Re: אלי וויזעל, חורבן איבערלעבער און נאבל געווינער, נפטר געו
בספרו "כל הנהרות הולכים אל הים" מתאר חתן פרס נובל את פגישתו הראשונה עם הרבי מלובאוויטש בהתוועדות. כך כותב ויזל:
"בפעם הראשונה שנפגשתי עם הרבי הודעתי לו מראש שאני חסיד ויז'ניץ ולא של חב"ד, ואין לי שום כוונה לשנות את זה. הרבי ענה: 'העיקר להיות חסיד; לא משנה של מי'. באחד מחגי 'שמחת תורה' ביקרתי בליובאוויטש. כמנהגי, הרבי הקדים לבואי: "ברוך הבא; טוב לראות חסיד ויז'ניץ מגיע לברך אותנו. האם כך גם חוגגים שמחת-תורה בויז'ניץ?'
"אמרתי לו: 'רבי, אנחנו לא בויז'ניץ, אנחנו בליובאוויטש'.
הרבי: 'אז תנהג כמו בליובאוויטש'.
אני: 'מה עושים בליובאוויטש?'
הרבי: 'בליובאוויטש אומרים 'לחיים'!'.
אני: 'גם בויז'ניץ אומרים 'לחיים''!
הרבי: 'טוב מאוד, אז תאמר 'לחיים'!'.
הרבי הושיט לעברי כוס וודקה מלאה עד תומה.
אמרתי לו: 'רבי, בויז'ניץ חסיד לא שותה לבד'.
הרבי ענה מייד: 'גם לא בליובאוויטש' והוא שתה את כל תכולת כוסו בבת אחת. גם אני עשיתי כך.
הרבי: 'האם כוס אחת מספיקה?'
אני: 'בויז'ניץ, כוס אחת היא כמו טיפה בים'.
הרבי: 'גם בליובאוויטש כך'.
הוא מזג לי כוס שנייה, מלאה עד גדותיה אף היא וגם מילא את כוסו. הוא אמר 'לחיים' וגם אני. שנינו רוקנו את כוסותינו. הייתי חייב הרי להגן על כבודה של ויז'ניץ...
לא הייתי מורגל בשתייה רבה כל-כך. ראשי החל להסתובב. לא היה ברור לי מי אני, היכן ומדוע הגעתי לפה. אש אחזה במוחי.
ושוב הרבי: 'בליובאוויטש לא מפסיקים באמצע הדרך. אנחנו ממשיכים עד הסוף. ואיך עושים בויז'ניץ?'
אני: 'גם בויז'ניץ כך; הולכים עד הסוף'.
אז מזג לי הרבי את הכוס הנוספת, שלישית במספר, ואף מזג שוב לכוסו. ידי רעדה. שלו – לא.
'מגיעה לך ברכה' אמר בפנים מאירות. 'תגיד מה אתה רוצה'.
לא היה ברור לי מה לבקש. חשתי ערפול חושים. הרבי: 'היית רוצה שאברכך שתוכל להתחיל פעם נוספת?'.
למרות שכרותי נהניתי מחכמתו. אמרתי לו: 'כן, רבי; תן לי ברכתך'.
הוא ברך ושתה כוס נוספת, ואני שתיתי גם עוד כוס אחת – והתעלפתי".
יהי זכרו ברוך.
C\p
האיש האחד והיחיד שאנחנו חייבים להודות לו: פרידה ממורה וחבראלי ויזל היה איש עם אומץ בלתי רגיל, עם דעות ברורות, עם בקיאות עצומה בארון הספרים היהודי ובתרבות הכללית ועם יכולת לרתום את הידע העצום למען עם ישראל וארץ ישראל. מייסד ארכיון ויזל סופד03.07.2016 09:14
אלי ויזל במשרדו בניו יורק, 2012 Bebeto Matthews/אי־פיקראתי הרבה מכתבי אלי ויזל . קראתי עשרות הספדים שכתב ואמר. אך כעת אני מתקשה בעצמי למצוא את המילים להיפרד ממנו. אלי ויזל, שנחשף לפני בשנים הארוכות בהן הקמתי וניהלתי את הארכיון שלו באוניברסיטת בוסטון, היה דמות שונה מזו שרבים בארץ מכירים. בעבודה המשותפת הוא היה איש שהקרין חום רב, רצינות עם הומור, מחשבה מעמיקה עם חיוך על השפתיים.
אנקדוטה קטנה: מדי שנה נתן אלי ויזל סדרה של שלוש הרצאות פומביות באוניברסיטת בוסטון. לכל הרצאה הגיעו יותר מ-2,000 מאזינים, רובם, אגב, לא יהודים. באחת הפעמים נושא ההרצאה היה "משיח". תהיתי כיצד יפתח אותה, אף שבדרך כלל קראתי את תוכן ההרצאה מראש. משפט הפתיחה היה:
"אני מאמין במשיח. ישו לא היה המשיח".
עוד כתבות בנושא
סודו של אלי ויזל נחשף 28.04.2016 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד
הסופר אלי ויזל מסביר בראיון ל"הארץ" את מודעת "למען ירושלים" שלו 23.04.2010חשבתי שתקרת האולם תיפול, שהמאזינים יברחו, אך כולם נשארו על מושבם. והוא במשפט נוסף, אומר:
"אני מאמין במשיח, כפי שמתאר אותו הרמב"ם". ומכאן התחילה ההרצאה.
זהו אלי ויזל. איש עם אומץ בלתי רגיל, עם דעות ברורות, עם בקיאות עצומה בארון הספרים היהודי ובתרבות הכללית ועם יכולת חד־פעמית לרתום את הידע העצום והקשרים הענפים למען עם ישראל וארץ ישראל.
אלי לא חי בארץ. אף פעם. אך הוא היה גדול אוהבי הארץ והוא פעל למענה ללא הפסקה גם כאשר היה עסוק מעל ומעבר. ענייני מדינת ישראל קדמו לכל דבר. בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת הוא נטל על עצמו שליחות מטעם עצמו: להנחיל את זיכרון השואה לדורות הבאים ולמנוע הישנותה של השואה במקום כלשהו על פני תבל. על פעילותו בתחום זה ועל הישגיו קיבל את פרס נובל לשלום.
באחד מכתביו, מצאתי
כי הוא רוצה שבעתיד ייזכר כמי שהקדיש את חייו למען יהדות ברית המועצות. שאלתי אותו על כך, והוא אמר, כי במשך 25 שנים — בין 1965 ל-1990, לא היה יום בחייו, שלא הקדיש לנושא לפחות שעה אחת כל יום. בארכיון אלי ויזל נושא השואה ויהדות ברית המועצות מתחרים בהיקפם. על כל אחד מהם יש הרבה מעבר למאה אלף מסמכים.
אלי ויזל לא הכניס לכיסו סנט או אגורה שקיבל על פעילותו בנושא השואה. גם את שכר הסופרים על ספרו, " הלילה ", הספר הנפוץ ביותר בעולם בנושא השואה, לא הכניס לכיסו. ההשמצות בישראל על כך שהוא עושה מזה "ביזנס" הכאיבו לו מאוד. כשדיברנו לו על כך לא פעם, אמר לי "אני לא אפרסם, אבל אתה יודע, כי כל הכסף שקיבלתי בעבר או אקבל בעתיד — כולו הולך כתרומה למדינת ישראל".זה היה אלי ויזל. האיש האחד והיחיד שאנחנו כיהודים חייבים להודות לו מכאן ובמשך כל הדורות הבאים.
<a class="postlink" href="http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2994319">http://www.haaretz.co.il/news/education ... -1.2994319</a>
Re: אלי וויזעל, חורבן איבערלעבער און נאבל געווינער, נפטר געו
Newly unearthed version of Elie Wiesel's seminal work is a scathing indictment of God, Jewish world
In Wiesel’s uncensored Hebrew 'Night' manuscript, unveiled here for the first time, the author expresses desire to take revenge on the Hungarians, lashes out at fellow Jews and describes sexual scenes from the train to Auschwitz.
By Ofer Aderet
30 April 16
The 150-page work that historian Dr. Joel Rappel pulls off the shelves of his vast library is a difficult document to read. It’s not the handwriting that makes the task hard – it’s actually quite legible. The content – a searing indictment against God and anyone who believed in him during the Holocaust – is what causes the reader to shudder.
“We believed in miracles and in God! And not in fate … and we [fared] very badly not believing in fate. If we had, we could have prevented many catastrophes,” writes the author. “There is no longer a god in the heavens; he whispered with every step we put on the ground. There is no longer God in heaven, and there is no longer man on the earth below. The universe is divided in two: angels of death and the dead,” he continues.
And then: “I stopped praying and didn’t speak about God. I was angry at him. I told myself, ‘He does not deserve us praying to him.’ And, really, does he hear prayers? … Why sanctify him? For what? For the suffering he rains on our heads? For Auschwitz and Birkenau? … This time we will not stand as the accused in court before the divine judge. This time we are the judges and he the accused. We are ready. There are a huge number of documents in our indictment file. They are living documents that will shake the foundations of justice.”
Who is this man who wants to settle accounts with God and shake faith to its very roots? The author’s name appears at the top of the first page: Eliezer Wiesel.
That is how Elie Wiesel, arguably the most famous Holocaust survivor, wrote his name at the beginning of his journalistic and literary journey. The Nobel Peace Prize laureate has been one of the most significant voices of the Jewish world since the second half of the 20th century. However, the wider public has not been able to read this particular work, which he wrote in the late 1950s.
Wiesel intended to turn it into a special, expanded Hebrew version of his best seller “Night” – one of the most widely sold, read, translated and quoted Holocaust works internationally. However, before he completed his task, he decided to shelve the text, placing it deep in his archive. Even Haim Gouri, who translated “Night” from the French to Hebrew, didn’t know of its existence.
Thus, the archived book was buried for decades, awaiting the moment of its rediscovery.
The man who finally located the archived work was Dr. Rappel, and it was no easy task when you consider that Wiesel’s archive at Boston University – where he served as a professor for over 35 years – contains about a million documents, stored in 330 boxes. The archive has many of his manuscripts, among them early versions of his articles, drafts and incomplete chapters from books that were never published.
These writings document, among other things, Wiesel’s life in the Transylvanian town of Sighet (then Hungary, now in Romania), where he was born in 1928, and New York, where he has lived since the 1960s; his experiences in Auschwitz and Buchenwald; his career as an Israeli journalist after the Holocaust; his work on behalf of Soviet Jewry and human rights around the world; and his career as a successful writer who rubs shoulders with world leaders.
Wiesel has known Rappel for decades. He was the one in 2009 who asked Rappel to organize and manage his archive, and it took Rappel – a historian and former Israel Radio staffer who specializes in researching the Land of Israel, the Jewish nation and Judaism – seven years to accomplish the complex task of classification and organization. He dedicated two-and-a-half of those years to detective work on locating Wiesel’s lost manuscript.
Rappel’s interest in the archived work was spurred after a document on display in the university library caught his eye. It was a photograph of a page in Hebrew in Wiesel’s handwriting, whose content reminded him of “Night.”
“An alarm bell went off inside of me,” Rappel recalls. “Indeed, Wiesel wrote ‘Night’ in French [also Yiddish] and Gouri translated it into Hebrew, so I asked myself, ‘What is another Hebrew version of this book doing here?’” When he posed the question to Wiesel, the author answered, “There is something like that but I don’t know where it is. I would be very happy if you can find it.”
Rappel realized that he wouldn’t be able to rest until he found the manuscript, but the task proved difficult. “Go find 100-plus pages among a million documents, which are still not organized like a real archive,” he says. He combed through some 500 pages a day, looking for hints as to the location of the missing manuscript. After two-and-a-half years, when he was “completely despondent, but very much stuck with the will to succeed,” he was surprised to find a package of papers in Hebrew among other documents. When he examined it, he realized he had found what he was looking for.
Criticizing God and fellow Jews
“Night” was Wiesel’s first book, written in the 1950s and translated into English in 1960. It describes his experiences as a young Jew in the Holocaust, grappling with harsh existential, identity-related and faith-based questions, and brought him international recognition.
The archived version of “Night” is hugely different to the published one. It contains entire sections that don’t appear in the finished book, as well as different versions of pieces that were included.
As well as the sharp criticism of God, the archived version also included harsh criticism of many Jews who either yielded to temptation or were tempted to believe that nothing bad would befall them. Wiesel settles accounts with those among his people who shut their eyes and ears to what was happening, and blames them for paving the Nazis’ way to committing their horrors. He calls them “false prophets.”
“Eternal optimists … it would not be an exaggeration on my part if I were to say that they greatly helped the genocidal nation to prepare the psychological background for the disaster,” he writes, adding, “In fact, the professional optimists meant to make the present easier, but in doing so they buried the future. It is almost certain that if we had known only a little of the truth – dozens of Jews or more would have successfully fled. We would have broken the sword of fate. We would have burned the murderers’ altar. We would have fled and hidden in the mountains with farmers.”
He also reserves criticism for the Jewish leadership, both in Palestine and globally. “We didn’t know a thing [in Europe], while they knew in the Land of Israel, and they knew in London, and they knew in New York. The world was silent and the Jewish world was silent. Why silent? Why did it not find it vital to inform us of what was going on in Germany? Why did they not warn us? Why? I also accuse the Jewish world and its leaders for not warning us, at least about the danger awaiting us in ambush so that we’d seek rescue routes.”
He also describes at length his Christian-Hungarian neighbors, who joyously watched the Jews of his hometown being deported. “All the residents stood at the entrances of their homes, with faces filled with happiness at the misfortune they saw in their friends of yesterday walking and disappearing into the horizon – not for a day or two, but forever. Here I learned the true face of the Hungarian. It is the brutal face of an animal. I wouldn’t be exaggerating if I were to say the Hungarians were more violent toward us than the Germans themselves. The Germans tended to shoot Jews.”
Wiesel also discusses the desire for revenge that arose in 1945. “At the end of the war, I refused to return to my hometown because I didn’t want to see any more the faces they revealed behind their disguises on that day of expulsion,” he writes. “However, from one perspective, I am sorry I didn’t return home, at least for a few days, in order to take revenge – to avenge the experts of hypocrisy, the inhabitants of my town. Then it would have been possible to take revenge!”
It’s fascinating to compare what Wiesel originally wrote with what appears in the final, softened version. Take, for example, the archived version revealing that originally Wiesel wrote an additional passage about sexual relations among those being transported in the cattle cars to Auschwitz.
He wrote in detail in the archived text: “Under the cover of night, there were some young boys and girls who had sexual intercourse. The initial impact of the disaster was sexual. The tension of the final days sparked the desires that now sought release. And the heat also added its own touch, so that the sexual scenes did not provoke protest in the carriage. Eat, drink and be merry, for tomorrow we die.”
Why did Wiesel, now 87, write this text in Hebrew if he decided ultimately to present Israeli readers with the version translated from French? What is the meaning of the differences between the Hebrew version and the one translated into Hebrew from French? Why did he never publish it, but rather store it away among a million documents? And if he wanted to dispose of it, why not simply destroy it – as he did with some of his other manuscripts?
Rappel, who returned to Israel from the United States last summer, has also pondered these same questions. “The first question that arose for me was why this manuscript was not published,” he says. “I wondered if someone wanted to make it disappear and get rid of it.”
Because of his health, it is now no longer possible to ask Wiesel these questions. But the writer, as is his wont, added a little mystery to the matter when Rappel – one of the people closest to him – asked him about the archived text. “This is the version of ‘Night’ that Wiesel wanted the Israeli reader to see. He didn’t write it for anyone else. Therefore, it was so important,” Rappel explains. “Wiesel knew that many Holocaust survivors from Auschwitz and Buchenwald, as well as many Jews living in Israel, would read this version, and so he put more emphasis on the Jewish aspect.”
If that’s true, why did Wiesel store it away, deep in his archive? “He knew that, someday, someone would find this manuscript and leave it for the following generations,” believes Rappel.
Whatever the reason, in order to place the writing of this work in the oeuvre of Wiesel’s life, one must return to 1954 – nearly a decade after he was liberated from Buchenwald. He was then a young journalist, filing copy for Yedioth Ahronoth from Paris, and was sent on a journalistic assignment to Brazil. On the way, in a small cabin on a boat, he began writing the book that was destined to transform him from a journalist writing in Hebrew for the Israeli public to a respected, renowned and wealthy author.
In his 1995 memoir “All Rivers Run Into the Sea,” Wiesel described the process of writing “Night”: “I worked in my cabin for most of the journey. I wrote feverishly, with shortness of breath, without rereading … The pages piled up on my bed. I slept fitfully. I didn’t participate in the activities onboard, and I typed incessantly on my little portable typewriter, ignoring my fellow passengers, concerned only that we would get there too soon.”
Wiesel was then 26. A decade before, he was being tossed between life and death in the Nazi camps, where he lost his mother, father and one of his sisters. At this point, he decided to break the vow of silence he had taken upon himself and “to open up the gates of memory,” as he put it.
By the time he had finished writing, he had 862 pages in Yiddish describing what had happened to him during the Holocaust. He published this work in 1956, in an abridged, 254-page version in Yiddish with the title “And the World Remained Silent.” The book was published in Argentina by Mark Turkow, brother of the actor Jonas Turkow. Two years later, an even shorter French version was published.
The person who encouraged Wiesel to publish the book in French was François Mauriac, one of France’s great authors. The men met for the first time in 1954, when the journalist Wiesel interviewed Mauriac, who had won the Nobel Prize in Literature in 1952. When Mauriac told Wiesel about “the image of cattle cars filled with Jewish children at the Austerlitz train station,” Wiesel told him, “I was one of them.” Mauriac immediately understood that Wiesel’s recollections and experiences deserved to be published, and he encouraged him to further edit down the Yiddish version, change the name to “Night,” and introduce other changes that would make it appealing to as wide an audience as possible.
“Please listen to an old man like me: We must talk – we also need to talk,” Mauriac told him, according to Wiesel. And so was born “Night,” the 158-page, abridged version of “And the World Remained Silent.”
Mauriac wrote in the foreword that “Night” is “different, distinct, and unique,” and wished that the number of readers “should be as numerous as those reading ‘The Diary of Anne Frank.’”
The book was translated into 35 languages, among them English and Hebrew, and is mandatory reading on the Holocaust in schools around the world. Indeed, it was many readers’ first encounter with the Holocaust. Another generation was exposed to it after Oprah Winfrey chose it for her book club in 2006.
Rappel estimates that Wiesel wrote the archived Hebrew manuscript in the late 1950s, during the period when he was in talks with Dov Yudkowsky – the then-editor of Yedioth Ahronoth and his closest friend in those days – about translating the French edition into Hebrew. When the talks got serious, he stopped writing the Hebrew version and gave the translation job to Gouri.
Decades later, Gouri himself no longer remembers who asked him to translate “Night” into Hebrew, but stresses that it was the first book he had translated from French. The two met in the early 1950s, when Wiesel was writing for Yedioth in Paris and Gouri was there on a scholarship. The two stayed in touch for many years, despite differences of opinion over Wiesel’s decision to live in the United States.
“As a radical Zionist, I thought that he, as a survivor, would come to be one of us,” recalls Gouri now. “[Then-Mayor] Teddy Kollek also offered him an apartment in Jerusalem, but he said that the United States gave him the home he was lacking. Many didn’t forgive him for this choice. Even after he received the Nobel Prize [in 1986], they wrote some harsh words about him. But over time, a new generation accepted him. When they attacked him, I said, ‘I wasn’t in Auschwitz. He was there.’ It’s impossible to hurt a person who survived Auschwitz. Perhaps if he had moved to Israel, he would have been one of hundreds of thousands of Holocaust survivors.”
[COPYRIGHT SIGN] Haaretz Daily Newspaper Ltd
Sent from my SM-G903F using Tapatalk
אלס בחורל, צוליב וואס א משפחה מיטגליד איז כסדר געווען in and out פון שפיטעלער און האומס, האב איך געהאט א געלעגנהייט צו כאפן א שמועס מיט אלטע לייט, פרייע אידן, וואס זענען אויפגעוואקסן על ברכי תורה ויראה, האבן אדורכגעלעבט די קריג און האבן כופר געווען באלקי ישראל נאכ'ן דורכמאכן די שרעקליכע צרות און אראפגעווארפן דעם עול התורה והמצות ארויסקומענדיג פון צווייטן זייט. כמובן, האב איך געברויכט אכטונג געבן אז די אנדערע בני משפחתי זאלן מיר נישט כאפן ביי די מעשה. און נישט איינמאל האב איך אריינגעכאפט א געזונטן פסוק. הכלל, וואס עס איז מיר דעמאלס קלאר געווארן איז אז נישט ווי מ'האט מיך פארקויפט אין חדר ביז דאן, די אידן האבן ווייטער מאמין געווען אבער זענען ברוגז געווען אויף גאט און געשפיהלט א מין טראציגקייט. דו האסט אוועקגעקוקט ווען מ'האט מיך געפייניגט, כ'גיימיר אצינד נוקם זיין און אינצינדן א לעקטער שבת! ניין, זיי האבן באמת אויפגעהערט גלייבן אז א גאט עקזעסטירט בכלל. דאס זאגן, "ווי האט גאט געקענט צולאזן מען זאל אונז שחטן און פארברענען" איז נאר אזא וועג ווי איינער זאגט, א גאט מאכט נאר סענס עמיצער וואס קען און טוט אינטערווינען אין אזעלכע אטראסיטיס. צו ס'איז טאקע אזוי קען מען שוין דן זיין, דארף מען שוין טיפער אריינקלערן. איז ווייסמער דאך, סתם א מענטש, גלייבט אין א גאט וואס האט נטיות ווי דער גאט וואס א מענטש ערצייגט. אבער סתם זאגן, "טראץ די אלע צרות האב איך נישט פארלוירן די אמונה ווייל נסתרים דרכי השם" אהן צו וויסען ווי אזוי צו בעקן אפ אזא סטעיטמענט, איז אבי גערעדט אין די וועלט אריין. די אלטע אידן זענען נישט אויפגערעגט געווען אויפ'ן באשעפער. זיי האבן מיט נאסטאלגיע פארציילט וועגן זייערע קינדעריארן. זיי האבן מיך נישט דערנידערט פאר'ן גלייבן אין זייער באצווינגער ווי כאילו. זיי האבן סימפלי, פון עקספיריענס, אויפגעהערט גלייבן אין א העכערע כח. אין א כח וואס האט סיי וואספארא שליטה אין גורל צו אין בחירה; אין א עם סגולה צו אין א ציהל.
Re: אלי וויזעל, חורבן איבערלעבער און נאבל געווינער, נפטר געווארן
berlbalaguleh #
נאר אלי (עזר) וויזעל האט געזאגט א סאך אן ערגערע זאך פון דעים. ער האט געזאגט אז..."זיין גאט איז פארברענט געווארן אין אוישוויץ"...מיט דעם האט ער זיך דערקלערט אלס כופר בעיקר און מחרף ומגדף. אויף דעים איז נישט דא קיין שום תירוץ. אדער כפרה.
זעהט אויס די האסט נישט געקענט דעם מענטש און לכאורה נישט געליינט זיין יודישע ביכל.
אלי וויזעל קלאגט אין זיין ביכל ווי ער האט נעבעך צוגעקוקט ווי די דייטשן האבן געברענגט א טרעקל אנגעפולט מיט לעבעדיגע יודישע עופ׳עלעך, און זיי אריינגעשליידערט לעבעדיגערהייט אינעם פייער איינס ביי איינס. דארטן האט ער געזאגט ער האט פארלוירען זיין תמימות׳דיגע אמונה. און פון גרויס צער זיך אויסגעדרוקט אז זיין גאט איז פארברענט געווארן אין אוישוויץ.
יעדער פארשטייט אז ער זאגט דאס נישט ליטעראלי, ס׳איז אן אויסדרוק פון צער, צובראכענקייט און יאוש. ער האט ליידער נישט געקענט מער גלייבן נאכדעם.
ער האט כסדר זיך אויסגעדרוקט די בענקשאפט וואס ער האט צו זיין אלטע תמימות׳דיגע יודישקייט, און ווי שטארק ס׳ענגט אים אז ער האט דאס מער נישט. ס׳איז אים ליידער נישט געוועהן מעגליך דאס צו צוריקבאקומען נאכ׳ן בייוואוינען יענע סצענע. אזויווי מערערע מענטשן פלעגן נעבעך טענה׳ן נאכ׳ן חורבן ״אז היטלער האט זיי אויסגעטוהן דעם קאפל״.
אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.
