זר זהבקען זיין ס'נארישע פראגעס. אבער אין הביישן למד.
ווען דער אייבישטער האט באשאפן די וועלט איז דאך געווען אין פלאן אז מ'גייט זיין אין גן עדן, רייט? נאר ווייל אדם האט געזונדיגט איז ער פארטריבן געווארן פון גן עדן און "מיתה" איז "באשאפן" געווארן (אן אקסי-מאראן...?)
וויאזוי שטימט דאס מיט די לערנונגען פון נהמי דכסופי, אז די סיבה פארוואס אונז זעמיר דא אויף דער וועלט איז זיך צו שלאגן מיט'ן יצר
כדי צו האבן שכר אויף יענע וועלט אן קיינע בושות,,, אמער נישט דאס איז דאך בכלל געווען די אריגינעלע פלאן פון השם?!?!
כ'זע דער עולם ברענגט פונעם דברי יואל און פונעם אוהחה"ק. אבער כ'קען נישט פארזען דעם שטיקל רמח"ל אינעם ספר דרך ה' פרק ג'
הנה אדם הראשון בעת יצירתו היה ממש באותו המצב שזכרנו עד הנה. דהיינו שהנה הוא היה מורכב משני החלקים ההפכיים שאמרנו, שהם הנשמה והגוף. ובמציאות היו שני העניינים הטוב והרע, והוא עומד בשיקול ביניהם להידבק במה שירצה מהם. והנה היה ראוי לו שיבחר בטוב, ויגביר נשמתו על גופו ושכלו על חומרו, ואז היה משתלם מיד, ונח בשלמותו לנצח.
הנשמה מזככת את הגוף
ז. וצריך שתדע, שאף על פי שאין אנו מרגישים לנשמה בגוף פעולה אחרת זולת החיות וההשכלה, הנה באמת יש בחוקה שתזכך עצם הגוף וחומרו, ותעלהו עילוי אחר עילוי, עד שיהיה ראוי להתלוות עמה בהנאה בשלמות.
ואמנם לדבר זה היה אדם הראשון מגיע אילו לא חטא, שהייתה נשמתו מזככת את גופו זיכוך אחר זיכוך, עד שהיה מזדכך השיעור המצטרך ונקבע בתענוג הנצחי.
תולדות חטא אדם הראשון
ח. וכיון שחטא אדם הראשון נשתנו הדברים שינוי גדול. והוא, כי הנה בתחילה היו בבריאה החסרונות, שהיו בשיעור מה שהיה מצטרך לשיהיה אדם הראשון במצב השיקול שזכרנו, ויהיה לו מקום להרוויח את השלמות ביגיע כפיו. אמנם על ידי חטאו נוספו ונתרבו חסרונות בעצמו של אדם ובבריאה כולה, ועוד נתקשה התיקון ממה שהיה קודם.
פירוש: כי הנה בתחילה היה נקל לו לצאת מן החסרון המוטבע בו ולקנות השלמות, שכך סידרה החכמה העליונה את הדברים על פי מידת הטוב והיושר, כי יען לא היה אדם סיבה לרע ולחסרון שבו, אלא שכך הוטבע בו ביצירתו, הנה במה שיסיר עצמו מן הרע ויפנה אל הטוב, ישיג מיד צאתו מן החסרון וקנותו השלמות. אמנם בחטאו, כיון שעל ידו נסתר השלמות יותר משהיה, ונתרבו החסרונות, והיה הוא הגורם רעה לעצמו, הנה לא יהיה עוד כל כך קל לו לשוב לצאת מן החיסרון ולקנות השלמות, כמו שהיה בעת שלא היה הוא גרימת חסרונו אלא שכך נוצר מעיקרו.
וכל שכן שבהכרח השתדלותו המצטרך עתה להגיע לשלמות, הנה הוא כפול, כי יצטרך תחלה שישובו האדם והעולם אל המצב שהיו בראשונה קודם החטא, ואחר כך שיתעלו מן המצב ההוא אל מצב השלמות שהיה ראוי לאדם שיעלה.
המוות והתחייה
ט. ואולם מלבד כל זה גזרה מידת דינו יתברך, שלא יוכלו, לא האדם ולא העולם מעתה, הגיע אל השלמות - עודם בצורה שנתקלקלה, דהיינו הצורה שיש להם עכשיו שבה נתרבה הרע. אלא יצטרך להם בהכרח עבור מעבר ההפסד, דהיינו המיתה לאדם, וההפסד לכל שאר ההווים שנתקלקלו עמו. ולא תוכל הנשמה לזכך הגוף, אלא אחר שתצא ממנו תחילה, וימות הגוף וייפסד, ואז יחזור ויבנה בניין חדש ותכנס בו הנשמה ותזככהו. וכן העולם כולו יחרב מצורתו של עתה, וישוב וייבנה בצורה אחרת ראויה לשלמות.
ועל כן נגזר על האדם שימות ויחזור ויחיה, והוא עניין תחיית המתים. ועל העולם שיחרב ויחזור ויחודש, והוא עניין מה שאמרו ז"ל, שיתא אלפי שנה הוי עלמא וחד חרוב, ולסוף אלף שנה הקב"ה חוזר ומחדש את עולמו.
