חג כ"א כסלו על שום מה
מוגש בהוקרה לרגל הצלה והשחרור, כ"א כסלו הבעל"ט,
יש באמתחתי כתב ישן ונושן, ובה מדרשים וסיפורים נפלאים עד מאד, [ויתכן ידי זרים שלטו בה], ואביא לקורא הנכבד קטע מספר הנ"ל הנוגע לענינא דיומא,
[עמוד כא] :
פעם אחת הלך רבי זמרא עם תלמידיו לכפר אחד שבגליל העליון, כיון שהגיע מחוץ לכפר ראו התלמידים מקום נאה לשבת ולנוח, אמרו התלמידים לרבם הנה יש מקום לפנינו, נשב וננוח קצת, כיון שראו רבי זמרא שתלמידיו יגיעים ועייפים מאורך הדרך הסכים על ידם, ישבו כולם כחצי גורן סביב רבם, התעטף רבי זמרא בטליתו והיה יושב ושונה עמהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והיה הדברים שמחים ומאירים כשעת נתניתן מסיני,
כיון שזחה דעת רבי זמרא עליו, אמר לתלמדיו הרי אני כבן עזאי בשוקי טבריא, וכל מי שיש בידו שאלה יבא וישאל,
עמד תלמיד אחד בלע את רוקו, צקצק בלשונו והתחיל לגמגם -רבי שאלה אחת יש לי לשאול,
לטף ר' זמרא את זקנו, כאדם הבטוח בעצמו שיהיה לו מה להשיב , ואמר -שאל בני שאל,
אמר התלמיד - רבי, תמה אני על ירמיהו הנביא ורבי יוחנן בן זכאי,
כיון ששמע ר' זמרא כך, הזקיף את ריסי עיניו, והסתכל באותו תלמיד כאילו לא ראה אותו מימיו, א"ל -תמה אני על תמיהתך, וכי מה ראית לתמוה על גדולי ישראל אלו,
כפף אותו תלמיד ראשו כאגמון, השפיל עניו למטה, נעץ מבטו על הקרקע, והתחיל לענות כמי שכפאו שד, ובלשון שאלה ענה לו, א"ל- רבי האם נכון הדבר שהתקינו חכמינו ז"ל יום בתשעה באב לתענית ולאבלות, על הצרות והחרבן שאירע לעם ישראל לארצו ולמדקשו?
א"ל, -ודאי כן הדבר,
חזר ושאל אותו תלמיד- וכלום התקינו גם יום לששון ולשמחה,
התפלא רבי זמרא -וכי לשמחה מה זו עושה,?
השיב תלמיד -וכי איזה תמיה יש בדבר, אמת נכון הדבר שהיה הרס ואובדן בזמן החורבן ונהרגו רבבות אלפי ישראל, וחרב בית תפארתנו ונגלינו מארצינו, אבל מאידך גיסא הרי גם רווח והצלה יש כאן,!
הלא אילו עזב הקב"ה אותנו כשה אובד בלי רועה לא היה נשאר משונאי ישראל שריד ופליט, וברוב רחמיו וחסדיו השאיר לנו ירמיהו הנביא, לאחר חורבן בית ראשון, ורבי יוחנן בן זכאי ויבנה וחכמיה לאחר חורבן בית שני, שאילמא הם ח"ו היתה משתכח תורה מישראל,
נטל ר' זמרא שולי טליתו סבבו על ידיו עד שנעשה כרצועה בידו, וטפחו על פיו של אותו תלמיד, א"ל -אף שאמר שלמה אל תענה כסיל כאולתו, רואה אני עליך שהתכוונת לשם שמים, לכן אשיבך,
השפיל ר' זמרא את ריסי עיניו, תקן זקנו, החליק טליתו, הרהר קמעא והתחיל לדבר בנחת,
-אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם והיה שם שר גדול שהיה מקורב למלך, פעם אחת מרד אותו שר ומשפחתו נגד המלך, כיון שתפסוהו, אסרוהו ודנהו, נגזרו עליו מיתה, ולא על השר בלבד גזרו כן אלא גם על אשתו, ולא אשתו בלבד אלא גם על בנו, ולא נתקרר דעתם של השופטים עד שגזרו כל נכסיו לשרפה,
כיון ששמע השר בכך נכנס אל המלך ובקש רחמים מהמלך, אמר לו המלך -עליך איני מרחם, א"ל -לא עלי אני מבקש רחמים אלא על בני,
אמר לו המלך -על בנך אני מרחם, אניחו בחיים, וגם נחלה אשאיר לו, לא היה ימים מיעוטים ונהרג השר ואשתו ושרפו כל נכסיהם, חוץ מאותו נחלה שהשאיר המלך לבן החי,
ובכל שנה ושנה באותו יום שהרגו אביו ואמו היה הבן יושב מתענה ומתאבל עליהם ומיאן להתנחם, באחד מן השנים ביום האבל נטפל אליו איש אחד, ואמר לו -תמיה גדולה יש לי עליך, אמר לו מה התמיה הגדולה א"ל אותו אדם, -כלום יש איש שמתאבל ביום הצלתו ושחררו, השיב הבן -ודאי שלא, א"ל -א"כ למה אתה מתאבל ביום הצלה והשחרר שלך, והלא באותו יום שקבעת לאבל ולבכי על אביך ואמך גם נצלת ממות לחיים,
א"ל -שוטה שבעולם לולי אותו היום הנורא, היה אבי ואמי וכל משפחתי בחיים, וכל נכסינו קיימים, העוד חג נחוג באותו יום ?,
כיון שסיים ר' זמרא את המשל, נתאדמו פניו, ונתלבטו עיניו עד שריסי עיניו הגביהו מעצמן, וכיון שנפתחו עיניו התחילו הדמעות לזלוג, נתעקמו שפתיו עד שנפתח פיו בעל כרחו וזעקות גדולות ומרות נפרצו מפיו,
לאחר שנרגע מעט עמד על רגליו פתח ואמר - כן הדבר אצלינו, לולי אותו חורבן המר והנמהר, היה בית המקדש קיים, והכהנים בעבודתם ולוים בשירם וזמרם, וישראל במעמדיו, ולא היה מתבטל התמיד ולא נטל האורים, וכל חכמי ישראל היה יושבין בלשכת הגזית, ויושבים ודורשים כמשה מפי הגבורה, עכשיו שבאנו לידי כך שבית חרוב ואין לנו כהן ולא חטאת לא לוי ולא שיר ללא ישראל ולא מעמד ולא סנהדרין וגלנו מארצינו, אתה בא לתקן ימים טובים, כיון ששמעו תלמידיו את דברי רבם,מיד געו כל תלמידיו בבכי, וכשספר הדברים לפני רבי בנימין אמר הדא היא דאמר שלמה המלך עת לשחוק ועת לבכות, עכ"ל הספר הנ"ל,
וכל רואה דברים אלו עומד ומשתאה, מי יגלה עפר מעניך רבי זמרא?, הלא בימינו אלו לאחר השואה הנורא, לא די שלא קבענו יום לאבל וליגון, אלא קבעו גם קבעו יום למשתה ולשמחה, וכי לשמחה מה זו אותו ?, עד שאתה עושה יום שמחה עשה יום לאבל ולמספד,
ואל תשבינו בפתגם הידוע "על כי השאיר לנו הקב"ה רבי ומורה אשר רפא לבב נשברות, והוריד טל של תחיה על רוחות מתות והפריח ובנה הכל מחדש בגלות אמריקע",
כי הגע בעצמך הלא לולי אותו שואה נורא, לא היה חסר לנו לא רבי, ולא מורה, לא רפואה, ולא טל של תחיה,, ולא פריחה ולא בניה,!
ואגב חשבתי לומר הביאור בכוונת סיום הקטע הנ"ל: אמר ר' בנימין הדא דאמר שלמה המלך עת לשחוק ועת לבכות, עכ"ל, דבאמת יש לעיין מה חידש לנו שלמה החכם מכל אדם, שעת לבכות ועת לשחוק? הלא כל בר בי רב יודע שיש עת לשחוק, ויש עת לבכות?
ונראה לומר ע"פ הספר הנ"ל דזה גופא השמיעני שלמה המלך, שהרבה פעמים יש זמן שמחה ושחוק, וכשמסתכלים לעומק אפשר למצוא גם בתוך עצם השמחה סבה לבכות, וכן שייך להיפך לפעמים יש זמן של בכיה ואבל, ובעומק הטראגדיה והצער יש למצוא על מה לשמוח, ולכן אומר לנו שלמה המלך ברוב חכמתו, שבזמן שכל העת והמצב צועק בכיה, אבל, ומספד, אין עת לשחוק ואין זמן למצוא ולחפש בה שמחה, כן נ"ל בדרך אפשר, ושפתי ישק [ושוב הראני שכבר קדמני בזה הקדמונים, גם שפתותיהם ישקו],
חג כשר ושמח,
גילו דעת: אין לי ח"ו משהו אישות נגד בעל ההילולא, לא קלוזנבורגאי אנא ולא קוסונאי אנא, גם לא פאפנאי ואפי' לא חב"דסקאי, אלא יהודי פשוט אנכי המציץ מן החרכים ומנסה להבין החגים שחוגגים בעמיו,
נ.ב. לכל אלו הדואגים אודות ה'פרנקל הזה, שפותח כאן אשכולות בלשון הקודש בפורום אידישאי, ושואלים בצדק מה לו לכהן בבית הקברות, תרגעו, זו רק פעם הראשונה ובלי נדר האחרונה שאפתח כאן אשכול בלשון הקודש, אשתדל מהיום והלאה להמשיך כמנהגי בקודש להגיב רק תגובות קצרות מזמן לזמן, שלא ללאות הקורא, ומחלני נא רק הפעם הזאת.
יש באמתחתי כתב ישן ונושן, ובה מדרשים וסיפורים נפלאים עד מאד, [ויתכן ידי זרים שלטו בה], ואביא לקורא הנכבד קטע מספר הנ"ל הנוגע לענינא דיומא,
[עמוד כא] :
פעם אחת הלך רבי זמרא עם תלמידיו לכפר אחד שבגליל העליון, כיון שהגיע מחוץ לכפר ראו התלמידים מקום נאה לשבת ולנוח, אמרו התלמידים לרבם הנה יש מקום לפנינו, נשב וננוח קצת, כיון שראו רבי זמרא שתלמידיו יגיעים ועייפים מאורך הדרך הסכים על ידם, ישבו כולם כחצי גורן סביב רבם, התעטף רבי זמרא בטליתו והיה יושב ושונה עמהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והיה הדברים שמחים ומאירים כשעת נתניתן מסיני,
כיון שזחה דעת רבי זמרא עליו, אמר לתלמדיו הרי אני כבן עזאי בשוקי טבריא, וכל מי שיש בידו שאלה יבא וישאל,
עמד תלמיד אחד בלע את רוקו, צקצק בלשונו והתחיל לגמגם -רבי שאלה אחת יש לי לשאול,
לטף ר' זמרא את זקנו, כאדם הבטוח בעצמו שיהיה לו מה להשיב , ואמר -שאל בני שאל,
אמר התלמיד - רבי, תמה אני על ירמיהו הנביא ורבי יוחנן בן זכאי,
כיון ששמע ר' זמרא כך, הזקיף את ריסי עיניו, והסתכל באותו תלמיד כאילו לא ראה אותו מימיו, א"ל -תמה אני על תמיהתך, וכי מה ראית לתמוה על גדולי ישראל אלו,
כפף אותו תלמיד ראשו כאגמון, השפיל עניו למטה, נעץ מבטו על הקרקע, והתחיל לענות כמי שכפאו שד, ובלשון שאלה ענה לו, א"ל- רבי האם נכון הדבר שהתקינו חכמינו ז"ל יום בתשעה באב לתענית ולאבלות, על הצרות והחרבן שאירע לעם ישראל לארצו ולמדקשו?
א"ל, -ודאי כן הדבר,
חזר ושאל אותו תלמיד- וכלום התקינו גם יום לששון ולשמחה,
התפלא רבי זמרא -וכי לשמחה מה זו עושה,?
השיב תלמיד -וכי איזה תמיה יש בדבר, אמת נכון הדבר שהיה הרס ואובדן בזמן החורבן ונהרגו רבבות אלפי ישראל, וחרב בית תפארתנו ונגלינו מארצינו, אבל מאידך גיסא הרי גם רווח והצלה יש כאן,!
הלא אילו עזב הקב"ה אותנו כשה אובד בלי רועה לא היה נשאר משונאי ישראל שריד ופליט, וברוב רחמיו וחסדיו השאיר לנו ירמיהו הנביא, לאחר חורבן בית ראשון, ורבי יוחנן בן זכאי ויבנה וחכמיה לאחר חורבן בית שני, שאילמא הם ח"ו היתה משתכח תורה מישראל,
נטל ר' זמרא שולי טליתו סבבו על ידיו עד שנעשה כרצועה בידו, וטפחו על פיו של אותו תלמיד, א"ל -אף שאמר שלמה אל תענה כסיל כאולתו, רואה אני עליך שהתכוונת לשם שמים, לכן אשיבך,
השפיל ר' זמרא את ריסי עיניו, תקן זקנו, החליק טליתו, הרהר קמעא והתחיל לדבר בנחת,
-אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם והיה שם שר גדול שהיה מקורב למלך, פעם אחת מרד אותו שר ומשפחתו נגד המלך, כיון שתפסוהו, אסרוהו ודנהו, נגזרו עליו מיתה, ולא על השר בלבד גזרו כן אלא גם על אשתו, ולא אשתו בלבד אלא גם על בנו, ולא נתקרר דעתם של השופטים עד שגזרו כל נכסיו לשרפה,
כיון ששמע השר בכך נכנס אל המלך ובקש רחמים מהמלך, אמר לו המלך -עליך איני מרחם, א"ל -לא עלי אני מבקש רחמים אלא על בני,
אמר לו המלך -על בנך אני מרחם, אניחו בחיים, וגם נחלה אשאיר לו, לא היה ימים מיעוטים ונהרג השר ואשתו ושרפו כל נכסיהם, חוץ מאותו נחלה שהשאיר המלך לבן החי,
ובכל שנה ושנה באותו יום שהרגו אביו ואמו היה הבן יושב מתענה ומתאבל עליהם ומיאן להתנחם, באחד מן השנים ביום האבל נטפל אליו איש אחד, ואמר לו -תמיה גדולה יש לי עליך, אמר לו מה התמיה הגדולה א"ל אותו אדם, -כלום יש איש שמתאבל ביום הצלתו ושחררו, השיב הבן -ודאי שלא, א"ל -א"כ למה אתה מתאבל ביום הצלה והשחרר שלך, והלא באותו יום שקבעת לאבל ולבכי על אביך ואמך גם נצלת ממות לחיים,
א"ל -שוטה שבעולם לולי אותו היום הנורא, היה אבי ואמי וכל משפחתי בחיים, וכל נכסינו קיימים, העוד חג נחוג באותו יום ?,
כיון שסיים ר' זמרא את המשל, נתאדמו פניו, ונתלבטו עיניו עד שריסי עיניו הגביהו מעצמן, וכיון שנפתחו עיניו התחילו הדמעות לזלוג, נתעקמו שפתיו עד שנפתח פיו בעל כרחו וזעקות גדולות ומרות נפרצו מפיו,
לאחר שנרגע מעט עמד על רגליו פתח ואמר - כן הדבר אצלינו, לולי אותו חורבן המר והנמהר, היה בית המקדש קיים, והכהנים בעבודתם ולוים בשירם וזמרם, וישראל במעמדיו, ולא היה מתבטל התמיד ולא נטל האורים, וכל חכמי ישראל היה יושבין בלשכת הגזית, ויושבים ודורשים כמשה מפי הגבורה, עכשיו שבאנו לידי כך שבית חרוב ואין לנו כהן ולא חטאת לא לוי ולא שיר ללא ישראל ולא מעמד ולא סנהדרין וגלנו מארצינו, אתה בא לתקן ימים טובים, כיון ששמעו תלמידיו את דברי רבם,מיד געו כל תלמידיו בבכי, וכשספר הדברים לפני רבי בנימין אמר הדא היא דאמר שלמה המלך עת לשחוק ועת לבכות, עכ"ל הספר הנ"ל,
וכל רואה דברים אלו עומד ומשתאה, מי יגלה עפר מעניך רבי זמרא?, הלא בימינו אלו לאחר השואה הנורא, לא די שלא קבענו יום לאבל וליגון, אלא קבעו גם קבעו יום למשתה ולשמחה, וכי לשמחה מה זו אותו ?, עד שאתה עושה יום שמחה עשה יום לאבל ולמספד,
ואל תשבינו בפתגם הידוע "על כי השאיר לנו הקב"ה רבי ומורה אשר רפא לבב נשברות, והוריד טל של תחיה על רוחות מתות והפריח ובנה הכל מחדש בגלות אמריקע",
כי הגע בעצמך הלא לולי אותו שואה נורא, לא היה חסר לנו לא רבי, ולא מורה, לא רפואה, ולא טל של תחיה,, ולא פריחה ולא בניה,!
ואגב חשבתי לומר הביאור בכוונת סיום הקטע הנ"ל: אמר ר' בנימין הדא דאמר שלמה המלך עת לשחוק ועת לבכות, עכ"ל, דבאמת יש לעיין מה חידש לנו שלמה החכם מכל אדם, שעת לבכות ועת לשחוק? הלא כל בר בי רב יודע שיש עת לשחוק, ויש עת לבכות?
ונראה לומר ע"פ הספר הנ"ל דזה גופא השמיעני שלמה המלך, שהרבה פעמים יש זמן שמחה ושחוק, וכשמסתכלים לעומק אפשר למצוא גם בתוך עצם השמחה סבה לבכות, וכן שייך להיפך לפעמים יש זמן של בכיה ואבל, ובעומק הטראגדיה והצער יש למצוא על מה לשמוח, ולכן אומר לנו שלמה המלך ברוב חכמתו, שבזמן שכל העת והמצב צועק בכיה, אבל, ומספד, אין עת לשחוק ואין זמן למצוא ולחפש בה שמחה, כן נ"ל בדרך אפשר, ושפתי ישק [ושוב הראני שכבר קדמני בזה הקדמונים, גם שפתותיהם ישקו],
חג כשר ושמח,
גילו דעת: אין לי ח"ו משהו אישות נגד בעל ההילולא, לא קלוזנבורגאי אנא ולא קוסונאי אנא, גם לא פאפנאי ואפי' לא חב"דסקאי, אלא יהודי פשוט אנכי המציץ מן החרכים ומנסה להבין החגים שחוגגים בעמיו,
נ.ב. לכל אלו הדואגים אודות ה'פרנקל הזה, שפותח כאן אשכולות בלשון הקודש בפורום אידישאי, ושואלים בצדק מה לו לכהן בבית הקברות, תרגעו, זו רק פעם הראשונה ובלי נדר האחרונה שאפתח כאן אשכול בלשון הקודש, אשתדל מהיום והלאה להמשיך כמנהגי בקודש להגיב רק תגובות קצרות מזמן לזמן, שלא ללאות הקורא, ומחלני נא רק הפעם הזאת.
