געפילטע פישנשמה יתירה, ווער איז דער שרייבער פונעם מאמר? ער זאגט גאנץ ראדיקאלע שיטות וואס שמעקט פון
סאליפסיזם, ווי למשל "אשתו של אדם, עבדיו ובהמתיו, וגם מציריו של אדם, הכל נבראים ע"י מחשבתו", הייסט אז גארנישט עקזעסטירט נישט עכט, נאר מיר אלע געפונען זיך אין א גרויסע שווים באסיין פון מוחות, און די גאנצע ריאליטעט איז נאר א פאבריקאציע פון אונזערע מחשבות.
אזוי ווי געווארענט, די זאכען זענען היבש טיף.
שמעתי ממורי זלה"ה כי נר"נ של אדם נתגלגל בז' ספירות, והנפש הם עבדיו ובהמותיו, ואם פגם בנפש דהיינו במעשה, גורם לו צער מעבדיו ובהמותיו. והרוח ממללא הוא הדיבור, ואם פגם בדיבור לשון הרע וכיוצא בזה, נעשה מדיבור זה אנשים שמצערים אותו ומדברים עליו, ונודע כי הדיבור נקרא זווג, וז"ש חז"ל ראוה(ו) מדברת וכו' (כתובות פ"א מ"ח), א"כ אשתו הוא רוח ג"כ, זכה נעשה לו עזר ואם לאו כנגדו (יבמות סג א). הנשמה שוכנת במוח, שמזה נעשה טיפה זרעית, והם בניו, ואם פגם במחשבה שבמוח גורם שיש לו צער מבניו. ובכל הספירות יכול להעלות נר"נ, מה שאין כן בספירה ז' שהוא מ"לכות אשר משם יונקים הקליפות נוגה, קשה לו להעלות משם נר"נ שלו. כלל העולה, כי בני אדם השונאים אותו באו ע"י פגם דבורו, לכך צריך להעלותן ולתקנם על ידי דיבור התפלה, להתפלל עליהם שישובו ויתוקנו, כמ"ש בש"ס דברכות (י א) ר"מ וברורי' אתתי', יתמו חטאים (תהלים קד, לה) ולא יתמו חוטאים וכו'. ואם אינו עושה כך רק שדוחה אותן, נעשו חומריות ועב יותר, ושונאים אותו יותר, וז"ש חז"ל גם ענוש לצדיק לא טוב (ברכות ז. עה"פ משלי יז כה), כי הוא רוחו של צדיק עצמו, שמזה נעשו בני אדם השונאים אותו, וצריך לתקנם ולהעלותן בתפילתו, וע"י התפלה נמתק בשרשו, ומוציא מהן רוחו, והנשאר בהם כלה מאליו וכו'. וזהו ענין משה רבינו ע"ה שהיה רועה צאן, ואחר כך נתן להם התורה ונעשו תלמידיו וכו', ודפח"ח. [תולדות יעקב יוסף, פרשת לך לך. ]
שמעתי בשם מורי איך יתפלל על שונאו, והתועלת הוא זה, כי שבע יפול צדיק וקם (משלי כד, טז), ר"ל בז' ספירות נתגלגל נר"ן שלו, דהיינו נפש הם עבדים והבהמות שלו. ורוח הוא הוא אשתו, והדיבור הוא גם כן זווג שבפה נקרא אשתו, זכה עזר לא זכה כנגדו, דהיינו שפגם בדבורו כמו לשון הרע וכיוצא מזה נעשו אנשים שונאיו המדברים עליו. הנשמה הם ממח, בניו, ופגם שבמח במחשבה גורם שיש לו צער מבניו. ובנפש גם כן אם פגם במעשיו ובעובדא גורם לו צער מעבדיו ובהמתו. ובכל הספירות יכול להעלות נר"ן, משא"כ בספירה שביעית היא במלכות, ומשם יונקים הקליפות נגה, קשה לו להעלות נר"ן שם. נמצא שונאיו שבאו על ידי פגם הדיבור, צריך לתקנם להעלותם על ידי דיבור התפלה, ובאם לאו, שדוחה אותן, נעשו יותר שונא' על ידי עביות וחומרות, לכך גם ענוש לצדיק לא טוב (ברכות ז. עה"פ משלי יז כו), כי הוא רוחו של צדיק עצמו, לכך צריך להתפלל על שונאיו לתקנם ולהעלותם, ועל ידי התפלה נמתק בשרשו, ומוציא מהם רוחו, ומה שנשאר בהם הם כלים מאליהם, ישמע חכם יוסיף לקח, ודפח"ח. [ב"פ קונטר"א ]
דאס אז די מציאות איז מחשבה מאכט עס גארנישט ווייניגער מציאות. הגע בעצמך אויב דו וועסט האבען א זאך וואס קיינער קען קיינמאל נישט האבען עפעס א המחשה אויף דערויף, וועסטו עס בכלל רעכענען פאר א מציאות? מיט וואס איז עס אנדערש ווי א זאך וואס עקזעסטירט נישט? וואס זאגסטו ווען דו זאגסט די ווארט עקזיסטענץ?
די אלע נקודות וואס ער זאגט אנהייב מאמר אויף מחשבה איז אלעס פון בעשה"ק. למשל "כל הדברים והמאורעות שבעולם תלוי במחשבותינו", אדער "כל מחשבה הוא קומה שלימה ואם אדם דוחה מחשבה רעה אז כאילו הורג נפש". איך גיי אים בעטן ער זאל צוצייכענען יעדע נקודה.
קוק אויך אין זיין מאמר דעם שטיקעל.
לפי זה יוצא שגם ה"אני" של האדם הינו גם חלק מהמחשבה, והאני אינו מוכיח יותר על מציאות נפרדת יותר מאשר שאר הדברים (וזה דלא כאלו שאמרו דאיהנ"מ שאכן אין שום הוכחה חיצונית שיש שום מציאות בעולם, משום דאולי הכל הוא כעין דמיון מחשבתי, אבל מכיון שבכל זאת 'אני' חושב, הרי 'אני' קיים), שכן הבעשה"ק מגלה לנו דזה אינו. דשכמבינים שהכל הוא מחשבה כמו חלום אז גם מבינים דה'אני' גופא גם הוא חלק מהחלום. וכמו בחלום כל הנפרדים שם הם באמת אחדות אחת עם החולם, ואין שום דבר שבהחלום הינו מציאות נפרדת כלל, אלא הכל הוא מחשבה בלבד. כמו"כ בעולם ה'אמיתי', צריכין להבין שכל מעשה וכל 'אני' הוא מחשבה בלבד, ובזה מהפך אנ"י לאי"ן. וכמו בחלום, הרי כל בריה העושה שום פעולה בהחלום, הכל הוא באמת מחשבתו של החולם, וכל המציאות בהחלום הכל ממש הוא מחשבתו. וכל העולם מלא שבהחלום, הכל הוא החולם שהלביש וצימצם עצמו בתור כמה דברים שונים וכאילו הם עולם מלא של נפרדים. כמו"כ כאן הכל הוא אחדות אחד וכל הפירוד הוא צימצום ולבושים של אחדותו יתברך. כמו כל חולם חלום שמצמצם עצמו ועושה עצמו לכמה בני אדם וכמה דברים ומאורעות, ובאמת הכל הוא הוא.
סאליפסיזם זאגט אז נאר איך עקזיסטיר 'באמת', און אלעס אנדערש איז דמיון. ער זאגט בשם דעם בעשה"ק אז עקזיסטענץ איז מחשבה. איך, דו, און אלעס אינדערמיט. אזוי ווי דערמאנט, עס נעמט נישט אוועק עפעס פון עקזיסטענץ, ער איז נאר מסביר די עומק דערפין.