צוגעבונדנקייט צו הלכה - ווי וויכטיג איז דאס?

The story of the Talmud becoming part of the legal canon, is really a story in some ways of remembering certain things about the Talmud, it has law in it, and forgetting so much about the Rabbinic past. We forget the disciple circles; we forget how unsystematized this past was, how personal and how intimate it was; we forget about these editors who are engaging with this past in an entirely different way - questions and answers - how they're not interested in final law, as that doesn't seem to be the purpose of the editorial project. We instead conceive of the Talmud as a legal code, one that we should all in some ways study. We now have the Daf Yomi cycle which people study, and I think dwell particularly on the legal aspects of the text, because we've been trained to think of it as a legal code

I actually think the Talmud is therefore a useful metaphor in some ways for how law works in general. Law, in some ways, emerges precisely from these contingent and messy contexts, and over time the legal systems that we create allow us to forget how messy that past was, how disputed, and how complicated, and instead creates this picture as if the law always was this one thing - the codes we have are always the law that we should follow

Twersky himself took an "integrative-holistic approach" to Jewish intellectual history as a whole. Jewish tradition, in his own view and not only in his representation of Maimonides view, felicitously integrates different trends of thought and creativity. He illustrated this integration by his unforgettable Parable of the River:

Jewish intellectual history is comparable to a fast-moving stream coursing through a complex network of tributaries and offshoots. The waters of the rivulets which poured into or eddied alongside the mainstream of Judaism were colored by a dazzling variety of cultural disciplines: philosophy and mysticism, rationalism and pietism, exegesis and commentary, poetry and belles-lettres, linguistics and grammar. They did not always flow evenly or simultaneously. At various times, the philosophic tributary swelled in certain areas while the mystical waters raged elsewhere; or the philosophic tributary changed its course, only to have its former bed occupied by mystical currents. Poetry and belles-lettres were like wadis; their waters might reach inundating proportions and they might dry up completely. The courses of these streams deserve to be — and, to a great extent, have been — charted, their ebbs and peaks registered, their force and calm measured; each of them left an imprint on the evolving Jewish intellect and spirit. The mainstream, however, was the halakhah (Jewish law) - its ever-expanding corpus of literature and its cumulative body of practice

In Twersky's parable, Jewish law, the halakhah, is the mainstream, the age-old flowing river. The river has many rivulets, tributaries, offshoots, eddies, and wadis, which form an integrated system of water-ways. These rivulets constitute a "dazzling variety of cultural disciplines" — philosophy, kabbalah, biblical exegesis, Hebrew poetry, grammar, belles-letters, and much more. Sometimes these rivulets may be great in size and in force and, yes, even more dazzling than the main river (as they were in the Spain of Maimonides' youth). Sometimes the stream of philosophy is the greatest and most forceful watercourse, and sometimes the steam of the kabbalah is the greatest and most forceful one. Sometimes the most dazzling body of water is that of Hebrew poetry, and sometimes it is grammar and philology. The river, the mainstream, is always there - whether wide or narrow, deep or shallow, it just keeps rolling along. In Twersky's halakhocentric parable, the halakhah is always the mainstream, although not always the most dazzling watercourse

But it is always the most fertile. It makes all the rivulets and tributaries possible. This, for Twersky, has been the historical greatness of the halakhah. It is also the secret of Jewish cultural creativity. This halakhic river has a marvelous creative power. The halakhah is not barren, not dry - but fertile. It makes all the other dazzling disciplines possible

בפשטות היתרון של רב על ראש ישיבה הוא בהתאמה של הוראותיו לציבור. כלומר הליכה אחרי השכל הישר ולא בהכרח אחרי המסקנה הלוגית המבריקה יותר, מכוונת להתאים למצבו של הציבור ולחיים בפועל. אבל לדעתי זהו רק חלק מהתמונה. אני טוען שהפידבק הבעל'בתי מכוון את ההוראה לאמת. ההתאמה לשכל הישר ולניסיון החיים אינה רק התפשרות עם החיים. ההתאמה לחיים היא אינדיקציה לאמיתותה של ההוראה עצמה. הבעל'בתים נותנים פידבק לרב ומכוונים את הוראותיו אל האמת. ההנחה היא שהוראה הלכתית שלא מתאימה לעם שבשדות אינה הוראה נכונה (ולא רק שאינה ישימה). השכל הישר הוא חלק מהתורה, שכן לא ניתנה תורה למלאכי השרת. ככלל, הוראה שלא מתאימה לעם שבשדות גם יושבי בתי המדרש לא צריכים לקיים אותה.

פעם הסברתי כך את הכלל ההלכתי שגזירה שלא פשטה ברוב הציבור היא בטלה (אינה תקפה). לא מדובר על פשרה עם המצב העגום של הציבור. אם הגזירה לא מתאימה ולא מתקבלת ציבורית אז היא כנראה לא נכונה. ובכך ניתן להבין את העיוות שנוצר בחברה החרדית שקולטת לתוכה כל מיני חומרות מוזרות וחסרות בסיס, ונראה כאילו שמדובר בהתפוצצות של פידבק חיובי. הסיבה לכך היא שבעולם החרדי התפתח אתוס שלפיו דעת בעל'בתים היפך דעת תורה, ולכן ביקורת של בעל'בתים לא נחשבת. אנחנו מתייחסים ל'עוילם' ולא ל'עולם'. מכאן עולה שכל המצאה שעולה בבית המדרש, שכמובן יכולה להיות מאד עקבית ומבריקה, כשהיא זוכה לביקורת מהעם שבשדות הם לא נחשבים. סך הכל בעל'בתים. במצב כזה אין את הריסון המתבקש של השכל הישר להוראות שיוצאות מבית המדרש ומהלשכות האפלות והמנותקות של הפוסקים. זהו תפקידם החשוב של הבעל'בתים בהתפתחות התורה וההלכה.