אבער ווי ערווענט איז טאקע יתכן אז די סארט הלכות, וואס ס׳איז יתכן אז זיי זענען צוערשט צושטאנד געקומען נאכדעם וואס מיתת בי״ד איז בכלל בטל געווארן, איז געווען מכח דעם צו לימיטן די געדאנק פון מיתת בי״ד בכלליות און דאס אז חז״ל זענען געווען אומבאקוועם דערמיט.גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים וזה שהרג יהושע עכן ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה, אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא.
פרנס החודששוין דא "היהודים באים"מען ברויך מאכן א וועסטערן סטייל מאוויא איבער די גאנצע מצב דארט.
היסטאריערעדנדיג פון היומאניזם דערמאנסט מיך א שווער שטיקל רמב"ם/גמרא איבער הלכות בן נח וואס קען ממש נישט עולה זיין על דעת.און אז מען רעדט פין הלכות וואס חז"ל האבן אויסגעריסן וועגן עס האט נישט געשטימט מיט דער (תורה) בליק אויף יומאניזים, קיין מען צולייגען פין לעצטע וואך, לא תחיה כל נשמה. הגם עס שטייט אין יהושע אז ער האט עס געטוהן, האבן די מדרשים צוגעלייגט, אז יהושע האט געאפערט א שלום, אפילו פאר די ז' אומות.
איינע פון די שבע מצות איז גזילה. הייסט אז איך זעה א היימלאזער מאן ארויסלויפן מיט א פאר שיך פון א געשעפט קען איך אים מאכן מיט א קאפ קורצער?! לכאורה האט פאר חז"ל קיין סאך נישט געארט ווען גוים ווערן גע'הרג'עט. מ'קען זעהן זייער צוגאנג בנוגע די גוי'אישע געזעלשאפט.הלכות מלכים פרק ט' סעיף י״":
ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל פי קרובין. (סנהדרין נו.)
ד. יֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַלְקוֹת מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מַלְקוֹת וְלַהֲרֹג מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מִיתָה וְלֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁפָּרְצוּ הָעָם בַּדָּבָר יֵשׁ לָהֶן לִגְדֹּר וּלְחַזֵּק הַדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם, הַכּל הוֹרָאַת שָׁעָה לֹא שֶׁיִּקְבַּע הֲלָכָה לְדוֹרוֹת. מַעֲשֶׂה וְהִלְקוּ אָדָם שֶׁבָּעַל אִשְׁתּוֹ תַּחַת אִילָן. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ. וּמַעֲשֶׂה וְתָלָה שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח שְׁמוֹנִים נָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן וְלֹא הָיוּ שָׁם כָּל דַּרְכֵי הַדְּרִישָׁה וַחֲקִירָה וְהַהַתְרָאָה וְלֹא בְּעֵדוּת בְּרוּרָה אֶלָּא הוֹרָאַת שָׁעָה כְּפִי מַה שֶּׁרָאָה:
ה. וְכֵן יֵשׁ לְבֵית דִּין בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן לְהַלְקוֹת אָדָם שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה וְהָעָם מְרַנְּנִים עָלָיו שֶׁהוּא עוֹבֵר עַל הָעֲרָיוֹת וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה קוֹל שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְלֹא יִהְיוּ אֵלּוּ אוֹיְבִים יְדוּעִים שֶׁמּוֹצִיאִין עָלָיו שְׁמוּעָה רָעָה. וְכֵן מְבַזִּין אֶת זֶה שֶׁשְּׁמוּעָתוֹ רָעָה וּמְחָרְפִין אֶת יוֹלַדְתּוֹ בְּפָנָיו:
ו. וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן תָּמִיד לְהַפְקִיר מָמוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעָלִים וּמְאַבֵּד וְנוֹתֵן כְּפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה לִגְדֹּר פְּרָצוֹת הַדָּת וּלְחַזֵּק הַבֶּדֶק אוֹ לִקְנֹס אַלָּם זֶה, וַהֲרֵי הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא (עזרא י, ח) "וְכל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ" מִכָּאן שֶׁהֶפְקֵר בֵּית דִּין הֶפְקֵר:
ז. וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן לְנַדּוֹת וּלְהַחֲרִים מִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן נִדּוּי כְּדֵי לִגְדֹּר פֶּרֶץ כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לוֹ וְהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ וְיֹאמַר שֶׁנִּדָּהוּ וְהֶחְרִימָהוּ עַל דַּעְתּוֹ וִיפַרְסֵם חֶטְאוֹ בָּרַבִּים, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, כג) "אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר ישְׁבֶיהָ כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה'":
ח. וְכֵן יֵשׁ לַדַּיָּן לַעֲשׂוֹת מְרִיבָה עִם הָרָאוּי לָרִיב עִמּוֹ, וּלְקַלְּלוֹ וּלְהַכּוֹתוֹ וְלִתְלֹשׁ שְׂעָרוֹ וּלְהַשְׁבִּיעַ בֵּאלֹקִים בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹ שֶׁלֹּא עָשָׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (נחמיה יג, כה) "וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹקִים":
ט. וְכֵן יֵשׁ לוֹ לִכְפּוֹת יָדַיִם וְרַגְלַיִם וְלֶאֱסֹר בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְלִדְחֹף וְלִסְחֹב עַל הָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ז, כו) "הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרשִׁי הֵן לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין":
י. כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים לְפִי מַה שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁזֶּה רָאוּי לְכָךְ וְשֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה. וּבַכּל יִהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם, וְאַל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת קַל בְּעֵינָיו שֶׁהֲרֵי הוּא דּוֹחֶה אֶת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם, וְכָל שֶׁכֵּן כְּבוֹד בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב הַמַּחֲזִיקִין בְּתוֹרַת הָאֱמֶת שֶׁיִּהְיֶה זָהִיר שֶׁלֹּא יַהֲרֹס כְּבוֹדָם אֶלָּא לְהוֹסִיף בִּכְבוֹד הַמָּקוֹם בִּלְבַד, שֶׁכָּל הַמְבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת וְהַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת. וְאֵין כְּבוֹד הַתּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת עַל פִּי חֻקֶּיהָ וּמִשְׁפָּטֶיהָ
חתן בחורעס נישט אזוי פשוט פשט אין רמב”ם. נאדיר פון תשובות בני בנים חלק ד סימן כז.היסטאריערעדנדיג פון היומאניזם דערמאנסט מיך א שווער שטיקל רמב"ם/גמרא איבער הלכות בן נח וואס קען ממש נישט עולה זיין על דעת.און אז מען רעדט פין הלכות וואס חז"ל האבן אויסגעריסן וועגן עס האט נישט געשטימט מיט דער (תורה) בליק אויף יומאניזים, קיין מען צולייגען פין לעצטע וואך, לא תחיה כל נשמה. הגם עס שטייט אין יהושע אז ער האט עס געטוהן, האבן די מדרשים צוגעלייגט, אז יהושע האט געאפערט א שלום, אפילו פאר די ז' אומות.
איינע פון די שבע מצות איז גזילה. הייסט אז איך זעה א היימלאזער מאן ארויסלויפן מיט א פאר שיך פון א געשעפט קען איך אים מאכן מיט א קאפ קורצער?! לכאורה האט פאר חז"ל קיין סאך נישט געארט ווען גוים ווערן גע'הרג'עט. מ'קען זעהן זייער צוגאנג בנוגע די גוי'אישע געזעלשאפט.הלכות מלכים פרק ט' סעיף י״":
ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל פי קרובין. (סנהדרין נו.)
חתן בחוראזוי איז געוועהן ביז פאר נישט לאנג צוריק, האט מען גע'הרג'ט אויף גזילה ביי די גוים. און ווען דער תורה שטעלט מצוות פאר גוים, האט ער דאס אויך געלאזט, און נישט געהייסן דווקא אז זיי זאלען זיך פירען מיט דער דיני התורה וואס איז מיוחד פאר אידן.היסטאריערעדנדיג פון היומאניזם דערמאנסט מיך א שווער שטיקל רמב"ם/גמרא איבער הלכות בן נח וואס קען ממש נישט עולה זיין על דעת.און אז מען רעדט פין הלכות וואס חז"ל האבן אויסגעריסן וועגן עס האט נישט געשטימט מיט דער (תורה) בליק אויף יומאניזים, קיין מען צולייגען פין לעצטע וואך, לא תחיה כל נשמה. הגם עס שטייט אין יהושע אז ער האט עס געטוהן, האבן די מדרשים צוגעלייגט, אז יהושע האט געאפערט א שלום, אפילו פאר די ז' אומות.
איינע פון די שבע מצות איז גזילה. הייסט אז איך זעה א היימלאזער מאן ארויסלויפן מיט א פאר שיך פון א געשעפט קען איך אים מאכן מיט א קאפ קורצער?! לכאורה האט פאר חז"ל קיין סאך נישט געארט ווען גוים ווערן גע'הרג'עט. מ'קען זעהן זייער צוגאנג בנוגע די גוי'אישע געזעלשאפט.הלכות מלכים פרק ט' סעיף י״":
ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף. ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל פי קרובין. (סנהדרין נו.)
והיינו, אז מיט התראה איז עס בעצם מן הנמנע: עס איז דאך כעין זעלבסטמארד און ווער וועט דאס טוהן? וממילא אין סתם נארמאלע פעלער וועט דאך זיין אנארכיע ווייל עס איז נישטא קיין עונש. ולכן איז טאקע דא די דין פון מלך וואס דארף נישט געבן התראה.הרי שנינו בפרק היו בודקין (סנהדרין מ:) תנו רבנן מכירים אתם אותו כו’ התריתם בו קיבל התראה התיר עצמו למיתה המית בתוך כדי דיבור וכו’. ואין ספק כי כל זה ראוי מצד משפט צדק, כי למה יומת איש, אם לא שידע שהכניס עצמו בדבר שיש בו חיוב מיתה ועבר עליו, ולזה יצטרך שיקבל עליו התראה, וכל יתר הדברים השנויים באותה ברייתא, וזהו משפט צדק אמיתי בעצמו הנמסר לדיינים. אבל אם לא יענש העובר כי אם על זה הדרך, יפסד הסידור המדיני לגמרי, שיתרבו שופכי דמים ולא יגורו מן העונש. ולכן צוה השם יתברך לצורך ישובו של עולם במינוי המלך, כמו שכתוב בפרשה זו (דברים יז יד–טו) כי תבא אל הארץ וגו’ שום תשים עליך מלך וגו’, שהיא מצוה שנצטוינו בה למנות עלינו מלך, כמו שבא בקבלת רבותינו ז”ל (סנהדרין כ:), והמלך יכול לדון שלא בהתראה כפי מה שיראה שהוא צריך לקיבוץ המדיני.
וג"כ בהל' מלכים (פ"ג ה"י):וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבין מיתת בית דין. אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו. וכן אם ראו בית דין להרגם בהוראת שעה. אם היתה השעה צריכה לכך יש להם רשות כפי מה שיראו.
ווייל דורך בי"ד ודיני תורה איז כמעט מן הנמנע אז דאס זאל צושטאנד קומען. וממילא האט דאס דער רמב"ם צאמגעשטעלט מיט דאס פארוואס/ווי אזוי א בן נח ווערט יא נהרג גרינגער במשפט (שם פ"ט ה"ד). ער שרייבט:כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה או בלא התראה אפילו בעד אחד או שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד רשעי העולם.
One of Maimonides’ important halakhic innovations in the political sphere pertains to the king’s role as judge and penal officer. The halakhah sets forth very rigorous standards governing when punishment, especially capital punishment, may be imposed by a court — standards so rigorous as to preclude, in effect, all possibility of punishment. To convict someone, there must first be two eyewitnesses who warn the transgressor about the offense before he carries it out. Among other restrictions, these witnesses must be together when they observe the transgression. The halakhah rejects any reliance, in reaching a conviction, on circumstantial evidence, such as a clear motive for the offense, or on the testimony of a single witness or invalid witnesses. Witnesses are interrogated so strictly as to render conviction virtually impossible, and the halakhah sets a high bar with respect to defining the elements of the offense. The forbidden act must be committed directly, by the hand of the defendant; if his action is indirect, he will not be convicted even if his responsibility for the offense is clear. Consistent with that principle, a person will avoid punishment by the court if he binds another, sets him before a lion, and allows the lion to devour the victim; in such a case, death is caused indirectly, not by the perpetrator’s own hand. Halakhah recognizes the moral responsibility of such a perpetrator and holds him liable before the heavenly court, but it exempts him from punishment by a human court
As noted, these strict standards of proof and narrowly defined offenses preclude almost any possibility of punishment by a court and create a vacuum that could result in anarchy. In Maimonides’ view, one of the king’s functions is to fill that vacuum. The king thus operates in those areas where the halakhah recognizes a murderer’s moral responsibility but does not allow for his punishment by a human court, either because of a lack of acceptable proof or because the criminal act was performed indirectly. The king is seen here as responsible for the social order and stability; to that end, he is given broad legal authority to fill the vacuum left by the halakhah