הוגה@פארוואס? מען דארף זיין א מנוי צו קענען ליינען דער ארטיקל וואס דו האסט געלינקט.
כ'האב עס שוין פארראכטן (די לינק, אז מ'זאל נישט דארפן זיין א מנוי), אויב האסטו נאך אלס א פראבלעם האסטו דא:
הארץמקובל בלב הסערה: ר' משה חיים לוצאטו
יהונתן גארב. הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 403 עמודים, 70 שקלים
אפתח בתיאור מדויק להפליא של העצלות מתוך הספר "מסילת ישרים" מאת רמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו, 1746-1707): אף על פי שהאדם יודע מה חובתו ו"מה שראוי לו להצלת נפשו", בכל זאת הוא מזניח זאת, "לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו, והרי הוא אומר אוכַל קמעא, או אישן קמעא, או קשה עלי לצאת מביתי, פשטתי כותנתי, איככה אלבשנה (שיר השירים ה, ג), חמה עזה בעולם, הקרה רבה או הגשמים, וכל שאר האמתלאות והתואנות... ובין כך ובין כך התורה מונחת והעבודה מבוטלת והאדם עוזב את בוראו".
כשקראתי זאת חשתי שבי הדברים אמורים (וסומק קל פרח בלחיי). לכן אני עפר לרגליהם של ביוגרפים וחוקרים חרוצים ושקדנים המסוגלים להתמסר לאורך שנים למפעלו ההגותי של אדם אחד, אותם שהתברכו בסבלנות, בהשכלה מקיפה, ברוחב יריעה ובעומק חדירה. יהונתן גארב אכן ניחן בכל אלה. על רוחב האופקים מעידה בין השאר העובדה שהוא מסוגל לצטט קטע מתוך "חולִית" כמוטו לפרק בספר שכזה.
עטיפת הספר
עטיפת הספר.
רמח"ל הוא אכן דמות מעניינת הראויה למחקר מקיף; גם בשל הפולמוס הסוער שהתחולל סביבו וסביב כתביו בעולם הרבני של המאה ה-18, גם בשל תודעתו הקבלית־המשיחית והאופן שבו היא נטועה במסורת הלוריאנית וחורגת ממנה. כבר בגיל צעיר כתב הרמח"ל שורות נבואיות למדי על כך שמי שדבריו לא ינעמו למאזיניו "הלא יבזוהו, ימאסוהו, אף יעזבוהו". גארב אף מעניק לנו תיאור יפה (של ר' רפאל קמחי), המאיר את דמותו של רמח"ל הצעיר באור חד: "כמעט אפילו בצורתה דזוזא (=צורת מטבע) אינו יודע, ואינו רוצה לידע מתענוגי העולם הזה, פרוש ומתבודד בבית מדרשו".
מתוך חיים אלה של התמסרות לכתובים צמח יהודי איטלקי צעיר בעל תחושת גדולה ותודעת שליחות קבלית־משיחית, שראה עצמו כממשיכם של רשב"י והאר"י ואף עולה ומאפיל עליהם; איש שהזדהה במידת מה עם נשמתו של משה וראה עצמו כמשיח בן יוסף. דמותו הכריזמטית והאוריינטציה הקבלית־התגלותית שלו העמידה אותו בראש בית מדרש שאליו נהרו סטודנטים וצעירים יהודים. הוא חווה התגלויות של מלאך "מגיד", של אליהו הנביא ושל מטטרון, ונראה שאף כתב את הדברים ששמע מהם במצב של טראנס.
הוא גילם דמות של מנהיג קהילה, שמקור הסמכות שלו הוא בראש וראשונה מה שגארב מכנה "מנהיגות מיסטית", אף כי גם מנהיגות זו חרגה מנורמות מקובלות (כך, למשל, הוא הסתייג מהפרזה בסיגופים ובצומות). כל אלה עוררו עליו את קצפו של ר' משה חגיז, שקרא "לעקור מן השורש חברה רעה זו", והכריז כי רמח"ל הוא "תועב" ו"פוקר" ואין לו חלק לעולם הבא. אחרים אף תיארו את התופעה כ"סטרא דשמאלא" (כלומר משהו השייך לעולם השטן) והאשימו את רמח"ל בכישוף ובהשבעת שדים ומלאכים. רבני ונציה אף העידו כי נמצאו "כלי משחיתו הצריכים לאותם ההשבעות": מראה מזכוכית שחורה, סכין עם כת שחורה ונר שעווה שחור. חגיז והרבנים שתמכו בו היו בעיני רמח"ל וסביבתו הקרובה שוטים, קנאים, אנשים ריב ומדון. הביקורת הזאת על דמויות בולטות בעולם הרבני של זמנו מעניינת ומעלה כמובן את השאלה הבלתי נמנעת מה נשתנה מבחינה זו.
ההתנפלות על הרמח"ל קשורה כמובן לכך שהוא פעל לאחר ההלם ומפח הנפש שגרמה לעולם היהודי המרת דתו של שבתי צבי. המרה זו עוררה אווירה של ציד מכשפות. ר' חגיז האשים את רמח"ל בשבתאות, ובהמשך הצטרף לרודפיו גם ר' יעקב עמדין, שהיה רודף שבתאים מדופלם וידוע. נראה שהעילה העיקרית לכך היתה תחושת הנבחרות וחוויות ההתגלות של רמח"ל. מלבד זאת גארב מראה כי בתורתו של רמח"ל מופיע מוטיב של תיקון הרע בשורשו האלוהי, כולל שאיפה לתקן את נשמתו של ישו! מוטיב זה מזכיר את ההיגיון השבתאי של ירידה אל תוך הקליפות כדי להעלות משם את ניצוצות האלוהות השבויים.
רמח"ל גם משיק לשבתאים בביקורתו על מרכזיות ההלכה. הוא ממליץ לאנשים הראויים באמת להשקיע את עיקר הזמן בלימוד תורת הסוד. באשר לאחרים, הוא כותב דברים נחרצים, שבוודאי לא היו משמחים את המוני "רבי הישיבה". הוא מפנה את ביקורתו זו באופן ספציפי לאשכנזים בזמנו, שעליהם הוא כותב כי "הם מכלים ימיהם בפלפולים המהבילים וריח חסידות אין בהם".
בסופו דבר הגיעו הדברים לידי החרמת כתביו של רמח"ל בפרנקפורט. כל התגלגלות הפולמוס מציירת את הנהגת העולם הרבני של מרכז אירופה ומזרחה כלוקה בתערובת של איוולת, שטחיות, קנאות, קונפורמיזם, צרות עין וגבהות לבב. אנחנו רגילים להתגולל על רבני ימינו, אבל נראה שהמצב במאה ה-18 לא היה מלבב יותר.
רמח"ל עמד בגבורה ברדיפות. בקטע יפה שמביא גארב הוא כותב כי לבבו הוא "כעיר מבצר וכחומת ברזל" וכי כל מה שמדברים עליו "אנשי רשע" חשוב בעיניו כקליפת השום. לאחר הפולמוס הוא התמנה לראש הישיבה הספרדית באמסטרדם, ומאחר שנאסר עליו לכתוב ולהורות בענייני קבלה הוא פנה ליצירה בתחומים אחרים – מוסר, רטוריקה ועוד.
החוכמה היא עונג עילאי
מסכת כזאת של חיים ושל הגות מצדיקה לגמרי את דבריו של גארב כי אין להשאיר את העיון ברמח"ל ובשכמותו בידי העולם החרדי בלבד (שלדברי גארב נוטה כיום לאמץ את רמח"ל אל לבו בחום, בניגוד לעמדת מנהיגיו במאות עברו).
השאלה היא מה הופך אותו להוגה מרשים או חשוב בזכות עצמו. גארב מצהיר כבר בתחילת הדברים שכתיבתו של רמח"ל מצטיינת בעיון מעמיק ובחדשנות מופלגת, אבל את הדברים הללו היה עליו להראות. פה ושם הוא אכן מצביע על עניינים מעניינים בתורתו, כמו למשל תפישת החוכמה כעונג עילאי המזוהה עם גן עדן, אלא שלא השתכנעתי שיש כאן חידוש גדול ביחס לדברים המופיעים כבר אצל חז"ל או הרמב"ם, אף כי ברור שאצל רמח"ל מתאששים הדברים מתוך הטרמינולוגיה הקבלית.
גארב מספק גם תיאור מעניין של עמדת רמח"ל בנוגע לתפישה הוותיקה בדבר שכר ועונש. נראה שהוא הציע השקפה דיאלקטית: המנגנון קורס, או קורס לכאורה, אבל מתוך הקריסה יבקיע סדר שני, שלם יותר. גארב מייחס השקפה זו לערעור הסדרים המאפיין את המעבר לעת החדשה וסבור שמדובר במהלך מורכב יותר מסתם תיאודיציה. ייתכן שהצדק איתו, אלא שיש להסביר במה נבדל המהלך של רמח"ל מערעורים קודמים על הצדק האלוהי (למשל באשכנז בזמן פרעות תתנ"ו).
כותרת הספר – "מקובל בעין הסערה" - מבטיחה דרמה, אלא שגארב לא מספר סיפור ולא מעביר דרמה; הוא כותב מאמר ארוך, מאופק וענייני. דווקא את הרגעים הדרמטיים בחייו של גיבורו נוטה גארב להחמיץ או לעבור עליהם כלאחר יד. כך, למשל, הוא מזכיר כמה פעמים חוויות נסיות־מיסטיות שעבר רמח"ל הצעיר, אבל נמנע מהתעכבות על העניין או ממסירת התיאור עצמו.
כך גם במה שנוגע לסביבתו הקרובה של רמח"ל: גארב מזכיר כי ר' משה זכות שלח ידו בעניינים מאגיים כמו גירוש רוחות והשבעת מלאכים ושדים, אך מסתפק באזכור כללי זה ומפנה למחקר אחר. באותה רוח קמצנית הוא מזכיר גם איגרת הדרכה בחיי המין של אותו ר' משה זכות ואינו מרחיב. ככלל, הספר כתוב לקורא הבקיא. הוא אינו מסביר את הטרמינולוגיה הקבלית והוא שופע מונחים טכניים השגורים בכתיבה המחקרית, גם אם פה ושם נעשו ניסיונות להסביר מושגים – לפעמים דווקא כאלה שאינם מצריכים הסבר.
יש בספר עיון מסודר ומדוקדק למדי בכתביו של הרמח"ל, אבל הוא בוודאי אינו ביוגרפיה. אין בו סקירה מסודרת של פרשת חיי הרמח"ל ואין בו תיאור נרחב של הרקע ההיסטורי שבתוכו התרחשו הדברים. גארב דווקא מצהיר שחשוב לו למקם את דמותו של הרמח"ל על רקע זמנה ומקומה, אבל הקורא אינו זוכה בסופו של דבר למושג מסודר בדבר התקופה, האווירה והייחוד של יהדות איטליה במאה ה-18. ההיסטוריה הרחבה נדחקת כאן לקרן זווית. כך, למשל, מציין גארב בחטף שבפדובה של אותה תקופה היתה קריירה ספרותית כרוכה בעיסוק ברפואה, או מזכיר "דיאלוג בין יהודים ונוצרים בענייני קבלה", אבל לא פורש את העניינים הללו. עם זאת, בכל בנוגע לעבודה על הטקסטים עצמם נעשתה כאן עבודה יסודית ומרשימה, הממקמת את הרמח"ל בתוך סביבה אינטלקטואלית רבנית־קבלית ענפה וטעונה.
תודעת סגולה
הקריאה בספר מעלה כמה קושיות. מצד אחד מציג גארב את רמח"ל כהוגה שהצטיין ב"פתיחות עקרונית לתרבות העיונית של זמנו" ואף לנצרות בכלל (הוא אף כתב שיר הלל לאפיפיור; משהו שלא היה מתקבל בהבנה אצל חוגים דתיים נרחבים בימינו). גארב אף מנסה לטעון שהוא דמות הנטועה כבר בתחילת המעבר אל המודרנה, או לפחות "נציג מובהק של המודרניות הקבלית". אלא שהוא אינו מבהיר מהי בדיוק אותה מודרניות קבלית ומה טיבה. כל העניין נותר די עמום.
האם העובדה שרמח"ל התעניין בתופעות הקשורות לעליית המודרנה הופכת אותו עצמו לדמות מודרנית? מתוך דבריו של גארב עולה שהוא היה נטוע עמוק בתוך עולם מושגים דתי קבלי, על כל המשתמע בכך. כך, למשל, הוא התייחס ברצינות למיתוס של חז"ל בדבר הסקס בין הנחש לחוה בגן עדן, וסבר שיש להשלים את המהלך במסירת הנשים לכוחות הטומאה, כדי שתתקיים בהן נבואת זכריה כי "נלכדה העיר ונשסו הבתים והנשים תשגלנה". במובן זה הוא סבר שהאונס של נשים יהודיות בפוגרומים הוא רע הכרחי המשרת את עניין הגאולה.
אם גארב ביקש להציג עולם מושגים כזה כמשהו שאפשר לתארו כמודרני, היה עליו לנמק זאת היטב. אמנם הוא כותב כי רמח"ל הציב "מחדש ובאופן מרענן שורה של שאלות יסוד, כגון תכלית האדם ובריאת העולם, משמעות הרע והגורל של ההיסטוריה היהודית", אבל הרושם שלי הוא שגם אם רמח"ל מציע תפישות חדשות בנוגע לסוגיות הללו, הרי שלא מדובר בהכרח בתפישות בעלות אופי המטרים השקפות מודרניות. גארב עצמו כמו נסוג מעניין זה כשהוא קובע כי לעתים לא נעוצה החדשנות בתכנים דווקא, אלא בנטייה לארגן באופן שונה את הידע.
ברור שתפישות הרמח"ל קשורות לזרמים ביהדות שמבקיעים ונמשכים עד התקופה המודרנית. כך, למשל, מצביע גארב על "המיסטיקה הלאומית" שלו, שאינה אלא תודעת סגולה מרחיקת לכת והיא משתבצת בזרם הגזעני־פרטיקולריסטי (זה ניסוח שלי ולא שלו) הנמשך מן "הכוזרי", דרך הרמח"ל ועד הרב קוק. אבל האם התמדתם של רעיונות אלו הופכת אותם למודרניים? באיזה מובן?
רבים נדרשו לכישרונו הספרותי של רמח"ל. לי נראתה העברית שלו לא פעם דווקא מסורבלת ומפותלת, אבל בקטעים המצוטטים כאן אכן משובצות פה ושם פנינים. אביא רק אחת כזאת, מתוך קטע שמביא גארב מן ההקדמה למחזה "ולישרים תהילה" ויכול לשמש תיאור מדויק להפליא של תקופתנו: "כי זנֹה תזנה הארץ אחרי רהבים ושטי כזב, ויגנב התרמית את לב ההמון ויוליכם אחר ההבלים... ויהיו הם מאשרים זדון ואת הריק יהללו".
