איך האב נישט געהאט קיין סאך צייט עס נאכאמאל דורך צו אקערן אבער די ווילסט וועל איך עס דיר געבן אויפן שפיץ גאפל
דער רמב"ם שרייבן און פ' המשנה
אחרי אשר הסכמתי שלא אדבר בזאת הצוואה מפני שהיא מבוארת, ולדעתי ג"כ שדברי בה לא יאותו לרוב חכמי התורה הגדולים ואפשר לכולן,
חזרתי מהסכמתי ואדבר בה מבלתי שאשגיח לקודמים או לנמצאים.
דע שזה שאמר שלא תעשה התורה קרדום לחפור בו, כלומר לא תחשבהו כלי לחיות בו וביאר ואמר כי כל מי שיהנה בעולם הזה בכבוד התורה נוטל חייו מן העולם פירוש מחיי העולם הבא והתעותו בני האדם בזה הלשון הנגלה והשליכוהו אחרי גיום ונתלו בפשטי הדברים שלא יבינום ואני אפרשם וקבעו להם חוקים על יחידים ועל קהלות והביאו בני אדם לחשוב בסכלות גמורה שזה מחוייב וראוי שיעזרו חכמים והתלמידים והאנשים המתעסקים בתורה ותורתן אומנותן,
וזה הכל טעות ולא נמצא בתורה ולא בדברי החכמים דבר שיאמת אותו ולא רגלים שישען עליהם כלל שאנחנו כשנעיין בדברי רז"ל לא נמצא אצלם שהיו מבקשים ממון מבני אדם ולא היו מקבצים ממון לישיבות הנכבדות והיקרות ולא לראשי גליות לא לדייניהם ולא למרביצי התורה ולא לאחד מהגדולים ולא לשאר בני אדם מן העם אבל נמצא בכל דור ודור בכל קהלותיהם שהיה בהן עני בתכלית עניות ועשיר גדול בתכלית העושר, וחלילה לי לחשוד הדורות ההם שהם לא היו גומלי חסד ונותני צדקה, כי אמנם העני ההוא אילו פשט ידו לקחת היו ממלאים ביתו זהב ופנינים אלא שלא היה רוצה אבל היה מסתפק במלאכתו שהיה מתפרנס בה אם בריוח אם בדוחק, והיה בז למה שבידי אדם כי התורה מנעתו מזה, וכבר ידעת (יומא לה:) שהלל הזקן היה חוטב עצים והיה לומד לפני שמעיה ואבטליון והיה עני בתכלית העניות, ומעלתו היתה כאשר ידעת מתלמידיו אשר נמשלו כמשה ואהרן ויהושע והקטן שבתלמידיו (ב"ב קלד. סוכה כא.) רבן יוחנן בן זכאי, ואין ספק למשכיל שאילו היה מורה לאנשי דורו ליהנות מהן לא היו מניחין אותו לחטוב עצים. ור' חנינא בן דוסא (ברכות יז:/ תענית כד:/ חולין פו.) שיצאה בת קול ואמרה כן העולם אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש ולא היה מבקש מבני אדם, (כתובות קה. וע"ש דרב הונא היה אומר כך) וקרנא היה דיין בא"י והוא הוה דלי דולא וכשהיו באין בעלי הדין לפניו היה אומר תנו לי מי שידלה במקומי או תנו לי כדי בטילתי ואדון לכם ולא היו ישראל שבדורם לא אכזרים ולא בלתי גומלי חסדים ולא מצאנו חכם מן החכמים עניים שהיה מגנה אנשי דורו על שלא היו מעשירים אותם חלילה לשם, אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים האמת לעצמם והיו מאמינים בהשי"ת ובתורת משה אשר בה יזכה האדם לחיי העוה"ב, ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם והיו רואים שלקיחתן היה חילול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה דבר השם בזה, ואמנם התעו אלה המתגברין לחלוק על האמת ועל הפסוקים הפשוטים והנגלים בלקיחת ממון בני אדם ברצונם או על כרחם מהמעשים אשר ימצאו בגמ' מאנשי בעלי מומין בגופותיהם או זקנים באו בימים עד שא"א להם לעשות מלאכה שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון מאחרים ואם לא מה יעשו הימותו זה לא צותה התורה
און דאס מיינט ער מיט וואס ער שרייבט און ספר הי"ד און הלכות תלמיד תורה
דארף מען מאכן א שטיקל סך הכל וואס דער רמב"ם איז יא מתיר צו נעמען געלט פאר תורה
1 מען מעג געבען כדי ער זאל קענען האנדלען
2 מען זאל קויפן פון עהם פאר מען קויפט פון א צווייטע
3 ער איז פטור פון באצאלן שטייערן (אוי וואלט געווען יו"ט אויב די מדינה וואלט זיך געפירט ע"פ תורה)
4 ער האט א דין קדימה ווען עס קומט צו געבען צדקה האט א ת"ח א דין קדימה
למעשה איז נישט דער רמב"ם דער איינציגסטע וואס גייט אויף דעם שיטה נאר דער רבינו יונה און הר"י בן שושן גייט אויך אויף דעם מהלך (מקען אפשר זאגן דער טור אויך אבער עס איז נישט אינגאנצן מכרח
אבער א צד שכנגד האט נישט געשפעטיגט צו קומן דער רשב"ץ (חלק א סימן קמ"ב-ח) איז ארויס מיט א פעסטקייט קעגן דער שיטה און ער לאזט אלעס נעמען (איך האב נישט געהאט קיין צייט נאכצוקוקן דער תשובה)
און דער רמ"א נעמט אהן דער רשב"ץ און יו"ד סימן רמ"ו סיעף כ"א און לאזט אפילו איינער וואס קען גיין ארבעטן לערנען און נהנה זיין מן הצדקה (ער ברענגט עס בשם יש אומרים אבער עס זעהט אויס ער בלייבט אזוי למסקנה
אבער דער בית יוסף זעהט אויס ווי הגם ער קריגט זיך מיט דער רמב"ם (הן און בית יוסף על הטור הן און כסף משנה אויפן רמב"ם) און לאזט נאר א פרנס על הציבור למשל א רב וכו' אבער תשובת אבקת רוכל (סימן ב) זאגט ער אז ווען מען מאכט א יששכר זבולן מעג מען געבן לרחצה אבער חוץ פון דעם קען מען עהם געבען אזוי ווי יעדער ארעמאן און אזוי זאגט דער אברבנל אויף אבות אז אויב ער איז אן עשיר איז אסור פאר עהם צו נעמען
דער ש"ך גייט אביסל מיט דער שיטה און שרייבט אז עס קען נאך ארויס קומן א מכשל פון שוחד עי"ש אבער דער ט"ז האלט יא אז מען מעג געבן מתנות פאר א רב ביז ער וועט נתעשר ווערן אזוי ווי א מלך וכהן גדול (ער ברענגט עס פון דער ב"ח וואס גייט שטארק מיטן מהלך ווי דער רשב"ץ) און ער ענדיגט וכן נהגו אבער אפילו לויט דער ט"ז מוז נישט זיין אז מען רעט דא פון א כולל אינגערמאן נאר פון א רב (פון א שטאט נישט א שבת בית מדרש)
דער רמ"א לייגט אבער צו נאכן אראפברענגן דער רשב"ץ ענדיגט ער (דער רשב"ץ זאגט אויך אזוי) ומ"מ מי שאפשר לו לתפרנס היטב ממעשה ידיו ולעסוק תורה מדת חסידות הוא ומתת אלקים היא אך אין זה מדת של אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס בעצמו
עס זעהט אויס פון חת"ס חו"מ קס"ד (ער רעט וועגן א רב העיר ופרנס על הציבור) אז מען האט עס מתיר געווען אלס עס לעשות לה' (אזוי איז משמע פון ר' משה אז מען האט אנגענימן די חולקים אויפן רמב"ם אלס דעם טעם)
איך וועל מסיים מיט א תשובה און אגרות משה יו"ד חלק ב סימן קט"ז
ואני אומר כי אלו המתחסדים מצד שיטת הרמב"ם הוא בעצת היצה"ר כדי שיפסיק מללמוד ויעסוק במלאכה ובמסחר וכדומה עד שלבסוף הם שוכחים אף המקצת שכבר למדו ואינו מניחם אף לקבוע זמן קצר לת"ת, כי אם הראשונים כמלאכים אמרו שא"א לעסוק בתורה ולהחכים בה כשיעשה מלאכה להתפרנס ממעשה ידיו, כ"ש בדורנו דור יתמא דיתמי וגם אין לנו הנשים צדקניות שירצו לסבול עוני ודחקות כבדורותם, שודאי א"א לשום אדם להתגאות ולומר שהוא יכול לעשות מלאכה ולהחכים בתורה. לכן לא יעלה על מחשבתך עצת היצה"ר שיש בקבלת פרס דלומדים בכוללים ופרס דרבנים ומלמדים וראשי ישיבה איזה חטא וחסרון מדת חסידות, שהוא רק להסית לפרוש מן התורה.
אזוי ווי איך האב אנגעהויבן עס איז ממש אויפן שפיץ גאפל און קען זיין איך האב געמאכט גרייזן זייט מיר מוחל אויף דעם (אפשר וועל איך קענען נעמען די צייט עס בעסער מסדר צו זיין אבער אויף אדווייל האף איך אז דאס וועט אויפווייזן אז עס איז דא אסאך רייד אויף דער נושא)
