזַע רַע, תִּשָּׁמֵר מֵהֶם. אֵלֶּה הֵם חֵטְא שֶׁל אָדָם שֶׁאָמַר לוֹ וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ. אֵלֶּה הֵם חֵטְא שֶׁל מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל.

וחי בהם #

• פרשת בהעלותך קנ"ג: וְאִלֵּין דְּאִית לוֹן, טָמִיר וְגָנִיז מָמוֹנָא מִלְּגוֹ, דְּאִיהוּ תּוֹכֶן, כְּגוֹן תּוֹךְ האוֹצָּר וְתֵיבָה, אִתְקַיָּים בְּהוּ וְתוֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. וְדָא כְּסָפִים לְבָנִים, דִּיהוֹן בְּההוּא דָּרָא.

• השם 'לבנים' היה השם הרגיל בין היהודים למטבעות הכסף הקטנים שהנפיק השלטון העות'מאני (בתורכית נקרא המטבע אקצ'ה, שפירושו לבן, כשם שנקראו מטבעות אחרים בשמות צבעים: זהובים, אדומים, וכיום: ירוקים). כך למשל ניתן למצוא בתשובה מאת רבי אליהו מזרחי, ששימש רבה הראשי של קושטא בזמן גירוש ספרד: "נשאלתי מהקהל פורטוגאל, יורנו רבנו - אנשי בית הכנסת אחת הסכימו ולקחו להם איש אחד בעל תורה ללמוד עם בניהם... ויתן כל אחד מאבי הבנים שכרו כפי ערכו ועוד הסכימו לתת לנזכר מאה לבנים בחדש כדי שישרת הקהל וכו'".

אויך רע"מ
לאז שוין אפ
גיי צום זוהר אליינס
דער רע"מ איז נישט מוטל בספיק יעדער ווייסט אז סאיז שפעט סאיך נאך דעם רמבם'ס ספר המצוות

סוף טוב הכל טוב #

וחי בהם #

• פרשת בהעלותך קנ"ג: וְאִלֵּין דְּאִית לוֹן, טָמִיר וְגָנִיז מָמוֹנָא מִלְּגוֹ, דְּאִיהוּ תּוֹכֶן, כְּגוֹן תּוֹךְ האוֹצָּר וְתֵיבָה, אִתְקַיָּים בְּהוּ וְתוֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. וְדָא כְּסָפִים לְבָנִים, דִּיהוֹן בְּההוּא דָּרָא.

• השם 'לבנים' היה השם הרגיל בין היהודים למטבעות הכסף הקטנים שהנפיק השלטון העות'מאני (בתורכית נקרא המטבע אקצ'ה, שפירושו לבן, כשם שנקראו מטבעות אחרים בשמות צבעים: זהובים, אדומים, וכיום: ירוקים). כך למשל ניתן למצוא בתשובה מאת רבי אליהו מזרחי, ששימש רבה הראשי של קושטא בזמן גירוש ספרד: "נשאלתי מהקהל פורטוגאל, יורנו רבנו - אנשי בית הכנסת אחת הסכימו ולקחו להם איש אחד בעל תורה ללמוד עם בניהם... ויתן כל אחד מאבי הבנים שכרו כפי ערכו ועוד הסכימו לתת לנזכר מאה לבנים בחדש כדי שישרת הקהל וכו'".

אויך רע"מ
לאז שוין אפ
גיי צום זוהר אליינס
דער רע"מ איז נישט מוטל בספיק יעדער ווייסט אז סאיז שפעט סאיך נאך דעם רמבם'ס ספר המצוות

הכל יצאו מאדם אחד אלא שבתיקונים היה כבר זקן וכבר לא היה יכול להסתיר שהוא המחבר. הבאתי הרבה על הזוהר גופא כמו ה"זרקא" שהוא סוד נורא למה התבהל רבי אליעזר.

איך האב געפונען נאך אגרויסע השתדלות א סוד גדול בסוד זמן קץ הגאולה מהזוהר ותיקונים און פארוואס האבן די תיקונים געטוישט זמן הקץ פון די זוהר עס איז אַ ביסל קאָמפּליצירט אָבער ווערט די מי.

קץ הזוהר והתיקונים
לפי התיקוני זוהר ורע"מ הגאולה היתה צריכה להיות בשנת ה' ע"ב או ע"ג, ע"י משה רעיא מהימנא כמו שכתוב בזוהר קדמאה: וְכֹלָּא אִתְעַכֵּב עַד דְּיֵיתֵי שִׁילֹה דְּאִיהוּ מֹשֶׁה (רמד"ל) בְּגִימַטְרִיָּא מָ''ה, אַרְבָּעִין וְחָמֵשׁ שְׁנִין בָּתַר אֶלֶף וּמָאתָן שְׁנִין. היינו 1245 שנה אחרי החורבן שהיה בשנת ד' תתכ"ח. וכן ברע"מ משפטים קט"ז: וּלְמַאן הקֵם תָּקִים. לְאָת ה'. דְּנַפְלַת בְּאָלֶף חֲמִשָׁאָה, בָּתַר ע''ב. אֲבָל הקָמָה, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, הקֵם ו' תַּתָּאָה. תָּקִים עִמּוֹ: עִם בֶּן עַמְרָם, בְּדַרְגָּא עִלָּאָה דִּילָךְ, תִּפְאֶרֶת. בְּמ''ה דִּילָךְ, שְׁמָא מְפֹרָשׁ בִּשְׁלִימוּ. בָּתַר ק' ק' (מהחורבן) דְּהקֵם תָּקִים, (ובגין דא הקם תקים). אלא שלא זכינו ונטרפה השעה.

וביתר ביאור ענין "העיכוב" שמזכיר, דבאמת לפי ספר הזוהר בפרשת וירא בשם רשב"י הקמת השכינה והפקידה היתה צריכה להיות בשנת ס', ומשיח בן יוסף היה צריך לבוא בשנת ס"ו, וע"ז רמז הפסוק "כל הנפש הבאה מצרימה ששים ושש", ובן דוד בשנת ע"ב-ע"ג עיי"ש, וכן בשמות ט: ועוד, אלא שבמקומות אחרים מסיק הזוהר בשמא דרע"מ שלא יבוא אז ויתעכב "עד כי יבוא משה" (הרמד"ל) כדי שהגאולה תהיה ברחמים, ולא ימות משיח בן יוסף.

וזה הכוונה בזוהר בראשית "השמטות" (בראשית כ"ג, והוא מאוחר מהזוהר): וְאִיהוּ הוָה אָמַר לֵיה בְּרֶמֶז בְּגִין דְיִבְעֵי רַחֲמֵי עָלַיְיהוּ וְלֹא יְמוּת מָשִׁיחַ דְאִיהוּ מִסִּטְרָא דִשְׂמָאלָא. וּבְגִין דְּבָעָא מֹשֶׁה רַחֲמִין עָלַיְיהוּ שְׂמֹאל דּוֹחֶה וְלָא יִפְקוּן בֵּיה יִשְׂרָאֵל וְיָמִין מְקְּרָבָא דְאִיהי יַמִּינָא מָטֵי כְּלַפֵּי חֶסֶד וּמֹשֶׁה בְּגִין דְּיָהב גַּרְמֵיה עָלַיְיהוּ יָהב תוּקְפָא לְדַרְגֵּיה דְאִיהוּ עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דְאִיהי אוֹרַיְיתָא דְאִתְיְיהיבַת בִּימִינָא הדָא הוּא דִּכְתִיב (דברים ל''ג) מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ וּבְגִין דָּא פּוּרְקָנָא בֵּיה תַלְיָּיא הדָא הוּא דִּכְתִיב (בראשית מ''ט) לָא יָסוּר שֵׁבֶט מִיְהוּדָה עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה דְאִיהוּ מֹשֶׁה בְּחוּשְׁבָּנָא. יְסוֹד צַדִּיק בֵּיה סוֹ''ד תְּהא שְׂמֹאל דּוֹחָה אַף עַל גַּב דְּאוֹקִימְנָא בֵּיה (בראשית מו) כָּל הנֶּפֶשׁ הבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ בגין דְאִתְקַשַׁר בִּשְׂמָאלָא וְיָמִין מֵקַרֶבֶת בְּגִין דְּתַלְיָא מִנֵּיה עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא דס''ו אִינוּן מסכתות דְאִיהי שְׁכִינְתָּא תַתָּאָה כְּלָלָא דס' מַסֶּכְתּוֹת וְשִׁיתָּא סִדְרֵי מִשְׁנָה דְתוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, לְפוּמָא לָא גָלֵי בְּגִין דַּעֲתִידָה שְׂמֹאל דְאִיהי פּוּמָא לְאַדְחַיָּיא. ... וּבְגִין כַּךְ אִיהוּ סָתִים הכִי פּוּרְקָנָא בְּלִבָּא וּפוּמָא דְאִיהוּ גַּלְּיָיא לָא אִתְגְּלֵי פּוּרְקָנָא וּבְגִין דְכֹלָא תַלְיָּיא בִּימִינָא אָמַר הנָּבִיא (ישעיה נ''ג) וּזְרוֹעַ יְיָ עַל מִי נִגְלָתָה עַל מִי וַדָאי דְאִתְמָר בֵּיה (איכה ב) מִי יִרְפָּא לָךְ הדָא הוּא דִּכְתִיב (איכה ב') מָ''ה אֲעִידֶךְ מָ''ה אֲדַמֶה לָךְ (שמות ג) וְאָמְרוּ לִי מָה שְׁמוֹ בְּמָ''ה יֵיתֵי זִמְנָא, ודו"ק. (ולשון דומה נמצא בזוהר קדמאה עיי"ש)

וכן בתיקונין כ"ב ועוד רומז שהקץ דמשה בשנת ה' ע"ב, כנגד ה' של ה'שש"י, ה' עולה על אלף הששי, ואח"כ ויכל"ו-ע"ב, וכן בתיקונין י"ג: וְרָזָא דְמִלָּה (קהלת א ט) מַ''ה (היינו 12-45 כנ"ל). שֶּׁ''היָה ה''וּא שֶׁ''יִּהיֶה, ר"ת מש"ה וּבֵיה (תהלים לג יד) מִ''מְּכוֹן שִׁ''בְתּוֹ ה''שְׁגִּיחַ, בְּגִין דְּאִיהוּ דִיּוֹקְנָא דְעַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, בְּההוּא זִמְנָא אִתְקַיַּים רָזָא דְמַתְנִיתִין דְּאָמַר אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע, וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ דְּהיְינוּ אֶלֶף חֲמִשָּׁאָה, וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִלַּת שֵׁשׁ דְּאִיהוּ אֶלֶף שְׁתִיתָאָה. וכן בתיקונין ט"ז: וְזֶה לְּךָ האוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ, לְקַיָּימָא בֵּיה כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז טו), בְּההוּא זִמְנָא אִתְגַּלְיָיא מַ''ה שֶּׁ''היָה ה''וּא שֶׁיִּהיֶה .

ומה שכתב בספר המלכות של הרמד"ל שיצא יחד עם התיקונים: אע"פ שכבר עבר הזמן אמת הוא... בהתיחסותו לקץ של שנים ס' ס"ו ע"ב בזוהר שמות ט: , היינו לקץ של ס' אחר האלף הששי שאז היה צריך להיות "הפקידה", והתעוררות משיח בן יוסף, ויותר מפרש בוירא: "וּבְזִמְנָא דְּשִׁתִּין שְׁנִין לְעִבּוּרָא דְדַשָּׁא בְּאֶלֶף שְׁתִיתָאָה יָקִים אֱלָה שְׁמַיָא פְּקִידוּ", ומזה יש להביא ראיה שהתיקונים נכתבו משנת ס' ולאחריו. (הרמד"ל הסתלק בשנת ה'ס"ה, וידוע שהזוהר הראשון יצא לאור בין ה'מ"ו-לה'נ) .כיוון שראה שהפקידה לא באה בשנת שישים אמר בתיקונים שגם בס"ו לא יבוא רק אולי בע"ב והכל כדי שהאי משה יגאל אתכם ברחמים.

כיון שמשיח לא התעורר לבוא בשנת ס' היה צריך לכתוב ברע"מ פנחס (דף רנ"ב), שנכתב בבירור אחר הזוהר כידוע שקרא לזוהר "חיבורא קדמאה", שהכתוב והסימן שישים ושישים ושש שכבר הבטיח בפרשת וירא מתייחסים רק לאחר האלף מאתיים מהחורבן. וכן שנת ע"ב; "וְיִשָּׁאֵר הנֵּ"ה. מִיָּד - (ישעיה מ) הנֵּה ה' אֱלֹהים בְּחָזָק יָבֹא, (שם מא) רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הנֵּה הנָּם וְלִירוּשָׁלַיִם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן. הנֵּה - ס', אַחַר אֶלֶף וּמָאתַיִם". כָּל הנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ...אך כתב שם סימן וקץ חדש, ושישנם ארבעה קיצים, תחילת הקץ הוא רנ"ו היינו 1256 אחר החורבן והיינו שנת פ"ד לאלף השישי.. ואח"כ שישים ואח"כ ששים ושש, וסוף הקץ ע"ב אחר 1200 מהחורבן, היינו שנת ק': "אֶלָּא אַרְבַּע גְּאוּלוֹת עֲתִידִין לְמֶהוִי, לָקֳבֵל אַרְבַּע כּוֹסוֹת דְּפֶסַח. בְּגִין דְּיִשְׂרָאֵל מְפוּזָרִין בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת עָלְמָא, וְאִינּוּן דִּיהוֹן רְחוֹקִין מֵאוּמִין, אַקְדִּימוּ לְרָנוּ. ותִנְיָינִין, לְשִׁתִּין. וּתְלִיתָאִין, לְשִׁתִּין וְשִׁית. וּרְבִיעָאִין לְע''ב". וכן בהקדמת התיקונים נוטה לקץ של שנת ק' עיי"ש.

ובזוהר חדש ספרא תנינא (שנכתב כפתיחה לספר התיקונים כנז"ל) סיכם כל הקיצים: וְאִית ע''ב בָּתַר אֶלֶף חֲמִישָׁאָה כְּפוּם ההיא מִדָּה. וְאִית ע''ב בָּתַר אֶלֶף וּמָאתָן, (היינו שנת ק') כְּפוּם ההיא מִדָּה וְאִית מָאתָן וְחַמְשִׁין וְשִׁית דנח דִּילֵה, (היינו שנת פ"ד כנ"ל) כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ קֵץ אָחֳרָא אִית רמ''ה כְּפוּם מִדָּה (שנת ע"ב-ע"ג כנ"ל), וְהאי דַּרְגָּא דְּרַעֲוָא דְּאִיהוּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. תְּרֵין קָצִין אַאֲרִיךְ. וְדָא וְכָל חֶשְׁבּוֹנוֹת וְגִימַטְרִיאוֹת דְּקִצִּים. ועכ"פ יש מכאן הוכחה שהרמד"ל גם כתב התיקונים ולא כפי שרצו החוקרים להוכיח מאיחור זמן הקץ לשנת ק' שמחברו מאוחר, שאז לפי התיקונים הוא הגמר.

אחר שהוכחנו שהרמד"ל מחבר הזוהר חיבר בסוף ימיו את התיקוני זוהר, נוכל להבין מדוע יש קצת שוני בסגנון ובלשון בין הזוהר לתיקונים על אף שיש אין סוף השוואות ענינים ביניהם, וכמעט כל סוד בקבלה שנמצא בתיקו"ז תמצאהו כלשונו בזוהר (לבד מסודות הניקוד, וכן בשניהם ציטוטים מספרי הראשונים ושיבושי ארמית זהים) ומי ששנה זו שנה זו, כיוון שזה נכתב בערוב ימיו בסגנון מעט שונה, כ15-20 שנה אחרי כתיבת הזוהר. וגם שבתיקונים יש יותר ראיות ה"ניכרות לעין" לאיחורם בעקבות ריבוי המנהגים ומאידך ההליכות הלא טובות שנהגו בספרד בדורו והכניסם לחיבורו ומאידך התריע עליהם, יתכן כיוון שכבר כתב בתיקון ס"ט ועוד שהוא חיבור של משה בתראה או בעקבות זקנותו לא חש להסתיר האיחורים, ולכן גם לא הזכיר כמעט שמות תנאים ומדרשי חז"ל בחיבור הזה אלא את רשב"י שכביכול האי רעיא מגלה לו סודות שלא שמע מעולם. ובתיקון ל' כתב: וַאֲפִילוּ כָּל אִינוּן דְּמִשְׁתַּדְּלִין בְּאוֹרַיְיתָא, כָּל חֶסֶד דְּעָבְדִין לְגַרְמַיְיהוּ עָבְדִין, בְּההוּא זִמְנָא וַיִּזְכּוֹר כִּי בָשָׂר המָּה רוּחַ הוֹלֵךְ וְלֹא יָשׁוּב (תהלים עח לט) לְעָלְמָא, וְדָא אִיהוּ רוּחָא דְמָשִׁיחַ, וַי לוֹן מָאן דְּגָרְמִין דְּיֵזִיל לֵיה (המשיח) מִן עָלְמָא וְלָא יְתוּב לְעָלְמָא. והיעב"ץ כבר תמה על לשון זה, ולדברינו יובן, ודו"ק.

לכבוד הרב סוף טוב


אילון קשרין עילאין ברזא דכל אדם דעליה כתיב כל אחוריהם ביתה, הכתוב במלכים (א, ו) כתב כן על הפרים... ולא על אדם. (ח"ב רמ"ד)

פרשת שלח לך דף קע''ד ע''ב: כל בר נש דלא זכי בהאי עלמא לאתעטפא בעטופא דמצוה ולאתלבשא בלבושא דמצוה", ודייק השל"ה: שמכוון על טלית גדול וטלית קטן, "מנהג זה דלבישת ט"ק התחיל רק בתקופת הראשונים בארצות שלא הלכו מעוטפים כמו הערבים.

פרשת תרומה: אִית בְּשִׁירֵי וּבְתוּשְׁבַּחְתֵּי, דְּאִית בְּהוֹן קַבָּלָה אֲמִיתִּית. והוא מטבע לשון מחודש שכמותו נמצא רק בכתבי הרמד"ל בספרו על הניקוד כדלהלן פרק ה': "כי אמרנו כי בקבלה הנכונה אשר עיינו". וב"שקל הקודש", כבר אמרנו והתעוררנו בסוד החכמה האמיתית.

ח"א קסז: ויהי לי שור וחמור לומר לא תשוי לבך ורעותך לההיא ברכתא דבריך לי אבא דאתקיים בי, הוא בריך לי הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך בגין כך עבדך יעקב, לאדני לעשו, הוא בריך לי ברוב דגן ותירוש הא לא אתקיים בי דלא אוצרנא לון אלא ויהי לי שור וחמור צאן ועבד, רעי ענא בחקלא, הוא בריך לי מטל השמים ומשמני הארץ, הא לא אתקיים בי בגין דהא עם לבן גרתי כגיורא דלא הוה לי ביתא חדא כל שכן משמני הארץ.

כל העניין מקורו הם מדברי רש"י שם, ובלשון "שהרי לא נתקיים בי".

הביטוי "תליסר מכילן דרחמי" כתרגום לי"ג מידות של רחמים לא מופיע בשום ספר מספרי חז"ל חוץ מהזוהר. הראשונים היחידים המזכירים את הביטוי הזה (מאלו שקדמו להופעת הזוהר) הם המאירי והכלבו, שניהם מפרובנס, וכן נוסח קטלוניה-ספרד אומרים: "רחמנא אדכר לן תלת עשר מכילן דרחמי".

"מכאן והלאה", או בלשון מצויה יותר "מכאן ולהלאה", נמצא רק מימי רש"י, וכמאתיים פעמים בזוהר.
'אצילות' הוא גם מושג תיבוני המופיע אלפי פעמים בזוהר (הראשון שמשתמש בזה הוא כנראה ר"י אבן תיבון בתרגומו לכוזרי).
"עם כל דא" מופיע מאה וחמישים מקומות בזוהר, אף המקור - עם כל זה, ראשיתו ברס"ג (וכמה פעמים בזו"ח), קל וחומר השילוב העברי-ארמי הזה שאין לו שורש.

•דף קלה ע''ב: רַבִּי יִצְחָק קָם לֵילְיָא חָד לְמִלְעֵי בְּאוֹרַיְיתָא, וְרַבִּי יְהוּדָה קָם בְּקֵסָרוֹי, ב"מתוק מדבש" העיר שבערבית נקרא היכל קסר. (ומנין ידע רשב"י ערבית?)

וְרַעְיָא מְהֵימָנָא, תַּמָּן אִתְקַיָּים בָּךְ, שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וּבְהַאי עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע, דְּאִיהוּ אִיסוּר וְהֵיתֶּר. וּבְאִינּוּן רָזִין דְּאִתְגַּלְּיָין עַל יְדָךְ, וַיִּמְתְּקוּ הַמַּיִם. כַּמֶּלַח דְּמַמְתְּקָת בִּשְׂרָא, הָכִי יִתְמַתְּקוּן בְּרַזְיָיא דְּאִתְגַּלְּיָין עַל יְדָךְ, כָּל אִינּוּן קוּשְׁיָין וּמַחְלוֹקוֹת, דְּמַיִין מְרִירָן דְּאוֹרַיְיתָא דִּבְעַל פֶּה, אִתְהֲדָרוּ מְתִיקָן מֵי אוֹרַיְיתָא, וְיִסוּרִין דִּילָךְ, בְּרָזִין אִלֵּין דְּאִתְגַּלְּיָין עַל יְדָךְ.וּמִשּׁוּם זֶה עָתִיד הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן לִהְיוֹת בַּגָּלוּת הָאַחֲרוֹנָה, וּבוֹ יִתְקַיֵּם וְהוּא מְחוֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ, נַעֲשֶׂה חֹל בִּגְלָלָם, מְדֻכָּא בַּעֲונוֹתֵינוּ, בְּמַכּוֹת שֶׁל יִסּוּרִים שֶׁל עֲנִיּוּת, בְּכַמָּה דְחָקִים שֶׁסּוֹבֵל עֲלֵיהֶם, וּבִגְלָלוֹ וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה וְגוֹמֵר.

והנה מכל זה ברור שרע"מ מכוון על עצמו שהוא מקבל על עצמו יסורים וחי בעניות ובכח יסוריו וגילוי סודתויו תבוא הגאולה והשווה דבריו במשכן עדות: (שם גם אפשר לראות את הארמית הזוהרית)

ושם פרשת בהעלותך קנ"ג: וְאִלֵּין דְּאִית לוֹן, טָמִיר וְגָנִיז מָמוֹנָא מִלְּגוֹ, דְּאִיהוּ תּוֹכֶן, כְּגוֹן תּוֹךְ האוֹצָּר וְתֵיבָה, אִתְקַיָּים בְּהוּ וְתוֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ. וְדָא כְּסָפִים לְבָנִים, דִּיהוֹן בְּההוּא דָּרָא.
ומסתבר שכוונתו למטבע מכסף לבן שהונפקה ע"י מלך קסטיליה במיוחד בזמנו שנקראת "כסף אלפונסו" בשנת ה' מ"ו (לאורך הדורות מצוי הרבה בספרי הראשונים בכל מיני מדינות מטבעות הנקראות "לבנים, כן היתה מטבע ביוון באותה תקופה שנראת לבנה עיין ברע"ב מעשר שני פרק ב') והעשירים היו מחביאים אותו באוצרותיהם ולא רצו לפרנס עניים.
ושם: וְנִרְפִּים הֵם בְּכֹבֶד הַמַּס. שֶׁאִם תֹּאמַר, כְּבֵדִים הֵם בְּכֹבֶד הַמַּס וְלֹא עוֹשִׂים טוֹבוֹת - בִּגְלַל זֶה (שם) תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ, שֶׁכֹּבֶד הַמַּס עֲלֵיהֶם, וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר, שֶׁהֵם מְשַׁקְּרִים וְאוֹמְרִים שֶׁכֹּבֶד הַמַּס עֲלֵיהֶם, וּמִשּׁוּם זֶה לֹא יַעֲשׂוּ טוֹבוֹת. הֵם מְשַׁקְּרִים בְּדִבְרֵיהֶם, וְאוֹמְרִים שֶׁמֵּהַכֹּבֶד שֶׁתִּכְבַּד עֲלֵיהֶם, תֶּבֶן אֵין נִתָּן, מָמוֹן הַשֶּׁקֶר שֶׁבּוֹ טוֹעִים (מדברים) לַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. וּמִשּׁוּם שֶׁלֹּא מְדַבְּרִים בּוֹ וְלֹא חָסוּ בְּשֵׁם ה', אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךְ. ובאמת המלך ששלט אז בספרד היה נותן מיסים כבדים וגם עשירי קסטיליה היהודים נשללו מהם הרבה כספים והיו צריכים לשלם מיסים כבדים בגלל המלחמות שהיו אז ולכן גם הנפיק מטבעות חדשים שהיו מכונים "לבנים".יחסו ליהודים

ויקיפדיע

אלפונסו נטה חסד ליהודים, שיתפם בחצרו והקפיד על זכויותיהם, אולם בלחץ הכנסייה תיקן תקנות שונות נגד היהודים, כגון החובה על לבישת בגד מיוחד והגבלות על נטילת ריבית. אולם, במהלך מלחמת האזרחים, בשנת ה' מ"ב-מ"ד לאחר שעיכב בנו סנצ'ו חלק מכספי המיסים של היהודים, אסר אלפונסו את כל היהודים בבתי הכנסת, ושחררם רק לאחר ששילמו לו 4,380,000 זהובים.

תרגום הרב גוגל פון שפאניע

....Keep it coming

מעתה כל החידושים יופיעו כאן:

https://drive.google.com/file/d/1hb05OMmFV3k3_VBbqT_Rn9p--uAT4xkK/view?usp=sharing