הספד על מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל
הספד על מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל
הרב שמואל טל
בבואי להספיד את הרב עובדיה זצ"ל אני רוצה דוקא לפתוח במשהו אולי מפתיע – מההלוויה שלו. הגורמים הרשמיים מדברים על 850,000 איש (ויש אומרים שיותר), ואומרים שזו ההלוויה הגדולה ביותר שהיתה בתולדות המדינה. אבל אם מסתכלים על זה בצורה פשוטה, זה הרבה יותר מכך: לענ"ד לא היתה התכנסות של ציבור כל כך גדול מעם ישראל מאז ימי בית שני (וגם אז לא בטוח שהיתה).
זה דבר מדהים. כשציבור כל כך ענק בא להיפרד מחכם אחד, זה אומר המון. זה לא שהרב עובדיה היה אחד כזה ש"נחמד לכולם". הוא היה אדם שעמד בתוקף על דבריו, על מה שהוא חושב, על מה שהוא מאמין. לפעמים גם השתמש בהתבטאויות קשות על כל מיני דברים. הוא גם היה מנהיג של תנועה פוליטית, וככזה הוא צבר מתנגדים, מטבע הדברים. ואף על פי כן, כאשר סביב מיטתו מתכנס מספר כזה של אנשים, שלא היה כמותו אלפי שנים בישראל – הלא דבר הוא! זה אומר שיש כאן משהו עמוק, שצריך להבין אותו. לא הלוויה מצד עצמה מעניינת אותנו, אלא מה שעומד מאחוריה. זה רק סימן למציאות שהיתה בחייו.
לענ"ד יש כאן שתי נקודות, האחת עמוקה והשנית עמוקה יותר.
חז"ל אומרים (אבות ו,א) שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ומתוכם – שהוא "אהוב" ו"אוהב את הבריות". והא בהא תליא. אצל הרב עובדיה זצ"ל, כל לימוד התורה (שעוד נדבר עליו קצת בהמשך, בעזרת ה') היה כל הזמן מחובר לאהבה ולדאגה העצומה שלו לעם ישראל. הרב עובדיה יוסף אהב מאוד ודאג מאוד לעם ישראל. התורה היתה יקרה לו, היא היתה משוש לבו, ובה הוא השקיע את כל כוחותיו; אבל עם כל האהבה העצומה שלו אליה, הוא הקדיש המון מזמן הלימוד שלו וכיתת רגליו ממקום למקום, מבית כנסת לבית כנסת, למסור שיעורי תורה. היתה לו גם אהבה ואכפתיות עצומה ללימוד התורה של תינוקות של בית רבן. סיפר לי אלי ישי שבבקרים, אחרי התפילה, היו מגיעים אליו כל מיני ראשי ישיבות וכוללים, והוא היה משקיע בהם מעט מאוד זמן אם בכלל. אבל כשהיו מגיעים אליו מנהלי בתי ספר של תלמידים ממשפחות רחוקות או חלשות וכדומה, הוא היה מקדיש להם ממש המון זמן. העניין של קירוב עם ישראל לתורה היה כל כך קרוב ללבו, זה היה בנפשו. כל הזמן קיים בעצמו "הוי מתלמידיו של אהרן... ומקרבן לתורה".
כל התורה שהוא למד היתה מאוד מחוברת לזה. גם הפסיקות המקלות שלו, זה לא סתם שהוא רצה להקל. הוא מעיד על עצמו שהוא ממש חיפש את הדרך להקל (כמובן מתוך מחויבות מלאה להלכה, ובתנאי שההלכה באמת מאפשרת להקל). הסיבה לזה היא שאם אפשר ע"פ ההלכה לקרב, אזי כך צריך לעשות.
גם הסגנון הרהוט שלו, והנגישות של הספרים שלו, נוגעים באותה נקודה. חלק מההצלחה שלו לכתוב חיבורים כ"כ בהירים וקליטים ולהציג גם סוגיות מאוד מסובכות בצורה פשוטה, נובעת מהמודעות הגבוהה שלו לזה שהתורה אמורה להגיע לכל יהודי ויהודי. כך התשובות שבשו"ת יחוה דעת, ששודרו מדי יום שישי ברדיו, וזו היתה ממש אטרקציה – נכתבו מראש באופן שיאפשר לכל אחד להבין ולהתחבר. השיעורים שלו היו מלאים בסיפורים ובהומור, ממש משעשעים; גם זה מתוך אותה נקודה – להעביר את התורה בדרך שתגרום לאנשים לרצות להתחבר אליה. זה העניין: הוא אהב מאוד את עם ישראל, דאג לכל יהודי ויהודי שיתקרב לתורה, ומהמקום הזה הוא למד את התורה.
ואנשים מרגישים כשאוהבים אותם. אנשים ידעו, שגם אם הוא יוצא בשצף קצף על משהו מסוים, בעומק זה בא מתוך אהבה גדולה. כי בפשיטות שלו, הוא אוהב את הבריות. ודוקא האהבה הפשוטה הזו היא שעשתה כ"כ הרבה מסילות לליבם של כ"כ הרבה יהודים.
התורה מצד עצמה שייכת ומחוברת לכל עם ישראל. "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב – אל תקרי 'מורשה' אלא 'מאורסה'". ככל שאדם יותר לומד תורה בשביל כלל ישראל, הוא עצמו נעשה יותר ויותר שייך לכלל ישראל – ואז עם ישראל מרגיש יותר ויותר קשור אליו.
יש אמירה של ר' שלוימל'ה קרליבך: אדם יכול לראות תלמיד חכם הולך ברחוב, מסתכל עליו ומתמלא באהבה אליו; והוא רואה תלמיד חכם אחר הולך ברחוב, ומתמלא בכעס על הדתיים האלה וכו'. איך זה קורה? התשובה היא: הראשון, כשלמד תורה, למד תורה בשביל עם ישראל. בשביל שתהיה תורה בישראל, כדי שהיא תשפיע בישראל, כדי שתשרה שכינה בישראל. כשאדם רואה אותו, הנשמה שלו קולטת (גם אם הוא לא מודע לזה) – יש כאן מישהו שדואג לי, שלומד תורה בשבילי, שהתורה שלו מרימה אותי. ואילו השני, לא מעניין אותו עם ישראל. הוא לומד תורה לעצמו.
זו אמירה עמוקה, שמשתלבת עם מה שאמרנו עכשיו. התורה שייכת לכל ישראל. ככל שתלמד עוד יותר תורה, והתורה שלך היא בשביל עם ישראל, כדי שתהיה תורה בישראל, כדי שתהיה שכינה בישראל – יותר ויותר נקשרים אליך עוד אנשים, אפילו אם הם לא מכירים אותך. הם מרגישים שייכים אליך, כי אתה מחזיק את הדבר שהוא בעצם הנשמה שלהם. ישראל ואורייתא חד הם. יהודי מחובר לתורה, בין אם הוא יודע ומרגיש את זה ובין אם לא.
בסופו של דבר זה לא משהו רציונאלי. כל כך הרבה יהודים התחזקו מעצם מציאותו של הרב עובדיה. גם אדם שלא שמע מעולם פסק הלכה שלו. התורה שלו, שהיא תורה של כלל ישראל, קשרה את נימי הנפש של כל כך הרבה יהודים אל התורה.
הנקודה הזו משליכה גם אלינו. אע"פ שאנחנו לא בדרגה שלו, בתורה שלו, בהיקף שלו – זה אומר איך אנחנו אמורים ללמוד תורה. האם אנחנו לומדים, כשכל הזמן עומדת לנגד עינינו הדאגה שהתורה שלנו תתפשט בעם ישראל, שיותר ויותר יהודים יתחברו לתורה, שהתורה תהיה יותר ויותר נגישה לעם ישראל, שיותר אנשים יעסקו בה; האם אנחנו לומדים תורה כשליחים של עם ישראל, כחלק מהמפעל הזה של להחדיר תורה לעם ישראל; או שמא אנחנו לומדים תורה בשביל עצמנו. זה נוגע לכל אחד מאיתנו, גם למי שכרגע עדיין לא כשיר להפיץ תורה בפועל.
זה לא בא על חשבון התמדה בלימוד, אלא להיפך. זה נותן המון מוטיבציה לעמול ולהתייגע בתורה, כשאתה יודע שבתורה שאתה לומד עכשיו אתה מקרב את עם ישראל ומחבר עוד יהודים לתורה. וכפי שהזכרתי פעם בשם החזון איש והחוזה הקדוש מלובלין: "אשרי אדם עוז לו בך", שאוחז בתורה בכל כוחו בעמל גדול – וזה יוצר "מסילות בלבבם" של הסובבים אותו, שמגיעים גם כן אל התורה.
אבל יש כאן נקודה עוד יותר עמוקה, והיא מתייחסת בכלל לקומה הכללית של תלמיד חכם גדול כל כך, כמו הרב עובדיה זצ"ל.
יש הרבה אנשים שאוהבים אנשים. אבל כאן יש שילוב של שני קטבים: מצד אחד, אדם שעוסק בתורה, סגור בספריה שלו, עם עשרים ומשהו אלף ספרים שלו, יושב וכותב, יושב והוגה בתורה שעות על גבי שעות. ומתוך המקום הזה, שהוא עולה ומתעלה בחכמת התורה – הוא מגיע לכל המקומות הללו ששם הוא מרביץ תורה. המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ. שני הקצוות הללו הם ההתדמות היותר גדולה לה' יתברך.
הקב"ה לא רק אוהב אותנו. הוא חכם מעל כל רעיון, חכמה גדולה ועצומה שאין לנו השגה בה; ומהמקום הזה הוא בורא אותנו ומתחבר אלינו. הקב"ה, שהוא חכם הרזים, שאין לנו השגה בגדולתו וברום ערכו – מה"מגביהי לשבת" הזה, הוא "משפילי לראות". החיבור הזה, מהמקום הגבוה אל המקום הנמוך, הוא ייחודו של הקב"ה – והוא הוא המייחד את האדם באשר הוא אדם, שגם לו יש את היכולת לשלב את שני הקצוות הללו.
יש הרבה אנשים שאוהבים את עם ישראל, ושיודעים לגלגל אנשים מצחוק בבדיחות ולספר סיפורים; אבל זה שמצד אחד יכול לכתוב כ"כ הרבה ספרים, וכל רז לא אניס ליה בתורה, ומצד שני להיות במקום הזה – זו הגדלות.
השילוב הזה שבין שני הקצוות הוא ליבם של ישראל. זאת הצורה השלמה ביותר של ההתדמות לקב"ה. כי זה בדיוק הדבר הנפלא ביותר שיש בקב"ה. זה דודי וזה רעי. מצד אחד הוא בשמי שמים, ומצד שני הוא פה בארץ. וכשאדם לומד תורה בצורה הזו דוקא – לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, לחבר וליישם את התורה בכל פרטי המציאות – זו בעצם מציאות שלמה של תלמיד חכם שמתדמה לה' יתברך. יש הרבה מלאכים בשמים והרבה ברואים בארץ; אבל חיבור שני הקטבים זה רק אצל ה' יתברך, ואצל האדם.
כשאדם מבין שכל המהלך שלו בלימוד תורה זה לחבר שמים וארץ, להיות כל הזמן בחכמה, בתורה, ועם זה כל הזמן לחבר את זה למציאות, להשתדל שהמציאות תוקרן בהקרנה של תורה – זו תכלית האדם. זה עיקר מה שהקב"ה רוצה מאתנו. והרב עובדיה עשה את זה בצורה המקסימלית. מקסימום של תורה, ומקסימום של הנחלה שלה במציאות. וזו בעצם השראת השכינה בישראל. כך הקב"ה, לבם של ישראל, שורה כאן.
ואם אמרנו שעם ישראל מרגיש את החיבור של התלמיד חכם לתורה שהיא הלב שלהם, זה עוד יותר עוצמתי כשמדובר בהשראת השכינה ממש.
קשה להבין את הממדים של עמל התורה שלו. עשיתי חשבון פשוט: מגיל 78 עד פטירתו (כ-15 שנה) הרב עובדיה כתב שני כרכים גדולים של יביע אומר, 18-19 כרכים של חזון עובדיה, כרך שלישי של טהרת הבית, 8 כרכים של הליכות עולם... יהודי מבוגר, בן 78, שיש לו תנועה פוליטית על הכתפיים, וכל עולם התורה שהוא מחזיק... בממוצע 3 ספרים בשנה! לכתוב ספר חזון עובדיה בתוך סדר גודל של 4 חודשים, תחשבו איזה עמל תורה צריך בשביל זה!
כידוע, לרב עובדיה היה זיכרון לא-טבעי, שאין שני לו. לענ"ד לא בגלל זה הוא מוערך, אלא בגלל העמל שלו. היגיעה האדירה, הלא-נתפסת הזו, לכתוב כזה מפעל עצום של ספרים – זה עיקר גדלותו. וכמובן, הכול אליבא דהלכתא, בשפה ברורה ונעימה, ובהיקף מדהים. כל נושא שהוא נוגע בו, הוא מקיף כמעט את כל המקורות הקיימים בו. הוא זכה גם לכלול כללים, שגם זה דבר מאוד חשוב.
ולגבינו: זה שאין לנו זיכרון כמו הרב עובדיה, זה ממש לא הענין. זה לא מסיר אותנו מכתרה של תורה. הנקודה זו העמל, היגיעה בתורה. וכשזה נעשה בדרך שדיברנו מקודם – לחבר את התורה למציאות, ללמוד למען עם ישראל, ולדעת שאנחנו כלומדי תורה מצד אחד "מגביהי לשבת" ומצד שני "משפילי לראות". זו המציאות המיוחדת שאנחנו צריכים ללכת לאורו.
יש המון נקודות שחשוב לדבר עליהן. לעת עתה רציתי להדגיש את הנקודות הללו, ושבהן נתחזק: בעמל התורה, בדאגה התמידית לעם ישראל, בהבנה התמידית והמוחלטת שצריכה להיות לנו שהתורה לא צריכה להישאר בתוך הלב שלנו, אלא כל הזמן יפוצו מעינותינו חוצה, שהתורה שלנו תתפשט לכל עם ישראל. יה"ר שנזכה לאחוז בשיפולי גלימתו, להמשיך את דרכו, להוסיף יותר ויותר השראת שכינה בישראל, ריבוי תורה בישראל, קירוב ישראל לאביהם שבשמים. ונזכה לגואל צדק שיבוא במהרה בימינו, ובתחיית המתים נזכה שוב לפגוש את רבנו הרב עובדיה, במהרה בימינו.
צום שלושים נעמען זיך די רבני ציונית הדתית צוזאם
די מזרחי כיפה סרוגה צייכענען אפ דעם שלושים לאבל
במלאת 30 לפטירתו של הרב עובדיה זצ"ל: עצרת זיכרון ציונית-דתית
המועצה האזורית שומרון יוזמת עצרת ענק במלאת השלושים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בה ישתתפו גם הרבנים הראשיים לישראל לצד רבנים ציונים-דתיים וחרדים
יונתן אוריך, כיפהכ חשון תשע"ד, 24/10/2013 15:45
המועצה האזורית שומרון תקיים עצרת ענק לזכרו של הרב עובדיה יוסף זצ“ל, שתתקיים בשבוע הבא, זאת כחלק ממהלך כולל שמובילים במועצה בחודשים האחרונים, לאיחוי הקרעים והשסעים בין המגזר הדתי לאומי למגזר החרדי.בעצרת, שתתקיים בפתח תקווה לקראת תום ימי ה-30 לפטירתו של הרב עובדיה זצ“ל, צפויים לקחת חלק גם הרבנים הראשיים לישראל - הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף. אל הרבנים הראשיים יצטרף גם הרב אלי בן דהן, סגן השר לשירותי דת.באירוע ישתתפו בנוסף גם הרב אליקים לבנון, הרב שלום צדוק, הרב רב יצחק דניאל, ח“כ אלי ישי, יו“ר המועצה האזורית שומרון גרשון מסיקה וסגנו יוסי דגן, ראש העיר אריאל אליהו שבירו ואישי ציבור נוספים.
כלום בת מעידה על אביה???
אן אינטערויו פינעם טאכטער אויפען פאטער איז דען א טאכטער באגלייבט??
*ראיון מדהים* עם בתו של הרב עובדיה זצק"ל !רבקה צ'יקוטאי מדברת על אביה, הרב עובדיה יוסף: "אבא היה סטנדאפיסט גדול"רבקה צ'יקוטאי מדברת לראשונה בגילוי לב על אביה, הרב עובדיה יוסף זצ"ל: "אבא היה סטנדאפיסט גדול". מבט מזווית הראייה של בת קטנה ואהובה: "הוא היה צייר מחונן ואהב לשיר שירי ארץ ישראל, והיה ליברל גדול ובעל תעוזה, שנתן הכשר לנשים ללבוש מכנסיים, והתיר אלפי עגונות. ראיון מעניין ושונה עם ניסיון להראות צדדים נוספים של הגאון הרב עובדיה יוסף - שנערך עם בתו.15:03 (31/10/13) אחי מינץבימים אלה מציינים את יום השלושים לפטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. במהלך חודש האבל סיפרה בתו, רבקה צ'יקוטאי, תושבת מודיעין ואשתו של רב העיר הרב יעקב צ'יקוטאי, על אביה, מנקודת המבט של בת שדווקא לא תמיד הלכה בתלם החרוש שהתוותה עבורה הסביבה החרדית בה גדלה. רבקה, כיצד את מגדירה את עצמך?"אני דתית-לאומית, ציונית וספרדייה גאה".אבל גדלת והתחנכת בסביבה חרדית? "זה לא מדוייק. בבית הוריי תמיד הייתה אווירה לאומית וציונית, לכן אני גם הייתי מורדת במוסכמות. הבנים שלי הולכים לצבא, אחד שירת בממר"ם והשני רוצה להתגייס ל'דובדבן'. עוד כשהייתי בת חמש ידעתי שאני רוצה להיות מי שאני - ילדה דעתנית שעומדת על שלה".ואביך קיבל את עמדתך?"תמיד. אבא היה אדם מאד פתוח, ליברלי ומודרני. אנשים מכירים בעיקר את הרב ואיש התורה, אבל הוא אבא מסוג נדיר, חם ואוהב בצורה בלתי רגילה שתמך בי וברצונותיי תמיד".במה באה לידי ביטוי הליברליות שלו?"בהרבה מאד תחומי חיים. כמו למשל בקידוש ביום שישי בערב - כשאבא היה שותה מכוס הקידוש והיה מעביר לנו אותה, זה היה על פי סדר הישיבה שלנו, בנות ובנים ביחד - לא קודם הגברים שותים ואחר כך הנשים, כנהוג על פי רוב. הוא תמיד אמר 'אין הבדל בין בן לבת'".מפתיע, לא?"בשבילנו הילדים זה ממש לא היה מפתיע, כי אנו, הבנות במשפחה, תמיד היינו אצלו בעדיפות. אחרי שאמא נפטרה הוא כינס את כולנו ואמר: 'מעכשיו אני גם אבא וגם אמא, אני לא טוב בשיחות טלפון כל יום כמו שאמא עשתה, לכן אנחנו ניפגש פעם בשבוע ללמוד תורה אצלי בבית'. ובאמת במשך שנים נהגנו לבוא אליו בימי שני בערב וישבנו סביב השולחן לשמוע ממנו שיעור שנמשך עד שעת חצות, אבל הוא תמיד הושיב את הבנות קרוב אליו והבנים ישבו במעגל השני, מאחור. כזה היה אבא. בבתים חרדיים זה לא קורה".עד מתי נמשכו השיעורים הללו?"עד לפני חודשיים. באזכרה של אמא בחודש יולי הוא נתן לנו את השיעור האחרון ואז הוא אמר לנו: 'ילדים, אתם צריכים להיות מאוחדים, להיות כולכם ביחד', זאת הייתה עבורנו הצוואה שלו וכך אנו נוהגים לאורה".הרב היה אדם ציוני? "ועוד איך. ידעת שהוא נהג להתפלל בכל יום עצמאות תפילת 'הלל' לשלום המדינה? בתקופה שגרנו בבית חורון אמא ואבא היו באים אלינו בכל יום עצמאות לחגוג את החג אצלנו. הרב צ'יקוטאי שירת אז במשמר הגבול והיה עושה ברביקיו, ואמא הייתה מנצלת את החג לראות בטלוויזיה סרטים נוסטלגיים".מה הוא אהב לאכול?"אבא אהב מאד לאכול 'על האש', בעיקר בשר כבש ואת החלק שנקרא אלייה, שזה הבשר הרך של זנב הכבש, הוא אהב מעדנים, מאד אהב את הבשר כבש שיעקב הכין לו, שהיה צלוי בדיוק במידה הרצויה".ומה את הכנת לו?"מאז שאמא נפטרה, לפני כמעט עשרים שנה, כל הבנות עשו תורנות והבאנו לו אוכל מבושל. אני הכנתי לו אוכל מסורתי מהבית כמו 'טביד', למשל, שזה מאכל עיראקי מסורתי של תבשיל עוף ממולא באורז. התורנות שלי הייתה בימי שני והוא נהנה מאד. שבוע לפני שהוא התאשפז הבאתי לו את הארוחה האחרונה שבישלתי עבורו, שכללה בשר כבש וקינואה. אחרי הארוחה הוא חיבק אותי והודה לי על האוכל ומאד התרגשתי מגילויי החיבה, לא ידעתי שבעצם זו הייתה הפעם האחרונה בחייו שהכנתי לו ארוחה".מהו הזיכרון הכי חזק שלך מבית אבא?"הו, יש הרבה, אבל מה שמאד השפיע עלי היה דווקא המרד שלי בסמינר 'בית יעקב' שבו למדתי. היינו רק שלוש בנות ספרדיות בכיתה, ונאמר לנו שכולן חייבות להתפלל על-פי הסידור האשכנזי. לא הסכמתי וביקשתי רשות להתפלל על-פי הסידור של אבא, היה ויכוח גדול ובמשך תקופה ארוכה נאלצתי לעמוד מחוץ לכיתה בשעת התפילה ולהתפלל בנפרד בנוסח הספרדי כשכל הבנות התפללו בכיתה. בכיתי והתפללתי".הרגשת את האפליה של הבנות הספרדיות?"בטח, זה היה מאד בולט וגם היום זה כך. אמנם כיום בכל כיתה יש כשליש בנות ספרדיות אבל זה עדיין מקומם מאד".'בית יעקב' הוא סמינר חרדי אשכנזי, אולי זה חלק הכרחי מאופי המקום? "אני מבינה את זה ובכל זאת רציתי להיות שונה. למשל אני מאד אוהבת ללבוש צבע אדום ורציתי ללבוש חצאית אדומה, וכמובן שאסור היה ללבוש בגדים צבעוניים בסמינר חרדי. בכיתי מאד ואבא הרגיע אותי ואמר לי: 'לא נורא רבקה, תלבשי אחר הצהריים חצאית אדומה, כשתבואי הביתה מהסמינר'. כזה הוא היה, לא עלה בדעתו להתעמת עם האדמו"רים האשכנזים או לדרוש שיתייחסו אליי - והוא היה אז רב ראשי, הראשון לציון, היה לו כח ומעמד ויכולת, אבל הוא לא פתח במלחמה".בחתונת הנכדה. הוא היה ליברל ומודרניהיית ילדה דעתנית?"כן, מאד. שמעתי מוסיקה, דבר שהוא כמובן אסור בבתים חרדיים, אבל אצלנו בבית גם אבא שמע מוסיקה, כי הוא רצה לשמוע מה אני שומעת ולכן הוא האזין למוסיקה והכיר הרבה שירים".אילו שירים?"כשהיינו מתכנסים לארוחת שבת אחרי התפילות היינו שרים שירי ארץ ישראל, אבא אהב מאד את שיריו של יהורם גאון, הוא ידע את כל המילים בעל פה והיה שר איתנו. אני זוכרת במיוחד שהוא אהב את השיר על משה מונטיפיורי - 'והוא עלה למרכבה ודיו לסוסים אמר' - הייתה שמחה גדולה בבית".ובכל זאת, האחים שלך חרדיים."כן, ואני הייתי שונה מכל השאר. אגב, גם כיום אצל כל האחים והאחיות שלי, למשל, החתונות של הילדים שלהם התקיימו עם פרגוד הפרדה בין גברים ונשים - ואצלנו לא".ולאבא זה לא הפריע? "בכלל לא, אני אומרת לך שהוא היה ליברל. יש לי קרובת משפחה, בת דודה, שבצעירותה נהגה ללבוש חצאית מיני. אביה כמעט וגירש אותה מהבית, אבל הרב הרגיע אותו בדברי נועם וכתב במיוחד פסק הלכה שקובע שעדיף ללכת עם מכנסיים על-פני חצאית מיני, כדי שהאחיינית תעבור ללבוש מכנסיים".ואיך הוא הסביר את הפסיקה הזאת?"הוא אמר שמכנסיים לפחות מכסים את העור החשוף, הוא היה גם אמיץ לתת לה אישור ללבוש מכנסיים, כי זה היה משהו מאד-מאד יוצא דופן".מה עוד הוא אהב?"הוא אהב מאד ציורים ואמנות. לא יודעים את זה - אבל אבא היה צייר מחונן, אולי זו הסיבה שגם אני למדתי אמנות במכללת 'וירצברגר' ברמת גן. אולי זה בגנים שלי".ספרי לי על אבא הצייר. "כמו שהוא אהב מוסיקה כך הוא גם אהב ציור. הוא התחיל לצייר עוד כשכיהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, והיה יושב בדיונים ארוכים. אחרי תקופה מסויימת הדיונים די חזרו על עצמם, הוא אמר לי: 'כל הזוגות רבים על אותם הדברים בדיוק', אז כדי להעסיק את עצמו, תוך כדי הדיון הוא התחיל לצייר את המתדיינים, ומסתבר שדי בכישרון רב, ראיתי את הציורים האלה, הם היו ממש יפים".נשארו ציורים שלו?"לא, חבל שלא שמרנו את הציורים האלה כמזכרת. מה שכן, פעם הוא צייר גבר שהתדיין מולו נגד אשתו והגבר ברח והותיר את האישה מסורבת גט. המשטרה חיפשה אותו וכשנודע להם שאבא צייר אותו, הם לקחו את הציור והשתמשו בו במקום קלסתרון כדי להפיץ את הפרטים על הגבר, שאגב נתפס כעבור זמן".לצד ההיבטים היפים באישיותו הוא גם התנהג פעמים רבות בחוסר נימוס, חירף וקילל בדרשות שלו."אתה יודע כמה דברים הרב אמר בחייו? הרי הוא היה איש ציבור ותמיד היה מיקרופון פתוח לפניו. הקללות הם קצה קצהו, חלקיק בלבד, לעומת ים הדברים הטובים והמועילים שהוא אמר בחייו. הרי הגידופים היו עניין של הומור וצחוק, אבא היה סטנדאפיסט אמיתי, ותמיד במוצאי שבת לאחר הדרשה הוא היה צוחק עם האנשים בבית הכנסת. אבל התקשורת כמובן עושה עניין רק מהדברים האלה, את הדברים האמיתיים, את דברי התורה, לא משדרים כי זה לא מעניין".אמרו עליו שהוא לא אוהב את בנט ובכלל אמר מילים לא יפות על הכיפות הסרוגות. "כאב לו מאד עניין הפגיעה בעולם הישיבות, אבל הוא אוהב בנימי נפשו את הכיפות הסרוגות. כאשר הרב שלום כהן (שיש אומרים שיהיה יורשו הרוחני של הרב עובדיה. י.ג.) אמר על הדתיים הלאומיים 'עמלק', ואבא יצא נגד זה".מה היו הדברים שציערו אותו?"ציער אותו מאד שהמסורת הספרדית והתרבות שלנו דוכאה בידי החרדים האשכנזים במשך שנים רבות, הוא הרי הקים את ש"ס לא מכיוון שהוא רצה מפלגה פוליטית או השפעה פוליטית, אלא כי רצה ממש 'להחזיר עטרה ליושנה', כלומר להשיב את הגאווה התרבותית לספרדים".והנה זה הפך למופע פוליטי. וגם עכשיו מתחוללת מלחמת ירושה. איך את מתייחסת לזה?"בבוז רב. זה כואב לי שהכל הפך לפוליטי, אבל אני מתעלמת מזה. האזכרה לאבא בשבעה, בירושלים, אורגנה על-ידי עסקנים פוליטיים, אנחנו, הבנות, לא השתתפנו באזכרה בכלל, אמרו לנו שזה לא יאה שבנות ישתתפו באזכרה ושמקומנו לא שם, וכך ישבנו כל הבנות בדירה ואת האזכרה ראינו בשידור ישיר שהעבירו באמצעות לוויין לדירה".במה את רואה את גדולתו של אבא?"בהרבה תחומים, אבל בעיקר באומץ ליבו בענייני פסיקות והלכות. למשל עגונות מלחמת יום כיפור. אבא היה הראשון מאז ה'חת"ם סופר', שלאחר 250 שנים בהן היה אסור להתיר עגונות, הוא פסק שיש להתירן.הוא כיהן אז כראשון לציון והיה אב בית הדין הרבני הגדול, וכדי שלא לחשוף את האלמנות הוא כינס את הרכב בית הדין אצלנו בבית בשכונת רחביה בשעות הלילה. הנשים היו באות לדיונים שנמשכו שעות. אחר כך הוא היה כותב את פסקי הדין עד לפנות בוקר, כותב ובוכה, כותב ובוכה, כך הוא התיר עשרות אלמנות במשך שנה תמימה".מהיכן הוא שאב את אומץ הלב הזה?"אני חושבת שמהאמונה באלוהים שמסייע לו. הוא תמיד אמר לאמי: 'כל חיי אני עוסק בלומר מה מותר לעשות וזה מה שחשוב, כי לומר מה אסור לעשות יכול כל אחד ואחד".אמך, הרבנית מרגלית ז"ל, הלכה איתו לאורך כל הדרך. "היא הייתה אישה מדהימה שהחזיקה את הבית. היא הקדישה את חייה עבורו, עשתה הכל כדי שיוכל ללמוד ולהיות דמות רוחנית. היא דאגה לכל הדברים החומריים, הכל תיקתק בבית כמו שעון, וכשהיא נפטרה אבא בכה ממש בים של דמעות. מי שלא ראה את אבא מתאבל על אמא ז"ל, לא ראה אבל מימיו".את זוכרת את הלוויה של אמא?"בוודאי, אני זוכרת את הכאב ואת הצער הנורא. אמא קיבלה שבץ מוחי ושכבה חסרת הכרה שלושה חודשים. כשהיא נפטרה ארגנו את הלוויה אנשים מש"ס ולא נתנו לבנות מקום להיות ליד הגופה – גם אז אמרו לנו העסקנים: 'זה לא יאה שבנות יתפסו מקום בלוויה'. בסוף היינו שם, ואחרי הלוויה אמרו לנו אנשים בש"ס: 'תפסתן מקום של רבנים'".את יכולה לשחזר את הבוקר הקשה בו הרב נפטר?"כל דקה חרוטה בי. זה התחיל ברבע לשבע בבוקר כשאחותי מלכה התקשרה ואמרה לי שבטלוויזיה הודיעו שיש התדרדרות במצבו עד כדי סכנת חיים מיידית. מיהרנו לירושלים, ל'הדסה', וכשהגענו לבית החולים ראינו בחוץ המון אנשים. יצאתי מהאוטו וכל הצלמים עטו עלי. ביקשתי מיעקב בעלי שיחזיר אותי, רציתי שהצלמים יעזבו אותי בשקט והתחלתי לרוץ לכיוון המעליות, אבל הצלמים רצו אחרי, הם פשוט לא עזבו אותי."כשהגענו למעלה היו במסדרון ליד חדר הרב המון אנשים, האחים שלי קראו לי: 'בואי מהר, הרופאים מחכים', נכנסתי לחדר והבטתי בו. בחוץ כולם קראו תהילים ונכנסנו אליו לחדר אחד-אחד, הוא היה רדום ולחצנו לו את היד"."התפללנו בשקט, כמו שאבא לימד אותנו, לא להפריע לנשמה לעלות לשמים"ואז מה קרה?"יצאנו מהחדר ואז גם הנכדים הגיעו ונכנסו לחדר לראות אותו. בשלב הזה היה ברור לנו שהמצב לא פשוט. פתאום הרופאים יצאו מחדרו ואמרו לנו: 'תיכנסו מהר כולם פנימה', והבנו שזהו זה, הגיע רגע הפרידה ממש, כי בטיפול נמרץ נותנים רק לאחד להיכנס לחדר. ראינו אותו שוכב מחובר לצינורות, בשקט כזה. עמדנו סביב מיטתו הבטתי בו וכולנו התפללנו בשקט, אמרנו 'שמע ישראל' פעם אחת בקול רם, ובכינו והתפללנו בשקט, בלי דרמה".למה?"זו גם מורשת שלו - כשאמא נפטרה אבא אמר לנו ליד מיטתה: 'אל תגידו 'שמע ישראל' הרבה פעמים, כי בכל פעם שאומרים 'שמע ישראל' הנשמה חוזרת שוב לגוף והיא צריכה שוב לצאת ולעלות לשמיים, וזה מייסר אותה'. זכרנו את זה ולכן אמרנו פעם אחת 'שמע ישראל' בקול והתפללנו בשקט".והבנתם שזהו זה, שנפרדים מאבא?"כן, לחצנו לו את היד כשכולם סביבו והבטתי במכונה, לאט לאט ראינו שהקו במוניטור הולך ומתיישר עד שהוא הפך לישר, וזהו, הבנו שזה נגמר. הייתה דממה וכולנו בכינו בשקט כדי שלא לצער את אבא. הרופאים נכנסו בשקט לחדר וניתקו את כל הצינורות שהוא היה מחובר אליהם, והוא שכב ככה בשקט יפה, בלי קמטים, ונראה כל כך אבא של כולנו".הוא סבל בימים האחרונים?"מאד, היו לו כאבים איומים, נתנו לו זריקת אפידורל להקהות את הכאב אבל זה לא עזר. לפני שהרדימו אותו הוא ביקש: 'רחמו עלי', ביקשנו מאחי הרב יצחק שיחבר תפילה מיוחדת אבל הוא לא הספיק".בבר המצווה של הנכד. מימין הרב עובדיה, הנכד עדי, רבקה ויעקב צ'יקוטאיעדי צ'יקוטאי, בנם של רבקה ויעקב, סיפר על הרגעים האחרונים עם סבו בבית החולים, וגם לאחר שנפטר: "חיכינו לסיום הקבורה בבית של סבא, כי לפי מנהג ירושלים והקבלה צאצאי הנפטר לא הולכים אחרי המיטה בהלוויה ובקבורה. ביקשתי מהרב אברהם, אחיו של סבא, סיפור על הרב, משהו שאני לא מכיר, והוא סיפר לי: ''ראית פעם מישהו ששוכח לאכול? אמא מרגלית ז"ל הייתה מביאה לו צלחת בייגלה וכוס תה ואומרת לאבא: 'הרב עובדיה, אני לא רוצה להפריע לך, אבל שמתי לך פה בייגלה ותה, טוב?', וסבא ענה לה 'טוב'. לאחר רבע שעה אמא חזרה וראתה שאבא לא נגע בתה ובבייגלה, 'הרב עובדיה, למה לא שתית את התה?', שאלה, ואבא ענה בפשטות גמורה: 'שכחתי'. הרב אברהם יוסף הוסיף וסיפר לי: 'כשאחי, הרב דוד, רצה לדבר עם אבא בענייני הלכה, היה נוגע לו ביד ומתחיל לדבר. אני קצת ביישן ולא אוהב להפריע, לכן הייתי עומד ליד אבא עד שישים לב אלי. לפעמים חיכיתי גם שעה'. כזה היה סבא. כשסבא למד לא היה אפשר להפריע לו. כדי לקבל ברכה היה צריך 'לתפוס אותו' לפני הלימוד. אם לא הצלחת – אסור להפריע לו. כמה פעמים ניסיתי רק להגיד 'להתראות', סבא נתן לי צ'פחה קטנה, הוסיף 'תבורך מפי עליון', וישר חזר ללימודיו.אבל כשהצלחנו להשיג אותו – הוא היה הסבא הכי נפלא בעולם. לקטנים תמיד חילק סוכריות או צימוקים. לגדולים חילק צ'פחות, ותתפלאו כמה הן היו כואבות. כמה סבא שמח כאשר כל אחד מאיתנו התחתן, או כאשר נולד למי מאיתנו ילד. תמיד בירך אותנו בלבביות הכי גדולה שיש. בברכות הכי יפות שיש.סבא תמיד נהנה כאשר היינו שואלים אותו שאלות בהלכה, ובמיוחד כששאלנו על דברים שכתב. הוא ידע לענות על כל שאלה.לפני עשרים שנה, כאשר סבתי מרגלית ז"ל נפטרה, אמא שלי שאלה את סבא בתמימות: 'אז כל התפילות שלנו לא עזרו?', וסבא, שידע לענות על כל שאלה, הסביר לה שכאשר יש גזירה על האדם תפילות עוזרות לבטל את הגזירה, אבל כאשר הגיעה שעתו של האדם להסתלק מן העולם – כל התפילות פשוט מלוות אותו בדרכו לשמים."כאילו ניסה להילחם כדי להישאר אתנו"כאשר הגיעה שעתו של סבא היינו סביב מיטתו, כל בניו ובנותיו וכל נכדיו. כולנו ביחד, בבכי קראנו קריאת שמע, 'אנא בכוח', אמרנו וידוי התחלנו בפיטום הקטורת.כל הזמן הבטנו על המוניטור שמראה איך הדופק נחלש - 60, 54, 52, 42... ואז המוניטור הראה 0. צעקנו כולנו ביחד 'שמע ישראל', והמוניטור חזר לפתע ל-54, כאילו סבא מנסה להילחם כדי להישאר איתנו.המשכנו לומר קריאת שמע, מעכלים ולא מעכלים שהנה נשמתו של סבא עומדת להיפרד מאיתנו, ובכל זאת מתפללים לנס. התפילה נמשכה ולא הספקנו להתחיל את הפסוק "למען ירבו ימיכם..", כאשר המוניטור הראה שוב 0.סבא היה אחד בדורו, וכמו יעקב אבינו זכה שכל בניו ובנותיו ונכדיו יהיו סביב למיטתו בשעת פטירתו".
מקור: http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=711522
