ק/פ פון די פעיסבוק בלאט פון אבישלום פון שילוח.
באימה של ממש, דפקתי על דלתו של ראש הישיבה.
אני הייתי בחור צעיר בן 15, והוא ישיש בן 98, תלמידו המובהק של רבי שמעון שקאפ. זה היה בשוייץ, בחודש אלול, ואני רציתי לנסוע לראש השנה לאדמו"ר מוויזניץ-מאנסי בארה"ב. לא היה לי סיכוי של ממש, שכן חוקי הישיבה היו שבראש השנה ויום כיפור כולם נשארים בישיבה, ללא יוצא מן הכלל. הפחד שהיה לנו מראש-הישיבה, בלתי ניתן לתיאור. די היה במבט אחד שלו כדי להתחרט על היום שנולדת. אבל הייתי קצת חצוף ונחוש מאוד. דפקתי על הדלת, וחיכיתי. כעבור דקה, שמעתי קול עמוק ומבעית: יאאאא.
נכנסתי פנימה. ראש הישיבה אפילו לא הרים את מבטו, והמשיך לעיין בגמרא שלפניו. התקרבתי ואמרתי בקול רועד, אני רוצה לבקש רשות מהראש-ישיבה לנסוע לראש השנה לרבי מוויזניץ מאנסי. ראש הישיבה הרים את ראשו, נעץ בי מבט ואמר: "דא איז א בית האסורים, (כאן זה כמו כלא), כולם נשארים עד אחרי יום כיפור". הבטתי בו חזרה, ואמרתי לו: אני יודע שראש הישיבה לא מאפשר לנסוע לראש השנה, אבל המקרה שלי הוא יוצא דופן. הוא המשיך לנעוץ בי מבט, כאילו הייתי תרנגול אחרי כפרות. המשכתי, 'ראש הישיבה אמר בשיחה לפני כמה שבועות, שאנחנו בדור יתום, שאין כבר כמעט צדיקי אמת. הרבי מוויזניץ הוא משרידי הדור הישן, הראש-ישיבה הרי מכיר אותו, הוא נפל במקווה לפני שנתיים וכבר לא בקו הבריאות, אז אני רוצה לנסוע ולהספיק להסתופף בצילו'.
אני חושב שהוא די נהנה מהטיעון שלי ובשימוש בדבריו שלו עצמו בשיחת המוסר, וארשת פניו המפחידה התחלפה בחיוך קל. אבל הוא לא ויתר כל כך מהר. 'אתה אומר משהו, אבל עשרת הימים של ראש השנה ויום כיפור הם הימים הכי החשובים בשנה, נו אז תטוס לרבי ותסתובב בטל כל הימים האלה, זה בלתי אפשרי. תישאר פה, ותיסע לרבי שלך לסוכות'. כאן שלפתי את הטיעון המנצח. 'הרבי מוויזניץ-מאנסי שונה משאר האדמורי"ם. כל בחור שמגיע אליו, צריך להביא 'שעות-צעטיל' (יומן שעות לימוד יומי), והרבי אף בוחן את הבחורים על לימודם. אני לא הולך להתבטל שם, אני אתכונן להיבחן אצלו שלוש מסכתות: סנהדרין, עבודה-זרה ונדרים'. בשלב הזה, ראש הישיבה התרכך, ואמר לי: 'אם כך, סע לחיים ולשלום, ותמסור ד"ש לרבי'.
---
כשנכנסתי אל חדרו של הרבי, הוא ישב עם קאפוטה פרחונית מוזהבת, שהייתה פתוחה ושעון הכיס בצבץ מהווסט שלו. תואר פניו היה מהמרשימים שראיתי בחיי. מצח גבוה, עיניים חכמות במשקפיים סטייל וודי אלן, וזקן לבן מהודר. הנחתי על שולחנו את ה'קוויטל', והוא שאל אותי איפה אני לומד. אמרתי לו שאני תלמידו של הרב קופלמן משוייץ. 'או הא, הוא כבר הזדקן ומאפשר לנסוע בראש השנה?' שאל הרבי. אפילו נכדו שלו שלמד בישיבה בשנים עברו, נשאר שם בחגים. עניתי לו שלא, וסיפרתי לו דברים כהוויתם. 'אם כך, תבוא בחול המועד ואבחן אותך על לימודך'.
בחול המועד נכנסתי שוב אל הרבי, והוא שואל אותי: על מה אתה רוצה להיבחן? מסכת סנהדרין, עבודה זרה ונדרים, עניתי. הרבי אפילו לא פתח גמרא, והתחיל לבחון אותי בעל פה. פרק אחר פרק, שאלה אחרי שאלה, מסכת אחרי מסכת. שעה שלימה הרבי שואל ואני עונה. לחיי סמוקות, ראשי מסוחרר, אבל אני נחוש. התכוננתי לזה חודשים ארוכים. שאלה אחרונה, קשה במיוחד. אני מתקשה לענות, ושותק. אבל הרבי לא מוותר. הוא קורץ לי, במבט אוהב וערמומי, שאף פעם לא ראיתי כמותו. אני עוצם עיניים, מתאמץ, ואז נזכר. שניה אחרי שעניתי, אני מקבל סטירה של חיבה מהרבי. 'קענסטעך יא' (אז אתה כן יודע).
ואז הרבי לוחץ על כפתור הפעמון שעל שולחנו, והגבאי הזקן ר' ייעקל נכנס. הרבי אומר לו שיביא לו כיפה חדשה. הוא נדהם, אך יוצא מהחדר וחוזר עם כיפה. הרבי פושט את השטריימל שעל ראשו, מחליף כיפה, וזורק לי את כיפתו. 'קח לך, מגיע לך'. כמעט התעלפתי. זה היה אות חיבה הכי נחשק בחסידות, שעליו לא יכולתי לחלום. ואז הרבי ביקש מייעקל, הגבאי המיתולוגי, שיכתוב מכתב לראש ישיבה, שנבחנתי אצלו ועברתי בהצלחה. באותה שנה, הרבי כבר היה משותק בחצי מגופו, ולא כתב בידיו. הייתה לו חותמת. אבל הוא התעקש שברצונו לחתום בעצמו. הק' מרדכי בן חיים מאיר זצוקללה"ה.
- - -
ביום שישי הלך לעולמו הרבי מוויזניץ-מאנסי, רבי מרדכי האגער, והוא בן 96.
בחיי כיום, שמרכזם נטוע בעולם הקולנוע והאמנות, אני מהרהר לפעמים בהתנגדותו העיקשת והעקרונית נגד המצלמה. הוא אסר בתוקף לצלם אותו, ואף הטיף נגד תצלום באירועים, חתונות, ובחיים בכלל. לזוגות שוויתרו על צילום בחתונתם, היה מבטיח לבוא לרקוד 'מצווה טאנץ'. כמה פער יש בין עידן הסלפי שלנו, המתאפיין בתיעוד בלתי פוסק, בהתעסקות אובססיבית בדימוי הצילומי שלנו, ובחדירת הטכנולוגיה לתוך כל חרך ופינה בחיינו; לעולמו של הרבי, המבקש לחיות את חייו עצמם, בטהרתם, ללא צורך בתיעוד, ייצוג ודימוי.
דמותו תישאר חקוקה בי, כאות ומופת לפארצייטישער רבי, יהודי בעל שאר רוח ואצילות חסידית עתיקה, ואיש אמת שלא חת מלהביע את דעתו.
.
