בחזרה לשער הכותנה
ברחוב שמוביל אליו התגורר בעבר אליעזר בן־יהודה, ומסורות מזהות את החנויות שלאורכו עם אלו שבהן ישבה הסנהדרין • שער הכותנה המרהיב מושך יותר ויותר יהודים המחדשים מנהג קדום ובאים להתפלל בו ולצפות ממנו אל חצרות הר הבית
נדב שרגאי יום שני, כ"ט בתשרי ה'תשע"ט
באחד מארמונות בית המלוכה הירדני ברבת עמון תלוי ציור בן 133 שנה, פרי מכחולו של הצייר הגרמני גוסטב באוארנפיינד. שליחיו של המלך חוסיין (אביו של עבדאדללה) רכשו עבורו את התמונה בגרמניה. לא קשה לנחש מה שבה את ליבו של חוסיין בציור הזה. הוא ממחיש אדנות ושליטה מוסלמית במקום הראשון בקדושתו ליהודים והשלישי בקדושתו למוסלמים, וחוסיין הרי ראה עצמו אפוטרופוס על המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, גם אחרי 1967.
באוארנפיינד עצמו תיאר את יצירתו במכתב ששיגר לאחותו בביירות בזו הלשון: "זה עתה התחלתי תמונה: 'יהודים בשער הר הבית בירושלים'. הרעיון, בלי להחניף לעצמי, הוא טוב מאוד. לפני אותו שער של שוק הכותנה עומדת קבוצת יהודים הפושטים פחות או יותר את צוואריהם אל עבר גן העדן שלהם, שמבהיק באור השמש, בשלל צבעים, כיפות ומלאכת שיש, אשר בעבר היה מקדשם הלאומי. שומר השער, כמעט אמרתי שומר בית המקדש, אוחז בידו חנית, ומונע מהם כעת את הכניסה. בפנים מטיילים ושרועים המוסלמים. לבושים בצבעים עליזים. ניגוד טוב. לא כן?"
בשנים האחרונות - טיפין, טיפין - יהודים שבים לשער הכותנה, האמצעי משבעת השערים בחומה המערבית של הר הבית. הם באים לשם בתשעה באב, בערבי שבתות ובחגים, ובסתם ימים של חול, בעיקר יהודים דתיים; לרוב כבודדים, ולעיתים בקבוצות. כל עוד הנוכחות שלהם ולעיתים גם התפילות שלהם שם לא יוצרות הפרעה או אי סדר, המשטרה מאפשרת להם לעמוד, להתפלל ולהשקיף פנימה אל "הארץ המובטחת" והבלתי מושגת, הר הבית, בדיוק כמו היהודים בציור של באוארנפיינד.
שער הכותנה הופך בשנים האחרונות אבן שואבת למבקרים ומתפללים יהודים, מכיוון שהוא ממוקם על תוואי הכותל המערבי, בדיוק מול מקומו המשוער של קודש הקודשים במרכז כיפת הסלע. המיקום הזה קרוב למקומו המשוער של קודש הקודשים יותר מאשר רחבת התפילה המרכזית למרגלות הכותל המערבי, ואף יותר מ"הכותל הקטן", המשכו של הכותל המערבי באזור שער הברזל שבלב הרובע המוסלמי. יהודים שמונעים עצמם הלכתית להיכנס להר הבית, באים לכאן, לא רק כדי להיות הכי קרובים להר שאפשר בלי להיכנס אליו, אלא גם כדי לצפות בו מקרוב, דבר שאינו אפשרי למרגלות הכותל המערבי הגדול או הקטן. שניהם חוסמים את שדה הראייה לכיוון הר הבית. המסורת אינה חדשה, אך היא מתחדשת עתה. בתקרת החנויות שבקרבת שער הכותנה היתה תלויה לאורך שנים שרשרת ברזל. יהודי ירושלים הקפידו שלא לחצות את קו השרשרת. הם צפו ממנה בגעגוע לעבר מקום המקדש.
שער הכותנה צילום: רנבר/ ויקיפדיה
טחנות קמח ובתי מרחץ
שער הכותנה שקבוע בכותל המערבי של הר הבית היה אחד ממוקדי התפילה הרבים של היהודים לאורך הכותל המערבי, וחלק ממציאות שאינה מוכרת היום: עוד לפני שהשלטון העות'מאני הקצה (במאה ה־16) את "סמטת הכותל" (לימים: רחבת הכותל) לתפילות יהודים מסודרות - יהודים התפללו לאורך הכותל המערבי, צפונה ודרומה משם. הם התפללו לא רק בשער הכותנה אלא גם במספר מוקדים נוספים, ובהם בית הכנסת "אור חדש" שליד שער המשגיח, בכותל הקטן שמצפון לשער הברזל, בבית הקדש ראנד שבשוק הכותנה, וגם ליד שער השלשלת; ליד שער המוגרבים, בבית הכנסת בחצרו של ר' פישל לאפין, סמוך לשער המאג'לס, ואף סמוך לפינה הדרום־מערבית של הר הבית.
הארכיאולוג פרופ' דן בהט מעיר בעניין זה במחקריו כי הציטוטים מכתבי הגניזה הקהירית שהובאו על ידי הצד היהודי ב"משפט הכותל" (בתקופת המנדט הבריטי) אכן לימדו על קדמות הזיקה של היהודים אל הכותל המערבי, אלא שהם לא התייחסו כפי שסוברים בטעות לאזור הסמטה (וכיום הרחבה) המוכרת, אלא למקום תפילה צפוני יותר ליד הכותל המערבי, מול קודש הקודשים, אולי אף באזור שער הכותנה.
מה שחיזק את הנוכחות היהודית בשער הכותנה ובאזורים הסמוכים לו, היו מגורי יהודים במקומות הללו שבאו אל קיצם בפרעות תרפ"ט. אחד היהודים המפורסמים שהתגוררו במקום היה ר' יהוסף שוורץ, מחוקריה הידועים של ארץ ישראל ובעל ספר "תבואות הארץ". הוא גר על פי עדותו סמוך לבית המרחץ "חמאם אל שפע", שהכניסה אליו היתה משוק הכותנה.
יהודים פקדו את בית המרחץ הזה וגם את בית המרחץ הסמוך, "חמאם אל עין" והשתמשו בהם דרך קבע. ברחוב החנויות המוביל לשער הכותנה שכנו בעבר גם כמה טחנות קמח קטנות שאותן הפעילו יהודים. אחת מהן נרכשה בסוף המאה ה־19 על ידי משפחת ברמן, מבעלי המאפייה המפורסמת. בסמוך פעל גם היקב המפורסם של משפחת שור.
מסורות אחדות מזהות החנויות בשוק הכותנה עם "החנויות" שבהן ישבו הסנהדרין, (בית דין של 71 שהיווה ערכאה עליונה לפסיקת הלכה ומשפט בעם היהודי). התלמוד במסכת שבת מתאר את 'החנויות' הללו וכותב: "ארבעים שנה, עד שלא חרב הבית, גלתה לה סנהדרין וישבה בחנויות". אלא שהמחקר נוטה להניח שהזיהוי הזה - מוטעה. אגב - שער הכותנה שוכן מעל שער קדום יותר - שער וורן שבמעמקי מנהרת הכותל. על פי השערתו של דן בהט, בחללו של שער וורן, שכן "בית הכנסת המערה", בתקופה המוסלמית הקדומה. שבתי זכריה, חוקר ירושלים, שנפטר לפני כשנה, הביא לא פעם את ההשערה, ששער וורן, שמתחת ל"כותנה" הוא שער קיפונוס, שנזכר במסכת מידות כשער המערבי של הר הבית. לעומת זאת, הארכיאולוג מאיר בן דב סבור ששער קיפונוס הוא דווקא שער ברקלי שנחשף מתחת לשער המוגרבים.
היהודי המפורסם ביותר בן הדורות האחרונים שחי באזור "החנויות" שמוביל לשער הכותנה היה מחיה השפה העברית אליעזר בן־יהודה שמעיד על התיישבותו במקום: "נהייתי 'בעל בית' בירושלים. שכרנו לנו דירה ופרשנו מעל שולחן בעל ה'חבצלת' ונתחיל לחיות חיי 'בעלי בתים' בפני עצמנו (בן־יהודה מכוון לישראל דב פרומקין, עורך עיתון "החבצלת"; נ"ש). דירתנו היתה בחצר קטנה, בקצה מבוא מקורה אפל, בקרבת הר הבית, שבתוך קירותיו מימין ומשמאל אתה רואה כעין פתחים סתומים באבנים ועפר, ומראה להם כפתחי חנויות מזמן קדום, והיהודים בירושלים אומרים כי אלה הן 'החנויות' אצל המקדש שנזכרו בתלמוד".
מקוננים בתשעה באב בשער הכותנה
יצירה מפוארת
את הווי החיים המשותף בין יהודים לבין ערבים שנוצר בשוק הכותנה - בואכה שער הכותנה - מקום שרק לפני שבועות אחדים נרשם בו עוד ניסיון פיגוע נגד שוטר שהוצב במקום, תיארו כמה וכמה כותבים בני הדורות הקודמים. הסופר והמתעד יעקב יהושע, אביו של הסופר א"ב יהושע, מספר כי לצד המבקרים הערבים, המבקרים היהודים במרחצאות בשוק "אל קטאנין" היו בעיקר הספרדים ובני עדות המזרח האחרים, בעוד היהודים האשכנזים העדיפו להתרחץ בבתי המרחץ הסמוכים לבית הכנסת החורבה שברובע היהודי. גם פרופ' יוסף יואל ריבלין, אביו של נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, מתאר בזיכרונותיו את ההווי שהתפתח בשני בתי המרחץ באזור שער הכותנה. ריבלין מספר שחלק מהיהודים נמנעו מלבוא לחמאם אל עין, מכיוון שסברו שהוא נכנס לגבולות הר הבית, ומציין שמרחצי ההזעה הללו היו מן התענוגות המעטים שאדם בירושלים, יהודי או ערבי, היה יכול להרשות לעצמו בעת ההיא (סוף התקופה הטורקית).
את שוק הכותנה בנה האמיר תנכז א־נאסרי - מושל דמשק, בשנים 1337-1336, על יסודותיו של שוק צלבני חרב, בצו הסולטאן הממלוכי אבן קלאון. השוק, כ־100 מטרים אורכו, מוביל להר הבית מרחוב הגיא. השער שבקצהו, שחזיתו פונה פנימה, להר הבית, ולא כלפי חוץ, הוא אחת היצירות המפוארות של הארכיטקטורה בתקופה ההיא. הוא נמוך מיתר השערים שבכותל המערבי, ומדרגות יורדות אליו ממפלס ההר.
מתכנני השוק ביקשו להוביל את המבקרים בהר דרך מרכז מסחרי מקורה, מעין קניון של הזמנים ההם. ההכנסות בחלקן הוקצו למימון הפעילות הדתית במדרסת אל תנכזיה הסמוכה שהקים תנכז א־נאסרי. את שמו, שוק הכותנה, קיבל השוק משום שהפך למרכז מקומי של תעשיית הכותנה, שפרנסה מנפצי כותנה שהפרידו את גרעיני הכותנה מהסיבים שעטפו אותם, נשים טוות וסוחרים. עם השנים נזנח המקום. מרבית עולי הרגל העדיפו את הציר הצפוני יותר - רחוב דוד, ורחוב ושער השלשלת כציר מועדף לביקורים בהר. עם זאת, לפחות על פי עדות אחת מספר מסעותיו של ר' משה באסולה, בשנת 1522 עדיין היה מראה השוק מרשים: "ויש שוק אחד, נאה מכולם", רשם באסולה, "כולו חנויות של צמר גפון, ובראש זה השוק שער אחד לבית המקדש... נקרא באב אל קוטון".
החנויות ב"כותנה" היו שוממות שנים ארוכות. הדלתות הנאות שלהן נופצו במהלך מלחמת העולם הראשונה, כדי להשתמש בעץ להסקה, והחנויות עצמן התמלאו באשפה. רק אחרי מלחמת ששת הימים ישראל שיפצה אותן ומסרה אותן לוואקף שהשכיר את החנויות לסוחרים מוסלמים. ישראל גם העניקה לרחוב את שמו הנוכחי: רחוב החנויות. עתה, כאמור, שבים יהודים לאזור, אך לא למטרות מגורים אלא לביקור, תפילה ותצפית על ומול רחבת הר הבית מבעד לשער הכותנה.
תלמידי ישיבת כינור דוד ליד שער הכותנ
