ביקורת המקרא - 101

מי אני

דאס איז ווייטער געקוקט דערויף פון א מער פּרעזענטיסט לענס. עפ״י די מאדעל האבן זיך טאקע געדרייט די פריערדיגע דאקומענטן [JE און אפשר P] אבער ביים המון איז דאס געווען מער בע״פ וממילא מיט׳ן צאמשטעלן ספר דברים, וואס איז למעשה ענליך (צי גאר ענליך; מ׳זעהט דאך אז דו למשל האלטסט אז דאס שטימט מיט די איבעריגע חלקי התורה לגמרי). איז צו ענטפערן די שאלות:

1). בּעיסיקעלי יא. און מ׳דארף געדענקען אז אפילו לפי פשט בסתם דארף מען עפעס אזוי זאגן: מ׳האט געטראפן יעצט א פארגעסענעם ספר - לויט די טראדיציאנאלע מפרשים איז דאס געווען די גאנצע תורה.

2). אז ס׳איז שוין געווען א פריערדיגע ספר וואס משרע״ה אליין האט געזאגט.

מי אני

1). פארוואס נישט? פונקט אזוי ווי מ'האט געקענט, צב"ש, לגמרי אסר'ן במות ושחוטי חוץ פון דארט און ווייטער. ס'ארבעט צוביסלעכווייז ביז ס'כאפט זיך אָן אינעם פאלק מער און מער; בפרט ווען עס איז בעידוד פונעם מלוכה.

2). דאס איז א גוטע קשיא. צב"ש דר. ריטשערד עליאט פריעדמאן האט א טעזע אז (מער-ווייניגער) שבט לוי זענען געקומען שפעטער (זיי זענען די וואס זענען געווען יוצאי מצרים צו אַן עקסטענט) און האבן קיינמאל נישט געהעריג געהאט קיין לאנד פון די אנדערע שבטים היושבים שם מקודם (דאס קען גיין עפעס צוזאמען מיט די טעזע). זיי האבן זיך אבער אריינגעארבעט אין די קאָלטיק חלקי החיים פונעם פאלק און טאקע דערפאר ווייל זיי זענען נישט געווען פארנומען מיט פעלד-ארבעט און דאס גלייכן.

3). נו, איז דאס נישט די זעלבע, צי נאך שוואכער, ווי סיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני? מיינענדיג, די זעלבע וועג ווי אזוי דאס כאפט זיך אריין ביים פאלק מער-און-מער און מ'הייבט דאס אָן צוביסלעכווייז גלייבן. מ'דארף סתם אזוי אוועקנעמען אונזער פּרעזענטיסט אויסקוק פון דאס צוגאנג צו היסטאריע ובכלל פון סקעפּטיסיזם (און וועריפיקעישאניזם) וואס איז געווען פיל ווייניגער בהעולם בכלל אין יענע עפאכע וד"ל. ["ס'שטייט דאך אין א הייליגע בוך! איך האב טאקע נישט געוואוסט דערפון ביז אהער, אבער ס'מוז זיין אמת!"]

זוכער

מי אני

1). פארוואס נישט? פונקט אזוי ווי מ'האט געקענט, צב"ש, לגמרי אסר'ן במות ושחוטי חוץ פון דארט און ווייטער. ס'ארבעט צוביסלעכווייז ביז ס'כאפט זיך אָן אינעם פאלק מער און מער; בפרט ווען עס איז בעידוד פונעם מלוכה.

2). דאס איז א גוטע קשיא. צב"ש דר. ריטשערד עליאט פריעדמאן האט א טעזע אז (מער-ווייניגער) שבט לוי זענען געקומען שפעטער (זיי זענען די וואס זענען געווען יוצאי מצרים צו אַן עקסטענט) און האבן קיינמאל נישט געהעריג געהאט קיין לאנד פון די אנדערע שבטים היושבים שם מקודם (דאס קען גיין עפעס צוזאמען מיט די טעזע). זיי האבן זיך אבער אריינגעארבעט אין די קאָלטיק חלקי החיים פונעם פאלק און טאקע דערפאר ווייל זיי זענען נישט געווען פארנומען מיט פעלד-ארבעט און דאס גלייכן.

3). נו, איז דאס נישט די זעלבע, צי נאך שוואכער, ווי סיפורי יציאת מצרים ומעמד הר סיני? מיינענדיג, די זעלבע וועג ווי אזוי דאס כאפט זיך אריין ביים פאלק מער-און-מער און מ'הייבט דאס אָן צוביסלעכווייז גלייבן. מ'דארף סתם אזוי אוועקנעמען אונזער פּרעזענטיסט אויסקוק פון דאס צוגאנג צו היסטאריע ובכלל פון סקעפּטיסיזם (און וועריפיקעישאניזם) וואס איז געווען פיל ווייניגער בהעולם בכלל אין יענע עפאכע וד"ל. ["ס'שטייט דאך אין א הייליגע בוך! איך האב טאקע נישט געוואוסט דערפון ביז אהער, אבער ס'מוז זיין אמת!"]

1) אסור׳ן במות שטייט אין נ״ך. 400 יאר פאר יאשיהו.
יאשיהו האט נישט געקענט פארקויפן נייע מצות און איסורים אן שום בעקינג פון תורת משה. - און האט עס טאקע נישט געטאן.
סתם צו שטופן א דעבאנקד טעאריע איז בלינדע אמונה.

2) האבן די לויים נישט געהאט קיינמאל קיין נחלה, פארוואס פעלט אןיס צו זאגן אז זיי באקומען נישט קיין חלקה נאך 800 יאר?
האט שבט לוי געמאכט אן אויפשטאנד?

3) אויב דו האלסט אז יציאת מצרים, גאנץ מעמד הר סיני איז א געבעקס. פארוואס דארפסטו זיך מוטשען מיט חומש דברים?
האט יאשיהו געהאט עפעס א ציל צו פאבריצירן ברכות וקללות על הר גריזים והר עיבל 800 יאר שפעטער?

איך פרעג די קשיות נישט לקנטר, נאר צו עקספאוזן די סופער-מעסיוו בלעק-האולס פון בקורת המקרא !


אדרבא, ביזט מכובד צו ענטפערן.

מי אני

1). לפי די חוקרים/מבקרים איז די חדר פון D וואס האט מחבר געווען דברים אויך די וואס האבן מחבר געווען (עכ״פ רוב פון) די ספרים יהושע, שופטים, שמואל, מלכים, און ירמיה; באזירט אויף סטייל וכדומה. די ספרים זענען געווען זייער ווערסיע פון די היסטאריע פונעם פאלק פאר זייערע מטרות, טעאלאגיע וכו׳. זיי האבן טאקע רעטרוֺידזשעקטעד די איסור במות אז ס׳איז שוין ״באמת געווען פריער״ כדי צו טאקע צענטראליזירן די עבודה וואס זיי האבן געוואלט איינפירן.

2). שוין גע׳ענטפערט. דאס צו פארמאליזירן און מחזק זיין די סיבה פארוואס מען געבט זיי די בּענעפיטן וכו׳.

3). אז מ׳שרייבט א ספר מיט די אָנגעבליכע היסטאריע און (א חלק פון די) אָרידזשינס פונעם פאלק קומט דאס אטאמאטיש מיט מיט סיפורים. די ברכות וקללות בהר גריזים ועיבל שטימען מיט די טעאלאגיע וחוקים פונעם ספר.

Although the excavating archaeologist believed that the site was the compound containing Joshua's altar, the filled walled structure being the altar itself – the filling being a part of the altar rather than debris (and indicative of an Assyrian style altar, like that specified in the Book of Exodus as being hollow with boards) – and the wall between the two courtyards being a ramp (in accordance with the no steps instruction in Exodus), most other archaeologists believe it to be something else. The site has a significant issue in regard to the Biblical account of Joshua's altar, as it is located on the north side of the mountain, and not the south side facing Mount Gerizim, making a curse and blessing ritual held there and on Gerizim somewhat difficult to hold antiphonally; the excavating archaeologist proposed that this could be resolved by identifying a mountain to the north as Gerizim rather than the usual location, though the suggestion was ridiculed by both the Samaritans, who found it offensive to move the centre of their religion, and by other scholars and archaeologists

Though some archaeologists agree with the consideration that the site was an altar compound (though not constructed by Joshua), and some (including Israel Finkelstein) at least agree that it was a cultic location (though not necessarily involving an altar), others believe that it was simply a farmhouse, a guard tower or the Biblical tower of Shechem. Those considering it to be a farmhouse and/or the tower of Shechem, argue that the paved areas are simply rooms, the sloping wall simply an eroded partition wall, and the infilled enclosure a room that was later changed into a tower – the foundation of the tower being the infill, and the rest of the tower now destroyed

Moreover, since the site was buried under stones (Stratum IA) in around 1140 B.C.E., the tradition behind this text — perhaps even the text itself — must go back to this period. In other words, the author of Deut 27:5-7 either saw the altar while it was in use, or knew from tradition, after it was decommissioned in the mid-twelfth century, what lies under those rocks. Either way, the account of an altar on Mount Ebal must have been based on factual knowledge that only someone living in the early Iron I could have had

מי אני

הרב דר. יהושע בערמאן אינעם הקדמה פון זיין בוך אני מאמין שרייבט:

The Orthodox engagement with the challenges of biblical criticism today is more robust than any since prewar Germany. To my mind, however, the current state of the discussion is deficient in four respects.

First, I am troubled by the blind and obsequious manner in which some in the Orthodox world view the authority of the academy as the repository of ultimate truth. We find individuals who identify as Orthodox and proclaim acceptance of “the findings of biblical criticism”, with no attendant caveat of what they do not accept. Let me be clear: I am not speaking about a failure to establish theological red lines. What I mean is that in some quarters there is no critical eye turned on the criticism itself. Everything is accepted in the name of truth, but nothing is rejected in the name of truth. “The findings of biblical criticism” are embraced whole hog, as it were. Go to the major academic conferences in biblical studies and you will see that there is hardly a conclusion anymore that is accepted consensus. The field is more fractured concerning its most basic methodologies and conclusions than ever before. Ironically, there is far more criticism of “the findings of biblical criticism” among the critics themselves than there is in certain corners of the halakhically observant community.

ער איז דאס אביסל מדמה דארט צו דאס אָננעמען אלעס וואס רבנים זאגן אלס ״דעת תורה״; דא איז עס נאר ״דעת מדע״.

מי אני

לגבי מפרש זיין דעם טעקסט זעה איך נישט ס׳זאל זיין א נפק״מ אין וועלכע תקופה ער לעבט; ער קען זיין א היינטיגער אויך. די איינציגסטע זאך וואס ווענדט זיך איז לגבי די (shared) הנחות/assumptions קדומות מ׳האט בנוגע די טעקסט. ענליך צו דעם אז דר. בן-נון, אדער עני אקאדעמישער מבקר, קען בעצם זאגן אַן אייגענעם פירוש מה שלא עלה על דעת, צב״ש, וועלהאַוּזען, הגם זיי שׁערן די זעלבע עסאָמפּשענס/הנחות לגבי דעם טעקסט.

מי יתן שלא תכזיבני תקותי שאוכל לרומם קרן מדע זה, ולהראות חשיבותו לכל מי שרוצה לראות. כי כמו שהמקרא הוא היסוד החזק לדתנו ולספרותנו, כן מדע המקרא הוא היסוד לכל מדעי היהדות. ומלבד זאת אני מקוה שאצליח להסיר לכל הפחות קצת מן המכשולים העומדים נגד מדע זה. לא נעלם ממני שעדיין רבים וביניהם אנשי שם חוששים להתעסק במדע המקרא, ולא זאת בלבד אלא שנלחמים נגדו מלחמה גמורה בחשבם שמדע זה עלול להרוס את בנין דתינו. על כן חובה עלי להוכיח כי מדע זה אינו בא לסתור אלא לבנות ובעשותי כן להחזיר לנו עטרה שניטלה ממנו.

אינני מכחיש שדרך מדע המקרא עוד איננה סלולה ועלי להתפלל שלא תארע תקלה על ידי. אלא הסכנה תלך ותגדל במדה שחכמי ישראל יחשבו למותר להשתתף בחקירת המקרא, ויסתפקו לקרות עליה: "סורו סורו טמא טמא!" אבל אם רצונינו לכתת את חרבות כמה מבקרים קיצונים שבין חכמי הגוים היוצאים לזלזל את תורתנו ולחרף את אלקינו ואת עמינו, יש לנו להזדיין בכל כלי קרב המדעיים. כי אין ספק שהמרבים לצעוק חמס על מדע המקרא אינם יודעים ומבינים בו כלום ומדברים עליו כדבר העוור על הגונים.

לדאבוני הגדול, אני מוכרח להודות שמספר חכמי עמנו העובדים בשדה זה עדיין קטן מאד. אני רואה בזה חרפה גדולה והפסד גדול לישראל. אני רואה בזה חרפה גדולה. בימי הבינים יד ישראל רמה במדע המקרא. בימי הבינים עמדו גם כן על הרמב"ם וחשדו בו שהוא מבטל את התורה, והיום אין איש נבון בקרבינו יכול להכחיש שהרמב"ם עשה טובה לישראל ביסדו את בנין היהדות ברוח החקירה. אבל אויביו עשו רעה לישראל וענו את כח רוחו ומי יודע אם לא לעתיד ידונו כן על דורנו ויאמרו על המתנגדים למדע המקרא: "אוי להם שׁהחשׁיכו את עינינו ועשו לתורה שתשתכח מישראל!"

הלא אנחנו עומדים פה על הר הצופים הגבוה מכל הסביבה ונותן מראה בלתי מגבל לכל הצדדים. כן יש לנו לקוות שתפקחנה עיני העם גם אודות מדע המקרא שישתקו כל הספקות ושידעו כל הנבונים שיש לנו לעבוד בשדה מדע זה ולהחזיר בעבודה זו את המקרא בפי עמנו ובלבב עמנו. והמתנגד לעבודתנו זו למי הוא דומה? לאם שדואגת לבריות ילדה ומרוב חבתה ודאגתה שלא יפגע בו האויר הקר היא כולאה אותו בבית עד שיתנוון כנטיעה הצומחת בבית זכוכית.

ידובר בבקורת המקרא, שלחרדים היא פסולה והם רואים בה הריסות הדת. אך לא מיניה ולא מקצתיה. לא מנקודת-הראיה של היהדות החרדית ידובר, אך מנקודת-הראיה הכלל-ישראלית, וזה לא היינו הך. כלל-ישראל אינו נרתע לאחור מפני בקורת המקרא בגבול המדע המדויק ויסודי היהדות במלוא היקפם. הרמב“ם לא נסוג אחור מהבחנה פילוסופית-אריסטוטילית ונשאר נאמן ליהדות המסורתית; וככה גם כלל-ישראל בדורנו לא יירא ולא יפחד מן הבחנת בקורת המקרא, כאילו היא יכולה לשבר ולנפץ עד היסוד בו את כל בנינו הרוחני ההיסטורי, שבו הוא חי ומתקיים ורואה עולמו לפניו בזה ובבא. ניצוצי בקורת המקרא ישנם גם בתלמוד, (די להזכיר את המימרא הידועה: “התורה מגילות מגילות ניתנה”), הראב”ע גם הוא בחריפות שכלו עמד על הרבה והרבה סעיפים של בקורת המקרא, ואף הרשב“ם, אחד משלומי אמוני ישראל במובן היותר מלא ושלם, מבקר את המקרא ומשמיע את משפטיו לא לפי המקובל בבית-המדרש הישן. וגם בדורותינו האחרונים חכמי ישראל כהרנ”ק, שי“ר, שד”ל והרבה כמותם, שעמדו במלוא קומתם בתוך המחנה, שלמים עם עמם ועם היהדות על כל היקפה, לא הסתלקו מבקורת המקרא, אם גם לא לפי רוח החרדים.

ובחפצנו להעריך כראוי את הספר המיוחד במינו הזה עלינו, ראשית כל לדעת באיזו תקופה נכתב. שלמה המלך אי-אפשר שיהיה מחברו. דבר זה נראה ברור לא רק מפאת המחשבה שאינה הולמת את תקופתו של שלמה המלך, אך גם מפאת הסגנון וצורת הלשון, שבימי ראשית בנין הבית הראשון היו לגמרי אחרים, ועוד לא הגיעו לשלמות ספרותית כזו. כל הקורא את כתבי-הקודש בעין פקוחה ובשיקול הגיוני וטוב טעם ימשש זאת כמו בידים. המסורה מיחסת את הספר לשלמה, כמו שנאמר בפסוק הראשון: “דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים”. אך הלא גם על איוב נאמר בפירוש: “איש היה בארץ עוץ איוב שמו” – ובכל זאת הרשה לו אחד מחכמי התלמוד להחליט, שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה.

‎כפי שאפשר לשער, נכתב הספר בשנות המאות הראשונות של הבית השני, אחרי חתימת כתבי-הקודש של הנביאים. זה היה זמן המעבר מתקופת התורה שבכתב לתקופת התורה שבעל-פה. היהדות לא היתה מבוססת ומוצקת גם בעיון וגם במעשה לפי הדפוס של חכמי הפרושים הראשונים. מחברו של ספר קהלת היה בודאי אחד מגדולי חכמי-ישראל בזמנו. דבר זה נראה מן ההיקף הרחב של דעותיו וגם פקפוקיו.

הכותב יש לו המעלה היתרה, אשר בה נצטיינו בכלל כל בעלי כשרון ושאָר רוח בתקופה הקדומה הזאת, היא התמימות הטבעית (Naivität) השמורה בלבם, להאמין במה שהם מוצאים מפיהם, באופן שלפי דעתם אי אפשר להטיל ספק במה שקבלו הם ונודע להם. הוא מחזיק באמונתו, כי עם ישראל מסור בהשגחה פרטית אל ממשלת הבורא, אשר בידו נפש כל חי וכל מקרי העמים, “והוא מהשנא עדניא וזמניא, מהערה מלכין ומהקם מלכין”. בזמן שישראל עושים רצונו של מקום הם שוכנים בטח בארצם, אשר נתן להם אלהים, ובזמן שהם סרים מאחרי ה‘, הוא מגרה בהם שכנים רעים, להיות להם למוקש.

ואולם אם גם הטביע המסדר את חותם השקפתו הדתית על פני הציורים האלה בכללם, בפרטיהם אתה מוצא צבעים אוריגינליים. הספורים הבאים בספרים האלה הם ציורי הקולטורא הישראלית מזמן כניסת עמנו לארץ כנען עד יום גלותו מן הארץ. המסדר לא הניף ידו על פרטי הספורים. לשלול מהם את סגנונם ואת קלסתר פניהם המיוחדים להם. הוא שמר רק את הכלל, שיהיו כל הספורים מתאימים עם “הכלל העולה” מדבריו לפי העיקר הנזכר; אבל בפרטים לא דק. מזה נמשך ההבדל בסגנון הלשון והמליצה, וכן מוצאים אנו לפעמים סתירות בסדר המקרים והענינים. וכבר העירותי במקום אחר (מאמרי “ארנסת רנן ויחוסו אל היהדות”. “השלח” כרך א' עמוד ר"ו), כי אלו הסתירות הן עדים נאמנים על אמתת הרשמים ההסטוריים האלה וכי עשה המסדר את מלאכתו באמונה. שהרי מי שמשנה פני הדברים למטרה מיוחדת ידקדק בדבר, למחות כל הרשמים המזכירים זיופו. וזה מראה לנו, כי המסדר בתום לבו אמנם השפיע מרוחו על הספורים האלה, כי כן נראו לו בסקירתו לפי הלך רוחו; אבל לא חש מלאסוף יחד ספורים סותרים זה לזה בפרטיהם, יען כי כן נמסרו לו הדברים בכתב ובתמימותו לא מצא בזה סתירה, או לא אבה להכריע, ומי שידע הגיד. למשל בדבר מלוכת שאול, אשר ממאורע זה וגם מראשית ממלכתו היו נודעים שני מקורות והאחד סותר בכמה פרטים את חברו, והנה המסדר הביאם שניהם מבלי להכריע משכלו ביניהם. כן בנוגע לפגישת דוד עם שאול, שגם בספור זה מעורכים שני מקורות, והמסדר אספם יחד ולא השגיח בזה. ואמנם נודע מה שהשתדלו אחר כן המפרשים לישב הסתירה הזאת; אבל, כאמור, אין צורך בדבר, ונהפוך הוא: הסתירות האלה (שהן נראות רק בפרטים) חביבות לנו כעדים נאמנים על אמתת הספורים בכלל. כי נמצא בהן שיחות שני מספרים נפרדים זה מזה אשר רק בענינים קטני הערך לא בא ההסכם בדבריהם, אבל בכלל מתאימים דברי האחד עם דברי השני.

ולא רק במאורעות אנו רואים ברשמים הקדומים סתירה בין האחד להשני, כי אם גם בהשקפה הדתית (בנוגע לפרטים). וגם בזה נאמר, כי חביבות עלינו הסתירות, המוכיחות עד כמה לא שלח המסדר ידו (בכונה!) לשנות את צורת הספורים שהשתמש בהם, נודע ומפורסם הוא, כי המסדר גנה בכלל את הבמות, אף אם הקריבו עליהן לגבוה, מדם אלהי ישראל. כי רוח אהבת ציון דוברת בו, והוא מקנא את קנאת מקדש ה' אשר בירושלים. וכן הוא מדבר גם בגנות אלה המלכים, אשר בכלל צדקו בעיניו, על כי לא הפקידו על הדבר הזה, כי בימיהם “הבמות לא סרו ­– עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות”. ואולם בתמימותו לא חש המסדר למחות את ספור שמואל ושאול, אשר ממנו נראה, כי בזמן מן הזמנים הותרו להם הבמות וגם אנשים אשר לא מזרע אהרן הכהן הקריבו עליהן עולה ונרצה להם לפני ה‘. גם אליהו התשבי הקריב עולה על הר הכרמל וה’ ענהו באש. כל אלו הן סתירות, אשר כבר עמדו עליהן גם חכמי התלמוד והשתדלו לישבן על פי כללים שהמציאות בחכמתם. כן נראה מספור דוד בנוב עיר הכהנים, כי בזמן מן הזמנים אכלו גם “זרים” לחם קדש, אשר לפני ה', “אם נשמרו… אך מאשה”, אם כי זה סותר למה שנתקבל באומה (גם בזה חתרו חכמי התלמוד לתרץ הסתירה). ואולם המסדר לא שלח ידו לשנות ממטבע שמצא בספורים הנרשמים וסדרם בחריצות ובנאמנות גם יחד, ולכן יגדל כבודו בעינינו.