זיין טאטע'ן האט געהייסן ר' אליהו משה גניחובסקי, לויט
וויקי איז זיין טאטע געוועזן א
חבר כנסת מטעם המזרחי (מפד"ל) ביי די ערשטע און די צוויטע כנסת'ס,
(מ'האט עם ארויסגעווארפן פון די פארטיי בשעת גזירת גיוס בנות וואס ער האט געשטומט ווי דעת החזו"א קעגן די חוק שירות לאומי אנדערש ווי די מזרחיסטישע החלטה...)
וכדלהלן:
אליהו-משה גנחובסקי📎 Genhovsky_eliyahu.jpg
אליהו-משה גנחובסקי (23 ביוני 1901 - 19 ביולי 1971) היה איש ציבור ישראלי שכיהן כחבר הכנסת מטעם חזית דתית מאוחדת והפועל המזרחי.
תולדות חייו
גנחובסקי נולד בשנת 1901 בגראיבה שבפולין לאביו שלמה יוסף גנחובסקי, שהקים את הוצאת הספרים "אל המקורות", ולאמו טעמא לבית טטנבאום. למד בוורשה ולאחר מכן בסמינר לרבנים בברלין. לרגל חתונתו קיבל מהרב מאיר שמחה הכהן גביע לקידוש[1].
בשנת 1923 נמנה בין מייסדי תנועות "השומר הדתי" ו"החלוץ הדתי", ובשנת 1926 יצא לאנטוורפן שבבלגיה לארגון צעירי מזרחי המקומית והליגה למען הפועל הדתי. בשנת 1929 נבחר לכהן כסגן נשיא הפדרציה הציונית של בלגיה.
בשנת 1932 גנחובסקי עלה לארץ ישראל. במשך עשור היה חבר המרכז העולמי של "המזרחי", וכן נבחר לכהן כחבר הוועד הפועל בתנועת "הפועל המזרחי". הוא נמנה בין מייסדי רשת החינוך התלמודי וישיבת הרב עמיאל ומייסדי עיתון "הצופה". לפרנסתו עסק בהוצאה לאור של כתבי יד עתיקים וספרי קודש.
בשנת תש"ח הוא הוציא לאור כתבים של הרב יצחק ניסנבוים שנרצח בשואה[2].
גנחובסקי נבחר מטעם החזית הדתית המאוחדת לכהן בכנסת הראשונה. כהונתו נמשכה בכנסת השנייה מטעם סיעת הפועל המזרחי. במהלך שנים אלו היה חבר ועדת הכספים, ועדת השירותים הציבוריים וועדת החינוך והתרבות.
עמדותיו
גנחובסקי נחשב יחד עם הרב כתריאל פישל טכורש לסמן ימני בפועל המזרחי[3]. כחבר כנסת גנחובסקי ביקש לאחד את המסים השונים על מנת להקל על האזרחים[4].
גנחובסקי היה בין חברי הכנסת של המפלגות הדתיות אשר למרות חברותם בקואליציה לא הצביעו בעד דרישת שילומים מגרמניה אלא נמנעו[5]. גנחובסקי התנגד לתיקון חוק השבות כדי לאסור עליית פושעים, בטענה ש"מדינת ישראל שייכת לכל היהודים וכמו אם המוכנה לקבל בביתה בן שסטה מן הדרך כן חייבת מדינת ישראל לקבל בנים שתעו"[6]. הוא גם דיבר נגד קיצוץ בתקציב משרד הדתות ואמר "בלעדי הדת תהיה התכחשות, התבוללות וריקנות. ... הישיבות הם האמצעי החשוב ביותר לקיום העם."[7]
משפחתו
גנחובסקי נישא לד"ר גיטה לבית נוחימובסקי. המשפחה התגוררה בבני ברק, בסמיכות לבית החזון איש, והייתה מקורבת אליו. גנחובסקי עצמו נהג להיוועץ בחזון איש גם בעניינים ציבוריים ופוליטיים. בידי בני המשפחה היו מצויים כתבי יד נדירים של רבנים וגדולי תורה מדורות קודמים. עולם הספר היה קרוב ללבם, והם הוציאו מהדורה מיוחדת של משניות שהופצה באלפי עותקים.
בניו של גנחובסקי הם: העיתונאי והכלכלן דב גנחובסקי, והרב אברהם גנחובסקי, ראש ישיבת טשעבין בירושלים.
אחר מותו הנציחה עיריית בני ברק את זכרו בקריאת רחוב על שמו, בשכונת קריית הרצוג שבצפון העיר.
אויף די מאמע האב איך געטראפן ביי
די בלאג (ברענגען זיי אראפ פון אן אלטן ביכל)
📎 גיטה גניחובסקי.jpeg 📎 גיטה גניחובסקי 2.jpegוכדלהלן:
ד"ר גיטה גנחובסקי
נולדה בעיר גולדינגן (קורלנד), ה' שבט תרס"ד (22.1.1904).
לאביה הרב דב נוחימובסקי (רבה של העיר, יפה הרוח בדור. נפטר בריגא, כ"א שבט תרפ"ט) ולאמה הרבנית חינה בת הרב חיים מאיר גרין, חתנו של הרב שניאור זלמן הירשוביץ, אב"ד דגולדינגן, שביחד עם רבי שמחה זיסל יסד את ישיבת המוסר שם. נפטרה בירושלים, י"ד תשרי תרצ"ז).
קיבלה חינוך מסורתי וגמרה בהצטיינות כעילוי את הגימנסיה בליבוי ושם לחמה לשחרר את התלמידים מבחינות בשבת.
גמרה את האוניברסיטה, מחלקת המשפטים בריגה. גם כאן הצטיינה באופן יוצאת מן הכלל.
ביום י"ט טבת תרצ"ב (22.12.1931) נישאה למר אליהו משה גנחובסקי (מראשוני מייסדי תנועת נוער המזרחי. היה חבר הכנסת. ראה את הערך שלו בכרך שני, עמוד 718).
עברו לגור באנטוורפן (בלגיה), ובזמן הקצר שגרו שם היתה לשם דבר, כבעלת השכלה דתית וכללית ובעלת מרץ רב.
בשנת תרצ"ג (1933) ביקרו בארץ כתיירים. בארץ הודיעה לבעלה על החלטתה להשתקע בארץ, מכיוון שאין ברצונה ללדת ילדים בחוץ-לארץ.
החדר היחידי ששכרו בתל-אביב (אחרי בנין הארמון שגרו באנטוורפן) נהפך לבית פתוח, לא רק ליוצאי בלגיה ולאישי התנועה, אלא כל עולה, כל אדם, מצא בו עזרה והתעניינות.
כשנבחר בעלה לחבר המרכז העולמי של המזרחי, עברו לגור בירושלים, בה הכירו את אישיותה הדגולה, והיו משכימים לבקרם. התיידה עם גדולי התורה והספרות ואחרי המצור בירושלים שבו היתה פעילה בהגשת עזרה לזולת במסירות נפש, עברו לגור בבני-ברק, מקום מגוריהם של הורי בעלה.
את הילדים הוציאה מבית הספר היסודי ושלחה אותם לישיבות, באמרה שאינה רוצה שילדיה יהיו עמי הארץ. יספגו מקודם אוירה של תורה וידיעות ואח"כ אדאג להשכלתם הכללית.
כשבעלה נבחר לכנסת הראשונה והשניה היתה מלווה את צעדיו. גדולי המדינה התרשמו מאצילותה ומאישיותה הגדולה.
היתה ידועה כבעלת טעם מיוחד באמנות. לכל חג ומועד היתה רוקמת מפות, והיתה כותבת שירים מיוחדים לבניה ולכלותיה. השתדלה לגלות למקורביה את היופי והנשגב שבאורח החיים היהודי. עם זאת לא זנחה כל סעד ועזרה לנזקקים: תלמידי ישיבה, בני-שכנים, קרובים ורחוקים, מצאו אצלה אוזן קשבת ויד מסייעת. כאשר שמעה אודות נצרך היתה מגייסת משלה ומשל אחרים, מטפלת בחולה ומעודדת נדכא.
הבית בבני-ברק התנהל כמו בירושלים, מקום מפגש לגדולי התורה, לרבנים ולראשי ישיבות, לאישי רוח ולסופרים.
טיפלה בעצמה בספריה הגדולה בבית, ולה היה אוסף גדול של ספרי תנ"ך מדפוסים ראשונים שבהם היתה מתגאה. ידעה לחבב את קדשי ישראל על כל הבא לבית וקיימה את הנאמר, זה אלי ואביהו, התנאה לפניו במצוות.
נפטרה ביום א' דראש השנה תשכ"ח (5.10.1967) והובאה למנוחות ביום ד' תשרי תשכ"ח בבית העלמין בבני-ברק.
בניה דוב (כלכלן בכיר בבנק ישראל וחוקר נודע בחכמת ישראל); הרב אברהם (ראש ישיבה בישיבת טשעבין בירושלים).
וויפהל איך פארשטיי, בזכות דעם שכינות צום חזון-איש איז ער געווארן גאר פרום און געגאנגען בדרכי החרדים.
ועוד מעשה פלא האב איך אמאהל געהערט וועגן דעם עניין פונעם ירושלים'ער-טאלנער-מגיד (ר' איטשע טאלנער) אבער שכחתי עיקר פרטי המעשה, ועוד חזון למועד...