קהל׳ס נערוהנה, אויב איז א מח' אביי ורבא הלכה למשה מסיני, וואו קימט בכלל צי ברענגען ראיות אדער סברות צי איינער פון די שיטות, מען וואלט געדארפט דן זיין וועלכע שיטה איז טאקע הלכה למשה מסיני?
במושכל ראשון וואלט איך געזאגט אז אט דאס איז די געדאנק: מ׳איז דן אויף וואס איז די הל״מ. עפ״י מבט התלמודי האט זיך דאס פארגעסן באורך השנים און מ׳וויל דאס אויפווייזן עפ״י סברא (מיוסד אויף הנחות תלמודיות אין דעם אא״וו).
קהל׳ס נערווידעראום אויב איז עס נישט הלכה למשה מסיני פארוואס זאל איך מיך נישט קענען קריגן אויף זיי, האבן נאר אביי ורבא געהאט כוח הסברא?
ועוד, זייער אסאך גמ' קימען שוין מיט הנחות מיט וואס די פאקטן זענען, און אויף דעים קען מען זיך נישט קריגן ווייל קים להו לחכמים אז דער פאקט איז אזוי און אזוי, בשעת ס'קלאר כשמש בצהרים אז זיי האבן נישט געוויסט די פשוטע פאקטן וואס יעדער ווייסט היינט, (למשל אז די זון גייט ארום די וועלט, אין גמ' שטייט אז די זון גייט ביינאכט העכער די הימל) איז וויאזוי דארף איך אנעמען זייערע פאקטן אין אנדערע פלעצער?
אויף לגבי זיך נישט דינגען אויף א סברא פון א פריערדיגער, צי ווען די פריערדיגע׳ס הנחות אין פאקטן זענען אומריכטיג און עס איז נוגע למעשה, דאן גילט הרב דר. נתן סליפקין׳ס
געדאנק פון ״קאנאניקעל אטאריטעט״. (דאס אליין איז מסתבר…)
ועיין ג״כ בכסף משנה בהל׳ ממרים (ב א) וואו ער פרעגט די קשיא פארוואס קריגן זיך נישט אמוראים אויף תנאים? ער ענטפערט ענליך צו דעם געדאנק: עס איז די אטאריטעט וואס קבלת וקאָנסענסוס כלל ישראל האט זיי געגעבן. און דאס איז אויך די סיבה מ׳קריגט זיך נישט על התלמוד לאחר חתימתה ע״ש.
ולגבי וואו זייערע הנחות האבן נישט קיינע השלכות אויף למעשה דארף מען דאס טאקע נישט אָננעמען. ווי אויסגעשמועסט אין אסאך פלעצער דא אין שטיבל לגבי אגדות. לדוגמא אין
די צוויי אשכולות. (אדער אז מ׳וויל דוקא קען מען אָננעמען אַן אלעגארישע אדער מיסטישע מהלך לגבי די מימרות.)
ואגב בזה, שרייבט משה לייב לילינבלום אין זיין אָטאָבּיאָגראַפיע ״
חטאת נעורים״:
הנך אומר כי חֻמרות האחרונים הרבות בכמותן, כאין נחשבו לעמת חֻמרות התלמוד הגדולות באיכותן והאוהב לעג יוכל ללעג גם על איסור משהו חמץ בפסח כעל איסור שתית מים בשבת בין-השמשות; אך לדעתי יש הבדל רב בין הוספות התלמוד על התורה להוספות האחרונים על התלמוד גם ברוחן וגם בחמרן. הוספות התלמוד נעשו ברוח דתי, החמירו, גזרו משום סיג וגדר, הא אטו הא, דאי לא הא לא קיימא הא, והאיש הנותן כבוד בלבו לדת ומודה בנחיצות קיומה, אם גם יהרהר בלבו על חז”ל ויאמרו כי הפריזו על המדה פעמים רבות לגזור גזרות רחוקות, בכל זאת לא יוכל ללעוג עליהם. נוכל לאמור כי משהו חמץ בפסח, אין רוכבין שמא יחתוך זמורה, אין יוצאים באיזו תכשיטים דילמא שלפא ומחויא וסנדל המסומר – גזרות רחוקות הן, אך הלא רוח דתי חופף עליהן וגם יוכל היות כי מעשה ראו וגזרו; ראו, למשל, שאחד חתך זמורה לנהג סוסו בשבת, שפשט תכשיט והראהו והעבירו ד' אמות ברשות הרבים וכדומה, וגזרו עליהם, ואם גם נמצאו דינים שיסודם באמונת הבל, כשדים, קמיעות ורוח רעה וכדומה – הנה לולא התאמצו האחרונים להשתדל בקיומם גם עתה, אין מקום ללעוג על בעלי התלמוד, כי מלבד שחכמי ישראל בכל דור עמלו להוציא דברים כאלה מפשוטם (אם גם ללא אמת) ולפרשם בדרך אללעגארי, – מלבד זה מי ילעג לחז“ל שהאמינו בכגון אלה אחרי אשר גם כל חכמי הגוים האמינו אז, ומהם באו לחז”ל, כידוע.
לא כן הוספות האחרונים, הן אין ברוחן משום גזרה וגדר, אך באו מרפיון הלב, יראת ההוראה, אמונה באויטאריטאֶטים ששגו, חסרון הרגשת היופי והסדר, ואמונות טפלות המביאות צחוק מכאיב לב, אמונות שאינן נחלת עמים רבים כי אם נחלת ישראל לבד, כאותן שזכרתי במאמרי ורבות הדומות להן. האמנם רבים נתנו לההוספות ההן טעמים, אך אין הטעם מחייב קיומן, כמו שהאמונה במציאות רוח רעה תחייב להזהר ממנה.
זהו מה שנוגע לרוח הוספת התלמוד בניגוד אל הוספות הפוסקים; ובחֻמרן, - הנה הוספות התלמוד אם גדולות הן באיכותן איננן מרגשות כל כך להיות למכשול על דרך צרכי החיים, ותלויות הן, לפי דעת התלמוד עצמו, במקום ובזמן; לפי דברי התלמוד עצמו, אין עתה בארצות אירופא, בחלק אמעריקא הנאור, ברוב מדינת אזיא ואפריקא עובדי עבודה זרה ויש רשות לבטל כל דבר שאסרו הם לנו ביחוס אל עובדי עבודה זרה במקומות שזכרתי (זולתי איזה מדינות הנשכחות מני רגל); לפי דברי התלמוד עצמו יש רשות לבית-דין לשנות ולבטל הרבה גזרות וחמרות על פי תנאים מיוחדים. הוספות התלמוד לא תפגשנה על כל צעד ושעל, אך הוספות הפוסקים מקיפות צעדינו וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, ולא עוד אלא שסוגרות עלינו דרך התקונים מבלי אשר נוכל להנצל מהן.
