אין הכוונה במלה “שותף טוב” אשה נאה. לא, כל איש שיש לו מוח בקדקדו לא יחליף חכמה ומשכלת שאינה נאה במאה בהמות נאות… במלת “שותף טוב” הכונה אשה כזו, שאינה מסוג אותן הנשים שאי אפשר לדבר עמן אלא על אדות בישול ארוחת-הערב, חליבת הפרה, התפרצות המרק ממעל לגדות הפרור על ידי הרתחה וכיוצא בזה, אך אשה כזו שתהיה באמת שותף לבעלה, כלומר: אשה שתבין כל מה שבעלה הוגה וחושב, שתרגיש מה שהוא מרגיש, שתהיה שותף בהגותו וברגשותיו, שתדע שאיננה לא משרתת ולא עביט של שופכין לבעלה אלא אשה ורעיה, עזר ושותף, שתדע ערך עצמה, שיהיו לה ראש, לב ופה. ראש – לא להניח עליו פאה נכרית וסמרטוטים, אלא להכיל בקרבו דברים יותר נכבדים מחליבת הפרה; לב – לא להרגיש רושם מדִבָּה ריקנית ומרכילות המצויות בפי מוזרות בלבנה, אבל להרגיש את החיים, להרגיש מה שהבעל מרגיש, להרגיש ענינים כאלה החשובים בחיים ובעולם; פה – לא לקלל אך לדבר באמץ רוח במסבת חברה נכבדה, לקבל אורחים בסבר פנים יפות ולשיח עם הבעל בתבונה בשעה שהם לבדם. אך באופן כזה חיי שניהם חיים, אז המה שותפים אמתים, אז לבותיהם דבוקים, לבו נתון לה ולבה נתון לו לנצח!
אם אין הבעל והאשה במצב כזה, אם הבעל עומד למטה בערכו מאשתו או להפך (הרבה רואים אנו בחיי אחינו בני-ישראל מחזות משני האופנים האלה) הנה שניהם אמללים, ועל כזה יאמר ההמון: “חיי הכלבים”!
. . .
אדם מישראל הירא וחרד צריך שישא אשה בשביל שלשה דברים: לצאת ידי חובתו כנגד התאוה הטבעית, להוליד בנים, שזוהי הנחמה היותר גדולה אצל בני ישראל, וכדי שתהיה לו עקרת הבית (כלומר: שפחה) לגדל את בניו, להביא ולהכין לו מאכל ולכבס בגדיו וכו'. לא אחת שמעתי מפי אנשים פחותים כדברים האלה: אדם מישראל צריך שיהיו לו שלשה דברים: בית הכסא, עביט של שופכין ואשה. המשל הזה יעיד עד כמה פחותה היא האשה בעיני נבזים ושפלים כאלה! היפלא כי היה משל בפי כסילים כאלה לאמר: “מי שמתה עליו אשתו כאילו נשרף בית-המרחץ בימיו”, או במלות אחרות: “אין בין מיתת אשה לשרפת בית-המרחץ כלום” (כי משרפת בית-המרחץ של צבור אין אדם פרטי מרגיש לא צער ולא נזק) במלה אחת: אדם מישראל הירא וחרד אינו צריך שתהיה לו אשה ורעיה, אלא עביט של שופכין, ומשרתת שתבשל לו ארוחת הערב ותנענע את “הקדישים” שלו.
כתוב בתורה, שבשעה שראה האל את האדם הראשון שהוא לבדו אמר: “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”. הרואָה את שלא רצה האל לעשות לאדם עביט של שופכין ולא משרתת אלא עזר! אך מהו עזר? המתיני מעט ותשמעי.
מי שאינו ירא וחרד, כלומר: מי שאינו בכלל בהמה אלא בכלל אדם, אינו צריך כלל שיקח אשה בשביל שלשה הדברים שזכרתי. לצאת ידי חובת התאוה הטבעית אינו צריך שיקח אשה, “קדיש” אין נחוץ לו, מפני שהוא
יודע שאמירת קדיש, הזכרת נשמות, “יאָהרצייט” יועילו למתים כמו שתועיל אמירת התחנות לחיים… כל אדם שיש לו בנים חפץ הוא שיחיו, מפקיר כחותיו בעדם ובוכה ומילל בשעה שאחד מבניו מת עליו; אך לישא אשה לכתחילה כדי להוליד בנים אין זה אלא מעשה שטות… איזו נחת יש לנו מן הבנים? כמה דמעות נוריד בחלות אחד הבנים, כמה נפחד בשעה שהוא בריא, שמא תארע לו תקלה, וכמה צער יש לנו מבנינו בשעה שהם נעשים גדולים ואינם כפי רצוננו או שהם עניים וסובלי לחץ? אהה, כמה דמעות מוריד אבי האמלל עתה לעת זקנותו על אחריתו של בנו היחיד שהיה מובטח בו שיהיה גדול בישראל!… במלה אחת, כל מי שיש לו בנים הרי הוא אוהב אותם כחייו, אך לקחת אשה לכתחלה כדי להוליד בנים, למען יהיה לנו את מי לאהוב וממה לסבול צרות נוראות, הרי היא סכלות גדולה!… ארוחת-הערב יכולה משרתת שתבשל בעד איזו שקלים לשנה, ולנענע את הילדים ולכבס את החלוק יכולה גם אחת מבנות הארץ! "בתלמוד מסופר, כי אחד מחכמי התלמוד יעץ לדודו שיגרש את אשתו שהיתה רעה ועל זה ענה לו דודו: דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא (יבמות ס"ג), כלומר: צריך הוא שתהיה לו משרתת ועביט של שופכין! אך אם ראויה תשובה כזו בפי קדמונינו, מכל-מקום איש מדור החדש, שיש לו רגשות אחרות ושכל אחר, אינו יכול שיתן את לבו למשרתת ולעביט של שופכין!
עתה תשאלי: אם לא בשביל בנים ובשביל ארוחת-הערב למה לו לאיש מן הדור החדש לקחת אשה? שמעי ואגידה לך.
דרכו של אדם, שגם בעת שמחתו גם בעת עצבונו צריך הוא שיהיה עמו עוד אדם, לחלוק עמו מורשי לבו. בטוב לו – לא יתענג כל כך על טובו אלא אם כן עוד אחר נהנה עמו; בצר לו – צריך הוא שיעזרהו זולתו לשאת בצרתו. האדם צריך שיחיה עם עוד בני-אדם, הנהו עמל כל היום ובבואו לערב או לפנות-ערב לביתו צריך הוא שיהיה לו חבר עם מי לדבר דבר, לא כמו שאני יושב עתה בשעה הראשונה אחר חצות הלילה וסביבי ארבעה כתלים מתים, שני כסאות, שלחן ומטה. אם במצב כזה יחיה איש יכול הוא שתטרף דעתו עליו; לא, צריך אדם שיהיה לו חבר, שיגיד לפניו את כל הנוגע בלבו, ושירגיש עמו בלבו כל מה שהוא מרגיש. בקיצור צריך האדם שיהיה לו שותף, שיחיה עמו בשותפות ושיחלוק עמו את חייו, את מטרתו, את רעיונותיו ואת רגשותיו.
. . .
אי-אפשר לאהבה בין שני בני אדם אלא אם-כן שוררת הארמאָניע ביניהם גם ברעיונותיהם, ששכלם של שני הנאהבים לא יהיה כחמר-גמל, שזה מושך אילך וזה מושך אילך, אלא שיעלה אצל שניהם למקום אחד.
. . .
אבי הכניסני לחופה בהיותי נער, – בשעה שלא ידעתי לא את תכונתי ולא את נטיותי ולא התפתח בי אפילו כח אחד מכחותי הפנימים. אחרי איזו שנים מצאתי את עצמי קשור באשה שאין לבבי ולבבה נוגעים זה בזה אפילו כמלא נימא, וחיי הפנימים והחצונים אינם יכולים להתחבר ולהתדבק עם חייה, כמו שאי אפשר שיתחברו, למשל, לחם וזכוכית יחדו, ויהי לבי ריק לא לבד מכל רגש אהבה אלא אפילו מכל רגש נעים של חיי-משפחה. הריקנות הזו היתה סבה שילך לבי שבי לפני עלמה שהתפעלתי ממנה ומלאה את לבי הריק רגשות נעימות.