ער גייט נישט ממש במהלך הביקורת. אבער ר׳ משה וואלדבערג
פון אים אז ער האט געהאלטן אז בימי בועז האט מען נישט געוואוסט פון ספר דברים, וואו עמונית ומואבית איז אויך אסור, וויבאלד די ספר איז געווען טמון במשכן. און די פאלק האט (לבסוף) נאר אָנגענומען די איסור (עממי) על הזכרים.
סימנה המובהק של הלאומיות — מהו? כאן אנו נתקלים בשאלה שעוררה עד הזמן האחרון ויכוחים חריפים הן להלכה הן למעשה. לא אעמוד על חלוקי־הדעות לפרטיהם, ואציין כאן רק עובדה אחת: גם בהגדרות המדעיות של המושג “אוּמה” אנו מוצאים מעבר מסימנים חמריים לרוחניים, כמו בהתפּתחותן ההיסטורית של האומות. הפילוסופים של בית המדרש הישן ראו בלאומיות פרי גזע, אַקלים וקרקע; חכמי־המשפּט והמדינאים של זמננו מערבבים לעתים תכופות את המושגים “עם” ו“ממלכה”. סתם־אומה היא לדעתם טיפּוס פּשוט של ממלכה חַד־עַמִית, ובממלכה רַבַּת־עמים הם גוזרים על המיעוט הלאומי גזרת התבוללות והתמזגות עם הרוב השליט (השקפה כזו היתה קימת בתקופת המהפכה הצרפתית הגדולה והיתה רוֹוַחַת זמן רב בתורת־המשפּטים); מדינאים יותר ליבּרליים נותנים ברוב חסדם את זכות האבטונומיה התרבותית לעמים, שאין להם מדינה מיוחדת ולא אַבדו עדיין את אדמתם ולשונם. אולם בזמן האחרון הולכת ונקבעת ההשקפה, שהאומה היא קבוצה תרבותית־היסטורית, המכירה את עצמה בתוֹר אומה אף על פי שהפסידה בשלמות או במקצת את סימניה החיצוניים: הממלכה, האדמה או הלשון, אם רק יש לה שאיפה מסוימת להמשיך את התפּתחותה העצמית לעתיד לבוא.
שלילת “הלאומיות” בקרב היהודים גופם מקורה בשני חוגים ניגוּדיים: החרדים והחפשים־בדעות. מכיון שבמשך אַלפי שנים שלטה הדת שלטון־יחיד בכל ספירות החיים בישראל, הסתגל המון־החרדים לרעיון, שהיהדות אינה אומה במובן המקובל, אלא עדה דתית החיה לפי המסורות הקדושות, החוקים והמצוות, המקיפים את חיי־הפרט והכלל. המון העם שאינו מבחין בהשתלשלות המאורעות אינו רואה, שלתוך תחום הדת הוכנסו בהדרגה ובאופן מלאכותי כל הערכים הלאומיים העתיקים של האומה הישראלית: החגים ההיסטוריים, המנהגים והנימוסים, חוקי־המשפּט, המוסדות הציבוריים, כל המשטר של ההנהלה העצמית, שנשאר לפליטה בגולה. מפּני כך נתעטף הגוף הלאומי בלבוש הדתי עד שצורתו נתעלמה מעין הרואה. בעצם אפשר לנַסֵח את השקפת החרדים בצורה זו: “היהדות — היא אומה דתית; חבריה קשורים זה עם זה בתוקף הפיקוּדים הדתיים והמצוות המעשיות; כל מי שמפיר את הדת מוציא את עצמו מהכלל הלאומי”. השקפה זו אינה מתנגדת, לכאורה, למושג האומה הרוחנית או התרבותית. טעוּתה היא רק בערבוּב המושגים “רוּחני” או “תרבותי” ו“דתי”. השקפה זו היא פרי חוּג־ראיה מצומצם: זוהי תורתם של אנשים שאינם מבחינים בין מסורת מאוּבּנת ובין התפּתחות חיה ויוצרת. יחשוב לו המון החרדים לפי שעה, שהלאומיות והדתיות היהודית — היינו הך; ימצא את סיפּוּקו בהכרה חלקית, כל זמן שרחקה ממנו הכרה מלאה ושלמה, מבוססת על ניתוח עיוּני ובקורת. סוף סוף יגיע התור גם להכרה זו. אף המאמין המשַמר יתבונן ויראה, שהרבה יהודים חפשים בדעות, שאינם מקיימים את החוקים והמצוות הדתיים, הם בכל זאת בנים נאמנים ומסוּרים לעמם, — ולא זה בלבד שאינם יוצאים מכלל היהדוּת, אלא משתדלים בכל מאמצי־כוחם לחזקה ולרוממה. מכאן — אך צעד אחד לניתוח עיוּני ולבקורת. האדם יתחיל להבחין בין היסוד הלאומי והדתי, ולימוד ההיסטוריה המדעית יגלה לו את סיבת ערבוּב המושגים האלה. ואז תתעורר בקרב שדרות העם הרחבות תנועת הסקוּלַריזציה (חילוניות) של הרעיון הלאומי, שכבר התחילה בזמן החדש בתוך חלק חשוב של הציבור.
בו בזמן שהמון העם הדתי מהטיפוס הישן רואה את עצמו כבני אומה דתית למעשה ובכוח האמונה הוא מתנגד להתבוללות בקרב העמים, אינה רואָה האינטליגנציה המתבוללת (לרבות את החפשים בדעות ואת הארתודוכסיה החדשה במערב) ביהדות אלא קבוצה דתית בלבד, ברית של בתי־כנסת שמבחינה לאומית אינה מטילה על חבריה שום חובה ומשמעת. היהודי — לפי השקפה זו — יכול להצטרף לאחת האוּמות ולהשאר בן דת־משה. הוא יכול להיות, למשל, גרמני יהודי, כשם שישנם גרמנים פּרוֹטסטנטים וגרמנים קתוֹליים. אמנם המסקנה ההגיונית מהשגה זו מחייבת להוציא יהודי חפשי בדעות או בלתי־דתי מכלל בני דת משה; אולם על המסקנה הזאת רגילים להאפיל, לבלתי ערער את שארית היסוד של “האחדות” היהודית. במכתבי הבאים אעמוד בפרטות יתרה על בירורה של התורה הזאת, שעוד לפני זמן מה היה כוחה גדול, ועכשיו לא תחזיק מעמד בפני מבקריה. כאן אעיר רק זאת בלבד, שהיא מתנגדת הן להשקפה המסורתית של דורות רבים על טהרת “האומה הדתית”, הן להשקפה המדעית על אי־התמזגות האומה הרוחנית או התרבותית. אין זאת מסקנה הנובעת מהדת או המדע, אלא המצאה של אידיאולוגים תמימים או בעלי־חשבון מעשיים, המצדיקים ע"י שיטה מלאכותית את רצונם להסתגל לסביבה זרה מתוך טובת־הנאה לעצמם ולזרעם. כאן הולך וחוזר פּרוֹצס של הסתגלות טבעית או הסתלקות היסודות הלאומיים החלשים, שאינם יכולים לעמוד בפני לחץ הסיבה הזרה.
השאיפה הטבעית לפשוט מהרעיון הלאומי היהודי את לבושו הדתי עלולה לגרום לידי קיצוניות שניה. אם החרדים אומרים: “תורת היהדות היא היסוד היחידי ללאומיותנו”, יבואו החפשים בדעות ויגידו: “היהדות אינה כל עיקר תנאי הכרחי ללאומיות, יכולה זו להתקיים גם בלעדיה בתוקף חוק הירושה הפּסיכית והגורמים התרבותיים־ההיסטוריים”. למעשה היתה השקפה זו מביאה לידי היתר של כפירה דתית: היהודי היה יכול להסתלק מהיהדות ולקבל עליו עוּלה של דת אחרת ובכל זאת להשאר יהודי לפי לאומיותו. כל האומרים ככה טועים, כמובן, טעות גדולה ומסוּכנה. בשאיפתנו לחילוניות, להבדלת הרעיון הלאומי מהדת, אין אנו רוצים לבטל את שלטון הדת, אבל לא להוציא אותה מתוך אוצר נכסיה הרוחניים של האומה. כשאנו מגינים על קיום היהדות בתור טיפּוס תרבותי־היסטורי, עלינו לדעת, שתורת היהדות היא אחד היסודות המורכבים ביותר של התרבות הלאומית, ומי שבא לבטלה — כאילו חותר תחת בסיס־קיומה. אין בינינו ובין החרדים אלא זה, שהם מכירים ביהדות מסורתית, שצורותיה נקבעו מראש לעולם ועד, ואנו מכירים ביהדות התפּתחותית, הלובשת ופושטת צורות והמסתגלת בלי הפסק לתנאי התרבות החדשה. הם מכירים בעיקר של קדושה, ואנו — ביצירה חפשית. וכאן יבואו וישאלוני: ומה יעשו אותם האנשים, שלפי השקפותיהם אינם מכירים בדת בכלל ובדת ישראל בפרט? שאלה זו חשובה מאוד וראויה היא לשימת־לב מיוחדת.
היהדות ההיסטורית אינה רק דת בלבד, דוגמת הנצרות או האישלם; היהדות — היא שיטה של תרבות.