מיינע רויע געפילן

איך האב אפגעשריבן מיינע געפילן אין א צייט פון ענגשאפט וואס איך מיין אז כמעט יעדער פילט צומאל אזוי



ערב בא וימש חושך

הראיה כהה ושינה מושך,

חוצות העיר נתרוקן והולך

הלילה בגבורתו מושל ומולך,

יחידי, ברחובות סיבבתי

ואין עמי זולת מחשבתי,

אפילה נפגשתי בכל פינה

ולבי בקרבי קונן קינה,

מצאתי החושך דומה לי

ראיתי הלילה לבן גילי,

בתוכי מושל חשכות עבה

אור אין נראה, ונר כבה,

והנה האיר פני מזרח

החושך נדחק ויברח,

מלמעלה הביט השמש

ובאורו נגרש האמש,

על לחיי דמעות נטפו

זלגו, וכמעט העולם שטפו,

באבן כשלתי וככה גניתי

משכתי בבכי וכן קניתי,

בעולם, אור כבר מנצח

בנפשי, החושך עוד מרצח,

עיני למעלה שאיתי

ליוצר עולם בכיתי,

ממיצר פרוק ותגאלני

ומבור גלות פדני והעלני.

איך האב דאס נאך געשריבן ווען איך בין געווען א 18 יאריגע בחור (ווער עס געדענקט נאך זיינע בחורישע יארן קען בעסער רילעטן צו עס 😂 )

די זעלבע שיר אין pdf.

פעמי פיניתי היערה
למנוע העיר וסערה,

בעיר דריתי ושמה ישבתי
בין אנשים שמחים סיבבתי,

שוחקים על הבל ורוח
כל ימיהם ממלאים בשיח,

לתכלית אין להם פנאי
ויחוד הא-ל נראה כגנאי,

החכמה בזה והבל יוקר
טרודים בשמאון ערב ובוקר,

תוגה, בשחוק הרגשתי
אללי לי כי בזאת נבאשתי,

חברתם נמאסתי מליקח חבל
אבל נאסרתי בחבלי כבל,

לקרוע קשרי הצוות, מגמתי
לעזוב הישוב, בוער תשוקתי,

רב לי לסבול שבר ושוד
כי הקבוצה המר לי מאוד,

כבדה השביתה עם סכלים
נלאיתי מסביבת אומללים,

אלך לי לרומי גבעות
אפנה לי לעומקי בקעות,

במדבר שמם אסובב
יערות ושדות אחובב,

מיושבי תבל אבדל
כשושנה פורחת אגדל,

אז אשיר שירה חדשה
אתי יזמר ימים ויבשה,

עשבי שדה ירקדו בגילה
יחד, לה' יתנו תהילה.

אני ארדף את הענפים בגופי
את התנועה הקסומה בחפי,

אני אמשך בתנועה את הזמן
את החיים הנפלאים במרחב הגן,

אני אשחק עם החיות בשדה
את הרעש והענום ברקע,

אני אתראה את הכוכבים בשמי
את הפסחות הנפלאות בעמקי,

אני אתנוע ברגעי השקט
את התהוות והעשייה במראה,

אני אנסח את החיים בנאות
את הקסם והמראה בנפת,

אני אפנה את הרכבת המדבר
את המראה והנשמה ברוח,

אני אנסח את השפתיים ברומן
את הנאות והתהוות בעונן,

אני אעוף את התנועה בעופרת
את החיים והקסם בעופרת

פארלוירן.



דאס איז וואס כ'שפיר יעצט, כ'קען נישט פייטנות אדער גראמען.

פאליטיקאנט

פארלוירן

א פארלוירענער פאליטיקאנט
דאס איז שוין אינטערעסאנט

ביי זיי איז דאך באקאנט
נישטא אזא זאך ווי שאנד

ווען עפעס גייט נישט ווי געפלאנט
הייבט מען נישט מיט דער האנט

מ'דרייט זיך ארויס עלעגאנט
נע, ס'איז אלעס געווען אויסגעפלאנט

מ'שיסט אויף אלע זייטן נאכאנאנד
און מען איגנארירט דעם עלעפאנט

אפילו מיט'ן קאפ אין וואנט
דער אמת איז בכלל נישט רעלעוואנט

מיינסט ס'איז אן אויפשטאנד?!
ס'איז כדי צו ראטעווען דאס לאנד!

ס'איז דאך נישט מעגליך צו זיין קראנט
פאר אזויפיל וואוטס איז ער נישט אומשטאנד

כ'האב איר נישט צוגעדריקט צום וואנט
כ'האב מיך בלויז אנגעלאנט

אפילו ווען אויפ'ן סטעידזש מ'שפאנט
ציללאז אריין אין האריזאנט

אויך ווען מ'שטרעקט אויס א האנט
צו א מיסטעריעזן געגנשטאנד

קען מען אייביג געבן א פארשטאנד
נישטא וואס צו זיין געשפאנט

ער איז א שטארקער פעדאנט
געווען פארטיפט אין א שטיקל קאנט!

קוק ווינקל: דו שרייבסט דאך אזוי גוט, געב ארויס נאך, איך בין מיך מחיה

החשך ממלא את העולם שאנחנו רואים
מכאוס לא נגמר לא יפסק
אנחנו מחפשים תקווה, נוף בהיר
אבל מצאנו במקום זה לילה לא נגמר

נרגשים מכוערים, לא יש דרך לפנות
את משקעת החיים, לבנו מתכוון
אבל לא כולם אבדו, בחשך זה
יש ניצן, תיבת מנוחה

"הביט השמש," השמש תעלה
ותביא את התקווה החדשה, השמיים החדשים
אנחנו לא צריכים לפחד, כי השם קרוב
ובעזרתו, נעמוד בפני כל מכשול

נמצא את הדרך שלנו, מתוך הנחשול
באמונה ובאמון, ובכוונתנו
"פגשתי בכל פינה," פגשתי כוח
בתוך עצמי שאני לא אוכל לשכוח

לכן נחזור, עם כוח מלא
כי אף בחשך הכי עמוק
יש דרך, נתיב לנתעם
בעזרת השם, נראה קדימה

אבל יש כלים נוספים, לעזור בקרב
קנאביס ותנוחה, מביאים אור שקט
הם משקטים את הראש, מנחמים את הכאב
מאפשרים לנו למצוא שקט פנימי

ברגעים חשכים, ובזמני ספק
אלה כלים יכולים לעזור, ולנתת דרך
מתוך הנחשול שאנחנו בו, ולהגיע לאור

אנחנו נחזור, נא לא נתפספס
נמשיך לדרוך, נמשיך לנסות
נמשיך לדרוך, נמשיך למצוא את האור
עם עזרת השם, נמצא את הדרך בסוף