ספר פרי הארץ

איך ווייס נישט צו איך בין מחדש חידושים מיט וואס איך גיי שרייבן, אבער היות עס האט מיר אסאך געהאלפן, וואלט איך געוואלט מזכה זיין אנדערע.

דער ספר פרי הארץ פון הרה''ק רבי מנחם מענדל מוויטעבסק איז חוץ דעם וואס עס איז א שיינער ווארימער חסידישער ספר, א גאר גוטע ספר מחזק צו זיין אין אמונה.
את חטאי אני מזכיר היום, איך האב געהאט צייטן, וואס א דאנק, אסאך ידיעות אין מילי דעלמא, איז שווער געווען דאס אמונה, און איך קען זאגן מיט א פול מויל אז דער ספר האט מיר א געוואלד געהאלפן.

ער גייט טאקע אויפן חסידישען מהלך, און ער פארענטפערט נישט קיין שום קשיות, עס איז נאר די מהלך פון זעהן, אז ווען מען וויל גלייבן, קען מען אלעס פארשטיין, און נישט נאר פארשטיין, נאר אידישקייט, און אמונה איז הערליך און זיס, איז א מורא'דיגער מחזק און העלפט אנגיין.
איך האלט שוין ב''ה נאך צוויי יאר לערנען יעדער וואך, בעיון, דעם ספר (עפ''ר איז דא נאר איין לאנגער מאמר א וואך, און דאס איז שוין צוזאמגעשטעלט מיטן ספק פרי עץ), און איך וואלט מיר מחיה געווען דן צו זיין בדבריו, אויב איינער איז אינטערסירט.

דרך אגב, אויב איינער פילט אין פלאץ אריינצוברענגן אין דעם אשכול נאך ענליכע ספרים, כל הכבוד, עס וועט מיר נישט שטערן צו טוישן דעם נאמען פונעם אשכול.

אפשר קענסטו צוברענגן עפעס א דוגמא?

איך שרייב פון א טעלעפאון, און עס איז מיר שווער צולייגן לינק'ס, אדרבה אויב די קענסט, וויקי סאורס האט טעקסט פון צוויי מאמרים, איך וועל מכיר טובה זיין אויב איינער קען עס צוברענגן, א פשוטער גוגל סוירטש 'ספר פרי הארץ' ברענגט עס ארויף.

פרשת וישב, מתוך ספר פרי עץ

ממרז"ל על פסוק ויבוא יוסף הביתה לעשות מלאכתו שהיא לעשות צרכיו אלא שנראה לו דמות דיוקנו של אביו בחלון. שלכאורה תמיה מאמר רז״ל יוסף מחייב את הרשעים אחר שלא חטא. הלא מנע א״ע מחמת ראותו את דמות דיוקנו של אביו, ואולי כל הרשעים אם היתה נראת להם כמו כן היו נמנעים מלחטא. אבל הענין היא הבנת מאמר רז״ל בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה לו ערבית להתפאר א״ע לפני יוסף בכדי שתמצא חן בעיניו. והנה כדרך התפארות הגשמיות כן דרך פתויי היצה"ר לאדם תמיד בהאבקו עמו וירא כי לא יכול לו באופן זה מתלבש עצמו בענין אחר, אם לכוד לא ילדכנו גם בזה מלביש עצמו בענין אחר כל אשר תמצא ידו והפילו בשמחה או עצבות, אהבה או יראה׳ ועד״ז הוא ענין עבודת האדם את בוראו כל ימי חייו כי לא כל העתים שוות עת לאהוב ועת לשנוא כי זה כל האדם שהוא משנה בכל עת ובכל רגע חיותו כידוע שהוא ענין פושט צורה ולובש צורה שאינו יכול לעמוד הרבה על רגל אחת וזהו כי רגע באפו חיים ברצונו ולכן אם הזיד ולא התפלל עבר זמנו מעוות לא יוכל לתקון להיות אדם נברא לכבודו ית׳ ולפאר ליוצרו על שם כבוד מלכותו בכל משלה בכל העיתים לטובה בכל מידה ובכל מקום שהוא עומד ואם עבר תפלה אחת א״א להשלימה אח״כ בהתפללו שתיים שהרי מתפלל בדרך אחר שנשתנה למה שהוא, אם לא בשגגה ואונס רחמנא פטריה כי מאת ה׳ היתה זאת כל האונסים ורצונו ית׳ דווקא בשתי תפלות באותו דרך שהוא עכשיו משא״כ בהזיד, וענין השתנות האדם בעבודתו ית׳ ג״כ נקראו מלבושים בגדים דלובש שחרית אינו לובש ערבית אבל ענין כל המלבושים של קדושה או של קליפה, של רוחניות או גשמיות הוא ענין התפארות כידוע שדבר תמידי אינו מפואר כ״א ע״י השתנות וכל המרבה הרי זה משובח ולהיות כל העולמות הם לכבודו ית' כמאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי וכו' ולכן מיום ברוא אלקים אדם עד סוף כל הדורות אין לך יום שוה לחבירו, ואין כל רגע נעשת שוה לחברתה בענין הנהגת כל העולמות מרום העליון עד סוף מדרגת השפל ומעולם לא היה ולא יהיה מששת ימי בראשית עד סוף שום שני רגעין שווין, ושני בני אדם שווים שא״כ השני למה, וכל ענין ההשתנות נקרא מלבוש כמו שמפורש, וזהו ה׳ מלך גאות לבש, כי ענין המלוכה הוא ענין הבריאה כי אין מלך בלא עם, ואחר שמלך גאות לבש להיות גדולתו ניכרת ע׳׳י המלבושים אבל ענין היות ההשתנות נקראת מלבוש הוא כי באמת כל התפארות הגשמי ושל קליפה אין להם גם אהבתם גם יראתם אבל הכל מאתו ית׳ המאיר בתוכם ומחיה אותם על אותו הדרך שהוא והוא ענין מלכותו בכל משלה כידוע כי הנה עולם חסד יבנה, שהיא ענין התפשטותו ית׳ אבל להיות בלתי אפשרות שום בריאה כ״א ע׳׳י צמצום עצמו להיותו א״ס ב״ה ממלא, מוכרח להיות הצמצום שהוא גבורות וע״י הגבורות לבד ג״כ אינו יכול העולם להתקיים שהרי היא השתלשלות ההעדר התפשטות כמאמר בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מידת הרחמים. כי שתוף שניהם נקרא רחמים אבל חסד נקרא התפשטות בלי גבול, שהוא חס דלת למלאות כל חסרון ואם יתמלאו כל חסרון הרי חוזר ביטול הבריאה אל אחדות הפשוט והשלם אבל הרחמים שהוא שיתוף שניהן ע"ד המכריע וממוצע היא עיקר הבריאה וקיומה והיא הנקרא תפארת כנ׳׳ל, שסיבת היופי והתפארת הוא הרבוי וההשתנות וכן ענין הגוונים כי בהתרבות הם מפארים ולא בגוון אחד, וכן ענין הבריאה שהוא ע״י שיתוף דין ורחמים היא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם המברך ברוך יוצרו ברוך שככה לו בעולמו אפי׳ כשראה גוי נאה נמצא כשהאדם מתלבש מן היצה״ר איזה מלבוש שיהיה, אהבה או יראה, כשחוזר ומתבונן, מהיכן ירק זה חי ? הלא ה׳ הוא המאיר בתוכו ומתלבש בו לפאר ליוצרו על שם כבוד מלכותו בכל משלה אפי׳ בקליפה זו מחמת רחמנות ובהביטו אל צור חוצבו שם יתפרדו כל פועלי און כמאמר כהמכס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלקים ומתבטל היצה״ר מאתו, וזהו ענין יעקב וישראל להיות יעקב הוא י׳ עקב שהוא מאמר כולם בחכמה עשית/ וחכמה עליונה הנקראת יוד היא בעקב ומדרגת השפלים ומתלבש בגשמים ואפילו קליפות . אבל כשמתבלש האדם בו צריך להיות ישראל כנ״ל, שהוא כמאמר ישראל אשר בך אתפאר שהוא הבנת הענין וחיותו שהיא החכמה מאין תמצא הלא ה׳ זו והיא מלת יעקב האוחז בשני הקצות כמאמר לולא אלוקי אברהם שהוא חסד ופחד יצחק שהוא גבורה כידוע וזהו שלא נעקר שם יעקב ממנו כ״א ישראל מעלת שם יעקב על ידי ההתפארות בהבינו כי ה׳ הוא אלהים שהוא שיתוף דין ורחמים שהוא ענין מלבושי שחרית וערבית הגשמים שנתלבשה הביט אל צור חוצבתו בעד החלון, שכלו והשגתו כמאמר משגיח מן תחלונות וראה דמות דיוקן אביו מהוא תפארת ישראל כנ״ל ולכן מנע עצמו ולכן בוודאי הוא מחייב הרשעים שאינם מתבוננים וראוים כבוד ה׳ עליהם, זרח יזרח אור לישרים:

פרשת תולדות:

ואלה תולדות יצחק בן אברהם פירש״י ז״ל יעקב ועשו האמורי׳ בפרשה.

הענין הוא ע״ד תשובת הילל להגר שבא להתגייר על מנת שילמדנו כל התורה על רגל א׳ וקבלו ולמדו מה דסני לך לחברך לא תעביד. פרש״י ז״ל שהוא מצות ואהבת לרעך כמוך. ע״ש במהרש׳׳א שמקשה למה לא אמר לו בלשון שנצטוינו בתורה ואפילו בלשון תרגום, עכ״פ בלשון עשה ותרחם לחברך כוותך. ואמרה בלשון שלילה ובלשון ל״ת מה דסאני לך לחברך לא תעביד.

אבל הענין הוא ארז״ל בעשרה מאמרות נברא העולם והם כנגד עשרת הדברות כארז״ל שהסתכל בתורה וברא את העולם. והנה ענין בריאת העולם ידוע שהיה מתחיל׳ הוא ושמו אחד ופשוט בלי שום תפיסה, השגה וגבול שהוא א״ס. וכשעלה ברצונו הפשוט לברוא צמצם א״ע כידוע. והנה ענין אחדות פשוט וא״ס הוא דבור אנכי וכל המצות עשה והצמצום שהוא הגבורות הוא הל״ת ודבור לא יהיה לך עם כל פרטי הל״ת שבכל התורה כולה מעילה לעלול בפרטי פרטים. הנה כל השרשים והענפים כללים ופרטי׳ שיש להם שורש למעלה עשו פרי למטה במעשה המצות וזו היא תורתינו הקדושה עם כל מצותיה חקותיה ותורותיה.

והנה ארז"ל עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וכו' מלמד שקיים אאע״ה אפילו ערובי תבשילין אשר לכאורה תמיה מנא ידע ואם נאמר שהשיג מעשה המצות והמשפטים שהשכל מחייב אעפ״כ יקשה האיך השיג החוקים שאין להם טעם ואין שום שכל מחייב כמו פרה אדומה ושארי חוקים. אבל לפי דברינו יובן מארז״ל שאמר למשה לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה שכל החוקים יש להם טעם ושורש למעלה בסדר הבריאה כי הבריאה היתה ע״פ התורה רק דלאו כל מוחא סביל דא. לכן לאחרים חוקה. אבל לא דברה תורה בגדולים כמשה ואאע׳׳ה שאין לך דבר עומד בפניהם להיות חוקה. אבל כל החוקי׳ הם אצלם מצות לידיעתם והשגתם טעמם ושרשם.

אבל דבר זה א״א להיות שיתהפכו החוקים למצות לפניו אם לא בהתבטל המצות מפניו ואינם נוהגי׳ אצלו ע"ד משל כל לא תעשה לא תרצח, לא תנאף לא תגנוב. שאין האזהרות אלו ראוים לפניו מחמת שבירת תאותו עם כל המדות גשמיות שאינו משתמש עמם לצרכו כלל בלתי לה׳ לבדו. וכל עשיית צרכיו הם מאוסים אצלו כלכלוך הטיט וצואה שאינם צריכים להזהיר לשום אדם שירחק מהם כי בלא״ה ייעשה מפני המיאוס: ועד״ז אמר דוד המע״ה ולבי חלל בקרבי. הנה לאדם כזה שאין המצות נוהגים אצלו מגלים לו טעמי החוקי׳ ונעשים לו החוקי׳ למצות. וזהו ארז״ל שיתבטלו המצות לימות המשיח כי מלאה הארץ דעה את ה׳ ויהיה להם תורה אחרת מן החוקים יהיו מצות. וכשהולך מחיל אל חיל והיה רק למעלה למעלה עד שיגיע אל שורש כל התורה והמצוה שהוא אנכי ה׳ אלהיך אחד ופשוט וא״ס בעמדו שם תרפינה כנפי כל המצות והחוקים וכולם בטלים שהרי הוא ביטול היצה״ר להיותו עומד למעלה וקודם התחלת הבריאה והיצה״ר מנין והנה באמת שבתחילה וקודם הבריאה הוא, העשה אנכי ה׳ אלהיך ואח״כ הל״ת. אבל בהשגת המצוה צריך להיו׳ להיפך בהחיל׳ סור מרע ואח"כ ועשה טוב שהרי האדם בתחילה פרא אדם יולד ומדרגתו למטה מטה וצריך להוסיף מחול על הקדש למעלה מעלה עד אנכי ה׳ אלהיך . וזהו שהגר שבא להתגייר רצה ללמוד כל התורה על רגל פי' קיום והעמדה א׳. והנה באמת למדו אם אמנם שורש הכל הוא אנכי ה״ אלהיך כנז׳ אבל הגר לא היה יכול להבין השגה אנכי אם לא בדרך שלילה תחילה לא יהיה לך מפני היות מדריגתו תחילה מטה מטה. וזהו שאמר ואידך פירושא זיל גמור. כי מצות ואהבת והשלילי מה דסני לך לחברך לא תעביד,הוא מצות אנכי ולא יהי׳ לך וכהבנת פרש״י ז״ל וזהו ואלה תולדות יצחק בן אברהם שהוא סדר הבריאה ופי': יצחק שהוא צמצום וגבורות בן אברהם שהוא חסדים זו אחדות פשוט. ומאלה נפצה כל הארץ. זהו שפירש״י ז״ל תולדותהם יעקב ועשו האמורים בפרשה וכפירש׳׳י ז״ל על עשו שנעשה ונגמר בשערותיו ביום הולדו וכמאמר הזהר על פסוק שור או כשב או עז כי יולד תיכף ביום הולדו נקרא שור בן יומו מפני היותו נגמר ביום הולדו משא׳׳כ אדם. אבל באמת אדם במדותיו הגשמים ביום הולדו נגמר כמאמר לפתח חטאת רובץ מלך זקן וכסיל. ולכן ביום הולדו נקרא עשו. ואח״כ יעקב ידו אוחזת בעקב עשו ופי' ידו היא התפיסה שלו שהוא חכמה תתאה שהיא יו"ד וזהו ידו ואח״כ ממנה יגיע לחכמה עילאה; ומצות אנכי שהוא אחדות פשוט והמבין יבין:טקסט מוגבהטקסט מוגבהטקסט מוגבה

פרי הארץ מקץ מתוך ספר פרי עץ [שהם תוספות לפרי הארץ]


אמר רב אחא בר מניומא אמר רב נר חנוכה שהנחיחוה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי׳ הענין הוא על הסדר הבנת הפסוק׳ ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם וכו'. הענין היא מדרגה השמינית מן הבטחון המבואר בספר חובת הלבבות היא כי זה כל האדם שהוא במדרגת היותר שפלה ותחתונה ובטח בשם ה׳ הצור תמים פעלו כי הפועל הכל צופה ומביט עד סוף תכלית הכל כמאמ׳ מי נתן למשיסה יעקב וכו׳ הלא ה׳ זו הפועל אמת ואמונה בו ית׳ כי הוא הטוב הגנוז כי מאתו לא תצא הרעות ואף כי אין שום שכל מחייב ומשיג שום טובה מסיבה זו, היא מחמת העדר השגת חכמתו ית׳ כי החכמת מאין תמצא שאינו מושג לשום גוף ואינו גוף ונעלמת מעיני כל חי גם צריך להאמין בהשגחת פרטיות מאתו ית׳ על מה שבעולם קטן וגדול׳ ואין שום דבר בלתו׳ וע׳׳י בטחון כזה שהוא האמונה בהשגחתו ית׳ ברור ופעולתו אמת ואמונה כי טוב הוא׳ מעלה סיבה זו ומקשר אותת בחכמה העליונה שהיא מדת צדיק המקשר כל העולמות וסוד יוסף הוא השליט הוא המשביר כי בהגיעו אל החכמה העליונה היא מקור הברכות משם יתברך ומשפיע שולט ומשביר לכל.

והיא ענין התפלה שיהי׳ עיניו למטה ולבו למעלה. וענין עיניו למטה היא האמונה בהשגחתו ית׳ והסתכלות עיניו ויורדים מטה מטה מקרני ראמים עד ביצי כינים, שבדרך אמונת האדם והסתכלות בהשגחתו ית׳ כן ממשיך על עצמו השגחתו. אם מאמין השגחתו בפרטות, מושגח בפרטיות עד נוקף אצבעו ממש שהיא מאתו ית׳; ואם מסיר עינו מהשגחתו ית׳ ואינו מאמין ניתן תחת הטבע ונקרא כופר. לכן ענין התפלה שהיא ההתקשרות צריך שיתן עיניו למטה שישים עיניו בהשגחתו ית׳ מטה מטה׳ וממילא תהי׳ לבו למעלה ויהי׳ קשור למעלה משבעת ימי הבנין שהיא החכמה שהיא למעלה מן ההשגה שהרי אינו יכול להשיג חכמתו ית׳ בכל סיבה וא״כ יותר שהאדם נופל בשפל סתר המדרגת ממילא משיג ומבין הלא ה׳ זו׳ שהרי אינו משיג ומבין טובת הסיבה משא״כ כשהולך לטוב׳ אינו משיג כ״כ חכמתו ית׳ שהיא נעלמה שהרי סיבותיו מושגים לטובה, וזהו יוסף הוא הצדיק׳ הניתן בבור שתוא בעמקי הקליפות, וכ"ז שתלה בטחונו בשר המשקים שאמר כ״א זכרתני אתך, וישכחהו.

שכל ענין הטבע היא עיקר השכחה אבל מקור הזכרון הוא למעלה מהטבע, וכיון שתלה בטחונו בשר המשקים שיוציאו מן הבור על דרך הטבע לכן וישכחהו.

אם אמנם יוסף צדיק הי׳ שומע אף כי הַמליץ בינותם הוא הטבע שהרי הטבע ג״כ מאתו ית׳ ורצה לקשר הטבע בו ית׳. ובאמת דבר זה [הוא] קיום הטבע [שהטבע משרת את ההשגחה], להעמידה על מכונה ולקיימה ולהחיותה.

אבל אין דרך נס בכך, שהרי הנס הוא ההשתנות ואין השתנות שייך כ״א למעלה מן הטבע בלי שום שיתוף טבע כלל, שהוא חוץ מן הטבע בלתי לה׳ לבדו. ויוסף היה צריך שינוי הטבע להעלותו מן הבור השכחה ולבוא למעלת הזכירה לכן וישכחהו שהרי בזה אדרבה קיום הטבע [שהטבע משרת את ההשגחה באי הצלחות שלה]. ויהי מקץ שנתיים ימים שהם שני דרגות ושני שינוים כי שנה לשון שינוי כמבואר בזוהר ופרעת חולם מלת פרעה פי׳ ההתגלות [מלשון פריעה, פרוע]שהוא הטבע חולם היא עלמא דאתכסיא ופי׳ מקץ ג״כ כמבואר בזוהר שהוא קץ שם לחושך, ופי׳ הוא מקץ מחמת קץ וסתר המדרגה התחתונה השיג הלא ה׳ היא זו [חוסר ה"מזל" כלומר השתלשלות עניינים שמנגדת את ההשתדלויות] ומי כהחכם יודע פשר דבר כי אם אלקים העושה נפלאות גדולות לבדו, והוא הטוב הגנוז ובזה התקשר בחכמה עליונה שהוא למעלה מן הטבע׳ ב׳ דרגות שהם חכמה ובינה שנתים ימים שהם למעלת מן הטבע מכל כי ז' ימי הבנין שנפלו בטבע וזהו השבע פרות ושבעה שבלים היפות שנבלעו ברעות ולא נודע כי באו אל קרבנה שהוא מקום השכחה [בוכחותו של הקב"ה מוסתרת בתוך העולם שמתנהל בטבע] וכיון שהעלה הכל היתה עליה גם לזה: ויזכור שר המשקים אותו לפני פרעה. וכיון שהגיע למקור הברכות משם נתברך הכל, וזהו אשר האלקים עושה הראה את פרעה שהוא בהתגלות.

כללא דמלתא:

כל זמן שהוא מצטער מן השפלות והירידה אל המקום אשר הוא חונה שם ורוצה להנצל ממנו הרי הוא מלובש בגוף ואינו יכול להשיג חכמתו ואין לו שום שייכות עם החכמה שהוא למעלה מכל טבע גוף והשגותיו משא״כ כשמקבל היסוריס באהב׳ אמיתית, בהשגתו הלא ה׳ הוא הטוב הגנוז כנ׳׳ל א״א להשיג טובתו אז טוב לו להיות מתקשר בחכמה (וזהו שאמרו רז״ל סמא דיסוריס) שהרי כשאינו מצטער מן היסורים יצא מכלל הגוף ונתקשר בחכמה וזהו שאמרו רז״ל סמא דיסורים שתיקותא כי השתיקה היא התקשרות החכמה כמאמ׳ סייג לחכמה שתיקה וזהו ענין גם זו לטובה וזהו ענין קיבול היסורים באהבה.

והנה ענין החכמה היא נקראת שמן כמאמר ושמן על ראשך אל יחסר׳ וזהו ענין החנוכה כשנכנסו יונים להיכל, וטמאו כל השמנים שהוא ענין כל השכלים שנטמאו בקליפה ונפלו בתוכה חוץ מפח אחד שהי׳ בחותם כהן הגדול, שהוא ענין השגת השגחה פרטיות הכל מאתו ית' וחותמו אמת ואמונה כי הטוב שאינו מושג אם אמנם אין בו אלא כדי יום א׳ שהוא מדת החכמת אבל ממנו מתבררים כל השמונה שכלים שלמטה ממנו ומדליק ח׳ ימים ולכן נר חנוכה שלמעלה מעשרים פסולה כי ך׳ היא הכתר דלא שלטא בי׳ עינא כ״א בחכמה ע״י השגה בהשגחה פרטיות שהוא עין ה׳ אל יראיו כידוע וכדרך שהוא נותן עין יפה בהשגחתו משם הוא ממשיך שפע ברכה משא״כ בכתר דלא שלטא בי' עינא, והנה פליגא בזה חז׳ל אם להדליק כנגד הנכנסין או כנגד היוצאין ואלו ואלו דא׳׳ח שהרי באמת כולם בחכמה עשית מוכרח להיות כולם נכללים בו שהרי כח הפועל בנפעל ולכן הם אפשרות הויות כולם ע״י וכן למטה הימנו מוכרח להיות כלול כל עלול בעילתו הקודמת לו שאל״כ הויחו מהיכן הוא עפ״ז אם לא כח הפועל בנפעל ולכן באמת מן הראוי הי׳ להדליק ביום א׳ כל השמונה להיות כולם כלולים שם וכן אח״כ ביום ב׳ ז׳ להיות כולם כלולים בו כידוע אבל אין אנו יכולים להשיג בהיותם בכללות כ"א ע"י התפשטות והתגלות לכן אין אנו מדליקין אלא כנגד היוצאין שכל מה שיצא נתגלה יותר מוסיף והולך השגחתו להשיג ולפרסומי ניסא קא אתיינא

סליק

יעצט זיי מוחל און ערקלער אונז וואס דו ביסט נתפעל, און וואס דו נעמסט ארויס למעשה.

דער וואך אין מיטען דער ערשטער תורה איז ער מסביר אז די מצוות זענען די פנימית פין די מדות און ספירות, און די אותיות זענען די חצוניות ווייל נאר אזוי קען מען שרייבען די מצוה, למשל די מעשה פין מצות צדקה איז די מדה פין רחמנות, די פנימית פין די מדה, און דאס שרייבען די מצוה "נתן תתן" איז די חיצונית.

און דאס וואס דער בעש"ט זאגט אז די צמצום איז אין די אותיות, מיינט ער די צורה פין די אותיות, דער צורה פין אל"ף איז חיצוניות, און די פנימיות איז דער חלק ה' השוכן בתוכה.

און ממילא ווען מען איז זיך מתדבק אין די פנימיות האט מען א כח משנה זיין סדרי בראשית אזוי יהושע האט געזאגט שמש בגבעון דום, און ר' פנחס בן יאיר האט געזאגט פאר גינאי זאל זיך טיילען, וכו'.

פאר דער וואס לערנט דער ספר, ער האט אן אייגענער מהלך אין דרך החסידות, ער איז געוועהן א תלמיד פין מעזריטשער מגיד, איך פארשטיי נישט אזוי גוט דער גאנצער ענין צו קענען מסביר זיין די חילוק פין אים ביז דער תניא למשל, אבער זיי האבען אנדרעש ארויס געהאט די תורות פין מגיד און זיינע ביאורים אין די יסודות פין קבלה, ווי צמצום פנימיות חיצוניות אורות כלים וכו'.

איחוד פעלד

דער וואך אין מיטען דער ערשטער תורה איז ער מסביר אז די מצוות זענען די פנימית פין די מדות און ספירות, און די אותיות זענען די חצוניות ווייל נאר אזוי קען מען שרייבען די מצוה, למשל די מעשה פין מצות צדקה איז די מדה פין רחמנות, די פנימית פין די מדה, און דאס שרייבען די מצוה "נתן תתן" איז די חיצונית.

און דאס וואס דער בעש"ט זאגט אז די צמצום איז אין די אותיות, מיינט ער די צורה פין די אותיות, דער צורה פין אל"ף איז חיצוניות, און די פנימיות איז דער חלק ה' השוכן בתוכה.

און ממילא ווען מען איז זיך מתדבק אין די פנימיות האט מען א כח משנה זיין סדרי בראשית אזוי יהושע האט געזאגט שמש בגבעון דום, און ר' פנחס בן יאיר האט געזאגט פאר גינאי זאל זיך טיילען, וכו'.

וואס מיינט דאס דער חלק ה' השוכן בתוכה. קען מען דאס באמת באמת פארשטיין? נישט סתם זאגען ווערטער.

דער ערשטער שטיקל וואס מען האט דא ציטירט פינעם פרי הארץ, האב איך געשיקט פאר א חבר וואס טוט אין חסידות. ער האט עס מסדר געווען פאר זיך אביסעל אויף א פארמאט פין נקודות נקודות. די צייט האט מיר נישט ערלויבט דאס איבערצוקוקען בעיון. [איך האב נישט קיין אהנונג ווי מענטשען האבען אזויפיל צייט צו שרייבען אזעלעכע טיפע און וואונדערבארע עסאאייען דא, איינס נאכען אנדערען], אבער דאס ביסל וואס איך האב געזעהן מיין איך אז דאס איז א געוואלדיגע אין מוראדיגע תועלת. גלייבט מיר נישט אויפען ווארט, קוקט עס אדורך. עס איז ממש פלאי פלאים.
מיין חבר האט צוגעטיילט א נומער פאר יעדע שורה אינעם שטיקל פרי הארץ. איר קענט דאס דאונלאעדן פינעם בייגעלייגטען פייל. די איינגערינגעלטע נומערען דא זענען מציין די שורה אינעם פרי הארץ פין ווי די נקודה קומט. נאר מיטן בייגעלייגטען פייל וועט דאס האבען דעם תועלת.
דער איינער שטיקעל פרי הארץ זאגט אזא ים מיט נקודות. נורא!
איחוד פעלד, היימישער ליטוואק, אפשר לאזט עטץ מיך אריין אין ענקער חברותאשאפט? אפשר קענען אנדערע אויך קומען? דא קען מען אלעס צונעמען און צופיצלען, אלעס דארף זיין מובן מיטן שכל. נישט סתם ניצען "שפראך".

מדרש שבא יוסף לעשות מלאכתו ממש, ונראה לו דמות דיוקנו של אביו ובזה ניצל. (3)
רז"ל אמרו דיוסף מחייב הרשעים. וקשה, הלא היה לו עזר גדול בזה שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, משא"כ כל הרשעים אין להם זה. (4-5)
מאמר רז"ל דפוטיפרע לבשה כל פעם בגדים שונים, שחרית וערבית, כדי להתפאר א"ע לפני יוסף למצוא חן בעיניו. (6-7)
פתויי היצה"ר הוא כענין התפארות הגשמיות, שהוא בא ברבוי גוונים. [עי' לקמן שענין התפארות הוא הרבוי דברים וגוונים] וכל פעם נראה להאדם באופן אחר. (7)
הדוגמאות הכלליים לפיתוי וההמשכה להגשמיות הוא- ענין השמחה שיש בהגשמיות, והעצבות שיש בהעדרה. וגם ענין האהבה להגשמיות, והיראה מהעדרה. (8)
כל מציאותו של אדם הוא השנוי במצבו כל רגע ורגע. ואין ביכולת האדם לעמוד בלי שנוי לזמן מרובה. וצריך לו לקוימו עתים של אהבה ועתים של שנאה. (10)
פסוק 'כי רגע באפו חיים ברצונו', דרוש לענין שצריכן להרגעים והעתים של אף וחימה, כדי שתהיה לנו חיים מרוצים וטובים. (11)
ענין תפלה הוא שמבין שכל מצב שלו, אהבה, ושנאה, בין בגשם ובין ברוח, הוא מיחסו להקב"ה. שהרי מלכותו של הקב"ה בכל משלה, ונמצא גם שם. והכל הוא הקב"ה. (12-13)
אם היה לו זמן ומצב שלא ראה בה שהוא מהשי"ת, אז א"א לו לתקנו. והוא ענין של מעוות לא יכול לתקן. ואע"פ שעכשיו הוא מתפלל פי שנים ביתר שאת, אינו מועיל לתקנו, שהרי סו"ס המצב של קודם כבר אין לו, ועכשיו הוא כבר במצב אחר. נמצא שהמצב הראשון מעולם לא יחסו להשי"ת, היינו שלא העלהו אליו יתברך. (12-14)
הסבר למה כל רגע הוא ענין אחר. הוא שהרי הרגע החדש בהכרח משונה מהרגע העבר בזה גופא שהרגע החדש יש בקרבו גם הרגע העבר, מה שלא היה עדיין להרגע העבר. ובזה כבר הוא שונה ומחודש מהרגע שלפני זה. (14)
אם היה אנוס במצבו אז הרי זהו גופא הוא מה שרצה השי"ת. היינו שהשי"ת רצה שהוא יהיה במצב של אי-תפלה,דהיינו מצב של אי-הבנה שהכל הוא הקב"ה. ורצונו של הקב"ה הוא שאח"כ יהיה במצב שיראה טעותו ביתר שאת. נמצא שמצבו הקודם אינו עיוות כלל. אלא אדרבה, דוקא זה הוא מה שרוצה הקב"ה, שרוצה שיהיה לו טעות מתחלה, ואח"כ הבנה שטעה. (15)
[הגה- לכאורה משמע מכל הנ"ל, שכפי מה שמצטרך להאדם המצבים של רע [כמבואר לעיל שהאדם מוכרח למצבים של שנאה] הרי אינו באמת ענין רע שהרי דוקא על ידה יש לו חיים של טובה, ואיך יקרא רע. והוא כמו משל הנ"ל בתפלה שהקב"ה רוצה דוקא כך. ]
כל המצבים של האדם, וכל השינוים במצביו הגשמיים והרוחניים, נקראים לבושים.(16-17)
[ביאור- עומק מציאותו של האדם אינו המצבים נפשיים המקריים שיש לו. למשל אדם אוהב את חבירו באמת ובעומק. אבל עכשיו כועס עליו על דבר של מה בכך. הרי בוודאי שזה אינו עומק מציאותו. אלא שעומק מציאותו נתעלם ממנו לרגע, ומכוסה במצב של כעס ושנאה. נמצא שזהו לבוש וכסוי לפנימיותו האמיתי. לכן נקראים לבושים]
ענין ותכלית למה עשה ה' ככה, היינו למה עשה שיהיה כל השינוי מצבים באדם, הנקראים לבושים. זה כדי שיהיה מצב של התפארות. והוא כמו כללית ענין הלבושים והבגדים שאדם לובש, שהם ענין של התפארות. והרי מובן מאליו שא"א להתפאר מדבר אחד עוד פעם ועוד פעם. צריכין להראות דברים מחודשים כל פעם. (16-18)
ענין זה של התפארות הוא הוא הכוונה למה ברא ה' את הבריאה כולה וכל העולמות שבה. כמאמר הקרא 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו'. (19)
כל רגע בהבריאה וכן כל רגע של כל אדם בהבריאה הוא מצב מיוחד. ואין רגע אחד של כל היקום שוה לחבירו. וכמ"כ אין שום רגע בחיי אדם פרטי שוה לרגע אחרת בחייו. [וזהו ענין לבושים שלבשה שחרית לא לבשה ערבית] (19-22)
הסיבה להנ"ל [שכל רגע הוא מצב מיוחד] הוא, מפני שכל תכלית הבריאה הוא התפארות [כנ"ל]. נמצא בהכרח שכל רגע ורגע צריך להיות מצב של התפארות. דאל"כ תקשה למה נצרך רגע זו בהבריאה. והרי התפארות הוא דוקא ע"י חידוש כנ"ל. א"כ מוכרח שכל רגע יהיה מצב מחודש. ולכן אין לך שום רגע, ואין לך שום דרגא ובחינה, מן שיא דרגות העמקות עד דרגא שטחי ביותר, שיהיה שוה לרגע או לדרגא של חבירו. (19-22)
[סיכום חלקי: השתנות הוא ענין של לבושים. וסיבת הבריאה הוא בשביל ההשתנות והלבושים הללו. והכוונה בהלבושים הללו הוא כדי שעל ידה יוכל להתפאר. וההתפארות הוא ענין של רבוי.]
ענין המלוכה הוא ענין הבריאה. שאין מלך בלא עם. (23)
[ביאור – הרי הבריאה הוא הענין של צימצום. לפני הצימצום היה אחדות אחד. כשהכל אחד אז אין שייך ענין מלכות, מי מולך על מי. אבל אחר הבריאה כבר שייך מלכות. שהרי ענין הבריאה הוא צימצום. וענין צימצום הוא לבוש של צימצום. היינו שאינו בעצם צימצום, אלא מלובש בה, ובאמת עדיין הכל אחד. הרי שבפנימיות ובעצם הכל אחד. וכמובן שהפנימיות אינו משתנה והוא השולט על החיצוניות, כמו שהשורש שולט על הענף, והסיבה שולט על המסובב. נמצא שאחר הצימצום שהוא מה שאנו קורין בריאה, כבר יש הענין שהפנימיות והאחדות הוא כעין מלך על החיצוניות. נמצא שאחדותו יתב' הוא מלך.]
פירוש ה' מלך גאות לבש. הכוונה, ע"י שמלך היינו שעשה בריאה. ואז הרי האחדות והפנימי הוא המלך והשולט על המסובב החיצוני, אז הוא גאות לבש, הריהו מתגאה [ומתפאר] בהמלבושים שלובש. (23)
[ביאור- תפארת הוא ענין של יופי וענין של התגאות. וזה בא ע"י שמבין שהריבוי [שהוא פירוד] הוא באמת אחדות אחד. נמצא שמה שהיה נראה מתחלה כפירוד, מחלוקה, וסתירה, הריהו באמת אחד. ובאמת מצד אחדות אמיתי אין שייך רבוי ואין שייך גדלות [גדלות הוא גם כן ענין של רבוי דברים אלא שהוא אולי באיכות] וזהו ההנאה של גאוה והתפארות, היינו שמתברר לו שאכן גם זה הדבר שהיה נראה כאילו הוא סותרו, הרי באמת מתאחד עמו והריהו חלק ממנו. וזה ג"כ ההנאה וההגדרה של יופי, שרואה האיך כל רבוי הפרטים מתאימים זה לזה, וכל פרט ופרט, וכל נקודה קטנטן, מתאים ומתאחד לצורה מתוקן. וזה בא ע"י שרואה פנימיות וצורתו של הדבר ואינו נשאר בהחיצוניות. נקח לדוגמא ציור של יריד בשוק העיר, שיש בהציור דברים וגוונים הרבה מאד. הרי בלי ההבנה איך שהכל הוא מראה אחד של יריד הגדול, אז נראה כל הדברים כפרטים נפרדים בלי אחדות אחד. שהרי כל איש ואיש רץ לדרכו הפרטי שלו. אבל כשמעמיק בהציור ורואה שמתאר ענין של יריד, והרי ענין של יריד הוא דבר אחד מאוחד, אלא שיש לה כמה פרטים. נמצא שבהתעמקותו באה לו האחדות. ואז הכל על מקומו יבא בשלום. וזהו ההנאה של כן ענין יופי, דמפירוד גדול ומפיזור הנפש, נעשה אחדות. ]
התפארות הוא צירוף של אהבה ויראה. (24-25)
כל התפארות בגשמי הוא קליפה חיצונה. והפרי שבתוך הקליפה, דהיינו עומק ופנימי של הדבר הוא הכל אחדותו יתברך, שמאיר בצורה מפורטת הלזו. (24-25)
פירוש ומלכותו בכל משלה, שהכל ממש הוא הוא. (26)
עומק צורת הבריאה הוא- כח של התפשטות. ומצד שני, כח היפך מחסד, כח של צמצום. ושניהם מצטרפים ומשתתפים ע"י כח של רחמים. (26-29)
כח של התפשטות בלחוד הרי הכל אחד ואין כאן בריאה של דברים נפרדים. (30-31)
כח של צמצום לחוד הוא כח של העדר, ומכחו ג"כ אין כאן בריאה כלל. (28)
כח של רחמים הוא כח של שיתוף שני דברים [הנראים] סותרים (30-31)
ביאור - דע"י שרואה בעומק האיך שהם באמת אחד. כידוע מהבעשה"ק שתפארת יונק מדרגא יותר גבוה של חסד וגבורה, ושם הכל אחד.]
רחמים הוא תפארת. שמשתף הרבה דברים ביחד, היינו דין וחסד, וזהו ההתפארות שיש לו רבוי וזה גם היופי שרבוי גוונים הוא יופי. (31-33)
מדת תפארת הוא מצד המתפאר בעצמו, וגם מצד אחרים הרואים התפארת. (34)
מדת תפארת הוא מתראה אפי' בצורת גוי נאה. (35)
אהבה ויראה של יצה"ר הוא לבוש של הקב"ה (35-36)
עמקות החיות של אהבה ויראה של היצה"ר [היינו מה שיש להאדם כל מיני המשכות לרע ולגשמיות, שאוהב הרע (אהבה), ואינו רוצה להיפרד ממנו (יראה)] הוא ה' המאיר בתוכו ומתפאר בזה הקליפה. (35-36)
[ביאור ההתפארות של הקב"ה בהקליפה הוא, שגם זה הקליפה הוא הוא.]
הלבישה בקליפות הוא הענין של רחמנות [כמבואר למעלה שרחמנות ותפארת הוא שיתוף עם דינים. ודין הריהו הרע והקליפה כידוע] (36-37)
כשאדם מבין ומביט ומתעמק בפנימיות הרע והקליפה הריהו רואה שם השי"ת. נמצא שנתבטל ממנו הקליפה. [דהרי עמקות הקליפה הוא קדושה]. כמאמר כהמכס דונג מפני אש, יאבדו רשעים מפני אלקים. ומתבטל היצה"ר מאתו. (37-38)
כשמביט אל צור חוצבו [של הרע] אז שם יתפרדו כל פועלי און. (37)
פירש יעקב הוא י' עקב שהיוד שהוא החכמה עליונה [חכמה לפני התחלקות הוא נקודה של הוי"ה. דהיינו נקודה של קיום בלא שום מדה וצורה, בלי שום אורך, רוחב, או גובה. וזהו אות יו"ד, נקודה וזהו] הוא מונח גם בדרגת עקביים ושפלות. ומתלבש בגשמיות ואפי' בקליפות. (38-40)
וזה פירוש המאמר כולם בחכמה עשית. [הכל ממש הוא נכלל בהחכמה שהוא י'] (39)
כשאדם מלובש ומכוסה בקליפות [שהוא בחינת יעקב כנ"ל] צריך לאחוז במדת ישראל אשר בך אתפאר. שהוא ההבנה שכל הקליפות והפירוד הוא מצד ההתפארות של החכמה עליונה אחדותו יתב'. (40-41)
חכמה עליונה בחינת י', הוא בחינת אין. וזהו פירוש הפסוק והחכמה מאין תמצא. (41)
וזהו מדת יעקב אבינו שאוחז בשני הקצוות של אבותיו אברהם שהוא חסד, ויצחק שהוא גבורה. (42)
ולכן נשאר יעקב עם שני שמותיו. ולא נעקר שם יעקב. והוא שבמדת ישראל הוא מעלה גם הקליפות שהוא בחינת יעקב. היינו שאינו דוחה ומבטל זה הדרגא, אלא אוחזו ועולה יחד עם זה הדרגא, ומעלהו. ונשאר עם שני הבחינת ביחד. (43)
ע"י שאדם רואה הפאר של הקב"ה במדת יעקב, דהיינו ענין ומדת הקליפה, בזה מעלהו. (43)
התפארות הוא שיתוף דין ורחמים. (43-44)
ענין מה שנראה דמות דיוקנו של אביו הוא שהבין עומק נקודת כל דבר שבבריאה שהוא בחינת יעקב אביו. וע"יז כבר נתפרדו כל פועלי און ואין בו הענין של חטא כלל.
פירוש המדרש בענין פיתויי יוסף דהלבושים שלבש שחרית לא לבש ערבית, וענין של דמות דיוקנו של אביו. שהלבושים שהוא הגשמיות היה כל פעם באופן אחר, וע"י שהתעמק בשכלו והבנתו בהלבושים וראה צור מחצבתם של הלבושים, שהוא מדת תפארת של אביו כנ"ל בזה נמנע מן הרע.
ע"י שהאדם מתבונן ומעמיק בפנימיות של כל דבר, אז ישכיל וישיג שהשי"ת הנמצא בכל, אפי' בהקליפה. והכל הוא אחדות אחד, אחדותו יתברך. וזהו העצה להעלות הרע. וזה מחייב הרשעים למה לא עושים ככה.

אין דעם בריוו פון ר' דאמב ע"ה צום וווידאסלאווער רב ז"ל שרייבט ער אז ער איז געווען ביים 'פרי הארץ'ס קבר און האט ג'האלטן זיך אזוי ווי א תלמיד וכו'. ווייסט איינער זייער יחס? איז ער געווען אן אייניקל? שטאמט ער פון האראדאקער חסידים? פלעגט ער צו לערנען דעם ספר אסאך?

[איך האב ג'זען דעם בריוו אויף איי-וועלט (יהי כן), אבער ער האט דאס אראפגענומען. ווער עס האט דעם בריוו, אדער א לינק, ביטע שטעל דא ארויף. גאנץ אינטערסאנט.)

<a class="postlink" href="http://www.scribd.com/doc/129972375/III-Domb-s-letter-to-the-Voideslover-Rov-in-1949">http://www.scribd.com/doc/129972375/III ... ov-in-1949</a>

ס'איז ידוע וואס דער הייליגער רוזינער זי''ע האט גיזאגט אז סיא ליינט זעך אנדערשט א קוויטעל נאכ'ן לערנען א שטיקעל פרי-הארץ .

דער פאריסאווער רבי פון ארה״ק לערנט פאר דעם ספר זיינע חסידים האבן עס אמאל געדריקט אוף א אומאפציעלע אופן softcover ער איז דארט מפרש ומוסיף מדלייה כנהוג